בוטשאטש - ש"י עגנון
אימתי נוסדה עירנו ומי יסד אותה? כבר נלאו כל דורשי קורות העתים מלחקור זאת. אבל מעט מן המעט נתגלה לנו ואני כותב בכתב אמת את שידעתי.
שיירא של יהודים נשאם לבם הטהור לעלות לארץ ישראל, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם. מכרו את שדותיהם ואת כרמיהם ואת עבדיהם ואת שפחותיהם ואת בתיהם וכל מה שהיה להם מן המטלטלים שאינם ניטלים ונטלו רשות מן המושל לעזוב את עירם. לקחו להם כלי דרך ויצאו לדרך.
את הדרך לארץ ישראל לא ידעו. אף כל מי שמצאו בדרך לא ידע ארץ ישראל היכן היא, אבל ידעו שהיא במזרח. ובכן הפכו פניהם כלפי מזרח וכך היו הולכים. מי שהייתה לו בהמה לרכוב עליה היה רוכב על גבי בהמתו, מי שלא הייתה לו בהמה היה סומך עצמו על מקלו והולך ברגליו.
עברו כמה ערים וכפרים וטירות ויישובים של יהודים ויערות יערות ומקומות של גדודי חיות רעות וליסטים. והואיל והקדוש ברוך הוא מתאווה לראות את בניו בביתו נתן אותם לחן ולחסד בעיני האומות ונתנו להם לעבור בשלום. ואף השרים שאורבים לעוברי דרכים ומלסטמים את הבריות ונוטלים מהם את נפשם ואת קניינם, אף הם לא עשו להם כל רע ונסתפקו במתנת ממון או גביע כסף או טבעת או שאר כל מיני תכשיטים ממה שנתנו להם העולים.
כשיצאו תחילת אייר היה שהדרכים שמחות ובני אדם מצויים בשדות ובכרמים, משהוסיפו והלכו נתמעטו בני אדם ולא נראה לא כרם ולא שדה, אלא כל הדרכים כולם יערות שאין להם סוף ועופות וחיות ובהמות. ואם מצאו אדם הוא לא הכיר את לשונם והם לא הכירו את לשונו. ואפילו היו מבינים את לשונו, כל הגויים באותן הארצות בוערים היו ולא היה בידם להראות להם את הדרך שלא היו יודעים שיש עיר או מדינה חוץ ממקום זה שנולדו שם, כל שכן ארץ ישראל שאם היה אדם שם ששמע ארץ ישראל היה סבור עליה שבשמים היא.
כך יצאו ימות החמה והגיעו ימי אלול האחרונים. עמדו ועשו חנייה כדי לעשות את ראש השנה ואת יום הכיפורים ואת חג הסוכות.
אותו מקום שעשו שם חנייה מקום יערות ונחלים היה. לא נראה סימן של יישוב מהלך כמה ימים מסביב. עשו להם סוכות מעצי היער וקיבלו את הימים הקדושים בתפילה ובתחנונים ואת הימים הטובים בשמחה ובטוב לב, שהיו סמוכים על חסדי השם הנאמנים שלשנה הבאה יעשו את הימים האלה לפני ה' בעיר הקודש בירושלים. לולב ואתרוג והדסים נטלו מן המיושנים שלקחו עימהם לדרך, אבל ערבות מצאו כל יום חדשות, לא ראו כמותן לטוב, לפי שאותו מקום שעשו שם חנייה כולו רטוב הוא מרוב האגמים והנחלים והנהרות.
באותם המקומות כברוב ארצות הכנענים מקדים החורף לבוא. כבר בתחילת ביאתם לשם קשה הייתה עליהם הצנה, וביותר בחג שבקושי יכולים היו לקיים מצוות סוכה. במוצאי החג שהוצרכו לצאת התחיל שלג יורד. תחילה דרך עראי אחר כך בקביעות, עד שניטשטשו הדרכים ולא ניכר בין קרקע למים היכן כאן אדמה והיכן הנהרות והאגמים. על כרחם הוצרכו העולים להתעכב במקום חנייתם.
הביאו עצים מן היער ותיקנו את הסוכות ועשאון כמין צריפים וקבעו בהן מיני תנורים לבשל את תבשיליהם ולחמם עצמם בקרה ומקליפי העצים עשו להם מנעלים, שנעליהם של עור כבר נקרעו מרוב הליכה. אף עשו להם מקלות חדשים והמתינו לימים שיחזיר הקדוש ברוך הוא את החמה לתקפה ויתפנו הדרכים מן השלגים ויצאו לדרכם. היו יושבים חבויים בסוכותיהם בשלג בהשקט ובבטחה מפני רוחות סופה וסער ומפני הדובים ושאר חיות רעות שהיו באים ביחידות או בכנופיא עד לפתחיהם והיו מנהמים - חרדת אלוקים.
יום אחד ישבו להם כדרכם בסוכותיהם. מי שקרא בתהלים קרא בתהלים ומי שעסק במלאכתו עסק במלאכתו. הגביה אחד את ראשו תקף את אוזניו ואמר דומה עלי קול חצוצרה אני שומע. אמר לו חברו, לא כי אלא קול סוסים הוא. אמר לו חברו, לא כי אלא קול אדם הוא.
כך ישבו ונתווכחו באותם הקולות שנשמעו פתאום ביער. לבסוף הודו זה לזה. זה שאמר
קול חצוצרה הודה שקול כלב הוא וזה שאמר קול כלב הודה שקול אדם הוא. לבסוף הכירו
ששלושה קולות כאן קול חצוצרה וקול כלב וקול אדם. לסוף ראו עצמם מוקפים ממיני
בני אדם שהיו דומים לחיות ולרגליהם כלבים גדולים ואיומים וחצוצרות גדולות
בפיהם. אבל לבם לא חרש עליהם רע, רק לצוד ציד חיות באו ששרים גדולים ונכבדים
היו ומדרך השרים לצוד ציד ביער.
ראו השרים את אנשי הסוכות והיו תמיהים הרבה, שהרי הם באים בכל שנה לאותם היערות לצוד ציד ומימיהם לא מצאו אדם, כל שכן אנשים ונשים בחורים ובתולות שהכרת פניהם ובגדיהם, ענתה בהם שמארץ רחוקה באו.
שאל אותם שר אחד בלשון לטיין, מי אתם ומה אתם עושים כאן? הגידו לו כל ענייניהם, שדעתם לעלות לארץ הקדושה והואיל ופגע בהם החורף עשו כאן חנייה עד שיעבור החורף ותעבור הצנה. התחילו שואלים אותם מה ראו בדרך ומה אירע באותם הימים ומי ומי הם השרים המושלים באותן הארצות והעולים השיבו על כל דבר ודבר, עד שכל השרים השתוממו על חכמתם ועל נועם לשונם עד שדבקה נפשם אחריהם ושכחו את החיות וגם ציד לא עשו להם והתחילו מדברים עימהם לבוא אצלם ולשבת עימהם , כי כבד החורף מאוד בארץ הזאת ורבים חולים מן הצנה, כי לא כל אדם יכול לסבול את הקור הגדול, כל שכן הם שהם באים מארצות הריינוס, על אחת כמה וכמה שלא יעצרו כוח להחריף ביער. ראו העולים שעצת השרים נכונה והסכימה דעתם ללכת עימהם ולשבת עימהם עד שיעברו ימות החורף, וכשיצא החורף ויתפנה השלג יתקבצו כולם כאחד ויצאו לדרך. לקח כל שר עמו איש או משפחה והביאם לביתו בכבוד. וישבו: העולים עם השרים כל ימות החורף.
השרים שלקחו עימהם את היהודים לבתיהם ראו ברכה בכל מעשיהם. הכירו וידעו כי מאת היהודים היא ברכתם. התחיל כל שר מיצר ודואג, מה אעשה לכשילכו היהודים ממנו שבוודאי ייקחו עימהם את הברכה או שהברכה תסתלק מאליה. התחילו מדברים עימהם לשבת עימהם , וכן אמרו להם הנה כל הארץ לפניכם בטוב בעיניכם שבו, ואם מבקשים אתם לסחור את הארץ מה טוב, כי אין איש בארץ אשר יודע לעשות סחורה. יש מן העולים שלא שמעו להם וביקשו ללכת לדרכם, ויש מן העולים שנתפתו לשרים, שהיו העולים עייפים והרבה מהם היו חולים והיו מתייראים מטלטול דרכים. ומתוך שנחלקו אף אלו שביקשו ללכת לא הלכו, לפי שהיו מועטים וכל הדרכים היו בחזקת סכנה ולא היו יכולים לצאת לדרך אלא בשיירות גדולות.
בתוך כך חזרו והגיעו הימים הנוראים. נתקבצו כולם למקום אחד לתפילה בציבור, ולא זזו משם עד לאחר חג הסוכות. וכך היו עושים גם לשנה אחרת וכן כמה שנים, כל השנה כולה היה כל אחד יושב במקומו אצל שרו, ולימים הנוראים ולשלוש רגלים היו מתכנסים כאחד ועושים את הימים בתפילה ובקריאה בתורה ובשאר מצוות היום.
פעם אחת בשמחת תורה כטוב לבם בשמחת התורה ובסעודה הגדולה שעשו לגמרה של תורה נתעקרה אנחה מלבו של אחד ואמר, עכשיו טוב לנו, שאנו יושבים כאחד ומתפללים בציבור וקוראים בתורה, מה יהא מחר, ומה אחר מחר, ומה אחרי מחר של מחר? כבר באו ימות החורף ושוב נלך בלא תורה ובלא תפילה בציבור. נתנו את הדבר על לבם והתחילו מתייעצים מה יעשו. לעזוב את מקומם וללכת לארץ ישראל אי אפשר, שכבר התאחזו בארץ ובנו להם בתים ושרי הארץ עיניהם ולבם עליהם לטובה, והנשים מהן מעוברות מהן מיניקות, מהן נכנסה בהן תשות כוח והן חלשות, והזקנים הזקינו הרבה וטורח הדרך קשה עליהם. ולשבת במקומם בלא תורה ובלא תפילה בציבור ודאי שאין זה תכלית. טוב היה אילו לא נתפתו לשרי הארץ והיו יוצאים לדרך מיד לאחר שנתפנה השלג והיו יושבים לפני השם בירושלים, עכשיו שנתפתו ולא עלו צריכים לעשות מעשה שיהו יכולים לקיים את כל מצוות השם שנצטווינו לעשותן. אחר גלגולי דברים הסכימו כולם פה אחד לכונן בית קבוע לתפילה ולהתפלל בציבור בכל יום של ספר ואין צריך לומר בשבתות ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים. וכל מי שיש בידו לבוא לתפילה יבוא ומי שאינו יכול לבוא מחמת חולי או שיש לו עיכוב או מניעה ישתדל שיבוא אחר במקומו. ואת הבית שהתפללו בו בימים הקדושים ייחדו למקדש מעט. שמע שר המקום והוטב הדבר בעיניו ונתן להם את הבית ואת כל כליו במתנה גמורה מתנת עולם, ולפני מותו ציווה לבניו אחריו לתת עיניהם לטובה על היהודים, כי בגלל היהודים בירכו השם וכל אשר הוא מנחיל לבניו מאת היהודים בא.
קבעו את הבית לתפילה והיו באים להתפלל בכל יום שמוציאין ספר, ואין צריך לומר בשבתות ובימים טובים וכן בשאר ימים מיוחסים. ופעמים התפללו בציבור אף ביום שאין בו ספר, שכל מי שנזדמן בקירוב מקום אמר אלך ואראה שמא אמצא שם מנין ואשמע קדושה וברכו. בא לו זה מכאן וזה מכאן ונזדמנו לשם והתפללו בציבור. מתוך כך נעשה המקום חביב, שכל מי שנתאווה לשמוע דבר ה' או מי שהיה לו געגועים לראות את אחיו היה פונה לשם. ומי שהיה בידו בנה לו בית בקירוב מקום כדי שיהא ביתו סמוך למקום תפילה ויתפלל בציבור.
על יד על יד נתיישב כל המקום כולו מיהודים. בנו להם מקווה טהרה וכן כל מה שהציבור צריך. וכל מי שהוצרך לשאלת חכם או מלמד לבניו או לציצית או לבדוק את תפיליו וכן כל כיוצא נפנה לשם. ואף השרים ועבדיהם שהיו צריכים לעצה או לסחורה היו באים לשם, שידעו שימצאו שם יהודים. יצא שם המקום והתחילו באים לשם מרחוק ומקרוב בימי מועדיהם לראות ולהראות. ואף השרים והשרות רוכבי סוסים באו. אז בנה לו שר המקום בית אבנים ולאחר ימים בנה לו טירה למעלה על ההר מול פני הסטריפא, טירה גדולה כאחד השרים הגדולים אשר בארץ. זו הטירה שעמדה ימים הרבה מעת ומחסה לאדוני העיר ולכל עבדיו עד שעלו עליו התתרים למלחמה, וכשנצחוהו כפו אותו להרוס אותה. ועדיין היא עומדת בחורבנה.
זו תחילתה של בוטשאטש. ואולם לראשונה לא נקראה בוטשאטש, כי אם ביטשאטש, ולראשונה לראשונה נקראה בשם דומה לדומה.
ולעניין השם ופירושו רבו הדעות ומרובות ההשערות, ויש מהן שמתקבלות על הדעת, אבל מכלל השערות לא יצאו. ובכן מניח אני את המשוער ואת המדומה ולא כתבתי אלא כל שהוא אמת לאמיתה.
אחר ימים נצטרפו ליושבי קהלה קדושה ביטשאטש כמה יהודים ממקומות אחרים שבאו ממדינות אשכנז, שצרה גדולה באה על עם ה' קהל קדושים וודמיזה מגנצא אשפירא ושאר הקהילות המפוארות שבאשכנז, מחמת הטמאים שהתנשאו לעלות על ארץ הקדושה ללחום במלך ישמעאל ולכבוש את הארץ, וכל מקום ומקום שפגעו על דרכם ביהודים רצחום והרגום במיתות משונות ואכזריות. ורבים מעם ה, קידשו את השם בגבורה ונהרגו ונשחטו על יחוד השם המיוחד והנורא. נחרבו רוב הקהלות שבמדינות אשכנז וכל הנשאר לחיים הלך מגוי אל גוי עד שהגיע לארצות הסלאבים ומהם באו גם לעירנו. ישבו להם בתוך עירנו שלווים ושקטים וכל דבר קטן הורו תלמידי חכמים שביניהם וכל הדבר הגדול הביאו לפני רבותינו שבאשכנז, עד שעמדו מבני העיר גדולי תורה גאוני ארץ שהאירו את העולם באור תורתם. ולא היה חסר להם כלום בחכמת התורה ובדעת אלוקים והיו בוטחים בעשרם ובכבודם וביראתם ובצדקתם, עד שפגעה בהם מדת הדין ונשמדו רובם ככולם בחרון אף השם בגזירת הריקים אנשי חמי"ל.
לאחר ששקטה הארץ קצת מן המהומות והמרידות וההריגות והשיבושים חזרו קצת משרידי חרב לעריהם ולמקומותיהם. כמותם כן עשו פזורי ביטשאטש. בנו להם בתים וחנויות וקודם לכל קודם בתים לתורה ולתפילה. ישבו להם כמה דורות בהשקט ובמנוחה, חוץ מן השנים של מלחמות ומרידות. תחילה בצלה של מלכות פולין, אחר כך בצלה של אושטריך. אחר כך חזרה פולין ונטלה מלכות ועשתה כבישות וחרמים, עד שבא האויב וכילה את כולם.
ה' יחזיר שארית עמו מכל מקום שהם ויקבץ נדחינו מבין הגרם ויביאם לציון עירו ברנה ולירושלים בית מקדשו בשמחת עולם ולא יבוא צר ואויב בשערי ירושלים מעתה ועד עולם אמן סלה..
ש"י עגנון
