זמן מה לאחר חתונתם קנו הסבא פרץ והסבתא רחל בית שאליו עברו לגור. המשפחה גרה בו
עד שגורשה ממנו בזמן השואה. הבית נקנה מקבלן יהודי בשם אייזיק סוניס שהיה בונה בתים
ומוכרם לאחר השלמתם. אני עוד זוכר אותו כשהייתי ילד קטן. הוא היה כבר אז יהודי קטן
וזקן. הוא גם היה מחמיץ תפוחי עץ בחביות בקיץ, ומוכר אותם בחורף כאשר לא היו פירות
אחרים. בבית שאותו קנו הסבים היו קומת קרקע ועליית גג. בקומת הקרקע היו שתי דירות,
כל אחת של שני חדרים גדולים, כאשר בחדר אחד הייתה פינת מטבח. בעליית הגג היו שתי
דירות, ובכל אחת חדר גדול, פינת מטבח ומחסן קטן. מתחת לגג היו גם מחסנים שונים שבהם
היו מחזיקים סחורות שיצאו מהאופנה בעסק. מתחת לכל הבית היה מרתף שבו עמדו כלובים
לעופות. בבוטשאטש לא היו נוהגים לקנות עוף מוכן (גם לא היה), אלא היו מוציאים עוף
מהכלוב והולכים לשוחט. במרתף היו מאחסנים עצים להסקה, במיוחד לחורף. בחלק אחר של
המרתף היו מחזיקים דברי מזון ובמיוחד דברי חלב שלא יחמיצו, או דגים לשבת שלא
יתקלקלו בחום של הדירה. היו גם במרתף אצטבאות שעליהן החזיק הסבא פרץ כל מיני סוגי
יינות שאותם היה עושה בעצמו. לבית היו שתי כניסות - שער גדול בחזית ושער קטן ליציאה
מאחורי הבית. מאחורי הבית זרם פלג מים (פוטוק), ובזמן הפשרת השלגים הוא עלה לפעמים
על גדותיו והציף את מרתף הבית. מסביב לבית היה שטח גדול ובו עצי שיטה שהיו מציפים
את סביבות הבית בפרחים לבנים ובריחות טובים. בקירבת הבית עמדה כנסייה פולנית גדולה
שעל שמה נקרא הרחוב. ממגדל הפעמונים שלה היינו שומעים שלוש פעמים ביום את צלצול
הפעמונים. כאשר בתקופת הסובייטים פסקו לצלצל הרגשנו בחסרונם. בכל החגים הנוצריים
ובימי ראשון היינו רואים מחלונות הבית את התהלוכות מסביב לכנסייה. בשטח שמסביב
לכנסייה היו עצים ענקיים (ליפות), שבזמן פריחתם היו קוטפים את פרחיהם (ליפווה צביט)
שמהם היו מבשלים תה. אני זוכר שכאשר היה מישהו חולה היה שותה את התה הזה, כסגולה
וכתרופה לכל המחלות. ליד הכנסייה עמד בניין מגורי הכמרים (פרובורסטבו בפולנית).
בשנת 1944 הפך הבניין למטה הראשי של הצבא הגרמני. יום אחד הופיעו מטוסים סובייטיים
והרסו אותו עד היסוד, על הגרמנים שהיו בו. בשכנות לבית עמדו בתים קטנים של יהודים
ושל נוצרים. רוב השכנים היהודים היו משפחות עניות. הבית שגבל לביתנו מצד ימין היה
של יהודי ששמו היה אברם סטולר. היה לו בית מלאכה לנגרות בתוך הבית שבקושי היה מוציא
את פרנסתו. תמיד היה בא לסבא פרץ לבקש הלוואה. מצד שמאל היה בית קטן של חדר אחד
ועליו גג מקש. הוא היה שקוע עמוק באדמה עד כי בקושי ראו אותו. בבית הזה היה גר
יהודי שקראו לו מנדלי סלפיש. הוא היה מתפרנס מחייטות זולה ומסחר בדברים ישנים. בסך
הכול הוא היה מין קבצן כזה. בזמן השואה באחת האקציות, כאשר הגרמנים דפקו בדלת, הוא
אמר לאשתו: לובה, תלכי לפתוח את הדלת. כאשר היא פתחה הגרמנים לקחו אותה והלכו. הם
לא נכנסו פנימה, שכן לא חשבו שבבית כזה יכול לגור יותר מאדם אחד.
אימי הייתה מספרת שפעם ירדו גשמים חזקים והבית הקטן הזה הוצף מים, הדוד משה קפץ
פנימה והוציא אותו ואת אשתו מהבית.
השכן הנוצרי הקרוב היה אוקראיני שאשתו הייתה פולנייה ממשפחת בוגצ'בסקי. הם גרו בבית
יפה והיו משפחה עשירה. הם היו בעלי בניינים בעיר, והעסק שלהם היה מסחר בחזירים.
בחצר ביתם היו דירים שבהם החזיקו וגידלו חזירים. כאשר היה שוחט אחד מהם שמעו את
צעקות החיה בכל הרחוב. היחסים איתם היו טובים. בזמן האקציות הם ידעו שאנחנו מסתתרים
בתוך מחבוא בבית. הייתה גם משפחה יהודית שכנה שבזמן האקציות הייתה מסתתרת אצלם.
בתחילת שנות ה־30 נבנתה תוספת לבית. חדר אחד גדול עבור הסבתא הגדולה בלצ'י וסוכה
קבועה, שכל השנה הייתה משמשת כחדר רגיל. לסוכות היו מזיזים את הגג, שהיה על גלגלים,
ובמקומו היו שמים סכך לסוכה. הסוכה מן הסוג הזה נקראה שלאג. בסוכות היו באים גם
שכנים לאכול בסוכה אצלנו. כמו בכל הבתים בעיר לא היו מים זורמים. ליד הדלת עמדה
חבית עשויה פח, ונושא מים באסל ודליים (באידיש קורומיסל) היה מביא מים וממלא את
החבית. כדי להתרחץ הייתה אמבטיית ישיבה שבה היו מתרחצים. בקיץ היו הולכים לנהר
להתרחץ ובחורף, וגם בימי שישי בקיץ, היו הולכים לבית המרחץ. לעשות כביסה הייתה באה
אישה שהייתה מכבסת יומיים. את המים לכביסה היו מרתיחים בסירים גדולים, ואחרי הכביסה
היו הולכים לנהר לשטיפה. כדי לייבש את הכביסה היו תולים אותה מתחת לגג. בחורף
הכביסה הייתה קופאת והכבסים היו נראים כמו קרשים, ולא ניתן היה לקפל אותם עד
שהפשירו.
כמה דרכים הובילו ביציאה מהבית. דרך אחת במעלה ההר הובילה למבצר השומם שעמד בפסגה.
בקיץ היינו מטיילים למבצר לשחק בו. בהמשך הייתה שכונה פולנית שרבים מתושביה היו
מכירים טובים של משפחתנו. לאחת מאותן המשפחות היו הולכים בימי הפסח עם כד והיו
חולבים את הפרה ישר לתוך הכד. מאותה משפחה היו גם מביאים את הסכך לסוכה. דרך שנייה
מהבית הייתה למרכז העיר, היכן שהיו עסקי המשפחה. הדרך הזו עברה מתחת לבית ארליך
לרינג פלאץ. עוד דרך הובילה לנהר הסטריפה שהיה לא רחוק מביתנו. לאחד הרחובות שהיה
קרוב לבית קראו "שיל גאס" (רחוב בית הכנסת). בתקופתנו לא היה שם סימן לבית כנסת
ורוב הגרים ברחוב היו פועלי בניין נוצרים. סיפרו שבתקופה קדומה זה היה רחוב יהודי
ועמד שם בית כנסת גדול. באותו רחוב היו מים זורמים מההרים, ובשבת היו הולכים עם
גביעים שהכילו סירופ, כדי לשתות עם המים האלה. כל השנים בארץ אימי הייתה אומרת שמאז
שעזבנו את בוטשאטש היא עוד מים כאלה לא שתתה.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן