ב־25 במרץ 1944 נכנס הצבא האדום לעיר, אחרי שהצבא הגרמני נסוג.
גם לכפר שבו היינו הגיע צבא רוסי. שארית היהודים שהסתתרו בכל מיני מקומות מסתור
חזרו העירה. אנחנו, שהיינו בכפר מרוחק כ־15 ק"מ מהעיר אצל האיכר, חזרנו רק אחרי
שלושה ימים, כשהצבא האדום כבר היה בעיר. לאחר שכיבה של תשעה חודשים במסתור הקטן,
שבו לא ניתן היה ללכת או לעמוד, היינו צריכים להתרגל ללכת מחדש. גם נעליים לא היו
לכל אחד מאיתנו ולכן השתמשנו בסמרטוטים לעטוף את הרגלים.
ביום השחרור היינו שבעה, הוריי ואני, הדוד בן־ציון, חנה אשתו, הבת רחל (רותה)
והדודה סושע. הדרך העירה, על אף שהגרמנים כבר לא היו, הייתה מסוכנת, שכן יהודים
נרצחו ע״י האיכרים שנתקלו בהם בדרכים. הם לא רצו שיהיו עדים למעשיהם.
אנחנו עזבנו את הכפר לפנות בוקר, כאשר היה עדיין חושך, על מנת שלא ירגישו בנו. אחרי
הליכה של שעות רבות הגענו העירה ונכנסנו לאחת הדירות בבית שלנו. בבית גרה משפחה
פולנית והם פינו לנו דירה. אנחנו היינו הפתעה לא נעימה בשבילם, שכן הם כבר ראו את
הבית כרכושם. הדבר הראשון היה לחמם מים על מנת להתרחץ, פעם ראשונה אחרי תשעה
חודשים. כחמש מאות יהודים ואולי יותר חזרו העירה. אולם השמחה על ההישרדות הייתה
מוקדמת. ההתקדמות המהירה של הצבא האדום השאירה כוח גרמני גדול בתוך כיס, מכותר ע״י
הצבא האדום ליד קמיניץ־פודולסק. הכוח הזה הצליח לפרוץ את הכיתור, פרץ לתוך בוטשאטש
והתחבר לצבא הגרמני ליד העיר סטניסלבוב. הצבא הרוסי שהיה בבוטשאטש פינה את העיר,
שהייתה מוקפת בצבא גרמני. רק קומץ קטן של היהודים שנשארו בחיים הצליח לברוח ביחד עם
החיילים הרוסים, שאמרו שאין דרך חופשית לבריחה. החזית הרוסית־גרמנית התייצבה כעשרה
ק״מ מזרחה מהעיר, והעיר עצמה הייתה בידי הגרמנים. בימים הראשונים אחרי הכיבוש מחדש
של העיר ע״י הגרמנים הפציצו מטוסים רוסיים את העיר ברצף בלתי פוסק. הגרמנים ירו
מתותחים נגד
מטוסים והפילו ביום אחד שישה מטוסים רוסיים.
עם כיבוש העיר מחדש ע״י הגרמנים חזרו כל הרוצחים שברחו או נסוגו עם הצבא הגרמני,
ובראשם פאאל ראש המרצחים, ולידו עוזר ומשרת יליד וינה בשם בראון, משומד יהודי (אותו
הרג בסוף).
היהודים שניצלו קודם, כאשר הסתתרו בכפרים שבסביבה או ביערות,
לא יכלו כבר לחזור למקומות האלה, שכן העיר הייתה מוקפת צבא גרמני וכל האיזור הפך
להיות חזית. לא נשארה ברירה אלא לחפש מסתור בבונקרים שבבתי היהודים לשעבר, שעמדו
ריקים כמו מצבות ושבהם היו מסתתרים בזמן האקציות. אולם רוב המקומות האלה היו ידועים
לגרמנים. הם התגלו ברובם בזמן האקציות ומהבונקרים האלה הוצאו היהודים להשמדה. פאאל
והגרמנים האחרים התחילו מיד במלאכת חיסול היהודים.
אנחנו עם עוד יהודים, יחד כארבעים איש, נכנסנו לאחד הבונקרים בבית חלפן. היה זה
בונקר קטן שאיפשר לאנשים רק לעמוד. בקושי ניתן היה לנשום. חלק מאיתנו עזב עוד באותו
לילה את הבונקר ועבר למחבוא בבית שכן, בית נירנברג. הבונקר הזה היה בתוך מרתף מתחת
למאפייה, והכניסה הייתה דרך התנור של המאפייה, או דרך קיר שהיה זז הצידה וחוזר
למקומו לאחר שנכנסו לתוכו. אולם הגרמנים כבר היו מומחים לגילוי המחבואים. הם היו
תופסים יהודי באיזה שהוא מסתור וע״י עינויים או הבטחות לתת לו את חייו, הוציאו ממנו
את המידע על המקומות שבהם הסתתרו יהודים. ואמנם היו בודדים שהתפתו והסגירו מקומות
מסתור שבהם הסתתרו יהודים. את הבונקר בבית חלפן גילו הגרמנים כבר אחרי יומיים
ויהודים שהיו בו חוסלו. כאשר בלילה יצאנו לחפש אוכל התגלה שהבונקר בבית חלפן כבר
ריק. עוד באותו לילה חלק מאיתנו עזב את הבונקר בבית נירנברג. היה זה משחק של חתול
ועכבר - אם לא הספקת לברוח בזמן היית מת. העוזבים את הבונקר בבית נירנברג היו
המשפחה שלנו ומשפחת גלצר. הבונקר שאליו עברנו היה בבית גלצר ברחוב הרכבת, הרחוב
הראשי של העיר. הבונקר היה מתחת לגג עשוי פח עם כניסות סתר, שהובילו ממקום סתר אחד
לשני, כאשר אחד היה מתגלה היה עוד סיכוי להישאר בשני מבלי להתגלות. בבונקר הזה
נשארנו כשלושה חודשים עד השחרור.
עם הזמן, כאשר הגיע הקיץ והפח של הגג היה לוהט מחום, בקושי נותר אוויר לנשום. הזיעה
הייתה יורדת על גופנו והייתה מציירת תעלות בגוף המלוכלך ומלא האבק. הבעיה הקשה
הייתה בהשגת אוכל ומים, שלשם כך היו חייבים לצאת מהמחבוא. מארבעים האנשים שהיינו
בבונקר הראשון נשארו בחיים רק שמונה, היתר נרצחו. כשנכנסנו למחבוא בבית גלצר היינו
13 נפשות מתוכם נשארו אותם השמונה שציינתי. רוב אלה שיצאו לחפש אוכל נתפסו וחוסלו.
הראשון שיצא לחפש אוכל היה יהודי בשם פרייברום, בעל חנות נעליים לפני המלחמה. הוא
נתפס ע״י פאאל וחוסל. הוא היה הקורבן הראשון מהבונקר שלנו. אימא שלי הייתה יוצאת
כמעט כל יום, עם שחר, גם לחפש אוכל וגם להביא מים. היא הייתה רצה עם שני דליי מים,
במרחק של כשלוש מאות מטר מהמבוע של סוביסקי ועד לבונקר, להספיק לפני שיהיה אור יום.
אחד מאיתנו היה מחכה לה, על מנת להעביר את הדליים דרך חומה שהפרידה בין הבניין שבו
היה המסתור שלנו לבין הדרך למבוע. כשהיה יורד גשם היינו שמים כלים שונים מתחת
לחורים שהיו בגג לאסוף את המים, על מנת לחסוך את ההליכה. מאותם החורים גם היינו
רואים את הגרמנים כאשר הם חיפשו בבניינים, שמא מסתתר בהם יהודי. יש לציין שעל אף
קירבת החזית ועל אף הנסיגה שלהם הם המשיכו לחסל כל יהודי שהצליחו לגלות. באחד הימים
הם הגיעו עד לפתח של המסתור שלנו, חיפשו מסביב ולמזלנו לא גילו אותנו. את הפחד
שאוחז באדם במקרה כזה קשה לתאר. בגלל החזית הקרובה היו בעיר הרבה שוטרים צבאיים וגם
הם היו מחפשים יהודים בבניינים הריקים. העיר הייתה ריקה מתושבים. בגלל הקירבה לחזית
גירשו הגרמנים גם את האוקראינים וגם את הפולנים לערים יותר רחוקות. רק אלה שהיו
חיוניים לגרמנים, כגון עובדי תחנת הכה ונותני השירותים, נשארו בעיר. הדבר היקשה עור
יותר לשרור, שכן כל אותם יהודים שהיו במקומות מסתור, ברגע יציאתם לחפש אוכל או מים
היו בולטים ומחוסלים. במשפחת גלצר שהייתה איתנו, היו אם, שתי בנותיה ובת אחות. באחד
הימים, כאשר בת האחות יצאה לחפש אוכל, היא שילמה בחייה. היא הייתה בת 16 במותה,
יתומה שהוריה נרצחו עוד ב־1943 באחת האקציות. גם הבת המבוגרת, אף היא באותו גיל,
מתה באותו אופן כאשר הלכה לחפש אוכל. באותו רחוב הרכבת (Kolejowa) שבו היה המסתור
שלנו, היה גם מסתור באחד הבתים שבו הסתתרו כ־30 יהודים. כחודש לפני השחרור גילה
פאאל את הבונקר הזה וחיסל את כל אלה שהיו בו. כאשר הגרמנים חשדו שיש באיזה מקום
מחבוא, היו זורקים רימוני גז למקום שבו הם חשדו. התוצאה הייתה או שיהודים היו
יוצאים מהבונקר, או היו מתגלים ע״י השיעול מהחנק שגרם הגז.
