משפחת ברגר

לאחר נישואיהם של שמואל ברגר ומרים (מירצ'י) שטרנברג, הבת השנייה של הסבתא הגדולה בלצ'י, הם עברו לגור למקום מוצאו של שמואל, היכן שגרה כל משפחת ברגר. היה זה פרבר, או יותר נכון כפר, הגובל עם העיר בוטשאטש ושמו נגוזנקה, באידיש נהוריינקה שפירושה "על הגבעה". הם רכשו שם בית ומשק ושמואל עסק במסחר תבואות. עם הזמן קנה שמואל טחנת קמח גדולה והם היו אנשים אמידים. בבית היינו קוראים להם דער פעטער שמיל אין די מימע מירצ'י. הדוד שמואל היה סוחר חכם ובעל יוזמה. כאשר גויס בזמן מלחמת העולם הראשונה לצבא האוסטרי ושירת ברומניה, ניהל עסקים גם משם. הוא היה שולח משלוחי מזון לדודה מירצ'י והיא הייתה מוכרת את המצרכים ברווח. בשנת 1936 הוא נסע לארץ ישראל וקנה רכוש. הוא היה חבר ב"מזרחי" והתכונן לעלות לארץ, אך לצערנו הוא לא הספיק.

לזוג ברגר נולדו חמישה ילדים, בת אחת וארבעה בנים. הבת הבכורה חנה, כפי שאני זוכר אותה כאשר הייתה באה לבקר את הסבתא שלה ושלנו בלצ'י בביתנו. היא הייתה אישה יפה, גבוהה, שערות שחורות, ובעלת הופעה נאה. היא נישאה לבחור מהעיר פודהייץ. שמו היה זאב אך קראו לו וולקע, בחור גבוה, בעל הופעה נאה ועושה רושם. נולדה להם בת, דורקה. את דורקה היכרתי בזמן השואה, כאשר משפחת ברגר, או יותר נכון מה שעוד נשאר מהם בחיים, גורשו פ(הכפר ועברו לגור ברחוב היהודי בדירת בנם בנעם, שגם הוא כבר לא היה בחיים. גם אנחנו גורשנו מביתנו וגרנו בשכנות. דורקה הייתה ילדה חמודה, מבוגרת ממני בשנה, מלאת שמחת חיים, אהבה לקרוא ספרים ותמיד הייתה מביאה לי ספרים לקריאה. ממנה למדתי לאהוב לקרוא ספרים. היא הייתה מבלה שעות בביתנו. חנה התגרשה מבעלה בשנת 1936 ונישאה שנית ב־1939. אביה של דורקה, זאב, ניסה להצילה ובשנת 1942 הוא הגיע ולקח אותה אליו, אין אני יודע לאן, כנראה למסתור באחד הכפרים. שם כנראה נספתה ב־1943. חנה חלתה מאוד, לאחר ששני אחיה ובעלה השני נרצחו ברגיסטרציה הראשונה ב־7 באוגוסט 1941. מרוב צער היא קיבלה התמוטטות עצבים. היא הייתה באה אלינו עם הדודה מירצ'י. אימא שלי הייתה מדברת איתה שעות ואמנם, לאחר זמן היא חזרה לעצמה. חנה עוד הייתה בחיים בתחילת 1943. היא נספתה בערך בחודש מרץ 1943.

בנעם: בנעם היה הדתי בין הבנים של משפחת ברגר. הוא לא היה חרדי. בנעם היה בתנועת המזרחי כמו אביו שמואל. את בנעם אני זוכר טוב, כי הוא היה בא הרבה לביתנו לבקר את הסבתא בלצ'י ואת המשפחה. הוא היה איש גבוה, רחב ותמיד הייתה מגבעת בהירה על ראשו. הוא היה עוסק במסחר תבואות ליד אביו. בנעם נשא לאישה בחורה מעיירה לא רחוקה מבוטשאטש בשם פוטוק־זלוטי. אני עוד זוכר שהסבא פרץ והסבתא רחל נסעו לחתונה. הזוג עבר לגור באותה עיירה וגם שם עסק בנעם במסחר בתבואות. בשנת 1939 עברו בנעם ואשתו, שבינתיים נולד להם ילד, לגור בבוטשאטש, לאחר ששריפה כילתה את אותה עיירה. בפרוץ מלחמת פולין-גרמניה גויס בנעם לצבא הפולני ועם התמוטטות הצבא הפולני הוא היה בין המעטים שהצליחו לחזור הביתה. בנעם נרצח ע"י הגרמנים והאוקראינים ביער שמעל הפדור עם עוד מאות יהודים שהובאו לשם ב־27 באוגוסט 1941 ד' באלול.

אליהו, או כפי שקראו לו אלי: כנער הוא נשלח ע"י אביו ללמוד לימודי יהדות, תורה וגמרא אצל מורה תלמיד חכם ידוע בעירנו, יעקב לאופר, כפי שהיה מקובל בעירנו. עם הגיל הוא התחיל ללמוד לימודים כלליים בנוסף ללימודי קודש. אלי היה האינטליגנטי במשפחת ברגר. בשנות העשרים שלו הצטרף למפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית בפולין, על אף היותו ממשפחה עשירה. אלי נאסר ע"י המשטרה הפולנית ונשלח לאחד מבתי הסוהר החמורים ביותר, "קרטוס ברזה". הוא היה מספר שהם שטפו את הרצפה במברשת שיניים. עם שחרורו הוא נכנס לעסקי אביו וניהל את טחנת הקמח. אלי היה סוחר חכם ובעל ידע רב בעסקים. עם פרוץ מלחמת פולין־רוסיה וכיבוש בוטשאטש ע"י הסובייטים, אלי הקומוניסט חשב שבא הקץ לכל הצרות שבעולם. אולם במהרה התפכח וראה את האמת. כאשר בא לבקר אצלנו הוא אמר שברוסיה כבר הוגשם הקומוניזם, אבל פה בשטח הכבוש זה עוד ייקח זמן. היה לו קשה להודות בטעות. אלי מונה ע"י השלטון לנהל מכרה כבול וכרגיל חיפש לעזור לאנשים. יהודים שהיו צריכים תעודה שהם עוסקים בעבודה, עבדו אצלו, וביניהם היה גם אבי. זה מה שאיפיין את אלי - עזרה לזולת. באותה תקופה אלי הכיר בחורה מליטא, גם היא קומוניסטית, שבאה לבוטשאטש לחיות במשטר החדש. הם נישאו בשנת 1940 והורי ביקרו אותם בביתם. בשנת 1941 נסעה אשתו של אלי לבית הוריה בליטא על מנת ללדת בבית ההורים.

המלחמה, שפרצה ב־1941, הפרידה ביניהם לנצח. היא לא הצליחה לחזור לבוטשאטש ונשארה בבית הוריה, שם גם נולד תינוק שאלי לא ראה מעולם. אשתו נרצחה יחד עם התינוק כמו שאר היהודים. בשנת 1946 הגיע אלי למקום שבו אנחנו גרנו בגרמניה. שם גר יהודי מהעיר של משפחת אשתו בליטא והוא סיפר לאלי מתי ובאיזה תאריך ניספו אשתו ובנו. אלי היה מספר, כאשר היה חוזר מהעבודה בטחנת הקמח הביתה, שאימו הייתה תמיד שואלת אם ביקר את הסבתא בלציי ואת המשפחה. הוא הספיק לברוח לרוסיה עם הצבא האדום הנסוג ורק אחר המלחמה נודע לו על גורל אשתו ובנו. ברוסיה עבד כמסגר באחד המפעלים והצליח לשרוד את המלחמה. בדרכו חזרה מרוסיה בשנת 1946 הוא הגיע לבוטשאטש וראה את האסון הגדול שקרה למשפחתו. אותנו הוא כבר לא פגש בעיר. אנחנו עזבנו את העיר מיד עם גמר המלחמה ב־1945 והתיישבנו בעיר ברסלאו (היום ורוצלב). באחד הימים ב־1946 בא מישהו מבני עירנו וסיפר שראה את אלי ברגר בתחנת הרכבת בוורוצלב. נסעתי לתחנה ואמנם, ברכבת משא שהביאה פליטים מרוסיה, פגשתי את אלי. הוא בא איתי אלינו הביתה ואני נזכר שישנו באותה מיטה. מבוטשאטש הביא אלי ספר תורה, ויש לציין שהקומוניסט לשעבר מצא לנכון להציל ספר תורה. היה זה אחד מאותם ספרי תורה שהוסתרו ע"י יהודי העיר במנזר האוקראיני. אלי לא נשאר זמן רב בפולין, אולם בתקופה הקצרה שהיה שם אצלנו התחלתי להכיר את טוב ליבו, העדינות שבו ואת השכל הישר והבריא של אדם חכם. אלי הגיע לגרמניה וחי כשנתיים במחנה פליטים בשם וצלר. בגרמניה הוא גם פגש את בן דודנו אריה שטרנברג, שהיה שם עם הצבא האמריקני. בגרמניה היינו נפגשים ובמיוחד היה נפגש עם אימי. ב־1948 הוא עלה לארץ ונפגשנו לראשונה בסדר פסח של שנת 1949 אצל דודי משה בתל־אביב. הייתה זו שארית הפליטה של משפחותינו.

אלי התיישב בבאר־שבע. לפני שהוא ירד לשם אמר שהמקצוע היחיד שהוא יודע זה מסחר בתבואות, שבא לו בירושה, והוא מתכונן להמשיך בו. ואמנם, הוא חזר לעסוק בו וגם הצליח. יתר דברי אלי ברגר הרי הם כתובים אצל בנותיו מרים, חנה ושולה.

איציק: את איציק אני־זוכר מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה בעת טיול עם אבי בשבת, בדרך המובילה לכפר שלהם. בדרך פגשנו את איציק. הוא שירת אז כחייל בצבא הפולני והיה במדים. עמדנו הרבה זמן איתו ואבא שלי שוחח איתו על השירות שלו בצבא. הוא היה אז בחופשה חצי שנתית. איציק היה עובד בעסקי התבואה של אביו ובמשק הבית. ב־1940 הוא נשא אישה, בת אחת המשפחות בעיר. הם לא הספיקו לחיות הרבה זמן יחד. ב־27 באוגוסט 1941 איציק נרצח ע ידי הגרמנים והאוקראינים ביער שמעל הפדור ביחד עם אחיו בנעם ועם גיסו, בעלה של אחותו חנה.

אברהם: הבן אברהם היה בן הזקונים. הוא היה בעל גוף אתלטי, בחור יפה. הוא היה עוסק במשק החקלאי ביחד עם אימו. אברהם היה בא הרבה לחצרות השכנים הגויים והיה איתם ביחסים טובים. הייתה זו אחת הסיבות שהוא ברח לרוסיה עם הצבא האדום הנסוג ב־1941. השכנים הגויים הציעו לו שכאשר יבואו הגרמנים הוא יסתתר אצלם ברפת. כאשר הגיע לרוסיה הוא גויס לצבא ונפל בחזית במלחמה נגד הגרמנים.

הסוף של משפחת ברגר: אחרי ששני בניהם, בנעם ואיציק וחתנם, בעלה של חנה, נרצחו, לא נשאר אף גבר במשפחה פרט לדוד שמואל. הדוד שמואל שהיה איש גבוה וזקוף היה עכשיו איש שבור. בני המשפחה שנשארו גורשו מביתם בכפר ועברו לגור בעיר, בבית בנם בנעם. בדירה היו הדוד שמואל, הדודה מירצ'י, כלתם ונכדם, חנה ודורקה בתה. הם הצליחו לשרוד את האקציות בכל מיני מחבואים עד תחילת 1943. דורקה, כפי שכבר ציינתי, נסעה עם אבא שלה בסוף 1942 כאשר הוא חשב שיוכל להצילה. הייתה זו אמונת שווא. בתחילת 1943, לפי צו מהגרמנים, היה על יהודי העיר לעבור לגיטאות בערים אחרות ולמחנות. הייתה זו המדיניות של הגרמנים לרכז את היהודים על מנת להקל את השמדתם. רוב היהודים שגורשו מהעיר הובאו למחנה ליד אחוזה הנקראת סבידובה וחלקם בגיטאות של תלוסטה וקופיציניץ. אותם שהובאו למחנה סבידובה, ומשפחת ברגר כנראה גם הם, הוצאו להורג ב־23 ביוני 1943 ליד החומה של האחוזה. את קברם ראיתי בשנת 1945 כאשר נסעתי לעיר צ'רנוביץ, הנמצאת בקרבת מקום. את הדוד שמואל, הדודה מירצ'י, כלתם ונכדם עוד ראיתי על עגלה בגירושם מהעיר. היחיד שנשאר בחיים ממחנה סבידובה הוא חברי יצחק שוורץ (שיחור), שלמדנו יחד בישיבה בבוטשאטש כשהיינו ילדים. הוא כתב את הסיפור על המחנה ועל השמדתם של יהודי בוטשאטש שהגיעו לשם. היחיד ששרד ממשפחת ברגר היה אלי, שברח לרוסיה.

מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן