מעשה המנורה - ש"י עגנון

 

	Web www.buchach.org

א

ר' נחמן שומר החותם חשוב היה בעיני המלך. בכל עת אשר בא ר' נחמן אל חצר המלך נתנוהו משרתי בית המלך לבוא לפני המלך. כי ידעו כי נחמן היהודי רצוי למלך.
ויהי היום ויבוא ר' נחמן אל חצר המלך, כי דבר היה לו לדבר אל המלך. וגם עם המלך היה דבר אשר העלים ממתי סודו אנשי עצתו. ויהי כאשר ראה המלך את ר' נחמן ויאמר המלך, הוא אשר איוועץ עמו. ויספר לו המלך את הדבר אשר לא אבה לספר לאיש מאנשי עצתו. ויספר אותו לר' נחמן שומר החותם.
וה' נתן חכמה לר' נחמן וישב למלך במועצות בדעת. וישמע המלך ויעש כדבר ר' נחמן. וימצא המלך ברכה. וידע כי טובה הייתה העצה אשר יעץ אותו נחמן.
ויהי מאחרי כן ור' נחמן נקרה לחצר בית המלך. וישמע המלך כי נחמן בחצר המלכות ויאמר, הביאו אותו אלי.
ויבוא ר' נחמן אל חדר המלך. ויאמר המלך אל ר' נחמן, טובה העצה אשר יעצת. ועתה שאל ממני ואתנה לך אשר תאווה נפשך.
ויאמר ר' נחמן, ברוך ה' אשר הפליא עצתו עם המלך. ולא שאל ר' נחמן כל מאומה. ויאמר ר' נחמן למלך, קטנתי מכל החסדים. כאשר אמר יעקב אבינו לעשיו כן אמר ר' נחמן למלך.
ויאמר המלך, יען אשר לא שאלת לך כל מאומה ונתתי מתנת קודש לאלוהיכם. ולא שאל ר' נחמן את המלך מה הדבר אשר דיבר לתת. וגם המלך לא הגיד לו.

ב

בימים ההם בנתה ביטשאטש בית כנסת גדול. כי גדלה עדת ישראל כדי מאתים וחמישים בעלי בתים, מלבד הנשים והטף ומלבד כל המשרתים את הנגידים אשר באו מערים אחרות ויגורו בעיר. ויבנו להם אנשי ביטשאטש בית גדול לתפילה. הוא הבית אשר עשוהו גויי העיר בית לאלוהיהם בנפול העיר בידי חמיל ויך את כל איש ישראל אשר לא החיש לברוח מחרב עברתו.
ויצו המלך את צורפי הנחושת אשר לו לעשות לו מנורת נחושת גדולה, לתת אותה בבית הכנסת בביטשאטש, למען נחמן שומר החותם ראש קהל עדת בני ישראל בביטשאטש.
ויעשו צורפי המלך מנורת נחושת גדולה. שבעה קנים למנורה. כמספר קני המנורה הטהורה אשר הייתה לנו בימי קדם בבית תפארתנו. ולא ידעו עושי המלאכה, כי אין לעשות כל כלי ככלי אשר היה במקדש.
ויהי כי הביאו את המנורה מעם המלך, ויראו היהודים את המנורה ואת שבעת קניה. ויאמרו, לא נוכל להעמיד את המנורה הזאת בבית הכנסת. ויאמרו, אם נעמידנה וחטאנו לאלוקים, ואם לא נעמידנה וניאצנו את מתנת המלך. ולא ידעו לשית עצות בנפשם. גם האיש נחמן יועץ המלך לא ידע עצה. ויאמר, כל זאת באתנו עקב התהלכתי בחצר המלך.
וירא אלוקים את צרתם, וייתן אלוקים בלבם, לעקור קנה אחד מקני המנורה והייתה כאחת המנורות. ולא יהיה בהם חטא אם יעמידו את המנורה בבית הכנסת. והיה אם יספרו למלך, ואמרו למן היום אשר חרב מקדשנו לא נעשה דבר בלתי אם אנו עושים בו זכר לחורבן.
ויסירו את הקנה האחד אשר בתווך. ויביאו את המנורה לבית ה'. ויעמידו את . המנורה על התיבה והעלו נרות במנורה.
ותעמוד המנורה בבית הכנסת וששת נרותיה בששת קני המנורה מאירים את הבית בכל ליל שבת ובכל ליל חג. וביום הכיפורים ובימי מועד, אשר יזכירו בהם את נשמות המתים, יאירו גם ביום. וגוי שומר הנרות פן ייפול נר. כן עמדה המנורה וכן האירה כל ימי היות בית אלוקים בית לאלוקים, עד יום גלות ישראל בימי חמיל, וישימו להם גויי העיר בית האלוקים בית לאלוהיהם.
ועבד בית הרחיים הוא שומר הנרות לקח את המנורה ויטמנה בסטריפא אצל בית הרחיים. ותהי המנורה במימי הסטריפא ולא ידע איש את מקומה. כי מת העבד באחוז בו גלגל הרחיים טחון והשלך ויהי בשרו למאכל לדגי הסטריפא.

ג

ויהי מקצה שנים וישובו מן האנשים שרידי חרב חמיל לעריהם ולמקומותיהם. וגם שרידי פליטי ביטשאטש שבו אל עירם. ויבנו להם בית מקדש מעט תחת הבית הגדול אשר שודד ואשר באו גויים ויעשוהו בית לאלוהיהם.
בשנה ההיא במוצאי שבת בליל ראשון לסליחות ונערים קטנים מציפים נרות על פני הסטריפא, להאיר לחללי חרב אשר טבעו בנהרות ובנחלים ובאגמים. כי בליל ראשון ללילות הסליחות יבוא כל מת אשר טיבעו צרינו במים להתפלל לאל חי לבית התפילה אשר התפלל שם בעודנו חי. כי יתר לילות הסליחות קודש המה לנשרפים ולמדוקרים ולנחנקים ולנהרגים. כי מרוב החללים לא יכיל הבית את כולם. על כן חילקו ביניהם את הלילות, קהל קדושים קהל קדושים את ליל תפילתם.
ויהי בהיות הנערים על שפת הסטריפא מציפים את הנרות, והנה מנורה גדולה לא ראו כמוה מאירה מתוך המים. ויאמרו, מנורת המתים היא, כי מביאים המה המתים את מנורתם בלכתם אל התפילה. ויסער לב הנערים ויברחו.
ואנשים מישראל שומעים את דבר המנורה אשר סיפרו הילדים. ויאמרו, נלכה נא ונראה. וילכו ויבואו אל הסטריפא. והנה מנורה עומדת בסטריפא. ויאמרו, אמת נכון הדבר, מנורה היא. ולא ידע איש כי היא המנורה אשר נתן מלך פולין לבית הכנסת הגדול הראשון ואשר לקחו אותו גויי העיר וישימוהו בית לאלוהיהם.
ויעלו את המנורה ממימי הסטריפא ויביאוה לבית הכנסת. ויעמידו את המנורה על שולחן הקריאה. כי מנורה אחרת עמדה על התיבה, ובתת האיש את המנורה אשר על התיבה ויבטיחו לו כי לא יחליפו אותה במנורה אחרת. גם קטנה הייתה התיבה מלהכיל את המנורה הגדולה. על כן העמידו את המנורה אשר משו מן המים על שולחן הקריאה.
והמנורה מאירה את בית האלוקים בששת נרותיה אשר בששת קני המנורה. ימים רבים האירה המנורה את בית האלוקים את לילות השבת ואת לילות החגים. וכן יאירו נרות המנורה גם ביום במועדים ובעשרים בסיוון אשר יזכירו את נשמות המתים. ובצאת השמש בגבורתה ובאה לבית האלוקים ונתנה המנורה את אורה כאור אשר יהיה לנחושת קלל מנוגה השמש.

ד

ויהי מימים רבים אחרי אשר כל הדור ההוא מת, ויקם דור חדש אשר לא ידע את כל הקורות את אבותיהם. ויהי בראותם יום יום את המנורה ויאמרו, הבה נרפא את המנורה ולא תהיה המגורה ככלי אשר לא שלם הוא. ולא ידעו כי אבותיהם ריפאו את המנורה בקצצם קנה אחד מקני המנורה לבלתי חטוא לאלוקים ולמלך.
ויעשו נשר נחושת קלל. ובדיל רב שמו בנחושת למען היות לנשר מראה כמראה נשר לבן, כי נשר לבן סמל פולין. וישימו את הנשר תחת הקנה אשר הסירו אבותיהם. כי מנורת שבעה קנים המנורה לראשונה, ואולם אבותינו ריפאו את המנורה בהסירם קנה אחד מקני המנורה. ויאמרו האנשים אשר קמו תחת אבותיהם ואשר הביאו את סמל פולין לבית תפילתנו, ויאמרו עתה תדע פולין כי דבקים אנו בארצנו ובמולדתנו ארץ פולין, כי מאהבתנו את מולדתנו העמדנו סמל פולין בבית תפילתנו.
ותעמוד המנורה על שולחן הטהור אשר יקראו עליו את תורת האלוקים. והנשר נשר פולין בין קני המנורה. ככה עמדה המנורה שלושה קנים מצדה האחד ושלושה קנים מצדה השני אל מול פני התיבה מעבר מזה ואל מול ארץ הקודש מעבר מזה יאירו הנרות במנורה. ובתווך נשר לבן סמל מלכות פולין עומד בין הנרות. ועמד הנשר במנורת בית האלוקים כל ימי היות פולין עם מושל בארצו רודה בכל ארץ פולין.

ה

ויהי בנפול פולין לפני שכניה אשר חילקו את ארצה, וייקחו להם ככל אשר לקחו. ותיפול ביטשאטש בידי אוסטריך. ויחנו צבאות אוסטריך על פני העיר, המה ושריהם וכל אנשי המלחמה כובשי חבל ביטשאטש.
וישלחו שרי הצבא ויקראו את ראשי העיר ויצוו אותם לעשות חג, כי באה העיר בידי קיסר אוסטריך. ועל היהודים פקדו שרי הצבא להקהל בבית הכנסת הגדול להודות ולהלל לה' אלוקי ישראל אשר נתן להם את קיסר אוסטריך למלך עליהם. וישמעו ראשי העיר וראשי העדה ויעשו כדבר השרים. כי אין לעבור את פי שרי הצבא. כי כל אשר יעבור את פיהם בנפשו הוא.
ותבוא כל העיר לחוג חג, בתת להם האלוקים את קיסר אוסטריך לסוכך באברות חסדו עליהם. ורבים מן היהודים הודו בתמים ובאמת, כי הוציא אותם ה' מסבלות פולין ומן הכמרים אשר נתנו את ישראל למשיסה בעלילותיהם אשר העלילו עליהם, למען ענותם ולמען קחת את כספם ולמען העבירם מעל חוקי ה' אלוקי ישראל. לא הייתה שנה אשר לא נהרגו אנשים צדיקים ונקיים בעלילות דם ובכל עלילות שקר.
וכל אנשי ביטשאטש באו אל בית הכנסת עד אשר מלאו את בית הכנסת גם את עזרת הנשים. גם רבים משרי העיר אשר לא מבני ישראל המה באו ובראשם שרי צבאות אוסטריך.
וחזן הכנסת וקהל משורריו שרים משירי דוד אשר שר דוד מלך ישראל לאלוקי ישראל בשבת ישראל בארצו ודוד מלכנו מלך בעיר ה' ציון קדוש ישראל. וישבו השרים ויראו את הבית ואת קירותיו ואת התקרה ואת המנורות התלויות מן התקרה. כולם נחושת קלל מעשה ידי אומן. ויראו את הפרוכת המכסה את ארון הקודש ואת הכפורת אשר על הפרוכת ואת התיבה ואת החזן וקהל משורריו העומדים לפני התיבה. ויראו את בימת הגזית באמצע הבית ואת המעלות לבימה ואת השולחן על הבימה. ויראו את המנורה הגדולה על השולחן ואת קניה ואת פרחיה. ויראו כי יפה היא מאוד.
ויהי בהיותם מביטים וראו והנה נשר פולין במנורה. וייחר אף השרים ביהודים.
וימהר גבאי בית הכנסת רקח את הפטיש אשר יכה בו השמש להעיר ישנים לעבודת הבוקר. וינף הגבאי את הפטיש על הנשר הלבן. ויך את הנשר בפטיש ויסירהו ממנורת בית האלוקים. ויסר את סמל פולין מבית האלוקים. ויאמרו השרים, היטבת לעשות, כי לולא עשית זאת ואסרנוך אותך ואת זקני העדה ואת עדת היהודים הענשנו עונש כסף. ויצוו שרי הצבא לשום נשר בעל שני ראשים תחת הנשר אשר הסירו. כי נשר בעל שני ראשים נשר אוסטריך.
וישלחו ויקראו את ישראל צורף נחושת. הוא ישראל צורף נחושת אשר היה מביא לאשתו מדי שבוע בשבוע בערב שבת שבע פרוטות נחושת לקנות לה את צרכי השבת, כאשר הושיב הקיסר אותו בבית האסורים ולא מצאה האישה כל מאומה לכבד בו את השבת, כאשר סיפרתי בסיפורי שבתי.
ויעש ישראל צורף נחושת נשר נחושת בעל שני ראשים. וישם את הנשר בעל שני ראשים במנורה תחת הנשר בעל הראש האחד. והנערים לקחו את הנשר אשר הסיר ישראל צורף נחושת ויביאוהו אליו לעשות להם סביבונים לשחק בהם בימי החנוכה. רעש להם ישראל סביבונים לשחק בהם בימי החנוכה. הם הם הסביבונים אשר זקנינו סיפרו, כי סביבונים מעשה נחושת קלל עשה ישראל צורף נחושת לילדי ביטשאטש.
ותעמוד המנורה ימים רבים בבית הכנסת הגדול. ותאר המנורה בששת נרותיה אשר בששת קני המנורה. בלילות השבת ובלילות רגלי השנה וגם ביום הולדת הקיסר הדליקו את נרותיה בבוא העם לחוג את חג הולדת הקיסר, כי מלך חסד הוא. והנשר בעל שני הראשים חולש על קני המנורה.
ולא השלימו הפולנים עם המלכים גוזלי ארצם. ויקדשו עליהם מלחמה. ויצאו מכל הערים ומכל הכפרים ללחום מלחמת עמם וארצם.

ו

גם ביטשאטש נתנה יד למתקוממים כיתר הערים והכפרים. גם רבים מן היהודים היו מן הלוחמים מלחמת פולין. והמה הכבידו ידם על אחיהם וידם קשתה מאוד על כל איש שקט ועל כל אוהבי שלום ועל כל הנאמנים עם אוסטריך.
ואנשים יהודים עברו בארץ גליציה לעורר את אחיהם בכל עריהם לעזור אחרי פולין. ויספרו את כל הטובות אשר עשתה פולין עם ישראל ואת הרעות לא זכרו. ויבוא איש מהם לביטשאטש. והוא חגור פטיש מצומד על מותניו כאשר יחגרו מכבי האש בצאתם לכבות אש. ויבוא ביום השבת בבוקר לבית הכנסת הגדול. ויעשו לו כבוד ויושיבו אותו במזרח. גם לעלות לתורה קראו לו.
ויהי בעמדו לפני הספר וירא את הנשר בעל שני הראשים וירם קולו ויקרא, נבלה נבלה. וייקח את הפטיש אשר במותניו ויך בנשר בעל שני הראשים. ולא שת לבו למתפללים בהתחננם כי ירף ולא יחלל את השבת. ולא שמע אליהם עד הסירו את נשר אוסטריך מן המנורה וישלך אותו ארצה.
והנערים לקחו את הנשר אשר הוסר מן המנורה ויביאוהו אל אחד הצורפים לעשות להם סביבונים לחנוכה, כי שמעו כי סביבונים עשו להם אבותיהם מנחושת. ולא עשה להם הצורף סביבונים, כי קשה לעשות סביבונים מנחושת. רעש להם קוביות. כי גם בקוביות משחקים בחנוכה.
ותעמוד המנורה קצוצת הנשר כל ימי מרוד המורדים.

ז

ויהי מקץ ימים והמורדים הוכו ואוסטריך שבה למשול בארץ. ותשם עיניה על כל דבר גדול וקטן לשמור חוקי הארץ ומצוותיה.
אז באו גבאי בית הכנסת הגדול וימהרו ויעשו להם נשר בעל שני ראשים. וישימוהו במנורה תחת הנשר אשר קוצץ ואשר הוסר.
ויעמוד הנשר בין ששת קני המנורה. ראש האחד לשלושת הקנים אשר לימין וראש האחד לשלושת הקנים אשר לשמאל. עד פרוץ מלחמה גדולה וקשה בין אוסטריך ורוסיא עמד הנשר במנורה והמנורה עמדה על שולחן הטהור שולחן הקריאה.

ח

ויהי כי קשתה המלחמה מאוד ולא מצאו כל אנשי המלחמה כלי משחית לירות בהם. וייקחו כלי מתכת כלים גדולים וטובים ויתיכו אותם לעשות מהם כלי משחית להשחית את הארץ. ויבואו גם לבית הכנסת הגדול בביטשאטש. וייקחו את כיור הנחושת אשר כל הבא אל הקודש פנימה ירחץ בו את ידיו. וייקחו את קיתון הנחושת אשר יצקו בו הלויים מים על ידי הכוהנים בעלותם לברך את ישראל ברגלי השנה. ויקחו כל כלי נחושת ובדיל. וייקחו את קופת הכסף קופת מתן בסתר. וגם במנורה הגדולה נתנו השרים עין לקחת אותה. וצורף אחד מצורפי הנחושת עימהם. כי הביאו עימהם צורף נחושת לקחת כל כלי מכלי הבית להתיך אותו.
ויהי הם מבקשים לשלוח יד במנורה והנה נשמע קול תותחי הרוסים. ויברחו צבאות אוסטריך על נפשם. ויניחו כל אשר לקחו.
וצורף הנחושת אשר הלך עם שרי הצבא בבואם לקחת את כלי הנחושת לא ברח.
וייקח את המנורה ויצפון אותה במקום אשר צפן אותה. ולא ידע איש את מקומה. ולא שת איש את לבו למנורה. כי כל איש לנפשו פנה להציל את נפשו מן המלחמה הגדולה ומאשה הכבדה כל ימי היות המלחמה עד תום המלחמה.
ותתום המלחמה, וארץ פולין שבה באה ביד הפולנים וגם העיר ביטשאטש ניתנה ביד פולין.

ט

וישובו אנשים מאנשי ביטשאטש אל ביטשאטש. ורבים מן הכפרים מסביב לביטשאטש באו לשבת בביטשאטש. כי את בתיהם גזלו שכניהם אשר נלחמו יחד את מלחמת ארצם. ויבואו להתפלל בבית הכנסת הגדול, כי הוא נותר מכל בתי התפילה אחר המלחמה.
ויהי כי לא מצאו כל כלי מאור להאיר את בית ה' בלילה, וייקחו מאבני המקום ויקבו חורים בהן וישימו אותן על התיבה לשום בהן נרות להאיר לפני השם בעמדם להתפלל. עד אשר עשו להם מנורות פח עם מנורות עץ, כי עניים היו. כי מכל רכושם אשר רכשו לא מצאו כל מאומה, כי את אשר השאירה המלחמה לקח האויב ואשר השאיר האויב לקחה פולין. ולא מצאו ידיהם לעשות להם מנורות נחושת או מנורות בדיל כאשר היו להם בראשונה.

י

ואיש אחד מילידי ביטשאטש שב משבי רוסיא אל עירו אל ביטשאטש. ויהי בבואו בליל שבת לבית הכנסת הגדול וירא את מנורות הפח ואת מנורות העץ אשר לא תואר להן. ויזכור כי נקרה לחפירת המגן עם צורף נחושת ויספר לו צורף הנחושת כי בבוא הרוסים לביטשאטש צפן את המנורה הגדולה לבל תיפול בידי הרוסים. אך בטרם הגיד לו הצורף את מקום מחבוא המנורה הכה תותח את חפירת המגן ולא ראו זה את זה עוד. ועתה בראות האיש את בית הכנסת זכר את צורף הנחושת ואת חפירת המגן אשר ניפץ התותח. כי לולא ניפץ התותח את חפירת המגן כי עתה ידע את המקום אשר צפן שם צורף הנחושת את המנורה.
ויהי בשבת בבוקר והנה נקרא האיש לעלות לתורה, כי שבת ראשונה היא לו אשר שב לעירו. והשבת שבת תרומה והקורא קורא את פרשת המנורה. ויהי הוא קורא וראה וגו' אשר אתה מראה בהר, וידע האיש כי בהר הוחבאה המנורה.
והעיר ביטשאטש מוקפת הרים וגם היא יושבת בהר, ולא ידע אי ההר ההוא השומר את המנורה.
ויחל האיש לנוע אל ההרים. לא היה הר מהרי ביטשאטש אשר לא תר אותו. ולא גילה לאיש כי את המנורה הוא מבקש. כי ירא את האספסוף אשר נוסף על יושבי העיר, אשר אם ישמעו ולקחו את המנורה. והיה מדי יום ביומו ילך האיש לבקש את המנורה. כה עבר קור וחום קיץ וחורף ואת המנורה לא מצא.
והנה שבו ימי הקור שבו ימי החורף והאיש לא שב ממעשהו יום יום בהרים. ויהי מקצה ימים והנה הוא תועה בין ההרים ויאמר, אשובה אל ביתי ולא אבקש עוד את המנורה, כי לא אוכל למצוא את המנורה.

יא

ויהי האיש שב הביתה ואיש עומד בדרך והוא נכה רגלים וכרות יד. ויעמדו שניהם ויביטו זה אל זה וישתוממו. ויאמרו, ברוך מחיה מתים. ויאמר האיש המבקש את המנורה, אמרתי נופצת בחפירת המגן ועתה הנה חי אתה. ויאמר צורף הנחושת, גם אני חשבתי עליך כי במתים חלקך. ברוך ה' אשר הציל אותנו מתותחי הרוסים והשאיר אותנו בחיים אחרי המלחמה הגדולה והנוראה. ויאמר לו האיש המבקש את המנורה, הלוא סיפרת כי בבוא הרוסים לביטשאטש הטמנת את המנורה הגדולה. איה איפוא הטמנת את המנורה? ויאמר, כי על כן באתי. ויאמר, איפה היא? ויאמר, הנה טמונה בארץ בתוך ביתי. ויאמר, ואיה איפוא ביתך? ויאמר, הורס ואיננו, ואולם מקומו נשאר. הנה הוא מתחת לערימת השלג. לוא יש מגריפה בידי כי עתה פניתי את השלג ואת האדמה תחתיו והוצאתי את המנורה.
וילכו ויביאו מגריפה. ויעמדו כל היום וכל הלילה וכל היום למחרתו, כי שלג רב כיסה את ההרים, ויפנו את השלג ואת האדמה וימצאו את המנורה. ויוציאו את המנורה ויביאוה אל בית הכנסת הגדול ויעמידוה על שולחן הקריאה במקום אשר עמדה המנורה. ותעמוד המנורה על שולחן הקריאה כבראשונה כבימים אשר היה שלום בארץ. ויאמר צורף הנחושת, ועתה אקצץ את העוף עם שני ראשיו כי חדלה אוסטריך ממלוך בביטשאטש. ואם יש נערים בעיר ואעשה מנחושת הנשר סביבונים לנערים לשחק בהם בימי החנוכה כאשר עשו אבותיי לאבותיהם. ויאמר, גם נשר בעל ראש אחד כנשר אשר לפולין לא נעשה, כי שמעתי כי מרדו הרותנים בפולין, והיה בראותם נשר פולין בבית הכנסת ואמרו קידשנו מלחמה על העם הרותני. ויאמרו, מלכות הולכת ומלכות באה וישראל לעולם עומד. ויאמרו, חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשל בם גויים. למה יטונו על כל אשר יחפוצו, ואתה אלוקינו צורנו מחסה לנו סלה. בך חפצנו, אל נבושה לעולם.

 

 

ש"י עגנון