מהחורים בגג שמתחתיו הסתתרנו היינו רואים את ההר אשר בו בית העלמין, שבאותה עת היו
בו עמדות תותחים של הגרמנים שירו לעבר הכוחות הרוסיים. באחד הימים בהפגזה כבדה של
תותחים רוסיים הם פגעו בשלושה בניינים במרחק של כחמישים מטר מהבונקר שלנו. הבניינים
שנפגעו נדלקו ונשרפו כליל וכל מה שהיה עשוי עץ, כגון רצפות, גגות וכל היתר נהפכו
לפחמי עץ. פחמי עץ אלה היו אחד הגורמים שבזכותם שרדנו. פחמי עץ, כידוע, לא פולטים
עשן ולכן אפשר במקומות מסתור להשתמש בהם מבלי להתגלות. את הפחמים האלה היינו מלקטים
בלילות ומביאים לבונקר שלנו. הייתה לנו מין כירה של פח שהיו מסיקים אותה בפחמי עץ.
בלילות היו מתגנבים לבתי הגויים שגורשו ובהם נשארו במרתפים תפוחי אדמה או שעועית,
אימא הייתה מביאה אותם לבונקר ושם היו מבשלים על הכירה. כל תפוח אדמה שהיו מביאים
או פרוסת לחם היו כרוכים בסכנת חיים. כל הפעולות האלה בוצעו ע״י אימי ובזכותה
נשארנו בחיים. היא לא נתנה לאף אחד לצאת מהבונקר, רק היא הייתה יוצאת. אבא כבר היה
באותה תקופה איש חולה ולא יכול היה לעזור הרבה. לפעמים היו יוצאות אימא וחנה, אשת
בן־ציון, ביחד לחפש אוכל. באחת הפעמים הן לא הספיקו לחזור לפני שהאיר היום ובדרכים
התחילו להסתובב גרמנים. הן נשארו באחד הבתים, עלו לעליית הגג ומשכו אחריהן את הסולם
שבו היו עולים לגג. אנחנו בבונקר כבר היינו בטוחים שהן נתפסו ושכבר לא נראה אותן,
שכן מי שיצא ולא חזר באותו יום היה ברור שהוא נתפס ע״י הגרמנים. ואולם למחרת לפנות
בוקר העיר אותי אבי ובישר לי שאימא חזרה. באחד הימים התחילו הגרמנים לפרק את גגות
הפח של הבניינים. את הפחים הם היו לוקחים כדי לצפות את העמדות שלהם. עבורנו זו
הייתה סכנת חיים, שכן הבונקר שלנו היה מתחת לגג של פח. הגג הראשון שאותו הם פירקו
היה של בית הכנסת הגדול, משם המשיכו לפרק את הגגות מהבניינים ברחוב "הרכבת" שבו היה
המסתור שלנו. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיגיעו לגג בבניין שלנו. קשה להסביר היום
את המקרה שבו הגרמנים פירקו את הגג מהבניין משמאלנו ומימיננו ועל הבניין שבו
הסתתרנו פסחו. באחד הימים אישה אוקראינית שחשדה שמסתתרים יהודים באחד הבניינים
הביאה גרמנים, והם סרקו את כל הבניינים, הפכו את כל הבניין שבו הסתתרנו. למזלנו את
המסתור שלנו לא גילו. בבניינים הסמוכים כבר לא היה אף יהודי.
לקראת סוף מאי החליטו דודי בן־ציון ואשתו חנה לעבור למסתור אחר באחד הבניינים. איתם עבר עוד יהודי שמשפחתו כבר לא הייתה בחיים. כשבוע לאחר שהם עזבו הגיעה בלילה חנה והודיעה שבן־ציון נפצע והיהודי האחר נהרג. הדבר קרה כאשר שניהם יצאו לחפש אוכל. כאשר חצו את הפלג שזרם ליד ביתנו נפתחה עליהם אש וזו הייתה התוצאה. יש לציין שכל זמן שהם היו איתנו בבונקר אימי לא הייתה נותנת לבן־ציון לצאת לחפש אוכל, רק היא לבד או עם חנה גיסתה היו יוצאות. בן־ציון נפצע קשה מכדור בבטן וכדור ברגל. אימא הלכה עם חנה לבונקר שלהם, שבן־ציון הצליח לזחול לשם, והביאו אותו כאשר הן נושאות אותו בשמיכה. כך הן חזרו איתו לבונקר שלנו, מרחק לא קטן. ואולם לא ניתן היה להגיש לו שום עזרה רפואית ומצבו החמיר מיום ליום. כשבועיים לאחר שנפצע נפטר בן־ציון בתוך הבונקר בז׳ בתמוז. בלילה לאחר פטירתו נשאו אותו אימא וחנה לתוך בניין ריק (באותו הבניין הייתה הדירה שבה גרו בן־ציון ומשפחתו). באותו בניין באחד החדרים הניחו אותו וכיסו את הגופה בלוחות עץ ואבנים. רק אחרי השחרור הבאנו אותו לקבר ישראל בבית העלמין היהודי. הוא נקבר ליד הקבר של אביו פרץ כאשר מהצד השני של הסבא פרץ קבור אבי משה. חנה אשתו ורותה נשארו בבונקר שלנו עד השחרור. בן־ציון היה איש דתי מאור וכל התקופה ששכב פצוע היה מתפלל לאלוהים שישלח לו את הישועה. ואולם עבורו הישועה הגיעה מאוחר מדי. ביום האחרון לפני מותו הוא אמר לאימי ולחנה אשתו שיחזיקו מעמד ושיהיו ביחד. לקראת הסוף אימי וחנה היו יוצאות ביחד לחפש אוכל. אמנם בשניים היה יותר מסוכן אבל זה נתן להן יותר אומץ. לפעמים בלילה היה עובר איזה צל, היה זה יהודי שהסתתר באיזה חור ויצא לחפש קצת אוכל ומים. הזמן הרצוי ביותר לחפש אוכל היה בזמן הפצצה, שאז הגרמנים היו נכנסים לעמדות שלהם או למקלטים. כמה מאות יהודים שנתפסו בכיבוש השני של העיר ע״י הגרמנים הובלו לעיירה כקירבת בוטשאטש שקראו לה מונסטרזיסקה ושם נרצחו. יומיים לפני השחרור ראינו דרך חור בגג שבו הסתתרנו, משאיות של הצבא הגרמני עולות לעמדות התותחים שהיו ממוקמות בבית העלמין היהודי, קושרים את התותחים למשאיות, מוציאים אותם מהעמדות ויורדים מההר. אנחנו שראינו את הדבר, שזה היה סימן לנסיגת הגרמנים, כבר לא האמנו שיום השחרור יגיע כאשר אנחנו עוד בחיים.
ב־21 ביולי 1944 ראינו חיילים במדים ירוקים חומים יורדים מהגבעה שמעל הבונקר בו
היינו. כאשר אבי ראה אותם דרך החור בגג הוא עדיין לא האמין ואמר, אולי אלה חיילים
הונגרים שהיו בעלי ברית של הגרמנים. בצהריים כבר שמענו את הרעש של הצבא האדום. כאשר
יצאנו מהבונקר, זה היה בשבת, היינו בהלם. אנשים שבורים ומיואשים, חלקם חולים שלא
התאוששו עוד. חזרנו לבית שלנו מלפני החורבן. היינו שארית קטנה. אבי נפטר מהמחלה שבה
חלה כאשר עבד בבניית המנהרה ב־1942־1941.
חנה, אשתו של בן־ציון, גם היא לא התאוששה, חלתה ונפטרה כמה שבועות אחרי השחרור.
הנשארים מכל המשפחה היו אימא שלי לאה, אחותה סושע, רותה שהייתה אז ילדה קטנה
ואנוכי. באותה שבת, כשחזרנו הביתה, ישבתי על מפתן הבית, כאשר לא ראינו נפש חיה.
חשבתי האם נוכל בכלל להתקיים.
בעיר עצמה התאספו בימים הבאים אולי שלושים יהודים שיצאו מכל מיני מקומות מסתור,
שארית הפליטה של אלפי יהודים שחיו בעיר והושמדו. האוכלוסייה הנוצרית שגורשה מהעיר,
בגלל החזית הקרובה, התחילה עכשיו לחזור העירה, אך יהודים לא נשארו בחיים על מנת
לחזור. כנראה שלנוצרים עמדה זכות יותר גדולה. על מנת שאוכל להגיד קדיש על אבי הייתי
עומד על המדרכה במרכז העיר ומנסה להביא עשרה יהודים למניין, לא תמיד בהצלחה. רק בית
כנסת אחד נשאר שלם שקראו לו ר׳ אביש שיל ולשם הייתי מביא את העשרה למניין.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן