לזכר אבי אברהם ברנדם, שנספה בשואה, ולזכר אמי, ברטה
מונצ׳ר (שניידר), שנהרגה בתאונת דרכים ב־1960 בתל־חנן שליד חיפה. נהג צבאי שיכור
ועייף דרס אותה בלכתה על המדרכה.
לזכר כל ילדי בוצ׳אץ׳, שלא זכו להגיע למולדת, ולזכר כל קהילת בוצ׳אץ׳, שנספתה בצורה
אכזרית על־ידי הנאצים. יהי זכרם ברוך!
לא נשכחכם לעולם!
ישראל מונצ׳ר
לקוראי היקרים,
הספר הזה מוקדש לזכר אמי ואבי היקרים ולכל ילדי השואה, שלא זכו להגיע לתקומת עם
ישראל אחרי אלפיים שנות גלות.
בזכות קורבנות השואה וכל יקירינו, שנטבחו בלא עוול בכפם, קמה מדינת היהודים ועמה
צבא הגנה לישראל, אשר יגן על המדינה ועל העם וימנע עוד שואה.
איני סופר. הספר הזה נכתב בצורה אמיתית וברגש שנשאר לי מאותה תקופה. בספר הזה אני
מבקש להביא לידיעת הנוער של היום את אשר קרה לעמו ולילדי הגולה. אני מבקש שיידע
להעריך את העובדה שכיום יש לנו מדינה, שלא יסטה מדרך הישר ושייך בעקבות בני הנוער
שמרדו בקלגסי הנאצים בלי נשק ואוכל. אני מבקש שיתנו כבוד והערכה להורים ושישמרו על
עמנו ומדינתנו, שלמענם נפלו רבבות ומליונים בני אדם.
יהי זכרם אמת.
ניצול השואה, ישראל מונצ׳ר
זו הייתה עיירה קטנה בגליציה, עיירה יהודית טיפוסית בפולין. השנה הייתה 1939. רוב
היהודים עסקו במסחר ובלימוד תורה, עד כמה שאני זוכר כילד בן חמש. העיירה הייתה יפה
ובעלת נוף טבעי אדיר.
העיירה הייתה בנדה במורד גבעה, שעליה התגוררו העניים. ברוב הבתים לא היו חשמל, מים
ושירותים. גם הרצפות היו רק עם טיח בלא מרצפות. גגות הבתים היו עשויים מקש. מרכז
העיר נמצא לרגלי הגבעה. היו בו כמה רחובות ועד כמה שזכור לי לא היו מכוניות. התנועה
התנהלה בעגלות ובכרכרות. במרכז העיר עבר נהר יפה, שחצה את העיר לשניים. באמצע העיר
ניצב מגדל גדול, ובו נמצאו כל משרדי העירייה. בקצה העיר, ליד הנהר, היה פארק גדול
עם עצים ודשאים. שם גם נמצאו בתי־הספר ובניין המשטרה. הנהר נשפך לאגם גדול, ובקצהו
נמצאו סכר ותחנת כוח. על מרגלות האגם השקיפו גבעות ענקיות עם דשאים טבעיים. מסביב
להרים היו כפרים פולניים ואוקראינים.
בשבתות הקיץ היו כל אנשי העיירה עולים לאגם ומתרחצים ועושים פיקניקים על גדותיו.
החיים היו יפים ושקטים. אנחנו היינו משפחה ממוצעת — לא עניים ולא עשירים. דבר לא
היה חסר לנו והיה לנו טוב. אנחנו גרנו במדרון ההר של העיירה. בבית לא היו לנו חשמל
ומים. גרנו אצל בעל בית פולני. הוא ומשפחתו היו אנשים טובים, שהיטיבו לדבר יידיש.
בעל הבית תמיד היה שיכור, ואני זוכר שהרבה פעמים הוא היה חוזר בגילופין, ואשתו הייתה
מבקש מאתנו לעזור לה להוריד לו את המגפיים. היה להם כלב יפה, צבעו לבן וחום, ואני
זוכר שיום אחד שיחקנו אתו והוא נשך אותי ברגל. שלא כמו כל הילדים, אני מאוד אוהב
כלבים ודווקא תוקפניים.
אבי היה תופר פרוות, ובדרך כלל לא היה בבית במשך כל השבוע. הוא היה נוסע לכפרים
ותופר פרוות לאיכרים, ובתמורה לתפירה היה מקבל דברי מזון — קמח, סוכר, תפוחי אדמה
ואווזים — מזה הייתה משפחתנו מתקיימת. כסף היה רק ממקור אחד: אבי היה אופה מצות,
ופעם בשנה השקיע את זמנו בעבודה הזאת, שבתמורה לה זכה בכסף. אנחנו, הילדים, שמחנו
מאוד שהגיע הביתה כמה שבועות לפני פסח, כי אז אבא היה אתנו וגם היינו הראשונים בעיר
שזכו לקבל מצות עוד לפני פסח. אבי היה אדם רציני, ואף פעם לא ראיתי אותו צוחק. ככל
הנראה, הוא היה נשוי קודם שהתחתן עם אימא, כי אני יודע שהייתה לו בת. אימא סיפרה לנו
שהבת הזו לא שלה, ואנו הבחנו בזה לפי יחסה אליה. בבית גרנו אבא, אימא, אני, אחי
והאחות החורגת. לא היינו דתיים, אבל שמרנו שבת וחגים. בחגים אבא היה לוקח אותי
לטייל בעיר ובבית־כנסת והיה קונה לי כל מיני ממתקים. בבית היה אבי מעשן בשבתות,
ואפילו ביום כיפור אכל.
אימא הייתה אישה נחמדה ופשוטה. השכלה לא הייתה לה, וכל עיסוקה היה טיפול בילדים ובבית.
מן הראוי לציין שהייתה עקרת בית למופת, ואת המאכלים שלה אני זוכר עד היום הזה. ביום
שישי בבוקר הייתה משכימה לקום, וכאשר קמנו כבר היו בבית עשרה מיני עוגות — עוגות
לחלב ועוגות לתה, לחם מיוחד לדגים וכל מיני מטעמים טובים. אחר־כך הייתה מתחילה לבשל
לשבת. אני זוכר שהיה בעיר אדם אחד, אשר אמרו עליו שהשתגע מרוב לימודים. בכל יום
שישי בבוקר האדם הזה היה בא לבקש כמה חתיכות עוגה. אימא נהנתה לתת לו וממש הייתה
מאושרת. אחי למד בבית־ספר, ואני עדיין לא למדתי כי הייתי קטן. את ימי העברתי בבית
ובמשחק בחוץ. מידי פעם הלכתי לחדר כדי ללמוד תורה. בעיר שלנו היה מחנה צבאי רוסי,
שבו התאמנו טירונים. בכל בוקר אהבתי לעבור בקרבת הבסיס הזה ולראות את ראשיהם
המגולחים של החיילים ואת התגלחת שהיו עושים בחורף במים קרים — בחוץ ובהיותם חצי
עירומים. אחר־כך הם היו מסתדרים בשלשות ועושים ריצת בוקר ברחובות וכל הדרך שרים. עד
היום אני זוכר את כל השירים שלהם. אלה היו החיים בעיירה הקטנה הזאת — חיים שקטים
ושלווים, שבהם חיו היהודים יחדיו עם הגויים, פולנים ואוקראינים, והסתדרו יפה
ביניהם. מובן שהייתה אנטישמיות, ולפעמים היו שומעים מפה ומשם את המלה ז'ידל (יהודי).
אחת לשבוע היה נערך שוק מסורתי, וכל איכרי הסביבה היו באים עם תוצרתם על הגב
ובעגלות ומוכרים אותה בשוק. באותו יום היו היהודים מביאים כל מיני דברים — בגדים,
דברי תפירה ורהיטים — ומוכרים אותם לאיכרים. ליהודים גם היו בתי מרזח, ובאותו יום
של השוק הייתה עיקר הפרנסה, כי בסופו היו האיכרים באים לשתות ולאכול. החיים האלה
נמשכו עד פרוץ המלחמה הנוראה.
וכך זה התחיל. באחד הימים, בשעת בין הערביים, הייתה הרגשת עצבות בעיר. זו הייתה
התחלת חורף, והיום נטה לערוב מוקדם. באוויר הייתה הרגשה שעומד לקרות משהו, אבל איש
לא תיאר לעצמו את האמת הנוראה.
פתאום ראינו פה ושם אנשים נמלטים. ראינו שוטרים פולנים הולכים לכיוון ההרים. אלה
היו אנשים מלומדים במקצת, שקראו עיתון וכנראה ידעו את אשר עומד להתרחש, ועל־כן
התחילו לברוח. מיד התחילו להתקהל ולהתלחש. קבוצות קבוצות של יהודים התאספו בבתיהם,
עמדו אובדי־עצות והתחילו ליזום תוכניות בריחה. הרבה צעירים יהודים, בחורים בגילאי
18־20, ארזו מעט בגדים ואוכל והתחילו ללכת לכיוון ההרים. אני מיד הלכתי הביתה. היה
לי חוש מפותח והרגשתי שמשהו עומד לקרות. כמו כולם הסתגרנו וכמו כולם חיכינו וסמכנו
על אלוהים ועל הגורל. איני יודע בדיוק איך זה התחיל, אבל למחרת בערב שמענו יריות
וצעקות, רעש של פרסות סוסים, מהומה נוראה ובכי של ילדים וזקנים. מבעד החלון ראיתי
שהמון חיילים עם רובים מכודנים גולשים מההרים כמו עדרי צאן. הם התקרבו לבתים,
השתלטו על רחובות העיירה והטילו בה עוצר. נודע לי כי אלה היו חיילים צ'כים, שככל
הנראה נמצאו אז לצד הגרמנים או שרצו לתפוס את עיירתנו לעצמם. הם ניצלו את המצב
שלפני המלחמה ואת העובדה שהעיירה נמצאה למעשה בשטח מפורז, שכל ההגנה עליה הופקדה
בידי שוטרים פולנים, ואלה נמלטו על נפשם עוד לפני כניסת הצ׳כים. לפיכך לא היה שום
כוח שיעצור בעדם. זה היה האות למאורעות הבאים, הגרועים הרבה יותר. אז כבר היה ברור
לכל שעוד יום או יומיים תפרוץ מלחמה כוללת, והיה ברור שלא רחוק היום שבו הגרמנים
ייכנסו לעיר. ידענו שפולין תהיה הקורבן הראשון, וידענו שלא תוכל לעמוד מול הצבא
הגרמני האדיר. אני זוכר שלמחרת היום ירדתי, כדרכי, לרחוב לשחק עם ילדים. אבי היה
כנראה באחד הכפרים, ואמי נסעה לאיזה מקום, כך שהבית היה ריק. גם הפעם הייתה לי
הרגשה משונה, ופחד איום תקף אותי. שמעתי רעשים גדולים מתקרבים מרחוק, וככל שהרעש
התגבר, כך פחדתי יותר ופתחתי בריצת אמוק לכיוון הבית. התחושה בבית הייתה מפחידה,
והרגשות האיומים המשיכו להטריד אותי. איש לא היה בבית, ולכן מצאתי סולם ארעי
וטיפסתי לעליית הגג.
בעליית הגג שכבתי כל היום בלא אוכל. כל היום היה מבטי מכוון למרכז העיר. ראיתי את
המכוניות הירוקות עמוסות חיילים גרמנים. בהתחלה התחלתי לספור אותן, אך מרוב מכוניות
הפסקתי לספור ופחדי הלך וגבר. ציפיתי לרגע שאימא תחזור ואוכל לספר לה את כל אשר עבר
עלי אותו יום.
כך התחילה הפלישה הגרמנית לעיירה שלנו — בלי קרבות ובלי שפיכות דמים. הגרמנים פשוט
נכנסו, ולמחרת היום הייתה העיר תחת שלטון גרמני. הגרמנים השתלטו על כל הבתים
הציבוריים והיפים, על כל משרדי העירייה וכמובן על הפארק שבו שכנו בית־הספר והמשטרה.
השמועות דיברו על כך שיהיה רע ליהודים או שיהיה לנו טוב, אך את אשד עתיד לקרות איש
לא תיאר לעצמו, אפילו החכם ביותר. הימים הראשונים היו רגועים משום שהגרמנים התחילו
להתבסס ולהתארגן. בכל יום הם היו לוקחים יהודים אחדים לעזרה בעבודה. באחת הפעמים הם
לקחו ילדים קטנים, אני הייתי ביניהם. הדבר אירע בקיץ, בהיותנו לבושים מכנסיים קצרים
עם כתפיות ובלי גופיות. ירדתי למרכז העיר ושיחקתי עם ילדים. לפתע הפסיק גרמני אחד
את שלוותנו. הפחידה אותנו עצם הופעתו — עם המדים הירוקים המגוהצים להפליא, עם מגפי
עור מצוחצחים ומבריקים, עם חגורה רחבה ואקדח על מותנו, עם כובע משופע כלפי מעלה,
שעליו הסמל ועם צלב הקרס על היד.
הוא פנה אלינו בנימוס אבל בתוקף וקרא לנו להתלוות אליו. הלכנו אחריו. כל ילד פסע
אחריו עם המחשבה המטרידה לאן לוקחים אותנו, איך יידעו ההורים ומדוע אין איש בא
לעזרתנו. אחרי הליכה בכמה רחובות ראינו שהוא הביא אותנו למאפייה, שבה עמדו הרבה
גרמנים חמושים ומכוניות סגורות להובלת לחם. במאפייה נמצאו עוד הרבה ילדים, שהגרמנים
הביאו אותם, וכמונו גם הם חיכו שם לאותה מטרה שלשמה הביאו אותנו. הגרמנים סידרו
אותנו בשורת שרשרת, שבה הראשון עומד בקרבת המאפייה והאחרון עומד על־יד מכונית.
הגרמני הראשון היה זורק שתי כיכרות־לחם לילד הראשון, והוא מסר הלאה. כל זה התבצע
במהירות, כאשר קצינים גרמנים עמדו מהצד ונתנו פקודות. עבדנו כך כמה שעות, כאשר כל
פעם הייתה מגיעה מכונית אחרת. לא היינו עייפים מהעבודה וגם הזמן שחלף לא הטריד
אותנו. כל מחשבתנו הייתה שקועה באחיזת שתי כיכרות הלחם ביחד, כדי שאחת מהן לא תיפול
על הרצפה. הריכוז היה כל־כך גדול, והמאמץ העליון שהשקענו נשא פרי, ובמשך כל זמן
ההעמסה אף כיכר לחם לא נפלה. למעשה, זה היה הסיפוק שלנו כילדים. לא חשבנו אם
עבודתנו הייתה ניצול או כפייה אנחנו פשוט הפכנו את העבודה הזו למשחק. זו הייתה
ההתחלה.
ידענו שיבואו עוד אין סוף פקודות, והפקודות אכן לא איחרו לבוא. הגרמנים החליטו
לקבוע בעיר נציג של היהודים, שכל הבעיות יימסרו להם באמצעותו ושבאמצעותו הפקודות
יגיעו ביעילות לכל יהודי. יודן־רט זה השם שנתנו לוועדה היהודית שבחרו. מובן שהם
בעצמם בחרו כמה יהודים נכבדים רופאים, עורכי־דין וסוחרים גדולים. הוועדה הזאת
השתכנה ליד המטה הגרמני, כדי שכל פקודה תגיע ליהודים ביעילות ובמהירות. הגזרה
הראשונה שהגרמנים הוציאו הייתה אכזרית ונוראה. הם ביקשו מהיודן־רט להכריז על
התייצבות כל הגברים בגילאי 50־20 בתוך 24 שעות על־יד המשטרה. הם הבטיחו שהדבר נעשה
לטובת היהודים: מאחר שהמצב מחמיר, הם מבקשים מהגברים להתייצב כדי לקבל עבודה אצל
הגרמנים. כך ימצאו אוכל ותמיכה במשפחותיהם. היהודים האמינו לגרמנים, ואנשי היודן־רט
אפילו שלחו את קרוביהם לשם וביניהם היה גם אבי. לאט לאט התייצבו הגברים ליד המשטרה,
ועד לבואם של כל הגברים הם השאירו את כולם עומדים ליד המשטרה. הם עמדו כך 24 שעות —
בקור ובלילה — בלי מים ובלי אוכל. הגרמנים ביקשו לשבור את רוחם של היהודים באופן
פסיכולוגי. אחר־כך העמיסו את כולם על מכוניות, בצפיפות כמו עדר צאן, והובילו אותם
ליער הסמוך. למחרת היום נשמעו בעיר יריות ממכונות־ירייה. בעיירה נפוצה שמועה שרימו
אותנו, ובמקום לקחת את הגברים לעבודה, הוציאו אותם להורג. כל היום היה אבל בעיר.
איש לא אכל, והחנויות היו סגורות. אפילו אני, ילד בן שש, לא רציתי לאכול, כי היה לי
חוש מפותח, כמו למבוגרים. והרגשתי שמשהו נורא מתרחש. עצבות כבדה ירדה על העיירה. רק
נשים וילדים נותרו בה, וכל היום נשמעו הדי היריות מהיער הסמוך. כך הם שברו את רוחה
של העיירה, וכך השתלטו על כל היהודים. כדי שלא יימצא כוח שיתנגד להם. כדי לשבור
באופן פסיכולוגי את הרצון לחיות, הם חיסלו את הגברים והותירו נשים וילדים, שבלי
גברים קל לרצוח אותם ולהתעלל בהם. למחרת ידעה כל העיירה שאכן כך נהגו הגרמנים. הם
באמת רצחו בדם קר אלפי גברים שבורים ברוחם ועייפים ורעבים מעמידתם בקור במשך לילה
שלם. השמועות דיברו על כך שבאותו לילה הגרמנים הכריחו אותם לשתות את השתן שלהם. זה
היה האות למה שהם מתכוונים לעשות ביהודים. זה היה האות שקמה שואה על העם היהודי. מה
שאירע למחרת הרצח היה נורא גם־כן. בעיירה כולם בכו והסתגרו בבתים. הכאב לא שכך
לעולמים.
בין אותם הגברים היה גם אבא שלי. אבי תמיד היה חכם וזריז, וגם הפעם יכול היה
לברוח לכפרים, אבל הוא האמין בלב שלם שהגרמנים קראו לו לעבודה. הוא הלך כדי שתימצא
לו פרנסה לקיום המשפחה, אבל רימו אותו. זו הייתה תחילת השואה של העם היהודי, וכך
כולם השלימו עם הגורל המר. אני, אמי ואחי המשכנו לחיות את חיינו. עד היום איני יודע
ממה התקיימנו וממה חיינו. זאת הייתה תקופה קשה ועצובה. באחד הימים הבחנתי בכך שאמי
תמיד הולכת לעליית־הגג, אך לא ידעתי לאיזו מטרה. התחלתי לעקוב אחריה, ובאחד הימים
שמתי לב לכך שהיא הלכה עם סיר וצלחת. התחלתי לצרף מקרים, אך לא שאלתי דבר. אבל באחד
הימים ראיתי שגם אחי עולה עם אימא לעליית־הגג, ואני נשארתי לבד בבית. התחלתי ללכת
אחריהם עד לשם, ופתאום נעצרתי והתחלתי לחשוב לשם מה הם הלכו לשם ומדוע לא סיפרו לי.
הייתה לי תחושה איומה ועצובה, עד שהחלטתי לעלות ולראות מה הם עושים. כאשר הגעתי
לעליית־הגג חשכו עיני. לא ידעתי אם זה חלום או מציאות. פתאום ראיתי את אבא שלי.
פרצתי בבכי ובצחוק ביחד. הייתי מבולבל. ידעתי שאבי נהרג עם כולם ביער, אך פתאום אני
רואה אותו מולי. זה היה אותו האבא, עם אותם הבגדים ועם אותו החיוך. אבל בין אם זה
היה חלום ובין אם זו אכן הייתה מציאות — שמחתי. העיקר שאני רואה ומרגיש את אבא שלי.
שאלתי למה הוא בעליית־הגג ולא בבית, ואז הסבירו לי שכל הגברים נהרגו ואסור שייוודע
כי הוא חי. אם הדבר ייוודע בעיירה, יבואו כל הנשים לשאול מה עלה בגורל בעליהן ומובן
שאז ייוודע לגרמנים שאבי ניצל, והם יבואו לאסור אותו. אחרי שגם אני כבר ידעתי את
הסוד הוא הסכים לרדת לבית, אבל במשך כל היום הייתה הדלת סגורה ולאיש לא ניתנה הרשות
להיכנס. אחרי כמה ימים אבי סיפר לי ולאחי איך הוא ניצל ואיך הגיע לעליית הגג.
לילה שלם הוא שהה בחברת שאר הגברים על־יד המשטרה, בלי אוכל ובלי שניתנה להם אפשרות
לשבת ולצאת לשירותים. את הצרכים הם עשו במקום, כאשר הגרמנים הכריחו אותם לשתות את
השתן של עצמם. די היה בלילה הזה כדי לשבור אדם נפשית. בעבור שעת שינה או פרוסת לחם
הם היו מוכנים לעשות הכול — זאת הייתה השיטה של החיה הנאצית, שאומנה היטב כיצד
להפוך אנשים לצללים בלבד.
למחרת בבוקר הם הובלו במשאיות ליער המצוי לא הרחק מן העיירה. השוטרים האוקראינים
והגרמנים, צמאים לדם יהודי, קיבלו את פניהם כמו חיות טרף. מעשה הרצח היה להם לתאווה
של ממש, בעודם מתגאים בהישג מי יהרוג מספר גדול יותר של יהודים ומי יעשה זאת בצורה
האכזרית ביותר. הגברים הורדו מהמשאיות תוך צעקות וגידופים. בה בעת הם קיבלו הוראה
לחפור כמה בורות ענקיים, כאשר ברור להם שהבורות נועדו לעצמם. הם ידעו שכאן יהיה קבר
אחים גדול. אבל כל אחד חשב שאולי יינצל, אולי יקרה איזה נס. התחושה הזו החזיקה אותם
בחיים ומנעה מהם להתמרד, משום שכל גבר שעשה תנועה לא נכונה נורה בו במקום. אחרי
שהבורות היו מוכנים, העמידו את הגברים בשורה עורפית לכיוון הבורות וירו עליהם
במכונות ירייה. הגברים נפלו זה על זה לתוך הבור. היו כאלה שנפחו את נשמתם מיד. היו
כאלה שנפצעו פציעות קשות וקלות, אך נקברו חיים מתחת לגופותיהם של הגברים שנורו
אחריהם. בתוך כל המהומה הזאת אבי העמיד פנים שנפל והצליח לזחול אל צידי הבור. שם
הוא ניצל את ירק העצים, ובחשכת צללי הערב הוא זחל למרחק של כמאתיים מטר אל עבר באר
מים. הוא קפץ לתוך הבאר. שוטר גרמני ראה אותו ושלח אוקראיני חמוש ברובה כדי שישמור
עליו עד לגמר הרצח ההמוני. נראה שהם ביקשו לשוב אליו ולהתעלל בו לאחר שיסיימו את
הריגת כל הגברים — אחרת היו יורים בו מיד בבאר. אבי, כאמור, תמיד עבד בכפרים והכיר
איכרים רבים. נראה שאותו אוקראיני שהוצב לשמור עליו הכיר אותו ועשה לו סימן שייצא
מנסה להימלט. אבי נמלט בעזרת האוקראיני, שהעמיד פנים כאילו הוא יורה לעברו. נראה
שהשוטר הזה דיווח למפקדיו שיהודי ניסה לברוח אך נהרג. מכל הגברים שהוצאו להורג
באותו יום היה אבי הניצול היחידי. היום מספרים שיש עוד אחד שהצליח לברוח מבורות
המוות, והוא נמצא באמריקה. כל הגברים של העיירה היו ראשוני הקורבנות שנרצחו בדם קר.
זאת הייתה מלאכתם הראשונה של הפולשים הגרמנים. יתר הזוועות לא איחרו לבוא. המחזות
היו אכזריים יותר. היה בהם מספר רב יותר של קורבנות, ביניהם נשים, זקנים וילדים —
ילדים קטנים שטרם הכירו את הוריהם וילדים שעוד לא ידעו לדבר.
לאחר שנמלט מן המקום, הגיע אבי לאחד הכפרים שבהם עבד. הכפריים שמחו לראות אותו
והחביאו אותו. הם ייבשו את בגדיו, האכילו אותו ושמעו את סיפורו. למשמע הזוועה הם
בכו כמו ילדים קטנים. בלחישה הם שאלו את אלוהיהם איך אנשים מתורבתים יכולים לעשות
דברים כאלה ומדוע הם נוהגים כך כלפי היהודים. בקשתו הראשונה של אבי מהאישה הגויה,
שהחביאה אותו בביתה, הייתה להגיע בדרך כלשהי אל העיירה ולבשר את הבשורה המשמחת שהוא
חי. כסימן הוא נתן לה את מטפחת האף שלו, כי היה ברור לו שאימא לא תאמין לבשורה,
ביודעה שכולם נהרגו. בשעות בין־הערביים של אחד הימים הגיעה הגויה לביתנו ומיררה
בבכי מרוב שמחה. היא הייתה מאושרת שזכתה לבשר דבר שכזה. היא סיפרה שאבא חי ומסתתר
אצלה וכמובן העבירה לידיעת אמא את כל מהלך הסיפור. כאשר אימא ראתה את מטפחת האף,
היא פרצה בבכי של שמחה ואיש לא יכול היה להרגיע אותה. אחר־כך הן תכננו דרך להעביר
את אבא הביתה ועשו כל ההכנות לכך. באחד הלילות אבא הגיע הביתה. אימא חיכתה לו, ולפי
סימנים מיוחדים היא פתחה לו את הדלת. אמנם אני לא ראיתי את הפגישה, אבל אני יכול
לתאר לעצמי את הכאב והשמחה של פגישה מחודשת עם בעל, אחרי שנודע כי הוא נהרג.
זה היה נס של ממש. אבא קם לתחייה! מאותו יום היה אבי מסתתר בעליית־הגג, ואני עדיין
לא ידעתי דבר. כל יום ראיתי את אמי מאושרת יותר מתמיד ואפילו קצת מחייכת, אבל לא
ידעתי את פשר הדבר.
במשך הזמן אמי לא יכלה עוד לשמור על הסוד וכנראה סיפרה קודם לאחי, המבוגר ממני
בארבע שנים. באחד הבקרים ראיתי את אמי הולכת עם סירים, ואחי הולך אחריה. מיד עברה
במוחי מחשבה שמישהו נמצא למעלה, נסתר גם מעיני.
ואז לאט לאט התחלתי להתקרב לעליית־הגג. תחילה הקשבתי לדבריהם, ואחר־ כך שמעתי קול
של גבר. הקול, היה מוכר לי, והיה דומה לקולו של אבי.
ואז בהתפרצות מהירה עליתי לעליית־הגג, שבה ראיתי את אבא שלי. פרצתי בבכי מרוב אושר
ושמחה, וכולם שמחו יחד אתי, על אף הפחד שאני אדע את הסוד. חיבקתי את אבא ונישקתי
אותו. בכל אותו הזמן הטרידה את מנוחתי השאלה איך אנשים מתים הופכים להיות חיים. אז
לא הבנתי מה קרה, כי ידעתי שאבי נהרג, אבל הפסקתי לחשוב ונהניתי לראות את אבא חי!
אחר־כך דיברו אתי והסבירו לי שהסוד הוא נורא, ואם אפצה פה — אבא ימות. הסבירו לי
שאסור לי לספר על כך לחברי הילדים ולדבר עם גדולים. אסור לי להראות סימני שמחה,
והחשוב מכל — אסור לי להביא חברים הביתה. מיד למדתי את כל המנהגים החדשים ושמרתי
בסוד את כל העניין. המעטתי לצאת החוצה, כי טוב היה לי עם אבא בבית. אבל כאשר סוד
הימצאו של אבא בבית נודע לי, אימא התירה לאבא לרדת לבית. מכאן ואילך תמיד היה מישהו
מאתנו בבית, שומר בחלון ומשקיף אם מישהו בא. כך התחלפנו במשמרות. כאשר היה מישהו
מתקרב, אבא היה נכנס לארון בגדים ויושב בתוכו עד לצאת המבקר. אם היה מספיק, היה רץ
עד לעליית־הגג. אבא פחד מאוד מהנשים שבעליהן נהרגו באותו יום, שבו הוא כמעט נהרג.
הוא ידע שאם ייוודע להן דבר הינצלו, יוצף הבית בנשים שישאלו על גורלם של בעליהן. גם
המצפון העיק לו שהוא היחיד שנותר בחיים. הוא פחד שאם נשים תבואנה הביתה, הגרמנים
ירגישו בתנועותיהן בסביבת ביתנו ויתפסו אותו. לכן הקפדנו על כל כללי הסודיות, והדבר
נשמר בסוד גדול. אחרי המעשה האכזרי של רצח הגברים, הגרמנים הניחו לתושבי העיירה
לחיות בשקט יחסי. אחר תקופה כלשהי הם הוציאו צו חדש, המחייב כל יהודי ללכת עם מגן
דוד צהוב על היד. כל מי שלא יציית להוראה הזו, הם קבעו, יוצא להורג. לכולם היה ברור
שהמצב מחמיר. איש לא העז לשער איזה צו יוכרז אחר־ כך. מובן שכולם הצטיידו במגן דוד
צהוב. היודן־רט וידא שהידיעה תגיע לכל יהודי ותבוצע במהירות. גם אמי לבשה מגן דוד
צהוב. אחדי תקופה קצרה של מתח נפשי ועצבנות, אבא החליט ללכת לכפרים ולהמשיך לעבוד
אצל האיכרים. מדי פעם היה מופיע בלילה ומביא לנו מצרכי מזון. לפעמים היה שולח לנו
אוכל עם איכרים שהיו באים לעיירה.
יום אהד יצאה אמי מהבית ופנתה לגבעה סמוכה כדי לעשות את צרכיה, כי בבית לא היו
לנו שירותים. היא לא שמה לב לכך שיצאה בלי לענוד את הטלאי הצהוב, ולפתע הופיעו שני
אוקראינים בשירות הגרמנים ותפשו אותה. הם הובילו אותה למשטרה, ומבעד לחלון אחי ואני
היינו עדים למקרה. נתפשנו פחד נורא, פרצנו בבכי והתחלנו לרוץ בעקבותיה. זאת הייתה
תמונה איומה: בכל פעם שהתקרבנו אליה, השוטרים הסתובבו לאחור וכיוונו לעברנו את
הרובים. בלית ברירה היינו נסוגים, וכך התהליך חזר על עצמו לכל אורך הדרך. אנשים
עמדו ברחוב ולא העזו לגשת, אלא רק התלחשו. מישהו לחש לנו שמוטב לנו לגשת ליודן־רט
ולהודיע, שמא הם יצליחו לעשות משהו. בינתיים נפוצה בעיירה שמועה, שאימא תוצא להורג,
לפי האזהרה שמי שייתפש בלי מגן דוד — יוצא להורג. מיד הלכנו ליודן־רט. ישבנו שם
ובכינו ולא שבנו הביתה. אנשי היודן־רט הרגיעו אותנו ונתנו לנו דבר־מה לאכול ולשתות.
מישהו מהיודן־רט הלך למשטרה, ובאמצעות קשרים הצליח להגיע לאימא. היא התחננה שיעשו
הכול כדי לשחרר אותה, מתוך רחמים עלינו — שני הילדים שנמצאים לבדם.
היא אמרה להם שינסו לשחרר אותה אפילו באמצעות מתן שוחד. התברר שבאותו יום לא הייתה
אפשרות להוציא אותה להורג, עד לשובו של מפקד הגסטפו (באותו יום הוא לא היה בבוצ'אץ'
אלא בלבוב). היום איני יודע איך ומה עשו לשחרורה. שמעתי שבהיעדרו של מפקד הגסטפו
גוייס סכום כסף, וזה נמסר לאוקראינים בעבור שחרורה של אימא. שמחנו ובכינו מרוב
שמחה. חיבקנו את אימא וליווינו אותה הביתה. מרוב שמחה ומרוב התרגשות היא התעלפה מיד
כשהגענו הביתה.
באותו לילה אבא בא לבקר והביא לנו מצרכים ומעט כסף. הוא ישב איתנו ושמע מפי אימא
כיצד כמעט הוצאה להורג. זה היה פרצופה האמיתי של החיה הנאצית, שהחזיקה צבא אדיר כדי
להילחם באנשים חפים מפשע. זהו עוד מקרה מזעזע ופחות־ ערך, המשקף את הדברים שהגרמנים
התעסקו בהם.
באחד הבקרים ירדתי לשחק ברחוב עם יתר הילדים בני גילי. הייתי יחף ולבוש מכנסיים
קצרים, וחלקו העליון של גופי עירום. ראינו אנשים מתקהלים. ניגשנו למקום ושמענו הרבה
אנשים — שוטרים וגרמנים — המדברים על כך שבלילה נגנבו סוכר ואורז והרבה מצרכים מגוי
עשיר. השוטרים והגרמנים באו לחקור ולחפש חשודים. אחת השמועות אמרה שמעשה הגניבה
התרחש בשעות הבוקר, והגרמנים סברו שילדים ראו את הגנבים הנמלטים. ראיתי שלוקחים כמה
ילדים למשטרה — וגם אני נלקחתי לשם. קשה לתאר איך אנשי גסטפו מובילים כמה ילדים בני
שש ושמונה באיום של רובים. קשה לתאר איך צבא אדיר מתעסק ב"שוטרים וגנבים", אבל
העובדות מדברות בעד עצמן. תחילה הושיבו אותנו באולם המשטרה על כסאות, ושוטר גרמני
שמר עלינו. ניסיתי לחפש דרך להודיע לאימא או למישהו אחר שאני "עצור". לא חששתי באשר
לגורלי — דאגתי רק לאימא, שתדאג כאשר לא אחזור הביתה.
בינתיים התחילו לקחת את הילדים לחדר החקירות. גם אותי הכניסו לחדרו של חוקר. איני
זוכר אותו, אך זכור לי שבאותו זמן פחדתי להיות לבד בחדר עם איש גסטפו. תחילה הוא
דיבר אתי יפה ושאל מה עשיתי ברחוב בשעה מוקדמת ומדוע נמצאתי סמוך למקום הגניבה.
סיפרתי את האמת, אבל הוא לא האמין לי. אחר־כך התחילו החקירות תוך שימוש באיומים
ובמכות במקל גומי על אצבעות הידיים והרגליים. במהלך החקירה סטר לי החוקר, אך לא
הבנתי מה הוא מבקש ממני. בכיתי והתחננתי שייתן לי ללכת להגיד לאימא שאני פה, אך
הגרמני היה בשלו — הוא ביקש לדעת אם ראיתי את הגנבים. כל הזמן חשבתי בלבי כי לו
ידעתי הייתי אומר, ובלבד שישחרר אותי. שוב התחיל השוטר לחקור אותי, כשהוא מציג לי
תמונות של אנשים ושאל אם אני מזהה אותם. שוב אמרתי שאיני יודע דבר, רק ירדתי לשחק
עם הילדים. לבסוף איבד החוקר את סבלנותו וניסה להפחיד אותי בשיטה אחרת. הוא הכניס
אותי לחדר חשוך לגמרי. באמצע החדר היה בור בקוטר של כשני מטר, ומסביב לו מעקה עגול
מחגורת בטון בעובי של 20 סנטימטר. איני יודע אם הבור היה עמוק, אך מפאת החשיכה
פחדתי שאפול לתוך הבור. השוטר אמר לי לעלות על חגורת הבטון ולעמוד שם. עשיתי
כדבריו. אחר־כך שלף את אקדחו, הצמיד אותו לרקתי ואמר לי בקול תוקפני שאם עכשיו לא
אגיד לו מי היו הגנבים, הוא יירה בי ואני אפול לתוך הבור. אמרתי לו שיעשה כרצונו,
משום שאיני יודע מה להגיד. בכיתי. לאחר כמה דקות הוא אמר לי לרדת והחזיר אותי לחדר
החקירות.
השמועה על מעצרנו עברה בינתיים מפה לאוזן והגיעה גם לאוזני אמי. היא מיהרה לגשת
ליודן־רט וסיפרה להם מה אירע. הם היו ממש המומים, משום שלא תיארו לעצמם עד היכן
הגרמנים יכולים להגיע. הם מיהרו לאסוף כסף מהיהודים ורצו לתחנת המשטרה. בינתיים באו
למשטרה גם כל האימהות שילדיהן נלקחו. כשהן צועקות ובוכות. החקירה לא העלתה דבר,
משום שלכל הילדים הייתה תשובה אחת: לא ראינו דבר, רק שיחקנו. בשלב הזה החליטו
הגרמנים לשחרר אותנו. כאשר יצאנו אל מחוץ לבניין, צחקנו ובכינו מרוב שמחה ואושר. כל
ילד התחבק עם אמו, וכולנו מיהרנו לשוב הביתה. בבית סיפרתי את כל מה שעבר עלי, אבל
לא ידעו אם להאמין לי או לא. איש לא היה יכול לתפוס את טיפשותם ואכזריותם של
הגרמנים שעושים דברים כאלה לילדים. על אף הכול, שמעו במתח רב את סיפורי הזוועות
שעברתי. לאחר שנרגענו שוב היה שקט יחסי בעיירה והחיים שבו למסלולם. ליהודים היה
ברור שהשקט לא יאריך ימים, והתחילו בהכנות למקרה הצורך. היו כאלה שהתחילו לצבור
מוצרי מזון, בגדים ותרופות. היו כאלה שתכננו בריחה. הצעירים והרווקים ברחו והצטרפו
לפרטיזנים הרוסיים, שנמצאו בכפרים בסביבת העיירה וביערות. אלה שהכסף נמצא בכיסם
התחילו לבנות בונקרים ומקלטים. למקלט הייתה אז משמעות אחרת: לא מחסה מפני הפצצות
אלא מפלט ומקום סתר מפני הנאצים, למקרה שיחפשו יהודים. בדרך־כלל נבנה הבונקר מתחת
לבית או באיזור קרוב לבית, והכניסה אליו הייתה דרך הבית, באמצעות פתח ברצפה שהיה
מוסתר מתחת לארון או למיטה. בבונקר לא היה אוורור, ולא נמצאו בו שירותים.
היו עשירים שבנו בונקרים משוכללים וגדולים יותר עם שירותים ואוורור. הרבה משפחות
מצאו מסתור בבונקרים האלה בעבור כסף. אפילו ברגעים שבהם חששו כי גורל אחד, מוות,
ממתין לעשיר ולעני. אפילו ברגעים האלה, היה מסחר, ואנשים ביקשו להתעשר. לנו לא היה
בונקר, לא חשבנו על אפשרות כזו וגם לא ייחסנו לה חשיבות.
בינתיים הופרע השקט בעיירה כשנפוצה שמועה שעומדת להתחולל אקציה (פשיטה). האקציה
הייתה מתבצעת בערך כך: כמה ימים לפני שהתחילה היו כמה גרמנים עולים על הגג של אחד
הבתים הגבוהים בעיירה. בעודם אוחזים מפות ומשקפות הם היו מסמנים את הרחובות שהאקציה
תתבצע בהם. אחר־כך היו מתכננים את הפשיטה לפרטיה: כמה גרמנים יבצעו אותה ובאיזו שעה
של הלילה היא תתרחש. באקציה הראשונה שבוצעה בעיירה שלנו איש לא ידע על מה מדובר,
אבל באקציה השנייה האנשים הכירו את הדרך שבה היא מתבצעת ורבים הצליחו להימלט. באחד
הלילות שמענו יריות, וכל השמיים הוארו בפצצות תאורה. אחי ואני היינו שקועים בשינה.
אימא קמה במהירות, הקימה והלבישה אותנו ולקחה כמה סמרטוטים וקצת אוכל והתחילה לרוץ.
היא נשאה אותי על הגב, ואילו אחי רץ אחרינו. כל הדרך שמענו שריקות של כדורים, צעקות
ורעש מכוניות, אבל פעמינו הופנו לכיוון הכפרים. לא הבטנו לאחור. רק רצנו ורצנו. כל
עוד יכולנו לרוץ, זה היה סימן שאנחנו בחיים. בין העיירה לכפרים הפריד מרחק של עשרה
עד 12 קילומטרים. הבעיה הייתה לעבור כפר אוקראיני, מיושב באנטישמים נוראים, מבלי
שירגישו בנו. אחר־כך נמצאו כפרים פולניים, שגם בהם לא המתינו לנו עם שטיח אדום. אף
איכר בכפרים האלה לא הכניס אותנו לביתו או לאורווה, אבל היו שהעלימו עין והתירו לנו
למצוא מסתור בין שדות התבואה או ביערות. בלילה שבו בוצעה האקציה הראשונה הצלחנו
להימלט, ולפנות בוקר הגענו לאחד הכפרים הפולניים. איכר שהכיר אותנו, הכניס אותנו
לרפת והביא לנו אוכל. אימא סיפרה לו שאקציה מתרחשת בעיירה והורגים בה יהודים. יותר
לא ידענו לספר, כי לא ידענו עוד פרטים על האקציה. אחרי כמה אקציות כבר ידענו בדיוק
מה פירושה. במשך כמה ימים שהינו אצל האיכר הזה. עזרנו לו בעבודות המשק: אחי יצא עם
האיכר לחרוש את שדותיו, אמי סייעה לנשים לקלף תירס, ואני יצאתי למרעה עם בנו של
האיכר. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שיצאתי למרעה. לפנות בוקר יוצאים ברגליים יחפות
ולוקחים מעט צידה לדרך, כאשר מצויידים במקלות ומלווים בשני כלבים. בהגיענו לכר
המרעה היו הפרות מתפזרות בחיפוש אחר עשב בתוך שדה של תבואה, שנקצרה בגובה של כמה
סנטימטרים מהאדמה באמצעות מגלים. שטח המרעה נראה כמו משטח של מסמרים דוקרניים. בנו
של האיכר רץ אחרי הפרות והשליט סדר. בניסיון להראות לו שאיני בטלן או בור, רצתי
כמוהו בין הפרות. באותו זמן לא הרגשתי כאבים, אבל כאשר חזרנו לכפר, כבר לא יכולתי
לדרוך על כף הרגל. זו הייתה מלאה יבלות וחתכים עד לבשר. הרגליים זבו דם, אבל ברגליו
של בנו של האיכר לא נמצאה אפילו שריטה אחת. הוא היה רגיל, וכפות רגליו היו נוקשות
כמו סוליה. כך עבר עלי היום הראשון במרעה.
אמי ראתה את רגלי וביקשה לבכות, אבל התאפקה ואני הבנתי את מבטה. אמי סבלה מאותן
הבעיות אבל בידיים, בעקבות עבודת קילוף התירס. הקילוף היה מתבצע כך: הנשים היו
יושבות על הרצפה כאשר רגליהן מפושקות. בין הרגלים הייתה מונחת קערה רחבה, שבמרכזה
הייתה ערימה גדולה של תירס. הן היו משפשפות שני תירסים זה בזה, עד שהגרעינים נפלו
לקערה. זו הייתה עבודה קשה, ומי שלא היה מורגל ומאומן בה היה מקבל יבלות וחתכים
בכפות ידיו. העור היה מתקלף וגורם כאבים איומים.
רק אחי יצא שלם מהעבודה: הוא יצא לחרוש, כאשר המשימה שהוטלה עליו הייתה להוביל את
הסוס ברצועה שעל פניו.
כך עבדנו כמה ימים עד ששמענו מאיכרים שחזרו מהעיר שהאקציה הסתיימה. באחד הבקרים
תורנו שלושתנו הביתה. עצוב היה לנו לאורך הדרך, שבמהלכה הרהרנו באיזה מצב נמצא את
העיירה ואת הבית. ככל שהתקרבנו לעיירה, כך התרבו חששותינו ופחדינו. כאשר הגענו
לעיירה מצאנו את ביתנו פרוץ והפוך — רהיטים שבורים וכלי מיטה על הרצפה. במהלך שיטוט
בעיירה ראינו שכל המדרכות והכבישים רטובים מדם. החנויות נמצאו פרוצות וריקות
ממרכולתן. החלונות של הבתים היו שבורים לרסיסים. מפי כמה מכרים שמענו שמאות יהודים
נלקחו והובלו לבית הקברות, שבו הפשיטו את כולם ואמרו להם לחפור בורות. אחר־כך
הוציאו אותם להורג. ההרוגים היו נשים, זקנים וילדים — אנשים שלווים, שהגרמנים העירו
אותם משנתם ואחר־כך טבחו אותם. עכשיו הייתה ברורה לנו משמעותה של האקציה. אחר־כך
הלכנו לראות את בתיהם של אנשים שהכרנו ושאינם עוד בחיים. ראינו בתים הפוכים,
וילונות וכלי מיטה קרועים, שנוצותיהם מפוזרות על הרצפה, אשר כתמי הדם טרם יבשו
עליה. איך אפשר לתאר זוועה כזאת? איך אפשר לדמיין שעד לפני זמן קצר רחש המקום חיים?
הדירות נראו כמו משחטה של עופות. שאלנו אנשים לפשר כתמי דם שראינו על הקירות. מלוח
התשובה ששמענו היו קשות ומכאיבות. סיפרו לנו שהגרמנים לקחו ילדים קטנים שבכו וריסקו
את גולגולותיהם באמצעות השלכתם על הקירות.
אבא לא ידע עלינו דבר וחצי דבר, משום שבזמן האקציה הוא הסתתר בכפרים וגם לא ידע דבר
על האקציה עצמה. כמה ימים לאחר שהאקציה נגמרה הוא בא הביתה ושמע מפינו על כל
הזוועות שהתרחשו בעיירה. בעיני ראיתי איך הוא הזדקן למשמע הדברים. בתחילה דומה שלא
האמין, אבל כאשר נזכר במה שעבר עליו ובמה שראו עיניו. הוא בהחלט האמין לכל מה
שהנאצים מסוגלים לעשות. הוא ידע שהם אומנו היטב לביצוע הזוועות, משום שעשו להם
"שטיפות־מוח". הם ביצעו את המוטל עליהם בתאווה ובהכרה מלאה. כל אחד מהם השתדל לשפר
את ביצועיו כדי להוכיח את נאמנותו למשטר הנאצי. החיילים והשוטרים אומנו להיות
אכזריים, בלי טיפה של רגש, ופשוט היו לחיות טרף.
אנשים שהסתתרו בבונקר סיפרו לנו כמה סבלו מצמא, מרעב ומבכי הילדים, אבל היו מאושרים
שנשארו בחיים. במצבים כאלה האדם רוצה דווקא לחיות ומוכן לעשות הכול כדי להישאר
בחיים. הכרנו אישה אחת שהסתתרה בבונקר ואשר היה לה ילד קטן. ביום הראשון של האקציה
שום רע לא אונה לה, אך למחרת היום הילד — בן שנתיים, בסך הכול — היה מתוח ועצבני.
הוא מירר בבכי, והאנשים העצבניים שהיו בבונקר ניסו להשתיקו בכל דרך אפשרית, אך הדבר
לא עלה בידם. הם פנו לאמו והורו לה להשתיק את הילד — ולא הם יעשו זאת. היא הבינה
שהם היו מוכנים להרוג אותו. בידיים רועדות ובטירוף נפש היא לקחה כרית והתיישבה על
בנה — עד שיצאה נשמתו. אמו של הילד העדיפה להרוג אותו בעצמה, כי לא היה בה הכוח
לראות איך חבריה למחבוא הורגים אותו. דומה שבכל זאת נשכח הסיפור, ובלבד שהאנשים
ייוותרו בחיים — איש לא ידע עוד לכמה זמן, אולי עד לאקציה הבאה.
אנשים רבים הציעו לנו שנסתתר אצלם בבונקר כאשר תתרחש האקציה הבאה, אך סירבנו. אמרנו
שננסה לברוח שוב או אולי למות, אבל איננו מעוניינים לעבור את הזוועות בבונקר. כך
עברה עוד תקופה של חודש־חודשיים עד שנמאס לגרמנים לשבת בחיבוק ידיים. החזית הרוסית
עוד הייתה רחוקה מאיתנו, ולכן הם החליטו שוב לעשות אקציה.
אני כבר הכרתי את השיטה, ובכל יום הייתי בודק שמא גרמני מסתובב על גגות הבתים. באחד
הימים ראיתי כמה גרמנים מסתובבים על אחד הגגות. רצתי מהר לאימא, וסיפרתי לה. אמרתי:
"אימא, זאת תהיה אקציה גדולה!" "מאיפה אתה יודע, בני?", היא שאלה. אמרתי לה שבדרך
כלל גרמני אחד מסתובב על הגג, ואילו הפעם ראיתי הרבה גרמנים. התחלנו להתלבט מה
לעשות ומתי לברוח. ידענו שיש לנו שהות של מספר ימים, אבל חששנו שהגרמנים עלולים
להפתיע. אבי ואחי יצאו לעבוד בכפרים ולנו — לאימא ולי — לא נותר שום קשר אתם. אימא
הציעה שנחכה כמה ימים, ואולי הם ישובו ונברח יחד אתם. אבל ההחלטה לא הייתה בידינו.
שוב התעוררנו לקול יריות, שהפעם נשמעו יותר קרובות ויותר חזקות. מרוב פחד חליתי
וקיבלתי חום גבוה. אני זוכר שהתחננתי לאימא שתשאיר אותי לבד ותברח, כי אני רוצה
לישון ואין לי כוח ללכת. אבל אימא הייתה בשלה. היא הלבישה אותי, הכניסה אותי לתוך
שמיכה, קיפלה את ארבע הקצוות, קשרה אותן ולקחה אותי על הגב, בדיוק כפי שהאיכרות היו
סוחבות סחורה לשוק. לקול היריות ופגזי התאורה אימא הצליחה לברוח, כאשר אני על גבה.
בגלל מחלתי לא הייתה לה ברירה והיא נכנסה לכפר של האוקראינים האנטישמים. הייתה אפלה
מוחלטת, והרוח נשבה בשריקה עם נביחת הכלבים. הגענו לבית אחד. אימא הכירה את האיש
שהתגורר בו, שאבי עבד אצלו בעבר. הוא הכניס אותנו. זה היה איש כבן 70, שהתגורר
בגפו. למעשה, הוא שמח יותר מאתנו, משום שהיה גלמוד וחי בלי אישה. הוא פרשי לנו כמה
שמיכות על עליית־ הגג של התנור. כדאי לדעת שבפולניה היו התנורים מודלקים בפחם או
בעצים. עליית הגג של התנור הייתה מעין פתח בתוך הקיר, שתקרתו דמתה למנהרה. במנהרה
הזו הוא החביא אותנו. בימי החורף היה בה חם וטוב. אמנם המקום היה קטן — בערך מסר
ועשרים על מטר ושמונים. באותו לילה אימא בישלה אוכל לזקן ולנו. הוא אהב את המאכלים
שלנו והיה מאושר מנוכחותנו. היה לנו שעון מעורר, ואימא נתנה אותו במתנה לזקן. הוא
שם אותו בארגז המצעים. באותו לילה לא יכולנו להירדם. כל מחשבותינו הופנו ליהודים
שלא הצליחו להימלט ונשארו בעיירה. חשבנו על כל השכנים והמכרים וחששנו שמא לא נוכל
עוד לחזור הביתה. דאגנו לשלומם של אבי ואחי, שנמצאו באחד הכפרים וודאי לא ידעו אם
הצלחנו לברוח, היכן אנחנו נמצאים ואם נוכל להיפגש. על אף העייפות לא הצלחנו להירדם.
הזקן, כמובן, נרדם מיד. אימא סיפרה לי בלילה שלזקן יש בן גדול שמשרת במשטרה
האוקראינית, והזקן מפחד שבנו יבוא ויגלה אותנו. היא חששה לשלומו של הזקן, שמסתכן
למעננו, כי בנו מסוגל לפגוע בו בשל כך. כך עברו מחשבות רבות בלבנו, עד שנרדמנו.
בבוקר מוקדם בשעת חשיכה, כשהכפר עוד נם את שנתו אימא קמה והכינה ארוחת בוקר לזקן
ולנו ומיהרה לשוב למחבוא. אחר־כך הזקן קם והיה לו אוכל מוכן. ימים אחדים שהינו אצל
הזקן הטוב, עד שיום אחד הוא לקח סוס ועגלה ונסע לעיירה כדי לראות אם האקציה נגמרה.
הוא רצה לראות בעיניו מה הגרמנים עושים ליהודים. לפנות ערב הוא חזר ודמעות בעיניו.
על אף היותו אוקראיני ואנטישמי הוא בכה וסיפר לנו על הזוועות שראה. הוא סיפר לנו
דבר שאפילו אנחנו לא האמנו כי הגרמנים יכולים לעשות: לדבריו, איכרים רבים מהכפרים
התקהלו מסביב למפקדה הגרמנית כדי להפגין נגד הזוועות. בבית הקברות הם ראו בור ענק
מכוסה באדמה אך כולו זז מרוב יהודים שנקברו בו חיים.
אנחנו, כמובן, שוב לא יכולנו להירדם אחרי סיפור הזוועות הזה. שמחנו שברחנו ולא
שמענו לעצת השכנים להיכנס למקלט.
למחרת בבוקר שוב אימא קמה והכינה אוכל לזקן ולנו, והמשכנו לשכב במחבוא. פתאום שמענו
צעדים מתקרבים, והדלת נפתחה. עצרנו את נשימתנו וקפאנו במקומנו. רק אוזנינו היו
דרוכות כמו אוזניו של כלב שמירה. נוכחנו לדעת שזה היה בנו של הזקן. אחרי כחצי שעה
של דברי חולין רגילים בין אב זקן לבין בנו, שמענו שהבן מתעניין לדעת כיצד הבית
כל־כך מסודר ומה קרה שיש אוכל מוכן. הבן התחיל להבחין שחל שינוי בבית ולפתע גם שמע
את תקתוק השעון בארגז.
הוא זינק לארגז והוציא מתוכו את השעון. אחר־כך דרש מאביו הסבר כיצד השעון הגיע
לידיו. האב הזקן סיפר לו עלינו, והבטיח שעוד באותו הלילה הוא יסלק אותנו. הבן לא
רצה להבהיל אותנו ואפילו לא עלה לראות אותנו. במשך שיחתם לא
נשמנו ולא זזנו — הלכנו למות מרוב פחד. לבסוף הלך הבן בכעס, ואמר לזקן שיבוא
למחרת היום כדי לראות אם אכן סילק אותנו. אחרי שהבן הלך, הזקן פנה אלינו כשעיניו
דומעות. הוא ביקש סליחה, ואמר — היה ברור לו ששמענו את השיחה — שאין לו ברירה, אבל
עלינו לעזוב הלילה. הוא לא יכול היה להציע לנו מקלט חלופי, אך ברור היה לו, שעד
הבוקר אנחנו חייבים לצאת מביתו. ברור היה לו שאסור לנו להימצא בכפר, כי יהרגו
אותנו.
הלילה היה קר. גשם ירד, רוח נשבה ובחוץ הייתה חשכה מוחלטת. ניסינו לדחות את צאתנו,
כי המקום היה חם ובטוח. ידענו שברגע שנצא, שוב לא נהיה בטוחים. אבל קורות העתים
הרגילו אותנו לנדודים ולהליכה בלילה.
קמנו באמצע הלילה, חטפנו דבר־מה לאכול והודינו לזקן על כל המאמץ שעשה למעננו. דומה
היה שהוא הצטער יותר מאתנו, כי בחברתנו הוא לא נמצא לבד והיה מי שיכין לו אוכל.
יצאנו מהבית החם. מיד נרטבנו מהגשם והתחלנו לרעוד מקור. הלכנו במהירות כדי להתחמם
וכדי לצאת מן הכפר מהר ככל האפשר. שמענו את שריקת הרוח ואת נביחות הכלבים. פנינו
היו מועדות לכפר אחר, מרוחק כשמונה קילומטרים מהכפר הזה. זה היה כפר מעורב של
פולנים ואוקראינים. אמי זכרה גוי אחד, פולני טוב, שהיה ידיד של אבא, אשר סיפק לו
קונים רבים. בדרך אימא לחשה לי ולאלוהים את תקוותה למצוא את אבא ואת אחי בביתו של
הגוי הזה. הלכנו כשעתיים, וכמעט עם אור ראשון התקרבנו לכפר הזה. אמי נשארה ליד הבית
בהסתר. אני הקפתי את הבית. ראיתי אור באחד החדרים וידעתי שהאיכר התעורר וודאי בתוך
זמן קצר ייצא לעבודתו.
חזרתי לאמי והצעתי לה שנמתין מעט עד שהאיכר ייצא מהבית. קפאנו מקור והיינו רעבים.
לבסוף יצא האיכר מהבית. ראיתי שהוא לוקח צלחת עם אוכל ומביא אותה למתבן. היה לי
ברור שמישהו מסתתר אצלו. כאשר הוא חזר משם, הפתעתי אותו. הוא נבהל ופחד, ומיד שאל
אותי: "מה אתה עושה פה, ילד קטן". מרוב פחד גמגמתי כמה מלים והוריתי לו עם האצבע על
אמי. הוא ניגש אליה ובשמחה שאל מה מעשיה בכפר. לשמחתי ראיתי שהוא מכיר אותה.
הוא לחש לה משהו באוזן, וראיתי שהיא בוכה מרוב אושר. היא חיבקה אותי, וסיפרה לי
שאבא ואחי נמצאים אצלו במתבן. הוא התיר לנו להיכנס, אבל קודם לכן נכנס לבדו ובישר
לאבא שהגענו. רק כעבור כמה דקות נכנסנו פנימה. איזו שמחה! כל המשפחה התאחדה מחדש,
במקרה, ועוד במתבן. אבי ואחי לא ידעו דבר על אשר עלה בגורלנו, ואנחנו לא ידענו דבר
עליהם, אך הגורל עזר לנו ונתן לנו קצת אושר ושמחה. הם סיפרו שהאקציה נגמרה, והם
ביקשו לחזור לעיירה. מזל, הם אמרו, שמצאנו אותם. סיפרנו להם על אשר עבר עלינו מאז
ברחנו מהאקציה ועל שהייתנו אצל הזקן.
ואז אחי סיפר לנו מה עבר עליו בזמן האקציה. כשאבא והוא שמעו שיש אקציה בעיירה, אבא
נשאר בכפר ושלח את אחי לעיר לחפש אותנו, מתוך דאגה וחוסר ידיעה באשר לקורות אותנו.
אחי לבש כובע מיוחד של האוקראינים, ומאחר שהוא לא נראה יהודי. היה המסווה מוצלח
והוא הגיע לעיירה. היום קשה לתאר את מה שהוא הרגיש ודאה. כל העיר הייתה מכוסה עשן
כבד מהשריפות ומהיריות. המדרכות והכבישים היו מגואלים בדם טהור שנשפך — דם של
יהודים וילדים חפים מפשע. תחילה הוא הלך לחפש אותנו בבית שבו גרנו, אך המראה היה
מזעזע. על גרם המדרגות שכב שכן שלנו, גופו מרוסק ומגואל בדם. זה היה יהודי זקן
ונחמד, שתמיד היה שמח ותמיד עודד את כולם. היה לו זקן שופע, ארוך ויפה, אבל הפעם
היה זקנו אדום מדם. אחי נאלץ לדלג על גופתו של הזקן הטוב כדי להיכנס לתוך הבית, שבו
רבו מראות הזוועה. בלי המיטה היו פזורים על הרצפה, ועל הרצפות היו כתמי דם וגופות.
הוא חיפש בכל פינה, אבל לא מצא אותנו. הוא עבר בריצה את כל סמטאותיה של העיירה
והחליט למות לבית הקברות, שבו המתין עד שהמרצחים סיימו את המבצע האכזרי והסתלקו
מהמקום. אז הוא עבר מאדם לאדם כדי לחפש אותנו. לפנות-ערב הוא נואש מחיפושיו והחליט
לחזור אל אבא שנותר בכפר. כל הדרך רדפו אותו מראות הזוועה. העיניים התמימות של
הקורבנות נותרו חקוקות במוחו למשך זמן רב, והוא מירר בבכי. אבל הוא גם שמח שלא מצא
אותנו בין המתים ובלבו נותרה תקווה שאימא ואני נותרנו בחיים. גם אבא שמח שלא נמצאנו
כי זו הייתה תקווה שנימצא חיים. באותו לילה נשארנו בכפר ותכננו את צעדינו הבאים
במאבק על חיינו. החלטנו שאחי, אמי מני נשוב לעיירה ונמצא מקום מגורים, שבו נחיה עד
האקציה הבאה. אבי החליט להישאר בכפר, בבית האיכרים ולעסוק בתפירת פרוות. המקום הזה
היה הבטוח ביותר בעבורו.
למחרת בבוקר נפרדנו מאבי, ושלושתנו הלכנו לעיירה. שמחנו לחזור אליה. כי היינו
קשורים אליה מאוד ואהבנו אותה. על אף הרגשות החמים לבית היו לנו מחשבות קשות מה
נמצא וכמה מכרים וקרובים לא נשוב עוד למצוא. בכל זאת המשכנו ללכת.
לפנות ערב הגענו לעיירה והתחלנו לחפש מקום מגורים. הרבה בתים היו ריקים, אבל חיפשנו
בית קרוב לכל היהודים שנותרו בחיים ובית שהשמשות בחלונותיו יהיו שלמות, והעיקר —
שתימצא בו דלת, שנוכל לסגור מאחורינו. בסוף מצאנו. עשינו בו מעט סדר והלכנו לישון.
היה לילה שקט ועצוב. ריח אבק שריפה נדף מכל פינה יחד עם ריח מיוחד של מוות. אבל
התרגלנו לזה, וזה היה לחלק מחיינו.
למחרת אכלנו מעט מהמזון שהבאנו אתנו מהכפר. אמי יצאה לשוטט מעט בחוץ ולאט לאט מצאה
כמה מכרים, ושוב הרגשנו הקלה כלשהי. כל השיחות היו על מוות — מי נשאר, מי נרצח ומה
יהיה הלאה. כולם העלו ניחושים באשר לתאריך שבו תתרחש אקציה, וכמובן נשמעו סיפורים
על היהודים שנתפשו במקלטים, כנראה בשל הלשנה. שוב שמחנו שלא רצינו לשמוע בקולו של
איש ולא נכנסנו למקלט. סיפרו לנו על מקלט אחד של יהודים עשירים. היה להם מקלט גדול,
שכמאה איש מצאו בו מסתור, אבל המזל לא האיר להם פנים. חדרי השירותים שלהם נמצאו
בסוף המקלט, בדיוק מתחת לביתו של איש פולני. במשך מספר אקציות רבים השתמשו בשירותים
האלה, ובשל כך התמלא הבור והעלה ריח רע. האיכר הפולני חש בריח והתחיל לחשוד. באו
שוטרים גרמנים, ופועלים התחילו לחפור ולחפש, עד שגילו את כל היהודים. הגרמנים תפשו
אותם והוציאום להורג. לפולני הוענק פרס כספי מהגסטפו על גילוי המקלט. אבל סיפרו לנו
סיפור מזעזע עוד יותר. הגרמנים תפשו הרבה יהודים ורימו אותם. לקחו אותם למקום אחר,
שבו נתנו להם מזון, ואמרו להם שאם יגלו היכן נמצאים יהודים והיכן נמצאים מקלטים —
הם ישוחררו. אלה שלא אמרו דבר הוצאו להורג לעיני כולם. ואז קם אחד ואמר שהוא יודע
היכן מצוי מקלט שיהודים מסתתרים בו. הגרמנים שמחו וביקשו ממנו להוביל אותם. המעשה
היה נורא, כי המקלט שאליו הוא הוביל אותם היה שייך לאחיו ועוד לכמה שכנים. אבל זה
היה כוחם של הגרמנים. הם הפכו את האנשים לחיות טרף. כל אחד חשב רק על עצמו ועל
חייו, ואנשים היו מוכנים להלשין על קרובים ואחים ואפילו על הורים. הם התקדמו לכיוון
הבונקר. האנשים בפנים שמעו את הגרמנים המתקרבים, שקראו להם ברמקול להיכנע. אז לקח
האח שבבונקר גרזן ועמד מוכן על־יד הדלת. הגרמנים פרצו את הדלת והראשון שנכנס היה
האח היהודי שהלשין. האח שבתוך המקלט ראה את אחיו, ובלי לחשוב הרבה הרג אותו ראשון.
הגרמנים מיד התחילו לירות על הגברים, על הנשים ועל הילדים, ובו במקום הרגו את כולם.
אחרי כל הסיפורים האלה כולם היו בדעה אחת: יש לברוח מהעיירה כל עוד אפשר וכל עוד
אין אקציות. ברור היה שנשארו מעט מאוד יהודים, וכולם ידעו שבאקציה הבאה לא ייוותר
אף יהודי בחיים. אם בכל זאת יישארו כמה מאות יהודים, הם יועברו למחנה הסגר. זו
הסיבה לכך שאמי, אחי ואני החלטנו ליצור קשר עם אבא ולהודיע לו שאנחנו עומדים לנטוש
את העיירה בהקדם. מובן שהכול התנהל בסודיות. בשוק מצאנו איכר שידע היכן אבא מסתתר,
וביקשנו ממנו להודיע לו לאיזה כפר נגיע אחרי העזיבה. וכך היה. אחרי כמה לילות
התארגנו לעזיבה. ארזנו מעט בגדים ושמיכות ומעט מוצרי מזון וקמנו בלילה. זה היה לילה
שקט וחשוך, ויצאנו את העיר בשלום. המחשבה שאנחנו עומדים לנדוד למשך זמן רב, שבו
הרבה דברים רעים עוד צפויים לנו, העציבה אותנו מאוד. ברור היה לנו שזמן רב יעבור עד
שנשוב — אם בכלל — אל העיירה שאהבנו.
הגענו לכפר מדבדבץ, וכאן מתחיל פרק חדש בחיינו — חיי פחד ונדודים מתמשכים, לינה
בשדות, רעב, כינים ומחלות. אז הייתי ילד בן תשע. כל הילדות היפה לפני, ואני מתחיל
אותה כמו חיה ביערות ובשדות. האיכר שהלכנו אליו ידע מראש שנבוא, כי אבא תיאם איתו
מבעוד מועד. עד היום איני יודע אם אבא שילם לו על עזרתו. הוא היה איכר טוב, שהחליט
לקלוט אותנו לתקופה קצרה בתנאי שנמשיך לנדוד לכפרים אחרים או לאיכרים אחרים. הוא
הסכים שנבוא אליו רק בשעת חירום, כשלא תהיה לנו ברירה. לתקופה הקצרה הזו הוא הכנים
אותנו לרפת, אבל למעננו ולמען ביטחוננו הוא עשה בה כמה סידורים. את היציאה לכביש
הוא חסם בלבנים,
ואת הפתח דרך עליית־הגג הוא כיסה בענפים. באמצעות היציאה לתוך הבית הוא היה נכנס
אלינו ומביא לנו אוכל. במקום הזה אמי ואני שהינו. זו הייתה תקופת חורף והפרה לא
יצאה למרעה. לכן הוא השאיר אותה אתנו ברפת. היום קשה לתאר כיצד עברנו את תקופת
החורף בתוך רפת, כאשר אנו מביטים בפרה והיא מביטה עלינו. את הצרכים עשינו בדיוק
באותו מקום שבו הייתה הפרה עושה את צרכיה. את האוכל היינו מקבלים באותו הזמן שבו
הפרה קיבלה את מזונה, משום שבעל הבית מיעט להיכנס לרפת כדי שלא ירגישו בקיומנו.
למעשה, חיינו כמו אותה חיה — בלי שעון, בלי לדעת מה התאריך ובלי לדעת אם יום או
לילה בחוץ. אבל היה לנו טוב. לא רעבנו ולא היה לנו קר. המקום היה חם, כי היה סגור,
וגם החום של הפרה השפיע הרבה. במשך הזמן הגיעו אלינו ידיעות שבעיירה כבר לא נשארו
יהודים. מקצתם נהגו כמונו וברחו לכפר, מקצתם הצטרפו לפרטיזנים, ואחרים נלקחו לגטו
תלוסטוב. כך המשכנו את החורף אצל אותו איכר. ומדי פעם היו אבי ואחי באים לבקר
אותנו. הם היו נשארים אתנו ללילה או שניים ועוזבים. השיטה הייתה לא להיות ביחד כדי
להקטין את הסיכויים שניתפס, וכדי שאם דבר כזה יקרה — שמישהו בכל זאת יישאר מהמשפחה.
לאיכר הייתה בת, בערך בת 13 . מדי פעם היא הייתה נכנסת לרפת, לפעמים לשחק אתי
ולפעמים להציק לי. באחת הפעמים היא עלתה לעליית־הגג, הרימה את דלת היציאה ועשתה
עלינו את צרכיה. היה עלינו לסבול בשקט ולא להתלונן בפני אביה, כדי שלא ירביץ לה
ויגרום לכך שהיא תלשין עלינו. כך עברנו את החורף הזה בשלום. לקראת הקיץ האיכר רמז
לנו שנצטרך לעזוב את המקום ולמצוא מקלט אצל איכר אחר או בכפר אחר, פשוט כדי שהוא
יהיה קצת חופשי ורגוע. אנחנו הבנו אותו, שהרי איך אפשר לשבת אצל מישהו כל המלחמה.
אמי הכירה איזו אישה גויה באותו כפר. זו הייתה אישה שגילה בערך בגיל של אימא. היה
לה בן קצת יותר מבוגר ממני. היא חיה לבדה — לאיש לא היה ברור אם הייתה אלמנה או
גרושה או שמא בעלה היה בצבא. הלכנו אליה והיינו אצלה כמה ימים. היא התנהגה אתנו די
יפה ונתנה לנו אוכל כפי יכולתה. אני זוכר שפעם אחת, נדמה לי שזה היה בפסח, היא
אפילו עשתה לנו לביבות, כי רצתה לשמח אותנו באוכל יהודי. אבל הבן שלה השתעמם והתחיל
להציק לי. אמי ראתה את כל זה אבל לא יכלה להתלונן. גם אני הפכתי זאת למשחק והגבתי
בצחוק. אבל פתאום הוא הביא מרצע של סנדלרים והתחיל לדקור אותי בשוק. ירד לי דם
והתחלתי לבכות.
בשלב הזה אמי כבר לא יכלה לסבול עוד את הדבר. קמנו והלכנו לחפש איכר אחר. באותו
הכפר איש לא היה מוכן להחזיק אותנו. בכל מקום כיבדו אותנו בשתייה ובאוכל, אבל אמרו
לנו שאין באפשרותם לאכסן אותנו. כאשר נמאס לנו ללכת מבית לבית, החלטנו ללכת לכפר של
פולנים. קראו לכפר הזה ווצ׳יחובקה. אמי הכירה הרבה איכרים בכפר הזה, שהיו אנשים
טובים ופשוט העלימו עין והתירו לנו להסתתר בשדות תבואה. התבואה בשדות האלה הייתה
גבוהה יותר מגובהו של אדם, כך שכאשר שכבנו, איש לא יכול היה לראות אותנו.
בערבים היינו הולכים לאחד האיכרים ויושבים לאכול בביתו למשך שעות אחדות. במקרה הטוב
התירו לנו להיכנס למתבן ולהעביר בו את הלילה. למחרת היינו קמים, ואם האיכר לא פחד
שנתגלה בביתו, היינו נשארים אצלנו ועוזרים לו בעבודות קילוף תירס או ביציאה למרעה,
בניקוי הרפת ובאיסוף ביצים מהלול.
כך עברו עלינו ימים ולילות, עד שהגיעו שמועות שהחזית מתקרבת לכפרים. אימא כבר
פחדה לצאת מהתבואה, וגם האיכרים התחילו לפחד לגורלם. בעת ההיא גם המזון הלך ואזל
מידיהם, כי בלילות היו הפרטיזנים פולשים ושודדים את כל המזון שהיה ברשות האיכרים,
כולל תרנגולות וחזירים. אבל התגברנו על הכול והיינו מאושרים בחלקנו, כי היינו
רחוקים מהגרמנים. הסבל שידענו לא הפחיד אותנו כל עוד ידענו שלא נמות מידי הגרמנים.
הפגישות עם אבי ואחי הלכו והתמעטו. התגעגעתי לאבא, ואחי התגעגע לאימא. בינתיים
התקרבה עונת הקציר, והיה עלינו למצוא מסתור אחר. לא הרחק מהכפר צמח שיח ענק בגודל
עץ. השיח ניצב במרכזו של שדה ריק, ומבחוץ נראה כמו ארמון, אבל בין ענפיו הוא היה
ריק כמו בית ואפילו גשם לא חדר דרכו. הרבה יהודים מצאו מקלט בכפר הזה, וכל אחד גילה
את השיח. על כולם היה מקובל סימן היכר ברור — אדם שהסתתר בין ענפי השיח היה תולה
מטפחת מבחוץ. אם לא נראתה שום מטפחת, היה ברור שהשיח ריק מאדם. גם לנו הזדמן פעמים
אחדות למצוא מקלט בשיח הזה.
מובן שישיבה במשך ימים ולילות בתוך השיח לא הייתה תענוג גדול. הדבר היחיד שאפשר היה
לעשות הוא לשבת, להרוג כינים ולהסתכל בצמחייה. אין מלים בפי כדי לתאר כמה כינים היו
לאנשים שם. אפילו הרצפה הייתה מלאה כינים בעובי של שטיח. במשך הימים והלילות
שהעברנו בין ענפי השיח לא הצלחנו להרוג את כל הכינים. אך על אף הקושי הזה, השיח נתן
לנו חום ובטחון שלא יהרגו אותנו, וכך לא נאלצנו לנדוד ממקום למקום.
השיח הזה היה ביתנו למשך כמה חודשים. מידי ערב הייתי יוצא לכפר, מביא דבר־מה לאכול
וממלא כמה בקבוקים במים — ומן המעט הזה התקיימנו במשך כל היום, שבו המשכנו להרוג
כינים ולהציץ מבעד לצמחייה העבותה כדי לראות אם מישהו בא לגלות אותנו. בשיח הזה גם
היינו נפגשים עם אבי ועם אחי. מדי פעם הם היו באים לכמה ימים, מביאים לנו קצת מזון
ושתייה וממשיכים הלאה. פעם אחת גם בא לבקר אותנו יהודי בודד, ששרד לבדו מכל משפחתו.
אני זוכר שכל גופו וצווארו היה מלא פצעים. הוא עטף את צווארו בעלים מיוחדים, שנועדו
להוציא את המוגלה מן הפצעים.
בחורף היה המצב קשה ביותר. היה לנו קר מאוד, וגם לא יכולתי לצאת כל ערב לכפר
ולבקש מזון בגלל סערות השלגים. לכן החלטנו לחזור ולבקש מהאיכר שהחזיק אותנו ברפת
בכפר אחר לתת לנו מסתור לתקופת החורף. מובן שהוא הסכים, ואבא בא לבשר לנו שבלילה
אנחנו יכולים להתחיל ללכת אליו כי הוא מחכה לנו. אותו לילה היה קר ומקפיא, אבל
למזלנו זה היה לילה בהיר והראות הייתה טובה. כל הלילה הלכנו בשלג עם מעט החבילות
שהיו לנו. כאשר שמענו מרחוק את יללת הכלבים, ידעתי שאנחנו קרובים ליעד. הכפר היה
חשוך, ורק גגות הבתים נראו מכוסים במעטה לבן. עשן שיצא מהארובות ציין שהתנורים
דלקו. בביתו של האיכר דלק אור קטן. דפקנו על הדלת, והוא מיד פתח אותה. הוא שמח מאוד
שבאנו אליו ובכה מרוב רחמנות עלינו, משום שהיינו קפואים למחצה. הוא מיהר להכניס
אותנו לרפת — המקום ממש להט מחום. נשקנו לו מרוב אושר. אשתו הביאה לנו קערת תפוחי
אדמה עם שמנת, לחם וצנון. בסעודת מלכים לא היינו שמחים כמו ששמחנו פה.
כך התחלנו לחיות ברפת אצל האיכר. מובן שלא ידענו מתי יום ומתי לילה. ידענו רק
שאנחנו במקום מבטחים. היה לנו חם וטוב, ופעם ביום קיבלנו אוכל. אחרי תקופה קצרה פה
חליתי במחלה קשה, שעד היום איני יודע מה היא. פתאום קיבלתי חום גבוה, ובמשך עשרה
ימים שכבתי כמו מת, בלי לאכול ובלי לעשות צרכים. אמי בכתה בלי הפסק, וכולם חשבו
שאני נוטה למות. לא דיברתי ולא זזתי — רק קדחתי מחום. יום אחד נכנס האיכר וראה
שמצבי הולך ומחמיר. בראותו אותי הוא אמר לאימא שהוא מבין אותה, אבל זו תקופת מלחמה
ואין מה לעשות. הוא הציע שיחפור בור כדי לקבור אותי, ואחרי המלחמה — אם אימא תישאר
בחיים — היא תוכל להביא אותי לקבר ישראל. האיכר הלך וחפר בור — אבל קרה נס. בשובו
אלינו התרוממתי לפתע וביקשתי לשתות. האיכר ראה את זה ומיהר להצטלב, בלי להבין מה
קרה ואיך קרה. הוא שמח לראות את אותות החיים ומיד הביא לי כוס חלב חם. במשך כמה
ימים רק שתיתי, עד שהתחלתי לחזור אל עצמי והתחלתי גם לאכול קצת. אמי הייתה מאושרת,
וכל הזמן אמרה שקרה נס — הייתי חולה מאוד, בלי תרופות ובלי רופא, אך הגוף התגבר על
המחלה. הייתי חלש מאוד, לא יכולתי לקום ולא יכולתי ללכת. בתו של האיכר, שעה שהיה לה
זמן ומצב רוח טוב, הייתה באה ומלמדת אותי ללכת. היא החזיקה אותי ביד והלכה אתי צעד
אחר צעד. זאת הייתה תקופה קשה, ואמי דאגה כל הזמן נוכח האפשרות שניאלץ לברוח
מהמקום, ואני במצב כזה. אבל הזמן עשה את שלו, ולאט לאט הבראתי וחזרתי לכוחותיי.
במשך הזמן גם אבא בא לבקר אותי וגם אחי, אך תמיד נשארתי עם אמי. אחרי תקופה קצרה
הופיעו אבי ואחי ואמרו שיישארו כמה ימים. יחד אתם באה בחורה יהודייה יפיפייה שלא
הכרתי. אני זוכר שזה היה חורף קר במיוחד, וכולנו התכסינו מתחת לשמיכה אחת חמה, והיה
לנו חם וטוב. שמחתי שסוף סוף נמצאה כל המשפחה ביחד, אבל זה היה לזמן קצר בלבד.
באותו לילה שמענו רעש גדול של אנשים וצעקות פראיות של צעירים. כשהתקרבו הקולות,
שמענו שנכנסו לביתו של האיכר, ושמענו איך הם עולים דרך הגג ופותחים את הפתח שמוביל אלינו. שמענו צעקות:
"יודן, יודן", לאמור: יהודים,
יהודים. מחוץ לרפת הייתה חשכה, ולא יכולנו לראות אותם, מה גם שהם סנוורו את עינינו
עם פנסי כיס גדולים. אבל בכל זאת ראינו את כובעיהם, ונשמנו לרווחה כאשר גילינו כי
אלה לא היו גרמנים אלא אוקראינים מהכפר. אבי לא חשב הרבה, ומיד ניגש לפתח המוביל
החוצה, אשר היה סגור עם לבנים. הוא בעט בלבנים ופרץ החוצה בריצה. עד היום אחי לא
סולח לאבא על שברח והשאיר אותנו לבד. דעתי שונה, ואני מצדיק את אבא. אם הוא היה
נלכד אתנו, הוא היה חסר־ישע וחסר דרך לעזור לנו. אין ספק שגם היה לו קשה לראות
אותנו סובלים. אבל אם הוא בורח וחופשי, הוא ודאי מרגיש את עצמו חזק ובעל כוח להציל
אותנו.
אחרי שאבי ברח, אחי רץ אחריו ונשארנו רק אמי, הבחורה ואני. היינו מבוהלים ולא ידענו
מה קורה לנו. האוקראינים ירדו לרפת ולקחו אותנו החוצה. התברר לנו שאלה היו בחורים
צעירים, חברים של בתו של האיכר, ונראה שהיא סיפרה להם שיש פה יהודים, והם באו קצת
"להשתעשע". את הבחורה הם לקחו למקום כלשהו ומאז לא ראינו אותה עוד. אותי ואת אמי הם
לקחו לראש הכפר. להפתעתנו, כעבור חצי שעה הם הביאו גם את אחי. ראש הכפר הכיר אותו,
ואמר שלא ימסור אותנו למשטרה, אך ציווה עלינו להסתלק מהכפר בתוך ארבע שעות. מכיוון
שאחי ידע לאיזה כפר אבי ברח, עברנו לאותו הכפר ושם נפגשנו שוב. אותו איכר שנתפסנו
ברפת שלו היה בן אדם טוב ויקר. הוא שוב הסתכן והחזיק את אמי ואותי למשך תקופה קצרה,
שתתואר בפרקים הבאים.
שוב נפגשנו עם אבא בשיח המפורסם, ושוב היינו ביחד — אמנם לא בתנאים טובים כמו ברפתו
של האיכר, אבל פה היינו יותר בטוחים. בערבים יצאנו, אחי ואני, לחפש מזון ושתייה,
וכך חיינו במשך חודשים אחדים. כאשר המצב הורע, אבא שוב החליט להיפרד מאתנו ולקח אתו
את אחי. אני נשארתי עם אימא בשיח עד לימי הקיץ ועד להבשלת התבואה, שבה יכולנו
להסתתר. מעתה שוב ידענו שהתבואה תהיה ביתנו עד לעת הקציר.
גם בתבואה היה לנו קשה. פחדנו לקום, וכל זמן שהותנו שם חיינו בשכיבה ובישיבה.
דיברנו רק בלחש ובקושי שמענו זה את זה. התבואה הייתה מרוחקת כמה קילומטרים מהכפר,
והשכיבה בה הייתה מסוכנת משני טעמים. פחדנו מהגרמנים שיהרגו אותנו. פחדנו מהאיכרים
שיטענו כי אנחנו מקלקלים להם את התבואה. המשימה הקשה ביותר הייתה בערב, כאשר היה
עלי ללכת לכפר ולהביא מעט אוכל לאימא. אמי פחדה ללכת, ואני — ילד בן תשע — הייתי רץ
יחף בגשם וברוח עד לכפר ומבקש כמה חתיכות לחם. בדרך הייתי ממלא שני בקבוקים במים
מערוצי הנחלים, ומהם התקיימנו במשך כל היום עד למחרת בערב. השיבה בחשכה אל המסתור
בתבואה הייתה קשה ביותר. הייתי מחכה לברקים שיאירו לי את השבילים. אני חושב שגשש
מעולה לא היה מבין איך מצאתי את השבילים בתוך "יער" של תבואה. אני משוכנע שהיה לי
חוש של בעל חיים באותה תקופה.
היו ימים שבהם נשארנו בלי אוכל ומים. בדרך־כלל אלה היו ימים קרים וגשומים מאוד,
שבהם אמי ריחמה עלי ואסרה עלי ללכת. בסופות העזות של גשם מעורב בטיפות שלג וברד, לא
היה אפשר ללכת בגלל עוצמת הרוח. גם הראות הייתה לקויה ולא היה אפשר לראות אפילו
למרחק של מטר. בלילות כאלה נחבאנו מתחת לשמיכות הרטובות, בתוך שלולית בוץ, בלי אוכל
ובלי תקווה לימים טובים יותר. היום, כאשר אני כותב את הדברים האלה, קשה לי להאמין
איך אישה וילד היו מסוגלים לעבור דברים כאלה.
את החורף המשכנו בסבל הנורא הזה. אבא הסתתר בכפר אחר, ואימא ואני היינו בשדה. מדי
פעם בפעם היינו נפגשים בשיח המפורסם, אך הנדודים ממקום למקום התישו את כוחותינו.
האיכרים לא ראו בעין יפה את שהותנו בקרבם וגם פחדו מהפקודה שהורתה להוציא להורג
משפחות שיהודים יימצאו בקרבן. אבל החלטנו לגשת לאיכר שהסתתרנו אצלו בעבר ואשר מרפתו
אבא ברח. באנו אליו בלילה. דפקנו בשקט על הדלת, והוא שמח מאוד לראות אותנו. אבל
ראינו איך הוא פחד ורעד, משום שידע כמה הוא מסתכן. יחד עם זאת, ברור היה לו שהוא
עושה מצווה גדולה בהצלת אישה מסכנה וילד קטן, הרטובים עד לשד עצמותיהם, הרועדים
מפחד והסובלים מתת־תזונה.
הוא הכניס אותנו לרפת מבלי שאשתו, ובמיוחד בתו, ישמעו על כך. אחר־כך הוא חימם לנו
חלב והגיש לנו לחם. אכלנו כמו חיות טרף, כי כבר כמה ימים אוכל לא בא אל פינו. בכינו
מרוב אושר ולא ידענו איך להודות לו. לא ידענו כמה זמן נוכל להישאר, ולא ידענו מה
העתיד צופן לנו. ידענו שכמו תמיד הוא לא יגרש אותנו ולא יגיד לנו ללכת. היה ברור
לנו שקיימות שתי אפשרויות: או שניתפס או שנלך לקראת בוא האביב. לכן שנת הלילה שלנו
אצלו עברה בשקט. ישבנו בתוך ערימת קש עם הפרה האדומה ועם כל הסירחון שהעלתה, אבל
היה לנו טוב. לעולם לא אשכח את החום המרגיע של הרפת. דבר אחד מעניין אותי: עד היום
איני זוכר, ואולי איני רוצה לזכור, איך ואיפה הייתה אמי עושה את צרכיה. גם באשר אלי
איני זוכר היכן עשיתי את צרכי, והרי זו פעולה שגרתית. אני מתאר לעצמי שעשינו את זה
לא רחוק מהרפת, במרחק קצר ממחבואנו. בתו של האיכר הייתה נכנסת מדי פעם לרפת ומשעשעת
אותנו בכל מיני מעשי קונדס. לפעמים גם הייתה מתגרה בנו ומציקה לנו, אבל לא אמרנו
דבר לה ולאביה.
כאן מגיע הפרק הקשה ביותר בחיי. כאשר אני נזכר בו צמרמורת עוברת בגופי. יום אחד אמי
ואני יושבים מאושרים בתוך החום הזה ומהרהרים אם גם לאבי ולאחי טוב והאם הם מוגנים
כמונו מפני השלג והכפור. העלינו במחשבה גם סברה אחרת: אולי הם רעבים וסובלים,
והתחלנו לבכות. ופתאום, בהפתעה גמורה, הגיע אחי. הוא היה מבוהל, וכאשר ראה אותנו
בוכים, פרץ גם הוא בבכי נורא. הוא חשב שאנחנו יודעים דבר־מה, אבל אימא נרגעה, חיבקה
אותו ושאלה איפה אבא! אז הוא שוב פרץ בבכי ומלמל שאבא נהרג. היום קשה לי לתאר מה
אירע באותם הרגעים ברפתו של האיכר. ידענו שאסור לנו לצעוק, משום שאנחנו מסכנים את חייו של האיכר. אבל מי היה
יכול לחשוב באותו רגע? במשך כמה ימים בכינו, לא אכלנו, לא עצמנו עין ולא נתנו לו
לספר כלום. רק בכינו ובכינו. ידענו שלא נוכל עוד לראות את אבינו היקר. בכל פעם
שנפרדנו ידענו שאולי זאת תהיה הפעם האחרונה, אבל לא האמנו ולא ייחסנו למחשבה הזו
חשיבות. אבל הפעם הרגשנו את זה על בשרנו. חלק מאתנו הלך לבלי שוב. הוא לא השאיר שום
מזכרת. ועד היום אין לנו שום תמונה שלו, ואנחנו רק רואים אותו בדמיון.
אחרי שנרגענו קצת ואחי חזר אל עצמו, יכולנו להקשיב לסיפור. אחי סיפר ששהה עם אבא
בביתו של איכר בכפר אחד. יחד אתם היה עוד יהודי, שאחי לא הכיר. הם תפרו פרוות
לאיכרים, ובתמורה לכך נתנו להם לחם, אוכל ומקום להניח בו את הראש. גם אחי היה צריך
לעשות כל מיני עבודות כדי לקיים את עצמו. הוא יצא למרעה, הוציא זבל מהרפת, ניקה את
החצר וקילף תירס.
באותו יום נורא, בעיצומו של החורף, ישבו אבא והיהודי בבית. האיכר שלח את אחי לרפת
לתת אוכל לפרות ולהוציא את הזבל. הוא עשה מה שציוו עליו לעשות. אך בעת שגמר את
העבודה ורצה לצאת מהרפת, הוא ראה עגלת חורף מתקרבת לבית, ובתוכה ישבו שלושה גרמנים
ושוטר אוקראיני. אחי לא איבד את עשתונותיו, סגר את הדלת של הרפת ונשאר בתוכה, מבוהל
ומלא חרדה ופחד לגורלו של אבא. הוא ידע שהפעם אבא לא יוכל להימלט. הוא שמע צעקות:
"יהודים מלוכלכים". אחר־כך ראה דרך החריצים של הדלת איך מוציאים את אבא ואת היהודי
מהבית. מהממים אותם עם פטישים על הראש ובכל חלקי הגוף וזורקים אותם לעגלה. אחרי
שהתרחקו כמה מאות מטרים מהבית, אחי שמע יריות והתחיל לבכות. באותו רגע הוא לא חשב
על עצמו ועל הנס והמזל שהציל אותו, אלא על הרגעים המחרידים שבהם ראה איך מתעללים
באבא ועל הדי היריות. אחרי כמה שעות, כאשר הוא היה בטוח שהגרמנים אינם עוד בשטח,
הוא הלך למקום שבו היו מונחות גוויותיהם של אבי והיהודי. המראה היה מזעזע. אחי ידע
שבכיס הפנימי במעיל של אבא נמצאו קצת כסף וכל התמונות של המשפחה, אך הוא לא העז
לגעת בו ולקחת את התמונות. עד היום הוא מצטער שלא לקח, כי כך לפחות הייתה נשארת לנו
איזו תמונה אחת. אחרי הריגת אבי, אחי רץ ריצה מטורפת, כאשר בכי נורא מלווה אותו לכל
אורך הדרך אלינו. אמי ואנחנו התאבלנו עליו במשך ימים, שבועות וחודשים, ולא יכולנו
לשכוח אותו. אמי ואני, שלא ראינו אותו מת, המשכנו לקוות בדמיוננו, שאולי הוא עוד
ישוב, ואולי קרה נס והוא נשאר בחיים. וההרגשה הזאת רודפת אותי עד היום. בכל פעם
שאני רואה אדם מבוגר, שיש בו טיפת דמיון לאבי, אני מתחיל לחשוב שאולי זה אבא, ומה
יקרה אם זה באמת אבא, ואני עובר על ידו, והוא אינו יודע שבנו נמצא בסביבה.
זה מה שנשאר לי מהמלחמה. דמיונות עצובים וצלקות שלא נרפאים. עם הכאב הזה אני חי עד
היום הזה. עד היום איני יודע איך אחי התגבר על זה ואיך הוא חי היום חיים תקינים.
מדי פעם הוא נאנח: "אח... אם אבא היה חי, איך הייתי אוהב אותו".
מאותו יום אחי כבר לא הלך לבד, ולכל מקום היינו הולכים שלושתנו. נשארנו בכפר הזה
כל החורף, עד שהתחלנו לשמוע שהרוסים מתקרבים וסופה של המלחמה נראה בפתח. הגרמנים
התחילו להיעלם לאט-לאט והפחד שלנו הלך ונמוג. הרוסים התחילו להתקדם, והגרמנים —
לסגת. מצב האיכרים התחיל להיות בכי רע. הפרטיזנים פשטו בלילות ורוקנו הכול —
חזירים, לחמים, פרות, תרנגולות. הם לקחו הכול בכוח ובלי לשאול. לכן, כאשר ראינו
שהמצב מחמיר, המצפון לא התיר לנו להיות עוד אצל האיכר. הודינו לו על עזרתו ובירכנו
אותו לשלום. הבטחנו לו שאם נעבור בשלום את הגיהינום הזה, נפצה אותו במה שנוכל.
בינתיים הרוסים התקרבו לכפר הזה, ונאלצנו לברוח תחת מטר יריות והפגזות. פתאום מצאנו
את עצמנו חיילים לכל דבר — תופשים מחסה, נמלטים מהפצצות ורצים בין הכדורים. בכפר
הזה התרחש קרב קשה. כי הגרמנים התחפרו סביבו, וכל השדות היו ממוקשים.
בין הכדורים ברחנו יחפים ולבושי סחבות, רעבים ופוחדים. פחדנו רק מדבר אחד: חששנו
שאחרי שעברנו את כל המלחמה, נמות מכדורים תועים. זה היה נורא לחשוב על זה, ולכן
עשינו הכול כדי להצליח. חפרנו לעצמנו שוחות בידיים. עמדנו מתחת לסלעים. ברחנו מכל
סכנה. העיקר היה להצליח לעבור את המלחמה. היה לנו כוח רצון עז וכוח פיזי מופלא,
שהיו מתנת האל. רצינו להישאר בחיים ולספר לאחרים. רצינו לראות מכרים, שכנים וקרובים
ולהיפגש עמם. רצינו לראות מי עוד נשאר בחיים.
כך הגענו לכפר גדול, שהגרמנים שהו בו בעבר, ועכשיו הרוסים כבשו אותו. לפי מה שראינו
בכפר הייתה שם מלחמת חיים ומוות. הכול היה הרוס, וראינו אלפי חיילים רוסים עם
טנקים, עם תותחים ועם הרבה סוסים ועגלות. נטמענו בין החיילים לאיכרים, והתחלנו לחפש
בית שלם, שנוכל להיכנס לתוכו. למזלנו הרע, חיש־מהר נודע לנו שזה היה כפר אוקראיני,
וכידוע, האוקראינים היו משתפי פעולה עם הגרמנים ושונאי יהודים מובהקים. מצאנו בית
אחד וראינו איכרים גרים בו. כאשר התקרבנו לדלת, הם הסתכלו עלינו ומדדו אותנו בשבע
עיניים. אמי לא איבדה את העשתונות וסיפרה להם שאנחנו מכפר סמוך, שנהרס בהפצצה כבדה.
ברחנו משם משום שאבינו נהרג וכל רכושנו נשרף. הם בחנו אותנו היטב, אבל המראה שלנו
התאים לסיפור שהצגנו בפניהם. היינו יחפים, מפויחים ופרועים, וכל בגדינו היו קרועים.
לכן הם ריחמו עלינו, הכניסו אותנו לבית, ובשעות הערב ראינו את כל משפחתם. המשפחה
כללה אישה ובעל, שתי בנות יפות וגם בן צעיר. אכלנו אתם ביחד. אחי ואני לא דיברנו
הרבה, משום שהיינו נפחדים, וגם השפה האוקראינית לא הייתה שגורה בפינו. לכן אימא
לבדה דיברה. הם התעניינו לדעת מה אירע בכפר ומה היה גודלו של המשק שלנו וכמה פרות
היו לנו. אמי עמדה במבחן, אבל כל הזמן פחדנו שמא יגלו את זהותנו.
בערב הם נתנו לנו שמיכות והשכיבו אותנו על הרצפה. היה לנו חם וטוב. לפתע שמענו רעש
של חיילים שרים וצוחקים, ודופקים על הדלת בחוזקה. בעלי הבית פתחו לחיילים. מכיוון
שפחדו מהרוסים, הם התירו להם להיכנס. החיילים התיישבו על יד השולחן וביקשו וודקה
ואוכל. מיד התחיל להיות שמח בבית. החיילים התחילו להתלוצץ ולשיר וכעבור זמן קצר היו
שיכורים. הם אמרו שפיזרו את כל החיילים ללינה בבתים, ולכן הם באו לכאן ומבקשים
לישון פה כל הלילה.
אמי חיבקה אותי ואת אחי. היא התקפלה בתוך השמיכה ועשתה את עצמה זקנה ונפחדת, כדי
שהם לא יגעו בה. החיילים התעניינו בשתי הבנות וביקשו לישון בקרבתן. בעלי הבית סידרו
להם מקום על הרצפה, אך כעבור שעה הייתה שם מהומה גדולה. הם התחילו להשתולל וביקשו
"להתעסק" עם הבנות. אנחנו נבהלנו, ובתוך כל המהומה קמנו וברחנו החוצה. לא ידענו לאן
לרוץ ולברוח בלילה, וגם אסור היה להסתובב מכיוון שהחיילים יכלו לירות בנו. מצאנו
בית הרוס ועזוב, ובו העברנו את הלילה. כאשר התעוררנו בבוקר, ראינו מהומה גדולה. בין
העשן והצעקות ראינו שמחלקים אוכל. עמדנו בתור עם החיילים, וקיבלנו קצת לחם ומרק חם.
חשבנו שהנה כבר יהיה טוב, אבל הגרמנים ידעו שיש במקום ריכוז גדול של חיילים, ואחרי
שקיבלו מידע על כך שחיילים גרמנים נסוגו משם הם הפציצו את הכפר.
אני אנסה לתאר את ההפצצה מהאוויר בכמה מלים, כי מי שלא חש על בשרו לא יוכל להאמין
שיש דברים כאלה. אפילו בסרטים לא רואים זוועות כאלה. השמיים התכסו לפתע בשחור.
המטוסים נראו לנו כציפורים. מיד נשמעו צופרי האזעקה וצעקות. אנשים התחילו לרוץ לכל
עבר כדי לתפוס מחסה. אמי ואני נעמדנו על יד כנסייה, נצמדנו לקיר, התפללנו לאלוהים
ובכינו ורעדנו מפחד. פתאום אמי אמרה לנו: "תראו כמה רימונים נופלים בשמים." היא
חשבה שאלה היו רימונים במקום פצצות, כי הן הוטלו מגובה רב ובכמויות עצומות כמו ברד.
אבל אלה היו פצצות. שמענו את השריקות, ופתאום כמו ברקים ורעמים הן נפלו לכל עבר.
היה רעש מחריד־אוזניים, והכל התחיל לעלות בלהבות. שמענו אנחות של פצועים. אנחנו
נפלנו על הארץ וחיפרנו את עצמנו, ובאוזניים הדהדו ההתפוצצויות. לא העזנו להרים הראש
עד שהיה שקט. שמענו את זמזום מנועיהם של המטוסים החוזרים, ופתאום אמי קמה ושאלה:
"דובצ׳ה (דוד), סרולקלה (ישראל), אתם חיים? לא קרה לכם כלום?" התחלנו למשש את
עצמנו. הסתכלנו מסביב ועינינו חשכו. מכל הכנסייה נותר הקיר, שנצמדנו אליו. כבר
שכחנו את הפחד מהאקציות הגרמניות, ונוכחנו לדעת שהמוות היה קרוב אלינו הרבה יותר.
אבל נראה שאנחנו צריכים לחיות, ומאחר שהמלחמה מתקרבת לקצה, צריך לעשות כל מאמץ כדי
להינצל.
החלטנו לברוח מהכפר. יצאנו מהכנסייה וראינו גיהינום עלי־אדמות. חיילים שכבו זבי־דם,
קטועי רגליים וידיים. בכל פינה נראו אש ועשן. פרות וסוסים רצו כששלהבות אוחזות בהם.
שמענו צעקות כאב עולות מהשמיים. נשים וילדים שכבו בערמות. לא היה ברור מי מת, מי
פצוע ומי מוכה בהלם. בתוך כל המהומה הזאת פילסנו לנו דרך בריצה, ופתאום קצין אחד
צעק לנו: "קודה?" (לאן). אימא אמרה לו שאנחנו מבקשים לצאת לכיוון איזו עיר. בינתיים
היא אמרה לי ולאחי איזו מלה ביידיש. כאשר הוא שמע זאת, הוא צעק משמחה: "אתם יהודים
?" אמי שמחה מאוד וענתה לו בחיוב. למשמע תשובתה הוא עזב את הכול ולקח אותנו דרך כל
המכשולים. הוא עזר לנו לצאת מהכפר והראה לנו את הדרך לעיר קיפיצ'ניץ. אמרנו לו אלף
תודות. נפרדנו מהקצין לשלום ובירכנו אותו שיחיה עד מאה ועשרים, ושאלוהים יעזור לו
לצאת מהכפר ההוא בריא ושלם, ושבעזרת השם נזכה לעבור את המלחמה וניפגש במצבים נעימים
הרבה יותר.
התחלנו ללכת לכיוון העיר, ובדרך ראינו חיילים בודדים וקצינים. ככל הנראה אלה היו
עריקים או אנשי צבא שאיבדו את יחידותיהם, אבל רובם היו פצועים שעמד להם הכוח להתגבר
וללכת בכוחות עצמם לעיר. הצטרף אלינו קצין פצוע ביד, שהחזיק אותה קשורה מתחת
לחולצתו. הקצין ריחם עלי מאוד והתפעל מהעובדה שאני, ילד קטן ורזה, מסוגל ללכת
במהירות בלי אוכל ומים. הוא ניסה לעזור לי, אבל הוא עצמו היה זקוק לעזרה. הוא הכניס
את ידו לכיס והוציא פירורי לחם ומסר לי אותם שאוכל. אני בתור ילד, ריחמתי עליו ולא
על עצמי. אם היה לי לחם, הייתי נותן לו, אף על פי שהייתי רעב. הבנתי אז שקל לי יותר
לסבול מאשר אדם מבוגר. בכל זאת אכלתי מהפירורים, והקצין כל הזמן חיפש בכיסים עוד
פירורים.
כך הלכנו כל הדרך, קבוצות-קבוצות. פתאום עברו מעלינו כמה מטוסים. בראותם אותנו הם
הנמיכו טוס וירו עלינו. מיד נשכבנו על הארץ. מי שאחז נשק, כיוון אותו אל עבר
המטוסים וירה בהם. המטוסים חגו ושוב באו מעלינו וירו. לעומת ההפצצה הכבדה בכפר,
המקרה הזה נראה לי משחק ילדים. אבל לא אגיד שלא פחדתי. שוב ושוב עברו בי אותן
המחשבות הקשות על המוות. כאשר עצמתי את העיניים, אף פעם לא ידעתי אם כשאפתח אותן
שוב אראה את אמי ואת אחי. חששתי שמא הם יישארו בחיים ואני אמות.
כאשר המטוסים חלפו לבלי שוב, המשכנו ללכת. מרחוק כבר ראינו את העיר. הקצין הרוסי
סיפר לנו שזאת עיר גדולה ומודרנית, ויש בה בית־חולים אזורי גדול, שאליו הוא הולך
כדי לקבל טיפול. מאחר שיש בעיר ריכוז גדול של חיילים, הוא הזהיר אותנו שלא נופתע אם
העיד תופצץ, כי הגרמנים מצויים במצב אנוש ומחפשים ריכוזים גדולים של יחידות אויב.
הם רוצים לגרום לרוסים אבירות גדולות. שוב פחדנו, אבל ביקשנו להגיע לעיר ולהיות בין
החיילים ולא להסתתר עוד בכפרים ובתבואות כמו עכברים. אני עדיין דיברתי בלחש, כך
שבקושי רב שמעו אותי — זה נשאר לי טבע שני מן הזמן שבו הסתתרתי. זמן רב עבר עד
שהתחלתי לדבר בקול רם. אמי ממש צעקה עלי והרביצה לי שאדבר בקול רם. עד כמה שזכור
לי, במשך שנה אחרי המלחמה עוד דיברתי בלחש. יתכן שבגלל זה אני מדבר היום בקול רם
מדי, עד שלפעמים מעירים לי: "מה אתה צועק".
התקרבנו לעיר ושמחתי מאוד. העיר נראתה לי גדולה מאוד. לכל מקום שהבטתי בו לא ראיתי
את קצה העיר, כי מעולם לא ראיתי עיר גדולה כזו, ומעניין שעד היום אני אוהב להביט
בתמונות של ערים יפות וגדולות. כאשר הגענו לעיר לא ידענו לאן ולמילפנות. הקצין
הרוסי לא מיהר ללכת לבית־חולים, אלא קודם הלך להתעניין בקשר אלינו. הוא הפנה אותנו
לחייל ואמר שהחייל הזה ידאג לנו. אחר־כך בירך אותנו לשלום והלך לדרכו, כנראה
לבית־חולים. היה לי ממש קשה להיפרד ממנו. כי קשרנו קשרים והתיידדנו במשך ההליכה
לעיר.
החייל לקח אותנו לאחד הרחובות והכניס אותנו לבית, שבו שכן משרד. שם חקרו אותנו
ושאלו כמה נפשות אנחנו ומה המקצוע של אמא. אמרו לנו שיתנו לנו לגור עם עוד אשה אחת,
שיש לה בן בערך בגילי. אמרנו תודה ושמחנו מאוד. לקחו אותנו לבית ההוא ועשו לנו
היכרות עם האשה הזאת. כשראינו אותה ואת בנה כבר שכחנו איך אנחנו נראים. התחלתי לרחם
עליהם. האשה הייתה בערך בגילה של אמי, רזה, נמוכה עם משקפיים. גם בנה היה רזה
וממושקף. הם ישבו ולא יכלו לזוז או ללכת. הם סיפרו שישבו בבונקר עד שהרוסים הגיעו
לעיר ושחררו אותם. שנה או שנתיים הם ישבו בבונקר וכמעט התעוורו מן החשכה. עכשיו אין
בהם כוח ללכת, משום ששרידיהם התנוונו.
כמה ימים לא עשינו דבר, רק ישבנו ודיברנו. הם סיפרו את שלהם, ואנחנו סיפרנו את שלנו
ואז הוקל לכולנו. ראינו שכולנו סבלנו, מי יותר ומי פחות, כך שכבר היה קל לחשוב מה
שעבר עלינו. החלטנו לחיות במשותף ולעזור זה לזה עד שהעיירה שלנו בוצ'אץ' תשוחרר
מידי הגרמנים. אמי אמרה שהיא תחזור קצת לכוחותיה, תעבוד ותעזור לאשה עד שהיא תוכל
ללכת. וכך היה. אחרי כמה ימים של מנוחה צץ רעיון במוחה של אמי. היא יצאה לריכוזי
הצבא והציעה לכמה חיילים לכבס את בגדיהם בעבור מעט אוכל. החיילים שמחו מאוד ונתנו
לה בגדים. אחי ואני סחבנו אותם לבית, וכך אמי התחילה לעבוד. בתמורה קיבלנו סירים
צבאיים, מכסים וכלי אוכל. כל יום הלכנו אחי ואני למחנה והבאנו אוכל הביתה. אמי אמנם
עבדה קשה, אבל היינו מאושרים. חיינו בלי פחד, והיה לנו אוכל. במשך הזמן האישה
השנייה שבה לכוחותיה והתחילה לעזור לאימא ובירכה אותה. היא לא פסקה לומר שבאנו לה
מהשמיים. אני הייתי מלמד את בנה ללכת, וכל יום הוא התחיל ללכת כמה צעדים.
אחרי כמה זמן אמי אמרה שמספיק לה לכבס לחיילים. זאת עבודה קשה ומלוכלכת וצריך למצוא
משהו אחר. אחי ואני הסתובבנו בעיר וחיפשנו כל מיני דברים. באחד הימים מצאנו מרתף
סגור. אחרי כמה ימים של מאמצים הצלחנו לפתוח את המחסן ומצאנו בו ארגזים מלאים
זכוכיות של מנורות נפט בכל הגדלים, יחד עם מנורות הנפט עצמן.
מיד צץ לנו רעיון. לקחנו ארגז אחד לניסיון, הלכנו לכפר הסמוך והצענו לאיכרים. הם
ממש חטפו את מרכולתנו מהידיים, וכך התחלנו לרוץ למרתף ולסחוב ארגזים לכפר. שיתפנו
במבצע הזה גם את הילד שגר אתנו. הוא שמח מאוד ולא ידע איך להודות לנו. בעבור
המנורות האלה קיבלנו מצרכים קמח, תפוחי אדמה, מלח, חמאה, ביצים ומוצרי מזון אחרים.
לאימא עלה רעיון חדש היא הציעה לאפות עוגות ולמכור אותן לחיילים. היא עשתה כיסונים
ממולאים בתפוחי אדמה וגם עוגות עם גבינה בתבניות גדולות. אנחנו, הילדים, יצאנו עם
מגשי העוגות לחיילים, והם חטפו אותם מידינו. אני זוכר שהיינו רצים, והחיילים חטפו
את העוגות עוד בהיותן חמות. כך התחלנו להרוויח קצת כסף, והיה לנו טוב. סוף סוף גם
היה לנו מה לאכול. בכל פעם שאזלו המצרכים, היינו הולכים למרתף, לוקחים כמה ארגזים
והולכים לכפר, ושוב מביאים מצרכים. יום אחד הלכתי לטייל בעיר והתעניינתי לדעת היכן
בית־החולים. ראיתי בניין ענק, שאלפי רוסים פצועים שכבו בו. שמעתי שמנגנים להם
מוסיקה. נדמה לי שאז שמעתי בפעם הראשונה בחיי רדיו. נכנסתי פנימה ומיד עלה במוחי
הקצין הרוסי והתחלתי לחפש אותו. הלכתי ממיטה למיטה עד שראיתי אחד דומה קצת למי שהיה
זכור לי. כשהכרתי אותו הוא לבש מדים, ועכשיו הוא לבש פיז׳מה או חלוק. אבל נרתעתי
מלגשת, כי ראיתי שהוא היה קטוע־זרוע, אך הייתי בטוח שזה הוא. לא ניגשתי אליו אלא
רצתי הביתה ממרר בבכי. ביקשתי מאמא כמה עוגות מכל המינים. היא שאלה אותי למי אני
מבקש להביאן. כאן פרצתי בבכי וסיפרתי לה על הקצין. שוב הלכתי לבית החולים. הקצין
הכיר אותי מיד, וגם הוא פרץ בבכי כאשר ראה אותי. הוא אמר שהוא שמח שהשמנתי קצת
וגדלתי. כאשר נתתי לו את העוגות הוא שמח מאוד. סיפרתי לו מה אמא עושה. הוא סיפר לי
שכאשר הגיע לבית החולים הייתה בידו דלקת חזקה וכבר אי אפשר היה לעשות דבר להצילה.
ואז החליטו לקטוע לו את היד. רק עכשיו הבנתי כמה הוא סבל כל הדרך וכמה דם איבד. אבל
הוא היה אמיץ ולא ראינו אצלו שום סימנים של סבל. למעשה, זה היה כוחו של כל חייל
רוסי — הם ידעו לסבול וידעו למען מה הם נלחמים. הידיעה הזו נראתה לי חזקה וחשובה
מטנקים וממטוסים. הלכתי הביתה מזועזע ומדוכא, ועד היום נשארו בזכרוני כל הפרצופים
של הפצועים וכל הסבל והאנחות שראיתי בעיניהם. ראיתי אז כמה חיילים בלי רגליים, בלי
ידיים ועיוורים. הרבה חיילים סבלו כוויות ואחרים היו פצועים בראש. בתור ילד היה
נורא לראות דברים כאלה.
בינתיים שמענו שהרוסים מתקרבים לעיירה שלנו והגרמנים נסוגים ממנה. מיד דיברנו עם
אימא ואמרנו שכאשר נשמע שהעיירה משוחררת, נשוב אליה. אנחנו אהבנו מאוד את העיירה
שלנו ורצינו לראות אותה, כי למעשה לא היינו בה כבר שנתיים או שלוש. באחד הימים באו
ובישרו לנו שהרוסים התקדמו וכבשו את העיירה בוצ'אץ'. למשמע הידיעה הזו התחבקנו
והתנשקנו משמחה. המחשבה שהגרמנים כבר לא בעיר והמחשבה שנשוב הביתה אחרי המלחמה לא
נתנו לנו מרגוע. מיז־ ארזנו דברים, נפרדנו מהאישה שאתה ועם בנה קשרנו קשרי ידידות —
ויצאנו לדרך עם כל החבילות על כתפינו. לקחנו אתנו קצת אוכל וכמה סחבות ושמיכות.
הדרך הרגלית שעשינו דרך הרים, גבעות ונהרות עברה עלינו עם תלאות רבות — עד שהתקרבנו
לעיירה. הלב התחיל לפעום מרוב התרגשות. לא ידענו איך נמצא את העיירה, מי מהסכרים
והשכנים שלנו יחזור ואם נמצא את ביתנו.
לבסוף הגענו לעיירה — שמחים, מתרגשים ובוכים מרוב אושר. באותו הרגע כולנו חשבנו כמה
מאושרים היינו אילו אבא היה חי וחוזר אתנו. אבל הבנו שאת גלגל הזמן אין להשיב וצריך
להתחיל לחיות מחדש. בעיירה הייתה מהומה גדולה. חיילים הסתובבו בכל הסמטאות. ראינו
מטבחים ניידים רתומים לעגלות־סוסים וכן תותחים וכל סוגי כלי הנשק. הבית שבו גרנו
היה הרוס עד היסוד. חפצי הבית היו מפוזרים — רהיטים שבורים ונוצות של השמיכות. כתמי
דם נראו על הכביש ועל הקירות של הבתים. התקדמנו למרכז העיירה, אל האזור שבו היה
ריכוז גדול של רוסים, משום שלא רצינו להיות מרוחקים מאנשים, כי לא ידענו אם הכול
עבר ונגמר. באזור הזה מצאנו בית ריק, ונכנסנו לגור בו. אכלנו ופתחנו את חפצינו
והתחלנו להתארגן ללילה. ופתאום באו קצינים רוסים וביקשו להישאר אתנו. הם סיפרו שטרם
הספיקו להתארגן ועוד לא סידרו להם מחנות, ועל כן הם התפזרו בבתים ללינת לילה.
החשד שזוועותיה של המלחמה לא תמו הוכח כמוצדק. באמצע הלילה שמענו מהומה איומה ורעש
של הפגזות מתותחים וממטוסים. הקצינים מיד רצו ליחידותיהם כדי להתחיל להתארגן
לבריחה. אנחנו גם ירדנו במהירות, השארנו בבית הכול — את הבגדים והנעליים — וירדנו
לרחוב. ראינו איך כולם רצים ובורחים ברגל ובעגלות. ניסינו לעלות על איזו עגלה, אך
הרוסים לא נתנו לנו. וכך רצנו יחפים בשלג. חצינו את הנהר שהפך לקרח ורצנו למרחק של
שבעה קילומטרים. הגענו לכפר שבו שוב הותקפנו. הגרמנים ידעו שהרוסים נסוגו לכאן ומיד
התחילו בהפצצות הכבדות שלהם. שוב חזרו מראות הבהלה, ההרוגים, הפצועים והאש בכל
מקום. דילגנו בין הגוויות, הפצועים והבתים השרופים, עד שיצאנו מהכפר. חיפשנו איזה
מחסה בסביבה. אחרי שהתרחקנו מהכפר נחנו קצת והתחלנו לחשוב כמה חבל שהנה באנו
לעיירה, והכל היה יפה, ושוב נאלצנו לברוח. החלטנו לחזור לעיר קיפיצ׳ניץ', שממנה
באנו זה לא מכבר. ידענו שהגרמנים כבר לא ישובו לשם, משום שהעיר רחוקה ממרכז הקרבות
ויש בה ריכוז גדול של רוסים. העיר הזו הייתה מוגנת היטב מפני הגרמנים ומפני הפצצות
האוויר.
התחלנו ללכת לכיוון העיר. אחרי הדרך הקשה והסבל הנורא שסבלנו מהקור ולאחר שהאוכל
כבר אזל לנו — הגענו לעיר. ניסינו להתמקם בבית שבו גרנו בעבר, אבל אנשים אחרים כבר
תפשו אותו. המקום היחיד שמצאנו היה בית באזור מאוכלס צבא ובאזור של תעשיה צבאית,
שבו נמצאו מוסכים ענקיים לתיקון טנקים, תותחים ומשאיות. מכיוון שאנשים פחדו לגור
בסביבה הזאת, בגלל הסכנה שהאויב יפציץ אותה, מצאנו מקום פנוי, נכנסנו לתוכו והתחלנו
להתארגן למגורים. הפעם החלטנו שלא נודדים עוד ולא זזים מכאן עד שתיגמר המלחמה.
התחלנו להתארגן לישיבה ממושכת, כי לא ידענו מתי תיגמר המלחמה. ושוב התחלנו הכול
מחדש: חיפשנו מקורות פרנסה. אמי שוב התחילה לכבס לחיילים בעבור אוכל מהמטבחים
הצבאיים. מתוך המגע עם החיילים התבהרה לנו תמונת המצב בחזיתות המלחמה, וידענו באיזה
מצב הרוסים נמצאים ועד כמה הצליחו להדוף את הגרמנים. בשלב הזה כבר התרגלנו ללוח
השנה, והתחלנו להרגיש שאנחנו שוב בני אדם, משום שלכל אורך מלחמה — בהיותנו בכפרים
ובשדות — לא תמיד ידענו מה זה יום ומה זה לילה, מתי שבת ומתי יום ראשון, מתי חג
ומתי יום חול ומה מצב המלחמה. בזמנים האלה חיינו כמו חיות — דאגנו רק לאוכל ולשתייה
והתפללנו שיבואו זמנים טובים יותר.
באזור שבו גרנו עכשיו הכרנו רוסי אחד, שבמקרה היה יהודי. האיש היה עוזר לנו.
בביקוריו בביתנו היה מביא לנו מעט מזון. הוא היה ממונה על אחד המוסכים, ובאחת
ההזדמנויות לקח אותי למקום עבודתו כדי להראות לי את העבודה. זו הייתה הפעם הראשונה
שבה ראיתי את כלי הנשק האדיר שכל־כך הרבה שמעתי עליו: הקטיושה המפורסמת (נשק משליך
טילים). הקטיושה הוסעה על רכב אמריקני גדול, שתמיד היה מכוסה באברדין (בד ברזנט)
לצורך הסוואה — אבל ראיתי את הכלי הזה גלוי. הוא נראה כמו שמונה מסילות ברזל ועל כל
מסילה הושחלו שני טילים. שני הטילים הועמדו בזווית של ארבעים וחמש מעלות. מתחת
למסילות אפשר היה לראות גלגלים שבהם כוון הנשק לירייה. שמעתי שלנהג היה מתג מיוחד
להפעלה במקרה של נפילה בשבי. במקרה כזה היה ביכולתו ללחוץ על המתג ולהשמיד את הרכב
ואת עצמו, משום שזה היה נשק סודי, והרוסים לא רצו שיפול לידי הגרמנים. היהודי סיפר
לי שהנשק הזה יורה למרחק של שלושים קילומטרים, ובמקום שבו פגע היה זורע הרס רב
ושורף את הכל. על האדמה, במקום שבו טיל כזה נופל, דבר לא יצמח למשך כמה שנים. באותו
מקום ראיתי גם סוגים אחרים של כלי נשק: תותחים ותותחים־נגד־מטוסים עם הרבה קנים ועם
כל מיני מכונות ירייה. בשל הריכוזים האלה של נשק היה המקום הזה שמור מאוד, ומסביב
ניצבה טבעת של תותחים נגד מטוסים וכל האזור היה מאוכלס עם חיילים ואזרחים רוסים.
כך חיינו במשך כמה שבועות, ולא ידענו עוד פחד. אבל לגרמנים הגיעו ידיעות על ריכוזי
הנשק באזור. באחד הלילות העירו אותנו בבהלה ואמרו לנו לפנות את הבית ולצאת לתעלות.
אז ראיתי שמסביב לבית־המלאכה היו תעלות עמוקות וארוכות, שנועדו למסתור מפני הפצצות.
בהיותנו בתעלה שמענו רעש אדיר של מאות מטוסים. המטוסים התקרבו לאזור וזרקו פגזים
בוערים כדי להאיר את השטח.
מראה כזה מימי לא ראיתי. השמיים הוארו כמו באור של יום למשך כחצי שעה לפחות. מיד
שמענו את מכונות הירייה בפעולה. כל מכונות הירייה ירו בו־זמנית מכת אש אדירה וכיסו
את השמיים בפגזים. אף מטוס לא היה יכול להתקרב. לחיילים הרוסים היה נסיון בחוויות
מן הסוג הזה. הם סיפרו בדיחות, שרו וצחקו על חשבון הגרמנים, וטענו שאף מטוס גרמני
לא הצליח להפציץ את המקום הזה.
אבל אנחנו עוד פחדנו. זה היה הלילה הראשון שבו נתקלנו בהפצצות האלה אחרי תקופה של
שקט יחסי. גם אנחנו התרגלנו ל"הצגה" הלילית הזאת, שחזרה על עצמה מדי לילה בלילה.
ואכן, הגרמנים לא הצליחו להפציץ את המקום, אלא רק מסביבו. לפתע שמחנו מאוד על כך
שהחלטנו לגור באזור, שאיש לא היה מעוניין לגור בו, משום שהיה מוגן מפני ההפצצות
הגרמניות.
אחי ואני המשכנו לחפש בחנויות ריקות, ואת כל מה שמצאנו שם היינו מוכרים בשוק. כך
התפרנסנו וידענו שעוד כמה חודשים שוב נוכל לשוב לעיירה שלנו. תמיד היינו שואלים את
הרוסים מה המצב בחזית והתעניינו לדעת מה ידוע להם על העיירה בוצ'אץ'.
כשהמצב התחיל להיות רגוע יותר, איכרים התחילו לבוא לשוק כדי למכור את מוצריהם. היה
לנו כבר קצת כסף, ולי התחשק לאכול ירק ופרי טרי מתוצרתם של האיכרים, שזה שנים טעמם
לא בא אל חכי. משום כך הלכתי לבד לשוק. ראיתי שם המון אזרחים וחיילים מצטופפים ליד
הדוכנים העמוסים מכל טוב — דובדבנים, שזיפים, תפוחי־עץ וירקות למיניהם. זו הייתה
הפעם הראשונה שאפשר היה לספוג תחושה של חופש. האנשים כבר שכחו את מוראות המלחמה,
ופניהם היו מאושרים. גם אני שמחתי להתבונן בנעשה, במיוחד בצבעים הססגוניים של
הדוכנים והמרכולת. ניגשתי לאחד הדוכנים וקניתי דובדבנים. המוכרים הניחו בשקית
דובדבנים אדומים וצהובים, אך לפתע נשמע רעש אדיר של התפוצצות. התברר שאלמונים
הטמינו פצצה, ובנס לא היו נפגעים. כל האנשים נמלטו מהמקום, ואני נשארתי עם
הדובדבנים ביד. הגעתי הביתה וסיפרתי לאמי מה קרה. היא אמרה לי להיזהר, כי המלחמה
טרם תמה לחלוטין, ויש עוד כל מיני קיצונים שלא השלימו עם התבוסה. הבטחתי לה להיזהר,
והיא שמחה שחזרתי בריא ושלם. אחרי האירוע הזה שוב שקט האזור ונפסקו התקריות. לאט
לאט התחילו להגיע שמועות על סיום המלחמה, עד שיום אחד הגיעה הבשורה הגדולה שחיכינו
לה במשך שנים: המלחמה נגמרה !!!
לידיעה המשמחת הזאת חיכינו שנים — בלילות חורף, בימים של קור ורעב, כאשר בכל יום
ראינו את המוות בעינינו. והנה סוף סוף כל זה נגמר. בתחילה לא ידענו אם להאמין
לשמועות. עיתונים, שיאשרו את הידיעות, לא היו בנמצא, וגם לא ידעתי לקרוא ולהבין את
הכתוב בהם. אמי הבינה יותר מאתנו, כי ראינו את השמחה בעיניה. אך ראינו גם עצב דק
בעיניה, ומדי פעם דמעות זלגו מעיניה. ידענו בדיוק מה מעיק על לבה — ידענו שהיא
חושבת על אבא ובוכה על כך שלא זכה להגיע לרגע המאושר הזה, אחרי שעשה מאמצים כה
גדולים לשרוד בסכנות הנוראות. אך בלבנו הוא נשאר חי עד עצם היום הזה. גם אחרי שנים
רבות הוא נשאר בלבי, ודמותו תישאר לעד לנגד עיני.
היינו אובדי עצות ולא ידענו מה יהיה ומה כדאי לעשות. מדי ערב היינו מתאספים
ומתקהלים בקבוצות ומשוחחים על העתיד. לכל אחד היה חלום לחזור אל עירו, כדי לראות מה
נותר מהרחובות ומהבתים ומי נשאר בחיים. אבל רצינו להיות בטוחים, והחלטנו להישאר
בעיר עד שנדע מה המצב ואם אפשר לחזור לעיירה שלנו. לפיכך, המשכנו באותם החיים. אימא
המשיכה לכבס לחיילים בעבור אוכל. אחרי תקופת־מה שמענו בוודאות שהשקט חזר על כנו
והעיירה שלנו שוחררה. רק אז החלטנו לחזור. בעבורנו זו הייתה השיבה השנייה לעיירה,
אבל הפעם ידענו שזה סופי, ולכן ההכנות לקראת הדרך היו רציניות יותר. לקחנו עמנו
אוכל ובגדים, ומאחר שלאמי היה קצת כסף, לקחנו עגלה והעמסנו עליה הכול.
בדרך לעיירה שלנו, בוצ'אץ', היינו עצובים ושמחים כאחד. אין־סוף מחשבות התרוצצו לנו
בראש. שאלנו את עצמנו האם נכיר את העיירה והיכן נגור, אם לא נמצא את הבית שלנו.
שאלנו את עצמנו כמה יהודים נותרו בעיירה, מי נשאר ומי הלך. אך הדרך עברה בשתיקה,
ואנחנו רק החלפנו מבטים. אבל ידענו שאותן המחשבות מטרידות את כולנו. ושוב כל אחד
חשב בלבו שאם אבא היה בחיים, היה מאושר ביום הזה שכל כך נלחם וסבל למענו. העיירה
נתגלתה לעינינו כאשר התקרבנו אליה מכיוון הכפרים. פרצנו בבכי מרוב אושר ושמחה שהנה
סוף סוף חזרנו.
בעיירה עצמה שררה אנדרלמוסיה גדולה. הרחובות היו מלוכלכים בדם ובזבל של סוסים.
ברחובות אחדים אי־אפשר היה ללכת, משום שהצטברו בהם ערימות עפר ולבנים של בניינים
הרוסים. הבתים קרסו תחת יסודותיהם, וכמעט אף בית לא נותר שלם. בבתים שעמדו על מכונם
לא נותרו זגוגיות בחלונות. דלתות נפלו מציריהן, וכל חפצי הבית היו שבורים ומנותצים.
הגישה לבתים דו־קומתיים או תלת־קומתיים לא נתאפשרה מכיוון שהמדרגות המובילות אליהם
נהרסו כליל. קשה לתאר מה ראו עיני, אבל זאת הייתה עיר רפאים הרוסה ומעורפלת. ריח
חריף של עשן עלה מכל פינה, עם סירחון שעלה מגוויותיהם של אזרחים שמצאו את מותם
בכבישים ובבתים. אף בית־ משרדים לא נותר שלם, ואף בית־ספר לא נשאר על מכונו.
שום שלטון לא היה בעיירה. רק חיילים רוסים הסתובבו ברחובות, כשהם עדיין לא מוכנים
לקלוט אזרחים. הם גם לא ידעו שנותרו בחיים יהודים מהעיירה, והם חשבו שאף אחד לא
ירצה לחזור אליה אחרי שעברה מיד ליד ובכל פעם נהרסה עוד יותר. כאשר הגענו לעיירה,
הם היו עסוקים בהתארגנות ובפינוי הגוויות ובקבורתן.
תחילה הלכנו לראות את הבית שבו גרנו לפני המלחמה, אבל לא היה מה לראות. ראינו רק
ערימת לבנים וערימות קש וזבל. הכול היה שרוף וחרב — זה מה שנותר מהבית שלנו. נשארו
רק הזיכרונות היפים מהילדות ומהתקופה לפני שברחנו. עמדנו כמאובנים, ולא יכולנו
להוציא הגה מהפה. רק מחשבות עברו במוחנו. התחלנו לחפש מקום מגורים. לא היה למי
לפנות וממי לבקש, כל אחד דאג לעצמו. במרכז העיר לא היה אף בית שלם, ואת מה שנותר —
הרוסים תפסו. הלכנו לקצה העיר ומצאנו בית בודד, שנחל קטן זורם לצדו. מסביב לבית
המבודד צמחו עצים. קצת פחדנו להיכנס לבית המבודד הזה, שהיו בו שתי קומות, וחיכינו
בחוץ אובדי־עצות. לפתע ראינו עוד אנשים מתקרבים לבית הזה, ושמענו שהם מדברים יידיש.
ידענו שהם יהודים. שמחנו לראותם — אמנם הם היו אנשים זרים שלא הכרנו, אבל הם היו
יהודים שכמונו נשארו בחיים לאחר המלחמה הנוראה. הגברים מיד נכנסו לבית ובדקו אם
אפשר לגור בו. למזלנו הוא היה ראוי למגורים מלבד הזגוגיות של החלונות. גם אנחנו
נכנסנו פנימה אחריהם. אמי, אחי ואני בחרנו חדר והתחלנו להתקין בו מיטות מכל מיני
קרשים. את החלונות סגרנו עם סמרטוטים ושמיכות. הורדנו את החפצים שסחבנו אתנו לכל
אורך הדרך, ואת מעט האוכל שהבאנו אתנו חילקנו בין הדיירים, כי להם לא היה אוכל. כך
אכלנו את הארוחה הראשונה בעיירה שלנו מאז שבנו אליה שנית. אחר־ כך החלפנו חוויות עם
האנשים החדשים. כל אחד סיפר את סיפורו — איך עבר את כל תלאותיה של המלחמה ואיך הגיע
לעיירה שלנו. נודע לנו שאף משפחה לא נותרה שלמה, וכולם היו שבורים ובודדים. היה שם
זקן אדוק מאוד שהגיע עם בתו בת העשרים, שהייתה בחורה יפת־תואר. היה שם גם עוד אדם
מבוגר, שנשאר עם בן כבן שמונה־עשרה, בחור אדוק עם פיאות. בין הדיירים מצאנו אישה
בודדה עם בת קטנה, שהייתה כבת חמש. והיה בחור אחד בודד, לערך בן עשרים, שהיה אחר־כך
לידיד המשפחה. כל אלה התגוררו אתנו בבית החדש והמבודד הזה.
החיים בבית החדש היו די משעממים. הזקן היה מתפלל כל היום ושומר על בתו שלא תצא
לתרבות רעה. והיו לו סיבות טובות לכך. בתו הייתה בעלת שיער שחור וארוך, גבוהה ומלאת
גוף, שחורת עיניים, יפה ומושכת. היא הייתה כבת עשרים, ומובן שהיו לה הרבה מחזרים,
בעיקר חיילים וקצינים רוסים. תמיד שמענו צעקות ומריבות בינו לבין בתו, וכמה שנים
אחר־כך שמענו שהוא איבד את עצמו לדעת — כנראה משום שקרה משהו לבתו או משום שהתאכזב
ממנה ומדרכיה בחיים. עד היום איני יודע מה עלה בגורלה.
האדם המבוגר היה עסוק עם עצמו ועם בנו, והם היו מרבים להתפלל. באשר לאשה עם הילדה:
לילדה, אמילי שמה, לא היו חברים וילדים בבית ומחוצה לו. אני עצמי לא הייתי יוצא
מהבית, כי העיר הייתה מלאה במוקשים או בפגזים חיים, שהיו פזורים בכל מקום. מכיוון
ששנינו נותרנו בבית, הייתי "מתעסק" עם הילדה. אמנם הייתי יותר מבוגר ממנה, אך היו
לי דחפים מיניים חזקים כבר בגיל הזה, ואני זוכר מקרה שיום אחד, כאשר רק היא ואני
נותרנו בבית, הייתי מגורה, השכבתי אותה על הספה וניסיתי לשכב עליה. אך, כמובן, זה
היה רק משחק.
הבחור הבודד היה בחור נחמד ושמח והיה מיודד אתנו. מדי ערב הוא היה יושב אתנו, משמיע
לנו שירים ומספר לנו על המלחמה. נוכחותו בחברתנו הוציאה אותנו מהבדידות. כיום הוא
חי בארץ ועובד כפקיד בדואר, נשוי ואב לילדים. מספר פעמים פגשתי אותו בחיפה. בתקופה
הזו אמי עסקה במסחר. אני זוכר שתמיד היא הייתה בנסיעות וסוחבת חבילות. רק אחר־כך
נודע לנו שהיא הייתה קונה בקבוקי ספירט (אלכוהול) ומערבבת את תוכנם עם מים ומוכרת
לחיילים. זה היה עסק מסוכן, אבל אפשר היה למצוא בו רווח טוב.
באחד הימים טיילתי בסביבות הבית ומצאתי רובה ופגיון צבאי. הבאתי אותו הביתה והסתרתי
אותו, עד שאחי שב, ואז הראיתי לו. התברר שהרובה היה טוב, אך לא נותר בו ציפוי העץ,
כי הכול נשרף. רק המתכת נשארה, בלי שמורת ההדק, כך שההדק בלט החוצה. למחרת בא לבקר
אותנו חבר של אחי. כאשר אף אחד מהדיירים לא היה בבית (אמי נסעה לקנות סחורה), אחי
לקח את הרובה והתחיל לשחק בו. הוא לקח כדור והכניסו לקנה, שעה שמולו ישב החבר. לפתע
פתאום, תוך כדי משחק, שמענו ירייה ברעש אדיר. מה קרה? מתברר שכאשר הרובה היה טעון,
ההדק נתפס במכנסיים של אחי וכך נפלט הכדור. הכדור פגע בבשר של שריר הרגל, ויצא מצדה
השני של הרגל של החבר. אנחנו נבהלנו ולא ידענו מה לעשות. פחדנו שהדבר ייוודע לרוסים
והם יתחילו לחקור. פחדנו גם מאימא וממצב אפשרי שבו יבואו הרוסים, שעה שאימא תגיע
והם יגלו את הסחורה שהייתה קונה ומוכרת במסחר בלתי־חוקי. בינתיים קשרנו לחבר את
הרגל כדי שלא יאבד דם. את הרובה והפגיון זרקנו לנחל. חיילי רוסי שעבר במקום שמע את
הירייה והביא שוטרים לבית. החבר של אחי הסתתר בארון, כך שהם לא מצאו דבר, ושאלו
אותנו אם שמענו ירייה. אמרנו ששמענו ירייה מכיוון מסוים, והם הלכו לבית אחר, שבו
התגורר סוחר עורות אשר עסק בעוד עסקים מפוקפקים. בבית הזה הרוסים נטפלו אליו,
ואנחנו ניצלנו. כעבור חצי שעה הגיעה אימא עם בקבוקי הספירט, וסיפרנו לה על כל
ההתרחשות. בתחילה היא צעקה, אך לבסוף שמחה על מעשה הקונדס שעשינו ועל כך שניצלה
מציפורני הרוסים. את החבר של אחי לקחנו לביתו, והכל בא על מקומו בשלום. החבר הזה חי
כיום בארץ ומתגורר ביפו.
כך, במשך ימים ולילות, נמשכו החיים בבית הזה. בעיירה שלנו חיו אוקראינים רבים, וגם
מחוצה לה היו כפרים שמרבית תושביהם היו אוקראינים. האוקראינים, כידוע, שיתפו פעולה
עם הנאצים בימי המלחמה. עכשיו, אחרי המלחמה, הם שנאו את הרוסים, וכנקמה בהם היו
מטמינים מוקשים בדרכים או רוצחים חיילים רוסים, שהיו יוצאים לבדם לשדות או לפעילות
בלילות. כל לילה היו האוקראינים שורפים בתים או רוצחים אזרחים וחיילים רוסים.
כתוצאה מכך אנשים פחדו לצאת לרחוב בשעות הערב.
כל לילה חיינו בפחד, ולא ידענו אם הלילה אנחנו נהיה הקורבן ואם הלילה ביתנו יוצת.
ובאמת, באחד הלילות שמענו דפיקות על דלת הכניסה של ביתנו. מיד התעוררנו כולנו. כל
דיירי הבית הצטופפו זה לצד זה מפחד שיאונה להם רע. הנחנו חפצים רבים על יד הדלת כדי
לתמוך אותה ולמנוע את פריצתה. הגברים לקחו לידיהם מקלות וסכינים כדי להתגונן. אני
זוכר שאחד מהם החזיק בידו גרזן. וכך התחלנו לצעוק: "מי שם! מי שם!" וכאילו נדברנו
בינינו מראש התחלנו לצעוק כאיש אחד: "גבלט! גבלט!׳׳ (חמס). מאותו הרגע השתררה דומיה
מול הדלת, ונראה שהתוקפים נבהלו מהצעקות שלנו ונסו על נפשם. באותו לילה לא ישנו עוד
ונותרנו ערים עד אור הבוקר, מפחד שמא התוקפים יחזרו שנית. המאורעות של הלילה הזה
רדפו אותנו עוד זמן רב אחר־כך והשאירו צלקת בנפשי עד עצם היום הזה. מדי פעם יש לי
סיוטי לילה, ואני מתעורר בבכי ובצעקות. עד היום אני רואה בדמיוני את כל הדמויות
שעמדו ליד הדלת עם המקלות והגרזנים. באוזני אני עוד שומע את הצעקות שלנו לעזרה.
אחרי הלילה הזה הייתה החלטה אחת בלבנו לעזוב את הבית הזה. לא יכולנו להמשיך לגור
באותו בית, ולא ידענו לאן ללכת, אבל ידענו שאנחנו צריכים לגור באזור מאוכלס
בצפיפות, ובאזור שחיילים רוסים נמצאים בו.
למחרת בבוקר יצאנו לחפש מקום חדש. אחי ואני וגם אמי התפזרנו לכל הכיוונים.
לבסוף, בסיועה של מכרה, מצאנו בית. הבית עמד במרכז העיירה ובסביבה שנמצאו בה הרבה
חיילים רוסים, סמוך למחנה של נהגי משאיות. דרך הכביש שעבר בקרבת הבית היו כל
האיכרים עוברים פעם בשבוע, בעת יום השוק. הבית היה די קטן ומוזנח. היה בו חדר גדול,
והכניסה אליו פנתה לכביש הראשי, ומאחור היו עוד חדר קטן וחדר גדול. עמדנו וראינו את
הבית, וחיוך עלה על פניה של אמי. היא אמרה שהיא מוכנה לעבור לגור פה, והוסיפה שהיא
מתכוננת לפתוח בו מסעדה.
עברנו לגור בבית הזה, והשארנו את כל מכרינו בבית האיום. רחמינו היו עליהם, על
שנאלצו להישאר בו. הצענו להם לחפש בית במקום אחר. מיד עם כניסתנו לבית התחלנו לסדר
אותו. ניקינו הכול, שיפצנו את החלונות והדלתות, בנינו מיטות והפכנו את הבית למקום
שנוח לגור בו. לאמי היה חוש מסחרי מפולפל, ואנחנו היינו בטוחים שהיא תצליח. התחלנו
לתכנן הקמת מסעדה. אל החדר שליד הכביש הבאנו כיסאות ושולחנות לשירות הקהל. בחדר
הקטן הקמנו מטבח, והתחלנו לאסוף כלי מטבח, כוסות וצלחות. אימא ארגנה מוצרי־מזון —
קמח, סוכר ותפוחי אדמה. את תאריך פתיחת המסעדה קבענו ליום השוק, שבו הרבה אנשים
מגיעים לעיר מכל הסביבה.
ההפתעה הייתה גדולה. אנשים רבים הגיעו למסעדה. אימא בישלה את המאכלים היהודיים
מהבית — מאכלי־בשר ומרקים מכל הסוגים, בעיקר מרק סלק, מרק כרוב, מרק שעועית וכמובן
תפוחי אדמה והרבה מאפי בצק. האורחים שאכלו נהנו מאוד.
כך המסעדה עבדה למשך תקופה, עד שאימא התעייפה וראתה שאינה יכולה להמשיך בעצמה לבשל
ולנהל את המסעדה. אחי התחיל ללמוד ולא היה לו זמן לעזור, ואני הייתי עוד די קטן
והרבה לא יכולתי להועיל. אמי מצאה אדם בודד, בריא בגופו וקצב במקצועו, שהפך לשותף
שלה בניהול המסעדה. עם כניסתו לתפקיד הוקל לאימא. הוא היה נוסע לכפרים כדי לקנות
בשר. מאחר שהבין בענייני בשר, הוא ידע מה לקנות ואיך לחלק את הקנייה למנות. מצבנו
התחיל להשתפר, כבר שכחנו את המלחמה והרעב. אני זוכר את הפעמים שבהן לא רציתי לאכול,
ואימא רצה אחרי ברחוב עם לחמנייה ונקניק וצעקה עלי שאקח ואוכל. לפעמים הייתי לוקח כריך ומוסר
לבחור אחד, שכעבור מנת המזון הזו היה מלמד אותי לנסוע על אופניים.
אני זוכר שבאחד הימים אחי ואני החלטנו לא לאכול והלכנו למסעדה אחרת והזמנו מרק
ומטעמים אחרים. אחר־כך אנשים שראו אותנו סיפרו לאימא שאכלנו במסעדה זרה. פחדנו
לחזור הביתה, וכאשר חזרנו בלי הסבר מתקבל על הדעת למעשה, אימא בכתה והחטיפה לנו
מכות. עד היום איני מסוגל להסביר את פשר המעשה של אחי ושלי. איני מסוגל להבין כיצד
שכחנו שבמשך שנים חיינו בלי פת־ לחם והנה היה לנו הכול משלנו, בלי כסף, ולא רצינו
בזה.
במשך הזמן גם אני התחלתי לפתח חוש מסחרי, ורציתי שיהיה לי כסף משלי. במשך ימים
שלמים הייתי מהלך בשוק ועוקב אחרי הסוחרים והאיכרים. בחנתי מה נמכר בכמויות גדולות,
ומצאתי סוחר שמכר אבקה צהובה נגד גרדת. קניתי ממנו את האבקה והתחלתי למכור אותה וכך
הרווחתי מעות אחדות. היוזמה הזו התגלתה כעסק טוב, כי אחרי המלחמה היו אנשים רבים
חולים במחלה הזאת, שבה הופיעו פצעים קטנים, אדומים ומגרדים, בעיקר בין האצבעות.
האבקה הזו הביאה מזור לסבלם של האנשים.
אחר־כך הבחנתי בדבר אחר שזוכה להצלחה בשוק: אבנים למצחים. הייתי הולך לסוחר, ממלא
בקבוק קטן באבנים ומסתובב בשוק ומציע את מרכולתי לכל דורש. יום אחד הרחקתי לכת
ונסעתי בטרמפים לעיר אחרת, שבה יום השוק נערך לא באותו יום שבו התקיים בעיירה שלנו.
במשך כל היום לא חזרתי הביתה, וכולם דאגו לי. איני זוכר איך, בסופו של דבר, הצלחתי
לחזור הביתה.
אחרי תקופה התפכחתי והחלטתי למצוא דרך אחרת להתעשר במקום לקנות סחורה ולמכור אותה
מחדש ברווח זעום. אז חשבתי על רעיון של רמאות. בחנויות הרוסיות מצאתי אבקת צבע,
שהייתה דומה מאוד לאבקה נגד גרדת. את הצבע שמצאתי מכרתי כאבקה נגד גרדת וכל הפדיון
מן המכירה נשאר לי. כאשר ראיתי שזה עסק טוב, צץ לי רעיון למכור עופרת של עפרון
במקום אבנים של מצתים. את העופרת חתכתי לחתיכות קטנות, הנחתי אותן בבקבוקים והתחלתי
למכור. בידי אחזתי אבן אמיתית, שהייתי משפשף כדי להדגים את הדלקת האש. אני מודה שלא
המשכתי ברמאויות האלה למשך זמן רב, כי פחדתי שיתפסו אותי. זמן־מה אחר־כך הפסקתי
ללכת לשוק, ורק לעתים רחוקות הייתי עובר בו.
באחד הימים עברתי בשוק ולפתע ראיתי ילד בלונדיני, ששיערו מתולתל. הוא נראה לי מוכר
מאוד. נזכרתי שזה הילד, שדקר אותי ברגלי עם מרצע סנדלרים, כאשר אמי ואני הסתתרנו
מהגרמנים בבית הוריו בכפר. בהיותי בטוח שזה אכן הוא, לא יכולתי לשלוט בעצמי. מיד
התחלתי לעקוב אחריו בין כל הרוכלים. הוא ראה אותי ואת הנקמה בעיני והתחיל לברוח.
לבסוף הצלחתי לתפוס אותו. הוא היה מבוגר ומפותח יותר ממני, אך שום כוח בעולם לא
יכול היה לעמוד בדרכי. התחלתי לבכות ולצעוק בצעקות היסטריות, וזה נתן לי את הכוח
להכות אותו. האנשים שמסביב לא ידעו מה קרה ולא יכלו לעצור בעדי. הכיתי אותו בכל
כוחותי ובכל גופו, וצעקתי שזו נקמתי על הדקירות והעלבונות שהיו מנת־חלקי ממנו, כאשר
הייתי נרדף ומפוחד. כאשר פגשתי בו, כשאני הייתי בן־חורין וכל בטחוני חזר אלי, לא
היה עוד מפני מי לפחד. הרבצתי בו עד שכוחותי אזלו, וכאשר הוצאתי את כל הכעס, התחלתי
לרחם עליו כי הוא היה חסר־ישע, ואני ידעתי מה המשמעות של חוסר ישע. עזבתי אותו
לנפשו, כולו בוכה, נפחד ופצוע. כאשר הלכתי הביתה, הרגשתי כאילו אבן נגולה מלבי.
הרגשתי סיפוק והקלה על כך שסוף סוף יכולתי לנקום על סבלי. באותו רגע חשבתי על כל
הניצולים, שוודאי היו שמחים להימצא במקומי ולנקום על סבלם. אבל, לצערי הרב,
אוקראינים, פולנים וגרמנים, שרצחו יהודים ופגעו בהם, מסתובבים חופשיים עד עצם היום
הזה וחיים את חייהם בשקט ובאין מפריע. אני מאושר שיכולתי לתפוס אחד מני־רבים ולנקום
את נקמתי. בשובי הביתה סיפרתי לאמי על המקרה והיא שמחה בחלקי, כי מי כמוה יודע כמה
הושפלתי וסבלתי מאותו ילד.
מאז אותו אירוע המעטתי ללכת לשוק, וכאשר עשיתי זאת הלכתי רק לקנות פירות או מצרכים
אחרים. בפעם האחרונה שהלכתי לשוק קרה מקרה שתמיד עומד אל מול עיני. היינו חבורת
ילדים, שהסתובבה בשוק. לפתע באו כמה חיילים רוסים שיכורים, שהיו מזויינים
בתת־מקלעים. הם השתוללו, לקחו מצרכים בלי לשלם והרסו דוכנים. כולם פחדו מהם ואיש לא
עצר אותם. אנשים רבים נמלטו על נפשם, וגם רוכלים רבים עזבו את סחורתם וברחו.
החיילים נטפלו לגויה זקנה, ושניים מהם גררו אותה. אנחנו עקבנו אחריהם וראינו שהם
מושכים אותה להריסות של בית־ הכנסת. מבלי שירגישו, עלינו על החומות והצצנו. המחזה
שנגלה לעינינו היה מחריד. שני רוסים איימו על הזקנה בתת־מקלעים. אחד הרוסים יישר את
האדמה בעזרת הכת של תת־המקלע. אחר־כך הם השכיבו את הזקנה על הקרקע, ובזה אחר זה
אנסו אותה. כאשר אחד החיילים הבחין בנו, הוא איים עלינו בקללות ואנחנו הסתלקנו, אך
התמונה הזו נשארה חקוקה בזכרוני עד היום.
כך נמשכו החיים בעיירה בוצ׳אץ׳. אך הזמן עשה את שלו. כמה בעיות התעוררו במסעדה של
אמא. בני העם הרוסי הם אנשים טובים ושמחים, אך אבוי למי שנתקל בהם כאשר הם משתכרים.
לעתים קרובות היו רוסים באים למסעדה ושותים מנות מוגזמות של וודקה, ואחר־כך מתחילים
להשתולל ולהתפרע. אם היו בחורות בסביבה, הם היו נטפלים אליהן. בערב שכזה הם לא היו
משלמים בעבור השתייה והאוכל, ואנחנו פחדנו להתלונן לשלטונות. פעם אחת הייתה קטטה
גדולה במסעדה. חבורה של רוסים שתתה ואכלה, וכל המסובים השתכרו במקצת. לפתע נכנס
חייל רוסי, בעל אות הצטיינות של גיבור ברית־המועצות. הפעם הוא נכנס לבדו, בלי שומרי
ראש. בדרך כלל היו בעלי העיטור הולכים בליווי שומרי ראש, כדי למנוע התנפלות מצד
חיילים קנאים, שסברו שהאות מגיע גם להם. כאשר חבורת השתויים ראו אותו, הם החלו
ללגלג עליו, לקלל אותו ולשאול בתמיהה עוקצבנית מדוע זכה באות גיבור ברית־המועצות.
הזמן המתמשך והוודקה בדם עשו את שלהם, עד שהחלו מכות וצעקות. אלה נפסקו רק כאשר הגיעה משטרה צבאית ופיזרה את הנצים ביריות באוויר.
התקרית הזו הדליקה לנו אות אדום, והתחלנו לחשוב מה לעשות, משום שהחיים התחילו להיות
מתוחים.
בתקרית אחרת היה מעורב אחי. יום אחד הוא הלך לנהר שבקרבת בית־הספר שבו למד והתחיל
להתפשט. הוא קיפל את בגדיו ונכנס לשחות במים. הוא שחה בשקט ובשלווה, והנה בא אליו
ילד, בנו של קצין רוסי, והתחיל לקלל ולגדף אותו. הילד הזה לבש מדים של קצין גבוה.
בדרך־כלל היה כל קצין גבוה מלביש את בנו בבגדים דומים לשלו, ואפילו הצמיד אליהם
אקדח קטן. הילד המשיך לקלל את אחי, ולבסוף לקח את בגדיו והתחיל לברוח אתם. אחי יצא
מן הנהר ורדף אחריו, עד שהשיג אותו והחטיף לו סטירת־לחי. הילד ההוא סיפר על כך
לאביו הקצין. אחר־כך עצרו את אחי והיו בעיות, אך הן נפתרו במהרה כי אחי למד בבי־םפר
רוסי והיה גם "פיונר" (חבר בתנועת נוער קומוניסטית), ובהתערבות בית־הספר הושתק
העניין.
אני למדתי בבית־ספר פולני. למעשה, התחלתי ללמוד בפעם הראשונה רק בגיל 11 . אחי
התאקלם בין החברים שלו והתחיל להתבגר. הייתה לו חברה, והוא הזניח את הבית ואותי.
אני הייתי קשור לאימא, גם מפני שלא היה לי אבא וגם מפני שראיתי שהיא צריכה עזרה.
באותה שנה היה חורף וקר, ועל־כן היה צורך לחמם את הבית ואת המסעדה. משום כך הייתי
הולך לבתים הישנים ומפרק את רצפות העץ. העצים האלה היו יבשים וישרים, ואפשר היה
לחתוך אותם בקלות. אחר־כך הם גם בערו וחיממו את הבית. אני הרגשתי אחריות כלשהי כלפי
אימא, וכאשר ראיתי שאחי אינו מסייע לה — אני עשיתי זאת. כך המשכתי לחיות במשך כמעט
שנה. אימא בישלה וניהלה את המסעדה, והשותף עסק בהכנת הבשר והקניות. לבסוף התברר
שהאיש הזה היה רמאי. הוא רימה את אימא במשקל של העגלים ובמחיר שהיה משלם לאיכרים.
אני נפגעתי מאוד מהרמאות הזו, ולא הבנתי איך יהודי — מרמה יהודי במיוחד גבר בודד
וחזק מנצל אישה המפרנסת שני ילדים. אף־על־פי־כן היה מצבנו הכלכלי טוב. היה לנו אוכל
וקצת כסף, ואני זוכר שאימא לקחה אותנו לתופרת ותפרה לנו חליפות מבד ברזנט צבעוני,
הדומה למדי צנחנים. אחר־כך הצטלמנו לבושים בבגדים החדשים.
מן התקופה ההיא זכור לי עוד מקרה. כאמור, סיפרתי שהמסעדה הייתה קרובה לבסיס של
נהגים צבאיים. בבסיס הזה שירת נהג בלונדיני וגבוה, שהיה מרבה לבוא למסעדה. יום אחד
ראיתי שאימא יוצאת מהמסעדה והולכת לכיוון המכוניות. עקבתי אחריה וראיתי אותה עם
הנהג במצב לא נעים. הדבר הזה השאיר בי זיכרונות לא טובים, כי תמיד קשרתי את כל מה
שקורה עם אימא עם פגיעה באבא.
אבל היו גם חוויות יפות שנשארו בזיכרוני. בעיירה שלנו סבבו המון חיילים. העיירה
שלנו שייכת היום לרוסיה, אך נמצאת בקרבת הגבול הפולני ומשמשת היום שטח צבאי, שכניסת
אזרחים אליו אסורה בתכלית האיסור. אנחנו הילדים היינו הולכים כל בוקר בקרבת המחנה
שלהם ורואים איך הם קמים ומתגלחים — גם בקור ובשלג. בדרך כלל היו שם טירונים. לכולם
הייתה קרחת, ולאחר התגלחת היו עורכים להם מסדר כשהם חצי ערומים. אחר־כך הם היו
יוצאים לריצת בוקר, ואנחנו הילדים היינו רצים סמוך לשורות שלהם ונהנים לשמוע את
השירים שלהם. את כל השירים הרוסיים שאני מכיר שמעתי מהחיילים ההם.
עוד חוויה שקרתה לי עם החיילים: סמוך לעיירה היה מחנה של פרשים, ובו הייתה להם
אורווה ענקית עם סוסים רבים. תמיד הלכנו להסתכל על הסוסים ולראות איך מטפלים בהם.
עקבנו אחרי סדר היום שלהם וידענו מתי הסוסים אוכלים, מתי הם יוצאים לטייל ומתי
רוחצים אותם. באחד הימים צץ במוחנו רעיון, וביקשנו מהממונה לתת לנו לצאת עם הסוסים
כדי לרחוץ אותם בנהר. למזלנו הוא הסכים, כי הרוסים השתעממו מעשיית המלאכה הזו מדי
יום ביומו. הוא אמר שנבוא למחרת בבוקר. למחרת באנו כמה ילדים, וביניהם היה גם אחי.
כל ילד בחר לו סוס, ויצאנו לדרך. לי היה סוס זכר, ממש סוס גדול וחזק, אבל לא מסורס.
כולנו רכבנו על הסוסים, בלי אוכף, אל עבר הנהר. הדרך הייתה שקטה, והסוס שלי הלך לאט
ורגוע ובין האחרונים. כאשר הגענו לנהר, ירדנו מהסוסים וכל אחד הכניס את סוסו למים.
רחצנו את הסוסים, השקינו אותם וכולנו נהנינו. כאשר סיימנו, לקח כל אחד את סוסו
וייבש אותו. עד היום אני מתפלא שהרוסים לא שלחו חייל ללוות אותנו ופשוט סמכו עלינו
ושלחו אותנו עם הסוסים ולא פחדו שלא נחזור. בדרך חזרה יצאנו בשורה יפה ורכבנו לאט,
אך היו בינינו ילדים שביקשו להתגאות ולהראות שהם יודעים לרכוב, ועל כן התחילו
לדהור. אני, כמובן, הייתי אדיש. החזקתי את המושכות בידי ולא הגבתי. כולם דהרו — אני
הייתי אחרון. פתאום הסוס שלי זינק בדילוג, ומכיוון שלא ידעתי מה קרה ומה לעשות,
התכופפתי קדימה והחזקתי אותו חזק. פתאום הבחנתי בכך שהוא דוהר וחולף על־פני כל
הילדים ואפילו על־פני אחי. כאשר נכנסנו לרחוב הראשי, שהייתה בו ירידה סלולה באבנים,
הבחנתי בכך שאני נוטה יותר מדי לצד שמאל ועומד ליפול. ניסיתי לזוז חזרה לצד ימין
וכנראה זזתי יותר מדי ואיבדתי את שיווי המשקל שלי. תוך כדי דהירה נפלתי מהסוס, אך
לא עזבתי את המושכות. כך קרה שהסוס סחב אותי לאורך כל הרחוב, ובשלב מסוים כנראה
איבדתי את הכרתי. עד היום איני יודע איך הסום עצר ואיך נגמרה כל הפרשה. אני רק זוכר
שהתעוררתי בבית, כאשר אני שוכב כולי נפוח, וכל הצד הימני של גופי משופשף ובלי עור.
סיפרו לי שהובלתי הביתה ערום, כי כל בגדי נקרעו בדרך. למעשה, יצאתי בנס מן החוויה
הזו, אך מאז אני אוהב סוסים. בארץ, בקיבוץ, המשכתי לרכוב על סוסים, ועל כך עוד אספר
בהמשך. מאז האירוע הזה הרוסים שוב לא התירו לילדים להשתמש בסוסים. נדמה לי שהענישו
את הממונה על האורוות בעקבות חקירה שנערכה, ואשר במהלכה גם אני נחקרתי.
כך המשכנו את החיים בעיירה שלנו, תחת משטר רוסי־קומוניסטי. היינו חוגגים את החגים
שלהם ומשתתפים במצעדי אחד במאי. בימים כאלה היינו שרים את שיריהם, והתרשמנו מן הדרך
שבה הייתה העיירה מקושטת בתמונות של סטלין ולנין. לא הרחק מן הבית שבו גרנו היה
בית־חולים קטן, שהשאיר בי זיכרונות לא נעימים, משום שהובאו אליו הרבה פצועים
והרוגים. אף על פי שהמלחמה הסתיימה, פצועים והרוגים המשיכו להגיע לכאן, כי
האוקראינים המשיכו לשנוא את הרוסים והיו למטרד גדול. הם התארגנו בקבוצות והניחו
מוקשים בצדי הדרכים המובילות לעיירה ולכפרים שמסביב לה. בכל פעם שסיור של הצבא
הרוסי היה עולה על מוקש, אני זוכר שתמיד הייתה חוזרת עגלה מכוסה עם סדין ספוג בדמם
של הפצועים. אם העגלה הייתה מכוסה בסדין, הגופות היו מרוסקות, והחיילים היו קטועי
רגליים או ידיים. לפעמים היו האוקראינים נכנסים בלילה אל תוך העיירה ושורפים
בתי־ציבור ובתים פרטיים. בלילות הייתי מתעורר ומריח עשן ושומע צעקות מבתים שרופים.
מובן שהיו גם פגיעות באזרחים. הרוסים ניסו לחפש את הרוצחים בכל דרך אפשרית שתפסיק
את הפורענות, אך בלי הצלחה. לבסוף הם עצרו מישהו, שאני לא יודע אם באמת היה רוצח או
סתם קורבן, אבל דנו אותו למוות.
פסק־הדין לא היה כל־כך חשוב, כמו הצורה שהוא נקבע. הרוסים בחרו את יום הוצאת גזר
הדין לפועל ליום חמישי, שהיה יום השוק, ובו כל האיכרים — ביניהם, כנראה, גם הרוצחים
— באו לעיר מהכפרים. בשעת השיא, כאשר כל האיכרים עמדו לחזור לבתיהם, האיש הוצא
להורג. זירת ההתרחשות הייתה במגרש ענק וריק, שבו נקבע עמוד תלייה. הנאשם הובא כאשר
הוא קשור ברגליו ובידיו, וגם עיניו היו קשורות בבד שחור. בינתיים כל האיכרים התאספו
במקום עם כל תושבי העיירה —ואני ביניהם. הנאשם נראה על משאית. הוא עמד על כיסא, ואז
החבל נקשר סביב לצווארו. קצין רוסי שעמד לידו קרא את פסק־ הדין במשך שעה ארוכה ומנה
את כל המעשים שהרוצחים עשו. ואז, כאשר הוא פקד, המשאית זזה והרוצח נשאר תלוי. הוא
נותר תלוי במשך שלושה ימים רצופים, ובכל יום רבים ראו אותו — גם אנחנו, הילדים,
היינו מסתכלים. ואכן, מאז אותו אירוע לא היו עוד פגיעות וחבלות ברוסים.
בינתיים התחילו להגיע אלינו שליחים מהג׳וינט, הארגון שעזר לנפגעים אחרי המלחמה. הם
הביאו לנו בגדים, ובעיקר דאגו לילדים. אז שמענו לראשונה על ארץ־ ישראל (פלשתינה).
עד העת ההיא לא שמענו דבר על המקום הזה. אנשים רבים דיברו ברחוב על ארץ ישראל
והתחילו להתכונן לעזוב את העיר ולנסוע לארץ, אך איש לא ידע איזו דרך ייסורים צריך
לעבור כדי להגיע אליה. גם אנחנו התחלנו להתכונן נפשית, וזה היה החלק הקשה, שהרי קשה
לעזוב את העיירה, שנולדנו בה ואשר כל כך היינו קשורים אליה. נראה שהמאורעות הכריעו
את הכף לטובת עזיבת המקום, כי מתוך עשרת אלפים יהודים שחיו בעיירה שלנו נותרו עתה
כמה מאות בלבד. היינו מעטים, הכול היה הרוס, לא היה בית־ כנסת, לא היה בית־ ספר
יהודי ולא הייתה קהילה יהודית. ומה שכן היה בשפע זו אנטישמיות, במיוחד אצל
האוקראינים. אחרי המלחמה נכפה עליהם שלטון רוסי, והם התקוממו נגדו.
בינתיים התחלנו בהכנות. התחלנו לארוז חפצים, ובלב ניכר חשש ממה שעוד צפוי לנו, שהרי
לא הספקנו להתאושש מהמלחמה ומהנדודים, והנה שוב צריך להתחיל לנדוד למקום לא ־נודע
בלי לדעת את הדרך אליו. אך ברור היה לנו שצריך לעזוב כדי להמשיך לחיות. אימא שינתה
את שם המשפחה — שם המשפחה של אבא היה ברנדס ושל אימא מונצ'ר. בגלל המסעדה ובגלל
ה"בריחה" מהעיירה בוצ׳אץ׳, אימא חשבה שאולי כדאי לשנות את השם, ומאז אנחנו נקראים
מונצ׳ר. הכנו כמה מזוודות ותרמילי גב, מילאנו בגדים וקצת מוצרי מזון. לאימא היה קצת
כסף, אך היא פחדה להחזיק את זה אצלה בגלל הפחד מפני שודדים וגנבים. לכן היא תפרה את
הכסף בכיס הפנימי של המעיל של האח שלי. יום אחד אימא הזמינה עגלה. העמסנו עליה את
הכול ויצאנו לתחנת הרכבת.
עזיבת עיר הולדתי והידיעה שלא נשוב אליה עוד היו השלב החשוב והעצוב בחיי. ישבנו
בעגלה עצובים ובוכים. כל זיכרונות העבר עברו בראש. עצוב היה לנו שרק אנחנו נוסעים,
ואבא לא נמצא אתנו. הרגשנו שאנחנו עוזבים אותו, כי לא ידענו היכן הוא קבור. מצערת
וכואבת מכל הייתה העובדה שלא נותרה לנו שום מזכרת ממנו. אפילו תמונה לא הייתה
ברשותנו, כי כל התמונות המשפחתיות היו בכיס מעילו בעת שנהרג, וכאשר נקבר — נקברו גם
הזיכרונות. לפעמים אני מהלך ברחוב ורואה כל מיני אנשים מבוגרים, שתווי הפנים שלהם
פחות או יותר דומים לפניו של אבא, ואני אומר בלבי "אולי זה אבא! אולי זה אבא!". עם
הכאב הזה והזיכרון העצוב הזה אני ממשיך לחיות עד היום. תוך כדי נסיעה בעגלה, כאילו
נדברנו מראש, התחלנו לשיר את השיר הרוסי "פרשצ׳י לובי מוי גורוד" ("שלום לך, עיר
נחמדת"), וזאת התמונה האחרונה השמורה עמי מהעיירה בוצ'אץ'. כאן תם פרק המלחמה ופרק
חיי בעיירה ביצ'אץ' שבפולין. מכאן מתחיל פרק חדש בחיי — פרק הנדודים לארץ־ישראל.
כאשר הגענו לתחנת הרכבת, חשכו עינינו מהצפיפות ומהדוחק. מרוב אנשים לא ראינו תחנת
רכבת ולא רכבת. הכול היה מוצף באנשים עם חבילות, תרמילים ומזוודות. שכחתי לספר
שאחרי המלחמה אימצנו לנו כלב קטן, ועם האימוץ החלה אהבתי הראשונה לכלבים — אהבה שלא
פסקה בי, כי עד היום הזה אני חובב ואוהב כלבים. אני זוכר שכל־כך אהבתי את הגור הזה,
עד שהייתי לוקח את כפות־רגליו ומריח אותן. הורדנו את כל הציוד מהעגלה והתחלנו לחפש
מכרים. בתחנה מצאנו הרבה מכרים יהודים מהעיירה שלנו, משום שכמעט רוב היהודים שנשארו
החליטו לעזוב את העיר. כדאי לציין שלמעשה לא הייתה רכבת נוסעים, אלא רק רכבת משא.
אמנם כולם קנו כרטיסים, אך לא כל אחד היה יכול לנסוע, ובגלל הצפיפות האיומה אנשים
איבדו זה את זה. אנחנו אחזנו ידיים בחוזקה ואיכשהו הצלחנו להידחף פנימה לתוך אחד
מקרונות המשא. בקרון לא היו ספסלים ושירותים, אלא רק פתחי אוורור מסורגים. בקיצור,
זאת הייתה רכבת להובלת בהמות. אנשים נדחקו פנימה וישבו זה על זה ועל החבילות. כאשר
רכבת נתמלאה היא התחילה לזוז. שוב עברו בתוכנו כל זיכרונות המלחמה. והפעם התרחקנו
מהעיר לנצח. ככל שהתרחקנו מהעיר, כך נהיינו יותר עצובים, ושוב שרנו את השיר "שלום
לך, עיר נחמדת!''
בתוך הקרון מצאנו אישה מהעיירה שלנו, אשר נסעה עם בנה, שהיה בערך בגילו של אחי.
הילד ישב על־יד אחי, ואני ישבתי על־יד אימא ומצד שני האישה הזאת. בדרך היה סירחון
כבד: אנשים התעלפו והקיאו, והמסע הזה נמשך ימים ושבועות. לאשה הזו היה מנהג טיפשי,
וכל הזמן היא הייתה מכניסה לי אצבע לפה. אמנם סבלתי ונגעלתי מזה, אבל זה תמיד עזר
לי מאוד להקיא. כי הייתה לי בחילה מכל הסירחון. בכל פעם שהיא הייתה מקרבת את האצבע
אל הפה שלי, הייתי רץ לדלת ומקיא. גם הכלב שלי עשה בעיות. הוא היה עושה את צרכיו על
האנשים, וכולם התחילו לצעוק עלי בטענה שכלב מיותר בכל הצפיפות והלכלוך. כאשר אנשים
ביקשו ממני לזרוק אותו מהקרון, בכיתי וביקשתי לדחות את רוע הגזרה עד שנגיע לעיר
קרובה שבה אוריד אותו.
תוך תלאות וייסורים במשך ימים ולילות הגענו לעיר קרקוב. לראשונה ראיתי עיר גדולה עם
תחנת רכבת גדולה, שבה אולם גדול וגג זכוכית. התפלאתי מאוד לראות משהו שונה, גדול
ומרשים. משום כך, אולי, עד היום אני אוהב מאוד לראות ערים גדולות, כיכרות ובתים
גדולים ומיוחדים. היום כאשר אני נוסע לחוץ לארץ, רק המון אנשים וערים גדולות
ומרשימות מעניינים אותי בטיול.
עם הגיענו לקרקוב הודיעו לנו שהרכבת תשהה כמה שעות לתדלוק ולמנוחת האנשים — ליישור
העצמות. פתאום ראיתי פועל רכבת מתבונן בכלב שלי. בינתיים האנשים דרשו ממני להיפטר
ממנו, וכאשר ראיתי שהאיש מתלהב מהכלב חשבתי לתת לו אותו שיהיה לו בית חם ואוהב.
שאלתי את הפועל אם הוא מעוניין בכלב. הוא השיב בחיוב. כל־כך בכיתי והצטערתי, אבל
נתתי לו. בתמורה הוא נתן לי סכום סמלי של זלוטה (משהו שווה־ערך לשקל), ואני שמחתי
מאוד.
בדרך כלל האנשים פחדו לרדת מהקרונות, ואם עשו זאת — הם ירדו לזמן קצר לעשות את
צרכיהם וליישר את העצמות. אחר־כך הם עמדו על־יד הדלת של הקרון, מפחד שיעלו אנשים
אחרים ויתפשו את מקומם. גם התחנה הזו הייתה מלאה אנשים והיה גם חשש מפני גנבים. זו
הסיבה לכך שאנשים עמדו קרוב לקרון ושמרו על החפצים שבתוכו. אני ירדתי קצת, ובסכום
הכסף שקיבלתי בעבור הכלב קניתי כמה ממתקים. אחרי כמה שעות של המתנה כולם עלו חזרה
לרכבת — קצת שמחים וקצת עצובים.
הרכבת המשיכה לנסוע, ושוב אותו סבל של הצפיפות והסירחון. שוב עברתי את הייסורים עם
האצבע של האישה שישבה על ידי. אחרי זמן־מה התקרבנו לעיר הגרמנית ברסלאו או ברסלב,
שסופחה לפולניה אחרי המלחמה. זו הייתה עיר גדולה יותר מקרקוב, ואני התלהבתי מן
המראה של בניינים גבוהים, מכוניות וכבישים רחבים. במיוחד התלהבתי מהחשמליות. זו
הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי חשמלית. כאשר ירדנו מהרכבת, הורדנו את החפצים,
התחלנו ללכת אחרי ההמון וראינו שזה היה מקום מסודר. היו שולחנות עם פקידים, שהתחילו
לקבל קהל. ארגון של יהודים קלט את האנשים, והפקידים עשו רישומים של שמות, מספר
הנפשות בכל משפחה ועיר המוצא. גם אנחנו הגענו לשולחן כזה, שבו שאלו את אימא מהיכן
היא מגיעה. היא השיבה שבאנו מרוסיה, ובגלל התשובה הזו היו לי בעיות רבות אחרי עשרים
שנה (על כך אספר בהמשך הספר). לאחר גמר הרישום נתנו לנו מגורים בבית עם אישה גרמניה
זקנה. אחרי התארגנות קצרה והורדת כל חפצינו, אמי חיפשה את הכסף שהיה תפור בתוך כיס
מעילו של אחי, אך לאכזבתנו הגדולה, ראינו שהכיס פרום ואין בו מאומה. לכולנו זו
הייתה אכזבה נוראה, כי שם היה כל כספנו. לצערנו, נראה שבשעה שאחי ישן, הבחור ששכב
לצדו גנב ממנו את הכסף.
כך התחלנו חיים חדשים וזמניים בעיר הזאת, בלי לדעת לאן ומתי ניסע הלאה. לכן כל אחד
התחיל לחפש תעסוקה. אמי אספה כל מיני בגדים ישנים והייתה הולכת לשוק למכור אותם. יש
לציין שלאחר המלחמה עוד שמעו פה ושם יריות. זכור לי שמטוס גרמני בא להפציץ את העיר,
ושני מטוסים רוסיים יצאו לקראתו. זאת הייתה ממש הצגה. כל העיר עמדה ברחוב והסתכלה
למעלה. בשמיים ראינו איך מטוס אחד היה למעלה, מטוס אחר למטה ובאמצע המטוס הגרמני,
שאולץ לנחות נחיתת אונס. זאת הייתה חוויה יפה.
מקרה אחר אירע ביום קיץ, שבו ביקשתי מאימא כמה מטבעות כדי לקנות דובדבנים בשוק. את
הדובדבנים היו מוכרים לפי משקל בתוך משפך שהיו מכינים מעיתון. אני זוכר שהלכתי עם
סנדלים ומכנסיים קצרים וטיילתי לי בשוק. לפתע שמעתי רעש אדיר וראיתי שכל האנשים
נמלטו בבהלה מהשוק. הסתכלתי לשמיים וראיתי מטוס טס נמוך, כאילו יצא מהשמש ועבר מעל
השוק וירה במכונת ירייה. ההשערה הייתה שמדובר בטייס מטורף, שיצא להרוג אנשים בטיסת
התאבדות פרטית ובמבצע פרטי. כאשר הבחנתי בכך מיד נשכבתי מתחת לדוכן של ירקות. כאשר
שמעתי שהכול שקט — הייתה דממה, כי לא שמעתי אנשים — יצאתי מתחת לשולחן וראיתי שאני
עומד לבד בתוך השוק. כל הפירות היו עזובים בתוך ערימות סלים. מצאתי סל ריק, והלכתי
מדוכן לדוכן ומילאתי לי פירות ודובדבנים מכל טוב — ושבתי הביתה כאילו דבר לא קרה.
אימא הביטה בתימהון על הסל המלא ולא הבינה כיצד הבאתי פירות רבים בסכום הכסף הדל.
כאשר סיפרתי לה את הסיפור, היא חיבקה ונישקה אותי ושמחה שחזרתי בריא ושלם — ועוד עם
סל פירות.
אימא המשיכה במכירת הדברים הישנים. הגברים עבדו קצת בפינוי הריסות. העיר הייתה
הרוסה לחלוטין ומלאה בערמות של לבנים, בלוקים וקירות בטון. בעיר הזו אפשר היה
להבחין בבירור בתוצאות של ההפצצות האוויריות. למעשה, כמעט לא ראינו בית אחד שלם
בעיר הגדולה הזו. כילד, בן 11 לערך, אהבתי לטייל בין ההריסות ולמצוא כל מיני דברים.
רק היום אני מבין כמה מסוכן היה הדבר. בין היתר גם למדתי לבשל, ובכל פעם שאמי ואחי
הלכו לשוק, אני נשארתי בבית והכנתי להם אוכל. אני זוכר שבישלתי כל מיני מרקים עם
תפוחי אדמה ובצקיות מקמח.
אני זוכר שלגרמניה הזקנה שגרנו אתה היו אופניים ועוד כל מיני דברים שמעולם לא
ראינו, אבל היא אף פעם לא התירה לי לגעת בהם. אנחנו כעסנו על כך, משום שהיא בכלל לא
השתמשה בהם. באחד הימים אחי ואני ראינו שבעליית־הגג יש לה סקטים נוצצים ומבריקים,
שבפעם הראשונה בחיי ראיתי כמותם. החלטנו לגנוב לה אותם. לא רצינו לעשות את זה
בלילה, כי זו ממש גניבה, אך החלטנו שנעשה את זה בשעות היום, כשהיא תירדם. אני זוכר
איך התגנבנו בשקט, ובכל פעם שהיא הייתה זזה — נסוגנו. הדבר היה למשחק, שנתן לנו
תעסוקה, אך בסוף לא גנבנו, כי גניבה אינה "בדם" שלנו. ניסינו עוד פעם בצורה אחרת:
אחי היה צריך לדבר אתה ולהסיח את תשומת־לבה מהאנטרסול שבו נמצאו הסקטים, ואני הייתי
צריך לקחת אותם. אך בסוף גם בדרך זו לא הצלחנו, ונאלצנו לוותר על כך.
בעיר הזאת התגוררנו במשך כמה חודשים, עד שיום אחד הופיע הבעל של בת־ דודתי שהתגוררה
בלודז'. עד היום אינני זוכר איך הוא הופיע ואיך הוא מצא אותנו, אבל בשיחה עם אחי
הוא טען שאימא שלחה אותו ללודז׳ לחפש אותנו, ואז שניהם באו. כדאי לספר כאן קצת על
בת־דודתי שינדל. היא הייתה בתו של האח של אבי. נראה שהם לא היו במצב כלכלי טוב,
ולכן החליטו לשלוח את בתם שינדל (לוטקה) לעיר גדולה, כדי שתעבוד כעוזרת בית. היא
הייתה יפה, עיניה היו גדולות ושחורות ושיערה שחור. גובהה היה בינוני. ואכן, נראה
שהיא עבדה אצל משפחה מבוססת בלודז׳ כעוזרת בית. היא מצאה חן בעיני בנם הבכור, ואתו
היא התחתנה. במשך כל המלחמה היא הייתה, ככל הנראה, עם המשפחה הזאת בגיטו לודז'.
ייתכן שאמי ידעה את כתובתה, ולכן שלחה את אחי לחפש אותם לפי שם משפחתה החדש
לבקוביץ.
השמחה בעת המפגש הייתה גדולה. אני זוכר שהוא הביא לנו נקניק לאכול (ועד היום אני
מדמיין לי את ריחו). בעלה היה לבוש בבגד של שוטר פולני, אבל הוא באמת לא היה שוטר.
הוא עשה זאת משום שאחרי המלחמה התחבורה הייתה קשה ובעייתית. אוטובוסים לא היו,
ועיקר התחבורה הבין־עירונית נעשתה ברכבות, שהיו מלאות אנשים אשר מצאו מקום על
המדרגות ועל הגגות. כשוטר הוא היה יכול להיכנס לרכבת ביתר קלות.
במשך שעות אחדות הוא היה אצלנו. דיברנו על המלחמה ועל כל מה שעבר עלינו, והוא סיפר
כל מה שעבר עליהם ואמר שהוא מתכוון לקחת אתנו ללודז' ומשם ניסע ביחד לגרמניה. הוא
עזר לנו לארוז ואמר לנו מה כדאי לקחת איתנו ואיך להתנהג בדרך. וכך יצאנו שוב לתחנת
רכבת, שוב לעזוב מקום מגורים פחות או יותר קבוע ושוב ציפיות לעתיד, כאשר לא ידוע
לנו מה מצפה בהמשך. נדחפנו לרכבות, כאשר הבעל של בת־דודתי עוזר לנו ועושה את כל
הסידורים. כעבור שעות אחדות הגענו לעיר לורד.
לורז' הייתה עיר גדולה מאוד, עיר תעשייתית עם הרבה בתי־חרושת. עד היום אני זוכר את
כל הארובות הבנויות לבנים אדמות, שעשן יצא מהן. הפגישה הייתה נרגשת מאוד ומלווה
בהרבה בכי של עצב ושמחה כאחד. בת־דודתי איבדה את כל משפחתה — את אביה ואת אמה —
ולמעשה אנחנו היינו קרובי המשפחה הקרובים ביותר. לכן היא אמרה שמהיום שוב לא ניפרד
ונהיה ביחד. לבעלה, דוד, היה עוד אח אחד ושמו איציק, וכן אחות, סלה שמה. גם ההורים
היו אתם. המזל האיר להם פנים והם נשארו משפחה שלמה, על אף העובדה שהיו בגיטו. ככל
הנראה הם היו סוחרים, וכסף היה להם. זה עזר להם להתגבר על הקשיים של תקופת המלחמה.
בעת שגרנו אצלם התחלנו פחות או יותר לאכול מזון מזין ובאופן סדיר והתחלנו קצת
להתחזק בגוף ובנפש. איני זוכר כמה זמן שהינו במחיצתם — נראה לי שמדובר בכמה חודשים.
בסוף 1945 התחילו גם פה לדבר על כך שהיהודים צריכים לעזוב. יהודים רבים מפולין
שנותרו בחיים עברו למחנות העקורים בגרמניה. שם היה המרכז של כל הפליטים והניצולים,
ובו פעל ארגון הסעד והתעסוקה לפליטים מטעם האומות המאוחדות. גם ארגון הג׳וינט פעל
בגרמניה, ועסק במיון האנשים. הארגון הזה החל ברישום מסודר ובבדיקות רפואיות.
מגרמניה נסעו הפליטים לארץ, ומי שרצה — נסע לאמריקה.
גם אנחנו ומשפחתה של בת־דודתי התחלנו להתארגן לנסיעה. מכיוון שהיה להם רכוש וכסף,
הם רצו לקחת כמה שאפשר יותר, והדבר הזה סיבך את העזיבה. לנו לא היה כלום, כך שגם
אנחנו עזרנו להם, ואת אחדות מהחבילות והמזוודות נשאנו על גבינו. אני זוכר היטב
שבת־דודתי נתנה לי בובה ענקית, שהייתה כבדה מאוד, ואמרה לי שאני אשא אותה ואשמור
עליה כעל בבת־עיני. בעת ההיא לא הבנתי למה הבובה כל־כך חשובה לה, אך הדבר יוסבר
בהמשך.
שוב יצאנו לדרך בגעגועים, בעצב ובשמחה כאחד. שוב נדודים וציפיות לעתיד, בלי לדעת מה
העתיד צופן לנו. הנסיעה הייתה גיהינום הרבה יותר גרוע מכל הנסיעות האחרות, כי רבים
נסעו לגרמניה, והעיר שעזבנו הייתה עיר גדולה, שהמוני אנשים נדחקו בצפיפות בתחנת
הרכבת שלה. הפעם היה לנו קשה, משום שהיינו הרבה אנשים במשפחה ורצינו לנסוע ביחד
ומבלי להיפרד. בתחנה היו גם הרבה חיילים רוסים, שהיו חזקים וצעירים. הם תפסו קרון.
סגרו את הדלתות ולא התירו לאיש לעלות. הבעל של בת־דודתי נדחף ועזר לקחת את הוריו.
אחיו נדחף ועזר להעלות את אחותו. בת־דודתי נדחפה אבל לא הצליחה. לפתע נפתחה דלת
בקרון של החיילים הרוסים והיא נמשכה לתוכו תוך תחנונים שייקחו את אמי ואותי. אחי
עמד סמוך לקרון שלנו, על החיבורים בין שני קרונות. תוך כדי דחיפות הבובה נשמטה
מידי, ובת־ דודתי פתחה בצעקות היסטריות. אחי, שידע על רגישותה של בת־דודתי בנוגע
לבובה, קפץ מהקרון והרים לי את הבובה. ליטפתי אותה ושוב החזקתי אותה חזק בשתי ידי.
כאשר הוא חזר, כבר לא היה לו מקום על החיבורים של הקרונות, ולכן הוא נתלה על
המדרגות — והרכבת התחילה לנסוע. זה היה מראה מרהיב. למעשה, לא ראינו קרונות וחלונות
— הכול היה מוצף באנשים: על הגגות, על המדרגות ובתוך הקרונות אנשים נשענו זה על זה,
צעקו, בכו והקיאו. כדאי לציין שזו הייתה תקופת החורף, המלווה בגשם, בשלג ובכפור עז,
ואנשים נסעו גם כך. לאורך כל הדרך אחי ישב על המדרגות ובקושי ראינו אותו. רק
בסיבוב, כאשר הרכבת הייתה מתפתלת, ראינו את אחי וידענו שהוא חי ונוסע אתנו. מפאת
הכפור הוא לא יכול היה להחזיק בידיים, לכן הוא עטף את ידיו הקרות מסביב ואת כפות
ידיו החזיק מתחת לבית השחי. אין ספק שנסיעה כזו הצריכה כוח סבל חזק, כדי להחזיק
מעמד בנסיעה ארוכה, שאיש לא ידע כמה זמן תימשך. בדרך התרחשו אסונות לא מעטים. כאשר
הרכבת עברה במנהרות, היו אנשים שישבו על הגגות עפים ונהרגים. רק מי שהצליח לשכב
שטוח ולהחזיק את עצמו, נותר בחיים. כך נסענו ונסענו, איני זוכר כמה נמשכה הדרך, אבל
זה נמשך זמן רב — אולי יומיים. הרגשתי שזאת הייתה הנסיעה הארוכה ביותר בעולם.
צוות המדריכים והמטפלות בעת טיול של בית־הספר. למפרטהיים, גרמניה.
למפרטהיים, 1 במאי 1946. אני מחזיק את תמונת לנין.
כך הגענו לעיר פרנקפורט שבגרמניה. כאשר ירדנו מהרכבת התחלנו להתאסף, ומצאנו שכל המשפחה שוב נמצאת ביחד. ארגון יהודי קיבל אותנו ונתן לנו אוכל ושתייה חמה. אחי, שהיה כולו קפוא, נזקק במיוחד למשקה חם. במשך כמה שעות שהינו בתחנת הרכבת עד לתום הרישומים והמיונים. בתחנה עברנו בדיקות רפואיות ורוססנו ב־די.די.טי. אחר־כך שוב העלו אותנו על רכבת, אבל הפעם כבר לא הייתה צפיפות כמו בנסיעות הקודמות. הרכבת הובילה אותנו לעיר קטנה, למפרטהיים שמה, שכמה מרחובותיה הפכו למחנה עקורים. התושבים הגרמנים פונו מהרחובות האלה והועברו לגור בצריפים. אותנו הושיבו בבתים שלהם, כאשר כל משפחה קיבלה דירה לפי מספר הנפשות. אנחנו קיבלנו בית קטן, ובו גרנו ביחד עם כל המשפחה — בת־ דודתי עם בעלה, הוריו, אחיו ואחותו ואנחנו. כשהגענו לביתה של בת־דודתי, היא לקחה ממני את הבובה. אז נודע לי שהבובה הזו הייתה מלאה בדולרים, בכסף ובמטבעות זהב. כעת התברר לי, שכאשר ביקשה ממני לשמור על הבובה, ידעה כי איש לא יחשוד שהיא מלאה בכסף בזמן הנסיעה, כי זה היה טבעי שילד קטן מחזיק בובה. כשהגענו לבית התחלנו לסרוק את חדריו. התפעלנו מהדברים שהיו בו. הכול מסודר, ובמטבח מצאנו צלחות ואפילו חבית בירה. בחצר היה מחסן עם תרנגולות ובו גם כמה זוגות אופניים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אופניים ובית מסודר. ידענו שבמקום הזה נחיה זמן רב — אולי חצי שנה, אולי שנה — ועל כן התחלנו להתארגן למגורים. חילקנו את הבית בין בת־דודתי ובעלה לבינינו. ההורים של בעלה קיבלו דירה אחרת ובה גרו עם אחיו ואחותו. ביתנו היה די גדול, נדמה לי שהיו בו ארבעה חדרים. בת־דודתי לקחה שני חדרים כי היא הייתה בחודשים האחרונים להריונה. חדר אחד לקחנו לנו, וחדר שימש לנו סלון משותף. המטבח היה משותף לכולנו, וכולנו אכלנו ביחד, כאשר אמי מבשלת. הימים הראשונים עברו עלינו בהתאקלמות בדירה ובמנוחה. רוב הזמן אני עסקתי בחיטוטים במגירות, שבהן מצאנו גם הרבה חומר תעמולה נאצי והרבה ירחונים עם תמונות של ה"היטלר־יוגנד", תנועת הנוער הנאצית. מצאנו הרבה ירחונים עם תמונות צבעוניות של הצבא הגרמני עם הרבה כלי נשק, טנקים, מטוסים, תותחים וסוסים. כילד בן 11 כמעט שכחתי את כל מה שעברתי והתלהבתי מכל הירחונים האלה. אחרי שהתאקלמנו כמה ימים בדירה ביקשנו להכיר קצת את העיר. הכרת המקום ארכה לנו כמה ימים טובים. הסתובבנו ברחובות וראינו גרמנים והמון חיילים אמריקנים, כי העיר שלנו הייתה באזור הכיבוש האמריקני. במבטים של הגרמנים ראינו שנאה עזה כלפי היהודים. זו לא הייתה אנטישמיות, כי בתקופה זו (1946) מיד אחרי המלחמה, הם היו מפוחדים ושרויים בהלם מתבוסתם, אבל הרגשנו את שנאתם מתוך מבטיהם, במיוחד מתוך מבטיהם של אלה שהוצאנו מבתיהם כדי לפנות מקום. עד לפני זמן קצר הם היו עם חזק, שהשמיד את כל עמנו — והנה הגלגל התהפך: ארצם נמצאה בשטח כיבוש אחרי תבוסה אדירה. כעת הם פונו מבתיהם — בדיוק מה שהם עשו ליהודים. הם היו בטוחים שהשמידו את כל העם היהודי, אבל לצערם נשארו יהודים רבים לפליטה. במשך הזמן היו אלה שגורשו מבתיהם באים אלינו כדי לשמור על קשר עם רכושם. אלינו הביתה באה אישה אחת, שניסתה להתיידד, אבל אחרי ביקוריה הרבים יכולנו להבחין בכך שפריטים רבים נעלמו מהבית. אז הבנו, שבכל פעם שהייתה מגיעה, היא הייתה גונבת צלחות, כוסות ואבזרי קישוט.
היות וידענו שנשהה זמן רב במקום, התחילו המבוגרים לחפש תעסוקה, והילדים התחילו
ללמוד בבית־ספר. הארגון היהודי "עם ועד" סייע יחד עם ארגון הג׳וינט של יהודי
אמריקה, שעזרו ליהודים אחרי השואה ולכל הפליטים בגרמניה. למעשה בעבורי זה היה עולם
חדש. בפעם הראשונה בחיים נמצאתי בתוך מסגרת, עם ילדים מוכי־גורל, ולמעשה רק בהיותי
בן שתים־עשרה התחלתי ללמוד. הלימודים בבית־ הספר התנהלו בעברית ובאידיש. כאן התחלנו
ללמוד עברית ועל ארץ־ישראל. בבית־ הספר ראינו בפעם הראשונה את צילומי בתיהם של
תל־אביב ושל מושבים, במיוחד של נהלל. זה היה צילום אווירי של המושב הבנוי בעיגול,
ואנחנו התרשמנו מאוד. אמי מצאה עבודה בבית־הספר שבו למדתי. היא הייתה הטבחית
והמגישה שהכינה ארוחות לתלמידים, כי אנחנו למדנו כל היום. במטבח הקטן הגישו לנו
ארוחות קלות. באשר לארוחות בבית: כל בעל משפחה היה מקבל את מצרכי המזון באמצעות
תלושים שקיבלנו מארגון הסעד והתעסוקה של האו"ם, וכל משפחה הייתה מבשלת לעצמה. יחד
עם זאת היה גם מטבח כללי גדול עם חדר אוכל, שבו אכלו האנשים הבודדים ורווקים.
ליהודים היו מחלקים שם לחם לבן, ולגרמנים היו מחלקים לחם שחור. צחוק הגורל הוא
שאחרי המלחמה הזאת ואחרי הרעב שידענו, לא רציתי לחם לבן והייתי מחליף אותו עם
הגרמנים. בעבור כיכר לחם לבן הייתי מקבל שתי כיכרות לחם שחור.
בבית־הספר הרגשתי טוב במסגרת ילדים. היו לנו כל מיני פעילויות, וכמובן בהפסקות
שיחקנו כדורגל בחצר. אפילו בימי השלג. אני היטבתי ללמוד את המשחק הזה, אף על פי שזו
הייתה הפעם הראשונה שראיתי כדור. במסגרת בית־הספר היינו יוצאים גם לטיולים. פעם
יצאנו לעיר היידלברג — עיר יפה, מוקפת הרים ובעלת נוף משגע. בפעם אחרת היינו
בגן־חיות ובבריכת שחייה. למעשה זו לא הייתה סתם בריכה — זה היה אגם מלאכותי עם מפלי
מים לגלים. בתקופה ההיא עוד לא ידעתי לשחות. אחר־כך לקחו אותנו לאכסניה על ההר, שבה
אכלנו ארוחת צהריים. הרגשנו נפלא כשישבנו כמו עשירים, כאשר הגרמנים מגישים לנו
אוכל. הנוף שנשקף מן החלונות היה ממש מהמם. נהניתי מהעובדה שנתנו לנו אפשרות לקנות
משהו — לא גלידה וגם לא פודינג, אבל משהו טעים מאוד. היום אני יודע שזה היה קרם
בוואריה, וכאשר אני נזכר בו — טעמו עדיין מצוי בפי. באותה תקופה ניסיתי ללמוד רכיבה
על אופניים, כמובן לבד, בלי עזרתו של איש. בכל פעם נפלתי אך קמתי והמשכתי, עד
שלבסוף התחלתי לרכוב על האופניים. בבית ניתן לי תפקיד למלא את חבית הבירה, שהייתה
לנו במטבח. הייתי לוקח את החבית על האופניים, נוסע למסעדה קרובה וממלא את החבית.
הבירה היתה טעימה מאוד (בגרמניה אפילו נשים וילדים שותים בירה).
בינתיים בת־דודתי ילדה בן. היא קראה לו שלומל'ה. בעלה, שהיה בעל חוש מסחרי, עסק
בשוק השחור עם מטבע זר וזהב. היא עצמה לא ידעה לטפל בילד, ומשום כך אמי הפסיקה
לעבוד לזמן־מה וטיפלה בילד. היא ממש גידלה אותו, ונדמה לי שאפילו הניקה אותו. כאשר
בת־דודתי ובעלה יצאו לבלות, אמי נשארה לשמור על התינוק.
בימים ההם עוד הייתי די צעיר, אבל הייתה לי הצלחה עם בחורות. הייתי ילד נחמד ואהבתי
לרקוד. היינו רוקדים במעגל, מוחאים כפיים, כאשר במרכז המעגל היה אחד מאתנו מסתובב.
אם היה במרכז בן, הוא היה מזמין בת זוג, ואם בת הייתה במרכז, היא הייתה מזמינה בן
זוג. שני בני הזוג היו סובבים ביחד ואחר־כך נפרדים. זה שהוזמן אחרון היה נשאר במעגל
וממשיך הלאה... לי הייתה הצלחה רבה בריקוד, ובכל פעם שהייתה בת בתוך המעגל, תמיד
הייתי מוזמן. היו לי גם חברות שאהבתי וכאלה שאהבו אותי. ערב אחד, אני זוכר, יצאתי
לטייל עם שתי בחורות והתחלנו לדבר על מין. אמנם היינו רק בני שתים־עשרה או
שלוש־עשרה, אבל בגלל המלחמה היינו בוגרים הרבה יותר. באותו ערב הלכתי עם שתי
הבחורות, ואחת מצאה חן בעיני. ניסיתי להציע לה לבוא אתי למקום מוסתר, אבל היא פחדה
ולא ידעה מה אני רוצה בדיוק. הבחורה השנייה הייתה קצת חברה שלי, אבל אני לא כל־כך
חשקתי בה. היא דווקא הייתה מעוניינת לבוא אתי. לבסוף ליווינו את זו שלא רצתה, ואני
נשארתי עם השנייה (קראו לה אדלה). הלכנו לאיזה בית הרוס ועלינו לעליית־הגג. איני
זוכר מה בדיוק עשינו, אבל משהו בכל זאת קרה שם. אמנם הייתי אז רק בן 12, אבל
בעניינים האלה היינו די מפותחים, כי ראינו מה הבחורים המבוגרים והחיילים האמריקנים
עושים. כידוע בגרמניה אחרי המלחמה היה עודף נשים ובחורות, כי מיליונים נהרגו
במלחמה. נוסף לזה המצב הכלכלי היה קשה, וכסף, אוכל ועבודה לא נמצאו בקלות. חייל או
בחור רווק היה יכול ללכת לגור אצל בחורה שהתגוררה לבד תמורת קצת אוכל וסיגריות.
לכן, הבחורים הרווקים והחיילים עשו חיים משוגעים באותה תקופה, אבל הייתה סכנה גדולה
כי באותה תקופה היו הרבה מחלות מין. כילד אני זוכר שהיו מדברים על המחלות האלה
בחופשיות. בכל פעם ששני בחורים נפגשו היינו שומעים שהיו אומרים זה לזה "קיבלתי",
כלומר נדבקתי במחלה. בעת ההיא עוד לא היו תרופות לריפוי המחלה, ואלה שנדבקו סבלו
מאוד.
בינתיים נתבשרנו שאנחנו יוצאים למחנה נופש למשך כמה שבועות. שמחנו מאוד, אבל אמי
נעצבה כי לא רצתה להיפרד מאתנו. לכן היא ביקשה ממנהל בית־ הספר שיצרף גם אותה —
והוא הסכים. אז השמחה הייתה מושלמת. בהגיע היום עלינו על האוטובוסים ונסענו למחנה.
הגענו לאיזו עיר שאיני זוכר את שמה. נסענו על הר ענק. הכביש התפתל כמו נחש, וכל ההר
היה מכוסה יער־עד. כאשר הגענו למעלה ראינו בתים קטנים, חדר אוכל ואולם ספורט ענק —
הכול טובל בתוך יער מהמם. לרגע קט נעשה לנו עצוב בראותנו שבמרחק של כמה מאות מטרים
היה עוד מחנה, שילדים גרמנים שהו בו. השכנות הוו נעשתה בכוונה כדי שנשכח את העבר,
נשתף פעולה ונתרגל להיות ביחד. מיד עלו בראשי מחשבות, ופחדתי להיפגש אתם פנים אל
פנים. מיד חשבתי שאולי אחד הילדים, או כולם, הם בנים של חיילים נאצים, אולי של
הנאצי שהרג את אבי. מחשבות דומות התרוצצו גם בקרב שאר הילדים, אך לאט לאט הסבירו
לנו שהילדים האלה אינם אשמים, ובעת המלחמה הם היו בני חמש או שש. כדי להרגיע אמרו
לנו שבמשך כל היום נפעל לחוד, ורק בערבים יהיו לנו מפגשים חברתיים ופעם בשבוע יום
של תחרויות ספורט בינינו לגרמנים. זה קצת הפחיד אותנו כי הם היו יותר מפותחים מאתנו
ועסקו בספורט לפנינו. אנחנו, לעומתם, היינו רזים וחסרי בטחון אחרי המלחמה, וזו
הייתה הפעם הראשונה שעסקנו בספורט. לאט לאט התרגלנו למקום. זה היה מקום יפה וטיפלו
בנו טוב. כל ערב לפני השינה קיבלנו קוביות שוקולד אמריקני. אני זוכר שלימדו את אחי
לעשות גלגול בעודו קשור עם שני חבלים במותניו. בזמן הקפיצה היו עוזרים לו להתרומם
ולהתהפך — עד שלמד. המדריך שלנו, ליטבק שמו, היה ספורטאי טוב ובמיוחד היה מיטיב
לרוץ. בעיירה שלנו הייתה תחרות ריצה במסגרת מפגן ספורט והמדריך שלנו השתתף וזכה
במקום הראשון. במחנה הזה היינו שלושה שבועות, וזאת הייתה תקופה מרגשת. ההנאה
שנהנינו הייתה ממש פיצוי על הסבל שסבלנו במלחמה. את שיא ההתרגשות שמרו לנו בהפתעה
לקראת סיום. הרב הרצוג, הרב הראשי לישראל, בא לבקר בגרמניה ובא לבקר גם אותנו.
בשיחה עם המארגנים והמדריכים החליטו לעשות לנו בר־מצווה. הם אספו כ־20 ילדים מכל
הגילים, עד גיל שמונה־עשרה. אני הייתי הצעיר ביותר, אז רק בן 12, ומותר היה לעשות
לי בר־מצווה כי הייתי יתום. הביאו לנו טלית, תפילין וספר תפילה ונתנו לנו מתנות.
הרב הזקן ערך לנו את הטקס לעיני כל המחנה ובנוכחות הילדים הגרמנים. את היום המרגש
הזה אני שומר בזיכרוני עד היום הזה. עמדנו בשורה אחת לפי הגובה, ואני הייתי ראשון
בשורה כי הייתי נמוך ביותר. צר לי שהטלית והתפילין אינם עוד בידי — הם נשארו בקיבוץ
שאליו הגעתי בארץ. (הערבים כבשו את הקיבוץ, אבל על כך אספר בהמשך).
חזרנו לעיירה שלנו והמשכנו בחיים הרגילים. בינתיים הרבה אנשים בודדים נקשרו זה לזה
ואפילו התחתנו. הקימו משפחות. גם לאימא שלי הציעו משהו, הכול כמובן הרחק מעיני
הילדים. רק כאשר ההחלטה הייתה ממשית ומוחלטת סיפרו לנו על כך. אנחנו קיבלנו את זה
קשה מאוד, פרצנו בבכי מר ואמרנו לאימא באורח חד־משמעי שאנחנו לא נסכים. בלית־ברירה
היא נרתעה מהעניין. בעינינו אבא היה עוד חי וקיים, רק לא במחיצתנו, וכל צעד ומחשבה
של אימא על חתונה שנייה הסעיר אותנו, משום שהרגשנו כאילו אנחנו פוגעים באבא.
בינתיים כבר עברה חצי שנה מאז שהגענו, ואנשים התחילו לדבר על הגירה לאמריקה
ועלייה לארץ — כל אחד ומחשבתו. אימא רצתה לנסוע עם בת־דודתי לאמריקה. כדאי לציין
שבימים ההם היה יותר קל לנסוע לאמריקה מאשר לעלות לארץ. אבל אחי ואני כבר למדנו על
אp־ישראל מפי השליחים מהארץ, שהסבירו ליהודים את הכול אודותיה. שעה שאימא סברה שאחי
ואני ניסע לאמריקה, אנחנו תכננו לנסוע לארץ. התחלנו להתעניין אצל השליחים, וכאשר
ידענו את כל הפרטים הלכנו ונרשמנו מבלי שאימא ידעה. השליחים אמרו שיודיעו לנו מתי
להיות מוכנים. חיכינו בשקט להודעה, עד שיום אחד הודיעו לנו שבעוד שבוע אנחנו
נוסעים. החלטנו שלא לספר לאימא ופשוט להפתיע אותה ולהביא לפניה עובדה מוגמרת.
ניצלנו את ההזדמנות שאימא לא הייתה בבית כדי לארגן את כל הדברים במזוודות ובתרמיל,
גב. בערב, כאשר אימא חזרה הביתה, נעשה לה חושך בעיניים. "מה אתם עושים?" היא צעקה
ובכתה. אז אמרנו לה שאנחנו נוסעים לארץ, ושאין לה כבר ברירה כי נרשמנו והיא צריכה
לבוא איתנו. היא ניגשה לבת־דודתי וסיפרה לה על כך. בנה הקטן בכה, כי היה רגיל
לאימא. גם אנחנו בכינו, כי לאחר פגישה עם בת־דודתי היחידה שוב צריך להיפרד ממנה
מבלי לדעת מתי נשוב להתראות. גם לא ידענו כמה זמן יהיה עליה להישאר בגרמניה, מתי
היא תיסע לאמריקה ואיך בכלל נדע את כתובתה. היום ידוע שהיא ומשפחתה נשארו עוד שנה
בגרמניה, אספו קצת כסף ונסעו לאמריקה. באמריקה הם פתחו סופרמרקט קטן, ונולדה להם
עוד בת. הילד הקטן שאמי טיפלה בו הוא עורך־דין מצליח היום. הוריו של בעלה של
בת־דודתי ואחיו עלו לארץ וגרו בקרית חיים. כעבור כמה שנים הם באו לבקרם, וכך נודע
לנו מה עלה בגורלם.
אחרי שאימא נרגעה וקיבלנו הודעה לאן להגיע, נפרדנו מבת־דודתי ומבני משפחתה ויצאנו
לדרך. כל הנסיעות נעשו בלילות באמצעות ניירות מזוייפים, כי העלייה לארץ ישראל הייתה
ללא רשות (בלתי־לגלית), משום שהאנגלים שלטו אז בארץ ולא התירו לעולים להיכנס
בשעריה. בלילה נסענו ברכבת לברלין, וממנה נסענו לעיר אחרת ברכבת חשמלית מסוג
"מטרו". התפעלנו ונרגשנו מאוד, כי מעולם לא נסענו ברכבת כזאת. לבסוף לקחנו עוד רכבת
ונסענו לצרפת. הכול היה מאורגן ומתוכנן, וכל הנוסעים היו יהודים שביקשו לעלות לארץ.
בתחנת רכבת בצרפת קיבלו אותנו עם לחמניות ועם קפה ותה ועברנו את ביקורת הגבולות —
הכול היה מבויים, והביקורת נעשתה רק למראית עין. לי הייתה תעודה שקבעה כי אני בן
22, ולאימא הייתה תעודה שעל־פיה היא בת 29 בלבד. רק היום אני מבין כמה הצרפתים עזרו
לנו וליהודים רבים.
מתחנת הרכבת לקחו אותנו במשאית לכפר, שאם איני טועה נקרא דפנה. כרגיל במסע הזה,
הגענו בלילה, והכל היה חשוך. הרבה לא ראינו מנופי הכפר, ומיד בהגיענו נתנו לנו
חדרים ושתייה חמה, והלכנו לישון. כאשר קמנו למחרת בבוקר, התגלה לעינינו נוף מרהיב:
כפר קטן עם בתים קטנים ומסביב שדות ירוקים. זה היה חודש מרץ, ראשית האביב. הכול היה
ירוק ופורח. שיכנו אותנו במבנה גדול המחולק לחדרים, שניצב בראש הגבעה. במבנה אחר
למדנו ואכלנו. הסבירו לנו שכל שהייתנו במקום סודית ואסור לאיש לדעת על נוכחותנו.
נודע לנו שבמקום הזה, שנאסר עלינו לצאת ממנו, נמתין עד לבואה של אונייה — ואז
נפליג. את המקום הזה ניהל שליח אחד — איש ה"הגנה" או בריגדה, שידענו שהוא מהארץ,
אבל הוא שמר על מרחק, מיעט לדבר ומעולם לא ראינו אותו צוחק. הוא השאיר עלינו רושם
עז של "צבר" קשוח. בשעות היום היינו לומדים עברית — מבוגרים וילדים. כמו־כן הדריכו
אותנו על הארץ. בשעות הערב היינו יושבים בתוך חורשת עצים ושרים שירים באידיש
ובעברית. זו וזיתה תמונה מרגשת, וגם היום כאשר אני נזכר בה, אני מתרגש מחדש.
אני מצאתי לעצמי עיסוק מעניין. בערב היו נותנים לנו גבינה צהובה משולשת בתוך
קופסאות עגולות. לא כולם אהבו אותה — אני אפילו שנאתי את טעמה. אז אחרי האוכל הייתי
אוסף את משולשי הגבינה שנותרו, ממלא בקופסאות ולמחרת הייתי הולך לצרפתים ומחליף
אותן בעבור ביצים ויין. הצרפתים אהבו את הגבינה, שלא נמצאה בידיהם, ומכיוון שביצים
היו להם בשפע, הייתה ההחלפה הזו טובה לכולם. היו גם ימים שבהם הייתי הולך לטייל
בשדות. יום אחד ראיתי איכר חורש את אדמתו עם סוס. הוא קרא לי שאבוא אליו. הלכתי ואז
הוא הסביר לי כל מיני דברים בפה ובידיים ולא הבנתי דבר. לבסוף תפסתי שהוא רצה
שאעזור לו ואוביל את הסוס במושכות. שמחתי מאוד שמישהו מוכן שאעזור לו ובכלל שמישהו
שם לב אלי. במיוחד שמחתי ששוב הייתי בקרבת סוס ונהניתי מאוד מהובלת הסוס במושכות.
אחרי עבודה שנמשכה כשעתיים ישבנו לנוח. שפה משותפת לא הייתה לנו אבל נעזרנו בשפת
ידיים. האיכר כיבד אותי במנת המזון שלו. היה לוגם בקבוק גדול בצורת ג׳רה ועטוף עם
קש. חשבתי שהבקבוק מלא חלב או מים. אחרי האוכל הוא הוציא כוס מתרמילו ויצק לי
מהבקבוק. ראיתי צבע אדום ולא הבנתי מה זה. אחרי הסבר קצר הבנתי שזה יין. זה היה יין
טעים, ואפילו ביקשתי עוד. מחציתו של המשקה כללה יין, והיתרה — מיץ ענבים. בצהריים
חזרתי למחנה וסיפרתי לאמי ולאחי מה עשיתי. הם ראו שאני מאושר, וגם הם שמחו. כך
המשכתי כל יום. הייתי יוצא החוצה ובודק אם האיכר בא. כאשר ראיתיו, רצתי לשדה ועזרתי
לו.
בדרך כלל לא היה מה לעשות במחנה. הרבה פעמים התאספנו, ילדים ומבוגרים, והלכנו
לשחק כדורגל. גם זה היה טוב ומרגש, כי אני אהבתי כדורגל. במחנה הזה מצאנו מגרש ישר
ויפה, שמסביבו שיחים ועצים. המגרש היה מכוסה בדשא טבעי, ונראה כמו מגרש כדורגל
אמיתי. שהינו בתחנה במשך כמה שבועות, אבל נהנינו מאוד על אף השעמום. המשכנו בחיינו
הרגילים ובעיקר למדנו עברית, כך שכאשר הגענו לארץ כולם כבר ידעו עברית. אמרתי
שהמקום היה מסתורי וסודי, ואיש לא הסביר לנו הרבה מי מנהל אותו. לכן היינו במתח, כי
לא ידענו מתי נצא משם. אך היום הגדול הגיע, וביום בהיר אחד הודיעו לנו שבלילה נעזוב
ונפליג לארץ ישראל. ההודעה באה באופן פתאומי, משום שהייתה קשורה באונייה ובאנשים
שצריכים להחליף אותנו. הרבה לא היה מה להכין ולארוז, ובתוך זמן קצר הכין כל אחד את
מזוודותיו ותרמיליו. במשך כל שעות הערב היינו מתוחים. אכלנו ארוחת ערב אחרונה, ואני
הייתי קצת עצוב על כך שלא יכולתי להיפרד מהאיבר שעזרתי לו בחריש. אבל התנחמתי
שנוסעים לארץ. אחרי ארוחת הערב ישבנו בחוץ מרוכזים בחורשה, וכל אחד יושב על
מזוודותיו וחבילותיו. בין 10 ל־11 בלילה הגיעו משאיות עם עולים חדשים. הם ירדו
ותפשו את מקומנו במבנה, ואנחנו עלינו על המשאיות. המדריך בא להיפרד מאתנו. כדרכו
הוא לא דיבר הרבה. בסוף מלות הפרידה הוא אמר לנו: "להתראות בארץ־ישראל!" ואז כולנו
פרצנו בבכי מרוב אושר.
נסענו דחוקים וצפופים בתוך המשאיות, כאשר כל אחד תפס אתו פינה שיש בה חריץ כדי
שנוכל להביט מבעדו לאן אנחנו נוסעים ולראות את הנוף. הרבה לא ראינו, אבל כאשר הגענו
לעיר — נדמה לי שזו הייתה עיר הנמל מרסיי — ראיתי רחובות, בתים, חשמליות, חנויות
והרבה אורות. כעבור זמן קצר עצרנו. שוב ירדנו מהמשאיות. קיבלו אותנו יפה — נתנו לנו
כריכים ושתייה חמה, ובתוך זמן קצר התחלנו לעבור ביקורת דרכונים. הכול, כאמור, היה
מבוים ומתוכנן עם הצרפתים, כי החזקנו אותם הדרכונים שהיו בידינו כאשר הגענו לצרפת.
ראינו שהצרפתים כמעט לא בודקים ולא מביטים בפניו של האדם הנבדק כדי לראות אם הוא
דומה לתמונה או לגיל הרשום בדרכון. כך עברנו את המסלול עד שעלינו על סיפון האונייה.
זאת הייתה אונייה די "גדולה", לפי הממדים של אוניות העולים. בכל אופן, עד כמה שאני
זוכר, היו על האונייה שלנו 1,700 גברים, נשים וילדים. על אף העובדה שהאונייה הייתה
"גדולה" היה בה דוחק נוראי. אני זוכר שכבר התחיל להיות די חם, כי זה היה בחודש
אפריל ובפסח. על האונייה היו הרבה דתיים, וראיתי שהם אכלו מצות שהביאו אתם. זאת
הייתה אוניית משא ושמה היה: "תאודור הרצל", שנודעה כאוניית מעפילים. בתוך התאים
הריקים שהיו מיועדים למשא התקינו בשני הצדדים מיטות מעץ, זו מעל זו, ובאמצע הותירו
מעבר קטן. התנאים לא היו נוחים ולהרבה אנשים הם הזכירו את תנאי השינה של הגיטו. אבל
ידענו שבתוך תקופה קצרה, כמה שבועות, נגיע לארץ־ישראל. הידיעה הזו ניחמה אותנו
ונתנה לנו את הכוח לחיות בתנאים הגרועים האלה. על האונייה גם היו מלחים ורב־חובל,
שלא היו יהודים, אלא אנשים שעזרו להעלות יהודים מפליטי השואה. באונייה שלנו מצאנו
מלחים מספרד ומאיטליה. על האונייה היו גם אנשים מה"הגנה". איש מהם לא הזדהה באופן
מפורש. הם התערבבו בקרב העולים וממש כמונו לבשו סחבות. לקראת בוקר, כאשר עוד היה
חשוך, כולם עלו על האונייה והכל היה מאורגן. יצאנו לדרך.
בשבילי זו הייתה פעם ראשונה שהפלגתי בים, ואני מתאר לעצמי שככל האנשים באונייה לא
ידענו מה הוא טעמה של הפלגה, לא כל שכן באוניית משא עמוסה ב־ 1,700 איש. אחרי שכל
אחד שכב ב"מיטה" שלו או על הרצפה, יצאנו לסיפון, כאשר התחיל להאיר היום , זה היה
מראה עצום. אנשים שונים, נשים וילדים, כל אחד בלבוש שונה. לאט לאט התחלנו להכיר איש
את רעהו וידענו עם מי אנחנו מפליגים. עוד מראה מדהים היה מראהו של הים. פתאום ראינו
ים גדול בלי סוף. בתחילה הכול נראה שחור ומבהיל, שהרי בחיים לא ראיתי ים. ראינו
לפנינו תזוזות גדולות בגובה רב. תחילה חשבתי שמדובר בדגים, אבל אמרו לי שאלה הם
הגלים. אחרי הפלגה של כמה שעות טובות התחלנו להרגיש בחילה. בלחץ של העלייה המהירה
לאונייה לא הסבירו לנו דבר באשר למחלת ים ולא נתנו לנו שום תרופה נגדה. האונייה
התנדנדה הלוך ושוב, וכל האנשים התחילו להקיא. זה היה מראה נורא: אנשים פשוט הקיאו
במקום עומדם על הסיפון, כי לא הספיקו לרוץ לחדר השירותים. האמת היא שגם לא היה טעם
בזה, כי על האונייה היו בקושי שני בתי־שימוש ל־1,700 איש. האנשים השתדלו להמעיט
בהליכה לבית־השימוש, משום שהיה תור ארוך והמקום היה מלוכלך ומסריח. אתם מתארים
לעצמכם איך הסיפון נראה אחרי שהאנשים התחילו להקיא. כל הסיפון היה חלק, מלוכלך
ומסריח. לפעמים האנשים הקיאו בגלל הסירחון ולא כשל טלטולי האונייה. כך נמשכה הנסיעה
בתנאים תת־אנושיים. אוכל היינו מקבלים מקופסאות שימורים, לפי גודל המשפחות. גם
מציות לפסח קיבלנו מקופסאות. בערב היינו יורדים לישון בתאים. ביום התירו לנו להיות
על הסיפון במשך כמה שעות כדי להתאוורר. הצוות של האונייה ואנשי ה"הגנה" היו זהירים
ונמצאו כל הזמן בכוננות שמא יגלו אותנו, כי הבריטים היו מסיירים בים ובאוויר
בניסיון לגלות אוניות מעפילים. כדאי לציין שמדובר בשנת 1947 — האנגלים שלטו אז בארץ
ישראל ואסרו על עלייה יהודית להיכנס בשעריה. מה שאנחנו עשינו נקרא אז עלייה בלתי־
לגלית.
כך נסענו כבר במשך שבוע, והסבל היה נורא, אבל שוב הייתה נחמה בלבנו שבקרוב הכול
יסתיים. איש עדיין לא ידע מה עוד "מצפה" לנו. אני עברתי חוויה אישית קשה על
האונייה. יום אחד, זה היה יום יפה עם שמש חזקה, התפשטתי חצי־ עירום ונשכבתי על
הגגון, שמכסה את מדרגות הירידה לתאים. בהתחלה הרגשתי טוב. שכבתי על הבטן ושיזפתי את
הגב. והייתי ככה כל היום על הגגון הזה. אמי לא ידעה מה פירושה של חשיפה ארוכה לשמש,
וגם אני לא ידעתי מה הדבר יעשה לי. בקיצור, שרפתי את כל הגב. בתחילה לא הרגשתי
כל־כך נורא, אבל למחרת זה היה נורא. כל הגב נהפך לשלפוחית אחת גדולה, והייתי אדום
כמו סלק. ופשוט לא יכולתי להיות על האונייה הצפופה, כי בכל נגיעה קלה בגבי הקמתי
צעקות אימים, ואנשים לא ידעו מה זה. האנשים על האונייה, וגם אמי, לא ידעו מה לעשות
כדי להקל את סבלי. ניסו לשים לי כל מיני משחות, אך דבר לא עזר. לכן נאלצתי להסתגר
בתאי, כדי שלא לבוא במגע עם אנשים. מצאתי לעצמי פינה ובודדתי את עצמי כדי שאנשים לא
יגעו בגב שלי. כך סבלתי לבד ובשקט במשך כמה ימים, עד שהכאב נרגע. זה היה מחיר
השיזוף שלי. כל העור בגב התקלף וצמח עור חדש. אחר־כך יצאו לי נמשים על הגב (לפני־כן
לא היו לי נמשים). זה היה שיעור שלימד אותי לקח, ועד היום אני מפחד משתוף. תמיד־
שמרתי על ילדיי שלא יהיו בשמש יותר מרבע שעה ואחר־כך הקפדתי שילבשו חולצה וכובע.
בינתיים התחלנו להתקרב לגבולות הארץ.
יום אחד, זה היה יום רגיל, היינו כולנו על הסיפון, כל אחד היה עסוק עם עצמו.
המשכנו להקיא בלי סוף. אי־אפשר היה ללכת על סיפון האונייה, כי הכול היה מכוסה קיא,
רטוב וחלק. פתאום עבר מטוס שנראה כאילו יצא מהשמש וטס נמוך. ראינו את הטייסים שעה
שהמטוס חג ממש מעל ראשינו. אחר־כך המטוס נעלם. לא ידענו מה פירוש הטיסה הזו, אבל
במהרה אסף אותנו איש ה"הגנה" והודיע לנו שזה היה מטוס אנגלי שגילה אותנו. הבנו
שהאנגלים כבר יודעים שאנחנו בדרך לאp ואין עוד טעם להתחבא, כך שאפשר להימצא על
הסיפון בלי שום הגבלה. על אף האירוע הזה המשכנו להפליג וכבר היינו קרובים לתל־אביב.
לקראת ערב הוציאו אנשי ה"הגנה" את כל הנוסעים אל הסיפון, וכולנו שרנו את "התקווה"
תוך בכי של אושר ועצב. כל הנשים והילדים הורדו לתאים, ועל הסיפון נשארו רק הגברים.
הודיעו לנו שברגע שתתקרב ספינת־קרב בריטית, נילחם בה. נשק לא היה על האונייה,
ולצורך הגנתנו הוכנו קופסאות שימורים ומקלות. שקט ומתח רב השתררו עד שהופיעו שתי
משחתות אנגליות. המשחתות התקרבו אל האונייה משני צדיה. אנשי הצוות של האונייה שלנו
חיבלו בחדר המכונות כדי שהאונייה לא תוכל עוד להפליג. אחר־כך הם התערבבו בין כל
העולים ונלחמו יחד עם אנשי ה"הגנה" והגברים. המשחתות הבריטיות הטילו עוגן משני צדיה
של האונייה וזרקו שני גשרים כדי להתחבר לאונייה. מיד התפתח קרב קשה. הגברים נלחמו
כמו אריות — בידיהם בלבד. הם השתמשו במקלות והטילו על האנגלים קופסאות שימורים.
כאשר האנגלים ראו שהאונייה לא תיכנע בקלות, וכאשר רבים מאנשיהם נפצעו, הם התחילו
לזרוק פצצות גז מדמיע. כולנו הנחנו מטפחות רטובות על האף ועל הפה, כדי להגן על
עצמנו מפני הגז. כמעט נחנקנו. כאשר גם הגז לא עזר, הם פתחו באש חיה, שבעקבותיה
נפצעו כמה מנוסעי האונייה. נוסע אחד או שניים נהרגו. רק אז נכנענו. שוב הועלו כל
הנוסעים על הסיפון ושוב שרנו את "התקווה". בינתיים האנגלים עלו על האונייה ובדקו אם
היא נושאת נשק. הם ניסו לחפש את אנשי ה"הגנה" ואת אנשי הצוות, אך בלא הועיל. אחת
המשחתות קשרה את האונייה שלנו לחופי תל־אביב, ומשם נמשכה האונייה עד חיפה. כולנו
בכינו משמחה ומהתרגשות כאשר התקרבנו לחופי חיפה וראינו את הכרמל. כאשר נכנסנו
לתוך הנמל ראינו שכולו אדום מכומתותיהם האדומות של חיילי הצבא הבריטי. בינתיים
האנגלים התירו לאנשים מהארץ לעלות לסיפון האונייה ולחלק לכל אחד שקית, שבה היו שתי
לחמניות, תפוז ושתי בננות. שמחנו מאוד לראות בפעם הראשונה תפוז ובננה, מפירותיה של
ארץ־ישראל. נשים בהיריון, נשים עם תינוקות ופצועים קיבלו היתר לרדת לחוף. לכל היתר
נאמר שנועבר לאונייה בריטית וזו תוביל אותנו לקפריסין. זאת הייתה אכזבה גדולה מאוד,
שהרי אנו כבר סוף סוף בארץ, אך לא יכולים להיכנס בשעריה. שעות אחדות עמדנו על
הסיפון ולא רצינו לרדת. אדם לבוש בבגדים אזרחיים ומצויד ברמקול הודיע בכל מיני
שפות, כדי שכולנו נבין, שאין לנו ברירה ולא נוכל להילחם בבריטים כי הם רבים
ומזוינים. עליכן, הוא אמר, כדאי שנרד מרצוננו החופשי — ולא יורידו אותנו בכוח. אחרי
עיכובים רבים הוחלט לרדת מרצון. האנגלים הכינו מסלול סגור בחבלים עד לאונייה שעליה
הצטווינו לעלות. משני צדי המסלול עמדו חיילים עם נשק טעון ומנעו ניסיונות בריחה. כך
ירדנו בעצב, אבל גם בשמחה שהצלחנו לפחות לדרוך על אדמת הארץ. על אף הגירוש הרגשנו
כאילו הגענו סוף סוף לארצנו.
עלינו על כמה אוניות אנגליות בליווי משמר כבד. על הסיפון הגישו לנו אוכל מקופסאות
שימורים וכן מציות וביסקוויטים. מאז שיצאנו מצרפת, במשך חודש וחצי, לא זכינו לאכול
אוכל חם. ההפלגה לקפריסין הייתה מהירה — נמשכה בערך חצי יום. ישבנו על האונייה
וחשבנו רק מה יהיה גורלנו ומתי ייתמו נדודינו. כאשר הגענו לקפריסין, נלקחנו במשאיות
צבאיות מלוות בשמירה של משוריינים.
המחנה שהגענו אליו נקרא "מחנה חורף", מחנה מס׳ 68. עם הגיענו עברנו שוב רישום,
בדיקות רפואיות וחיטוי ב־די.די.טי. כל אחד קיבל ציוד כמו חיילים, הציוד כלל מיטה
צבאית, שלוש שמיכות, כלי אוכל (מסטינגים), כלי גילוח, מברשת שיניים, מגבות, תחתונים
וגופיות — הכול כמו בצבא פרט למדים. אמרו לנו שעד החורף נגור באוהלים, ולקראת רדת
הגשמים נעבור להשתכן בצריפים. בתחילה התנהלו חיינו כמו במחנה צבאי. כל חודש קיבלנו
שכר כמו חיילים (כסף אנגלי). השירותים היו ציבוריים וכן המקלחות לנשים ולגברים. מים
לשתייה הובאו במכולות הקשורות לכלי־רכב צבאיים, שהחיילים היו מביאים פעמיים ביום.
עם הגיען של המכולות היינו עומדים בתור וממלאים מים בתוך ג׳ריקאנים ששימשו לנו
לשתייה. כל אחד היה מרתיח את המים, משום שהם היו מלוחים ולא טעימים. במשך הזמן
התחילו התארגנויות מפלגתיות של יהודים. כמו־כן הוקמו מטבח לרווקים ומחסן עם מצרכים.
באשר למשפחות — כל משפחה קיבלה תלושים והתחילה לבשל לעצמה.
לאט לאט התחילו האנשים במחנה להכיר זה את זה. תנועות נוער קמו במחנה ועוד בשלושה
מחנות — מחנה 66,65 ו־67 שהיו סמוכים למחנה שלנו. בין המחנות עבר כביש, ומעל הכביש
נבנה גשר שאפשר לנו לעבור ממחנה למחנה. יחד עם זאת, כל מחנה היה מגודר בגדרות
כפולים, ובין הגדרות היו מסתובבים חיילים חמושים. שמענו שאנשים ברחו לים באמצעות
תעלות. שמענו גם שכל אנשי צוות האונייה שלנו וכן אנשי ה"הגנה" שהיו על האונייה
נעלמו כמה ימים לאחר שהגענו באמצעות התעלות האלה. סירות של הפלי"ם אספו אותם מהחוף.
איש מלבדם לא ברח כי לא ידע לאן, בהתחשב בעובדה שנכלאנו על אי מוקף בים מסביב. ברור
היה לנו כי רק עם עזרה מבחוץ אפשר היה לברוח.
כל מחנה הקים גם קבוצת כדורגל, והבילוי המלהיב ביותר היה משחק כדורגל בין המחנות.
שם, למעשה, למדתי כדורגל רק מצפייה במשחק. פרט למשחק היו הקבוצות מתאמנות על המגרש
שנמצא במחנה שלנו. בכל יום קבוצה אחרת הייתה מתאמנת. אחי ואני היינו יוצאים למגרש
כל יום בשעות הבוקר המוקדמות ונשארים עד הלילה. היינו עומדים מאחורי השער, וכאשר
הכדור היה מתגלגל לכיוון שלנו, היינו רצים לקחת אותו. זה היה הבילוי והתענוג שלנו,
וכך למדנו את חוקי המשחק בלי שיהיה כדור בידינו. רק בסוף הצלחנו להשיג כדור, ובו
שיחקנו עם שאר הילדים. החיסרון היחיד של העיסוק הזה: היינו חוזרים הביתה מאוחר
ומלוכלכים — כולנו היינו אדומים, כי אדמתה של קפריסין אדומה(אדמת חול אדומה). הרבה
מים לא היו לנו, ואחרי שהתרחצנו המגבת הפכה לאדומה. בעקבות זאת זכינו כל יום במנה
של מכות וצעקות מאימא.
במחנה היו גם בתי־ספר עבריים. הרבה אנשים כישרוניים שידעו עברית לימדו אותנו, בעיקר
את הנוער. היו גם ארגונים של ה"הגנה", שבסיועם התאמנו המבוגרים במקלות. הם ידעו
בחוש שתהיה מלחמה בין היהודים לערבים, ומכיוון שהיה משעמם בזמן הפנוי, האנשים החלו
להתאמן ולמצוא לעצמם עיסוקים. חייטים התחילו לתפור בגדים וחליפות, בכך שהיו מוציאים
את הבד מהצד הפנימי של האוהל. זה היה בד נעים ורך. הרבה אנשים התחילו לפסל פסלים,
כי בקפריסין יש שיש יפה, מיוחד ורך, שבאמצעות סכין או מפסלת אפשר היה לחרוט בו
ולפסלו. האנשים המוכשרים הצליחו לפסל דברים יפים. המורה שלי לעברית, שרגא שמו, עשה
טנק ענקי עם הלוע שלו ומאחוריו קבוצת חיילים מטילה רימון. אחד גילף באבן את צורתו
של המחנה שלנו, עם הגדר, עם השער ועם כל הצריפים והאוהלים. לבסוף החליטו לקיים
תערוכה, שבה הוצגו המוצרים היפים. נדמה לי שהתערוכה הזו מוצגת בארץ במוזיאון של אחד
הקיבוצים — אולי בקיבוץ לוחמי הגטאות או בשער הגולן.
גם בקפריסין עברתי חוויה קשה. יום אחד ארגנו לנו רחיצה בים. קבוצת הילדים והנוער
התארגנה על־יד השער. חשבנו שיראו לנו היכן הים ואנחנו נלך לבד, אך להפתעתנו ראינו
שני משוריינים וארבעה חיילים חמושים. החיילים הובילו אותנו לים מפחד ש"נברח".
אנחנו, הילדים, צחקנו מהעובדה שצבא שלם מתעסק בשטויות כאלה, כאילו היינו רוצחים או
פושעים. בליווי צבאי כבד הלכנו לים, אני משער שמדובר בהליכה של שעה או שעתיים.
למעשה, לא ידענו לשחות ולא ידענו מה זה ים. העובדה שמי הים מלוחים נודעה לנו רק
אחרי שבלענו מים, משום שלא ידענו לשחות. כאשר יצאנו מהמים בדרכנו חזרה למחנה, ראינו
ערמה של אבני שיש, שאפשר לעשות מהן פסלים. כל ילד לקח בשמחה אבן או שתיים, בהתאם
לכוחו. התפלאנו מאוד שהאנגלים ראו ולא אמרו לנו דבר, אבל המשכנו לקחת. כך סחבנו את
האבנים במשך כל הדרך עד לשער של המחנה. אז החיילים הורו לנו לעצור ובאדיבות רבה
ביקשו שנניח את אבני השיש. אחר־כך הם הודו לנו על כך שחסכנו להם הובלה וכוח אדם,
משום שהם נזקקו לאבנים האלה כדי לסלול מדרכה. למשמע הדברים האלה צחקנו וכעסנו כאחד.
כך חזרנו למחנה, אמנם בלי שיש, אבל לפחות נהנינו מהים. לקראת הלילה קיבלתי כאבי
תופת באוזניים. כל המחנה התעורר מצעקות האימים שעוררתי. איש לא ידע מה קרה לי, וגם
אני לא ידעתי. האחות מהמרפאה שהוזעקה אלי קבעה, אחרי חקירה, שמים נכנסו לי לאוזניים
ויצרו דלקת. היא נתנה לי כדורים נגד כאבים, וכל הלילה הניחו לי שקיות עם חול חם
באוזניים. למשך כמה ימים זו הייתה המזכרת מהים של קפריסין.
אל המחנה שבו שהינו הגיעו שליחים ונציגים מהארץ. אני זוכר במיוחד אה גולדה מאיר ואת
שושנה דמארי. הן הופיעו במגרש ענק, שנקבעו בו רמקולים. באותו מגרש היו מודיעים
באידיש, כל ערב את החדשות מהארץ. יחד אתנו במחנה היו גם עולים רבים מצפון אפריקה —
ממרוקו, מתוניס ומאלג׳יר. שם למדנו לדעת שיש עוד יהודים ממקומות אחרים. עד אז חשבנו
שיהודי צריך להיראות כמונו, בעל חדר־: אירופית, אך פתאום ראינו יהודים כהי־עור. שם
גם ראיתי בפעם הראשונה מריבות ביהודים ליהודים. פה ושם היו קטטות, שבהן החטיפו זה
לזה מכות רצח, ממש עד זוב דם. במריבות בין חמולות ובין משפחות ראיתי איך הורידו את
רגלי הברזל של המיטות ובהן היכו זה את זה. יחד עם זאת, אנשים גם התחילו להתחבר זה
לזה: אלמנות — עם אלמנים, ורווקים התחילו להקים משפחות. גם אמי רצתה למצוא לעצמה
בן־זוג חדש לחיים, אבל היא נזכרה איך בגרמניה התנגדנו לכך והמתינה להזדמנות אחרת.
בינתיים שהינו בקפריסין קרוב לשמונה חודשים. בכל חודש האנגלים הקציבו אשרות כניסה
לכמות מצומצמת של אנשים, בעיקר לחולים ולזקנים. אחר־כך דובר על כך שיינתנו היתרי
עלייה לכל בני הנוער והילדים. נדמה לי שאלפיים ילדים יצאו מקפריסין בכל חודש. תהליך
היציאה נקבע לפי תנועות הנוער. אחי ואני היינו בתנועת הנוער של "השומר הצעיר" וסוף
סוף הגיע תורנו לצאת. שמחנו מאוד, אבל היינו גם עצובים כי ידענו שניאלץ להיפרד
מאימא בפעם הראשונה אחרי שעברנו יחד את מוראות המלחמה ואת הנדודים שאחריה. והנה היה
עלינו להשאיר את אימא בלי לדעת להיכן נילקח ומתי נתראה. ידענו שבארץ תפרוץ מלחמה,
ולאימא זו הייתה מכה קשה. גם אנחנו לא ששינו אלי קרב, אבל היינו צעירים והייתה בנו
רוח חלוצית שהקלה עלינו.
עם הגיע שעת העזיבה נפרדנו מאימא ומהמכרים. בבכי גדול ובצער — וכך אחי ואני הגענו
לארץ בלי אימא. בארץ נלקחנו למחנה עתלית, שבו שהינו במשך כמה ימים. גם פה אורח
החיים התנהל כמו במחנה צבאי שבו חדר־אוכל ענקי. באחד הימים, בעת ארוחת בוקר, ישבו
על ידי אנשים יוצאי רומניה. אישה רומנייה פנתה אלי וביקשה ממני לתת לה את "השחורים
האלה" — והיא מלמלה איזה שם שלא הבנתי. ראיתי שלושה־ארבעה דברים שחורים ומיובשים,
שאני אוהב אותם מאוד. אמרתי שאיני רוצה להעביר לה אותם. לאחר שהתחלתי לאכול ונגסתי
במה שחשבתי לשזיף, הוצאתי מפי צעקת גועל וירקתי את הפרי החוצה. למראה תנועותיי צחקה
האישה, ואז העברתי לה את מבוקשה. רק אז התברר לי שאלה היו זיתים שחורים. עד לאותו
יום בכלל לא ידעתי מה הם זיתים ומעולם קודם לכן לא אכלתי מהם. האישה שביקשה אותם
הגיעה מרומניה, שבה גדלים עצי זית ועל כן גם אוכלים את פריים.
אחרי שהייה של כמה ימים חילקו את כולנו לקבוצות: המבוגרים נשלחו למעברות ולבתים
ערביים, והנערים חולקו לקבוצות לפי הגיל. עקב החלוקה הזו גם אחי ואני נאלצנו
להיפרד. אחי נשלח לקיבוץ מסילות, ואותי שלחו למחנה "אונים" של עליית־הנוער בכפר
סבא. לאחר הפרידה מאימא, הפרידה הזו הייתה קשה שבעתיים, מה גם שמדובר בארץ חדשה
ובנער בן 13 בלבד. נדמה היה לי שלעולם לא אסלח לאחי על כך שהסכים להיפרד. אמנם הוא
היה מבוגר ממני בארבע שנים, אך ציפיתי שיבקש מהמדריכים להישאר אתי לפחות עד שאימא
תגיע לארץ ותדע היכן אנחנו נמצאים. נראה לי שהדבר נבע מכך שאנחנו שני אחים שונים
ואין לנו קשר רגשי. אולי זה נבע מהאופי של אחי ואולי משום שבמהלך המלחמה הוא היה עם
אבא, שעה שאני הייתי עם אימא. עד היום איני מבין מדוע אלה פני הדברים, אך זו עובדה.
גם היום יש בינינו קשר רופף מאוד, אף על פי שממשפחתנו נותרנו רק שנינו. ער היום
הדבר מצער אותי וכואב לי מאוד. על כל פנים, נפרדנו. אני ידעתי שאחי נמצא בקיבוץ
מסילות, ואני הלכתי ל"אונים" בכפר סבא.
תם סיפור השואה, ותם סיפור הנדודים ומחנות ההסגר בקפריסין. עכשיו מתחיל פרק חדש
בחיי. אמנם בשלב הזה לא ידעתי מה מצפה לי ומה אעשה: לא ידעתי האם אהיה מאושר, והאם
יהיו לי אהבות או אכזבות. על אף חוסר הוודאות באשר לבאות, הייתה לי שמחת חיים.
ידעתי שאני כבר בא^ שכאן מקומי ומפה לא אזוז עוד לעד. קבוצת הילדים, ואני בתוכה,
הועברה באוטובוס למוסד של עליית הנוער בתוך פרדס בכפר סבא (היום, עד כמה שידוע לי,
המוסד הזה משמש פנימייה של הצבא). המקום הרשים אותי מאוד. המוסד היה ממוקם במבנה של
שלושה בתים בצורת האות ח׳. היו בו חדרים לילדים, חדר־אוכל ומטבח, כיתות לימוד
ובריכת שחייה יפיפיה. בכל בוקר מדריך הספורט היה מריץ ומעמל אותנו, ואחר־כך היינו
קופצים למים הקרים ושוחים. אחרי שעת ההתעמלות היינו ניגשים לארוחת בוקר ועובדים כמה
שעות ואחר־כך לומדים. אחרי הלימודים קיבלנו ארוחת צהריים ומנוחה. בערב היו לנו
פעולות תרבות, שכללו שירה בציבור, הרצאות, ריקודים ושיחות עם המדריכים והמורים. זו
הייתה פעם ראשונה שילדים ניצולי שואה ועולים חדשים נכנסו למסגרת מסודרת אחרי כל
המלחמה והנדודים. המסגרת הזו נתנה לנו המון, כי פה התחלנו להרגיש אהבה למקום
ולחברים. הרגשנו שיש מי שאוהב אותנו, ואהבה הייתה חסרה לנו, כי רוב הילדים היו בלי
הורים ומשפחה. הרגשנו ממש נפלא, ואני חושב שאני מדבר בשמם של כל הילדים שנמצאו
ב"אונים" בתקופה הזו. אחרי חודש נמצא לי ולשאר הילדים מקום קבוע.
בתקופה הקצרה ב"אונים" אירעו כמה דברים עצובים, כמה דברים יפים וכמה דברים מצחיקים.
אל נשכח שמדובר בגיל ההתבגרות, אך במוסד הזה לא התרחש תהליך טבעי מכיוון שכל נער
התפתח לפי העבר האישי שלו ולפי כל הסבל שידע עד בואו לארץ. לפיכך כל אחד פיתח לו
רגישויות שונות. משום כך היו בינינו כאלה שהתנהגו כמבוגרים והיו כאלה שהתנהגו
כילדים קטנים.
בתקופה הזו התחלתי לפתח יותר יחסי קרבה לבנות מאשר לבנים, והיו לי כמה חיזורים אחרי
בנות. ברור שהתחילה להתפתח גם קנאה — היו בנות שאני חיבבתי. אך הן חיבבו דווקא בן
אחר. בעקבות המלחמה וכל מה שעברתי פיתחתי לי אופי תוקפני, אבל לא תמיד אלא רק כאשר
הייתי בטוח בצדקתי ובמיוחד כאשר היו מציקים לי. קו האופי הזה מלווה אותי עד היום,
אף על פי שלעולם איני "מתחיל" עם מישהו או תוקף בלי סיבה. כך שלמעשה לא הייתי קורא
לעצמי "ילד תוקפני" ומכנה את התנהגותי כהתנהגות מתגוננת, ומפגינת־כוח. למעשה, הייתי
ילד קטן ורזה, ורבים חשבו שאני חלש, אבל תוקפנותי הרתיעה רבים מלגעת בי. יחד עם
זאת. לא זכור לי מקרה שבו הייתי תוקפני לנערות. בפנימייה בכפר סבא קרה לי מקרה כזה,
אך היום איני זוכר מה הייתה הסיבה. זכור לי רק שסטרתי על לחייה של נערה, ובעקבות
המכה זב לה דם מהאף. מובן שהצטערתי על המקרה, ועד היום אני מצטער על המעשה.
המדריכים התייחסו למעשה בחומרה רבה והזמינו אותי לשיחה עם המדריך הראשי.
ובאשר למקרה יותר שמח ומצחיק שקרה לי בפנימייה בעת שיעור תנ"ך. לא אהבתי במיוחד את
שיעורי התנ"ך, אבל באותו יום המורה הזכיר סיפור שנוגע לתמורה בעבור עבודה. הוא ציין
שכל מי שעובד יכול ליהנות מעבודתו. הדבר מצא חן בעיני ונתפסתי לו ברצינות. למחרת
שיבצו אותי לעבודה בחדר־האוכל ובמטבח. מיד נזכרתי במה שלמדנו בתנ"ך וניצלתי היטב את
הידע החדש. במשך כל יום התורנות אכלתי מאכלים טובים — תפוחי־עץ, בננות ושוקולד. אלה
שראו כי אני אוכל יותר מכפי שאני עובד צעקו עלי. בתגובה ציינתי את מה שלמדתי ביום
הקודם — וכולם צחקו.
עוד מקרה לא נעים קרה לי בפנימייה. אף על פי שכל מחסורנו מולא וזכינו ליחס טוב,
באחד הימים הלכתי עם חבר לגן הירק של הפנימייה, קטפנו גזר וצנוניות — ואכלנו. אחרי
זמן־מה התגלתה הגניבה. אני לא יכולתי לשתוק, ועל־כן קמתי ואמרתי שאני האשם. ננזפתי
בנוכחות כל ילדי הפנימיה, חה היה מאוד לא נעים.
באחד הימים הודיעו לי שמצאו מקום בעבורי בחברת ילדים בני גילי בקיבוץ שער־הגולן.
שמו של הקיבוץ לא אמר לי דבר. עוד לא ידעתי מה הוא הקיבוץ ואיפה הוא נמצא. לבסוף
הסבירו לי שהקיבוץ רחוק מכפר סבא ונמצא בעמק הירדן. למחרת המדריך הזמין אותי, מסר
לי מכתב הפנייה ונתן לי כמה לירות דמי נסיעה. הוא הסביר לי שעלי לקחת אוטובוס מכפר
סבא לתל־אביב, ובתל־אביב לשאול היכן האוטובוס לשער־הגולן. כאשר הגעתי לתל־אביב
קניתי כרטיס ולחמנייה ומצאתי את האוטובוס — ויצאתי לדרך אל ביתי החדש. הנסיעה
לשער־הגולן נראתה לי אינסופית. בדרך עצרנו בעפולה. ירדתי קצת להתאוורר וקניתי משהו
לאכול. שוב עלינו לאוטובוס ויצאנו לדרך. לקראת ערב הגעתי לקיבוץ שער־הגולן. זו
הייתה הפעם הראשונה שראיתי קיבוץ. הימים היו ימי קיץ, ואני הייתי לבוש מכנסיים
קצרים ומעיל — מין חליפה גלותית כזו. על המעטפה היה רשום למי עלי לפנות. התחלתי
לשאול ולחפש עד שהפנו אותי לאשה קטנה ושחורת־שיער ואמרו שזאת המטפלת שלי — נדמה לי
ששמה פאני. היא לקחה אותי לחדר שבו הייתי אמור להתגורר והכירה לי את החברים (בחדר
גרנו שלושה ילדים). אחר־כך היא לקחה אותי לאכול בחדר־האוכל. אמנם היה כבר לילה,
והרבה מהקיבוץ עוד לא ראיתי, אבל התרשמתי מאוד מחדר־האוכל, שהיה מלא אורות, שולחנות
ואנשים. כמובן, הייתי קצת ביישן ונבוך מכל המבטים שהופנו אלי. אני זוכר שכל הילדים
מהחברה הביטו בי, וגם אנשי הקיבוץ הסתכלו כל הזמן לעברי. הייתי די נרגש ולא ידעתי
בדיוק איך להתנהג. כאשר הלכתי לישון התרוצצו מחשבות רבות בראשי. חשבתי על אימא ועל
אחי ולא ידעתי מה קורה אתם. כל הזמן רציתי רק שהם יידעו היכן אני נמצא. למחרת
בבוקר, כשבאה המטפלת אלי ואמרה שהחברה שהצטרפתי אליה נקראת "זרעים", ביקשתי ממנה
בלוק מכתבים ומעטפות. לאחר שהיא החליפה את בגדיי הגלותיים בבגדים ישראליים, ביקשתי
— לפני כל דבר אחר שאני עומד לעשות — לכתוב מכתבים. המטפלת הסכימה, ומיד ישבתי
לכתוב — מכתב אחד לאימא, בקפריסין, מכתב שני לאחי בקיבוץ מסילות, ומכתב שלישי כתבתי
למדריך בפנימייה של "אונים", משום שקרה לי מקרה מוזר. עד היום איני יודע איך קרה
הדבר. כאשר הגעתי לקיבוץ הבחנתי בכך שנותר לי עודף מהכסף, אחרי הנסיעות והאוכל
שקניתי בדרך. מאחר שלא היה לי כסף משלי מלבד הכסף שנתן לי המדריך (הוא לא ידע בדיוק
לכמה כסף אזדקק), ומאחר שאני אדם מסודר וישר — זה חלק מהחינוך שפיתחתי בעצמי, כי
איש לא חינך אותי לדברים כאלה — מצפוני לא היה שקט וחשבתי שעלי להחזיר את הכסף
למדריך. לכן כתבתי לו מכתב וסיפרתי לו על קליטתי בקיבוץ ועל הנסיעה. בסוף צירפתי
חשבון מפורט של ההוצאות שהיו לי יחד עם העודף שנותר לי. הוא החזיר לי מכתב מרגש
מאוד והתפלא על יושרי, אך ציין שיכולתי להשאיר לי את הכסף.
חיש־קל נקלטתי בקיבוץ, בין היתר כי ידעתי עברית, ולכן הייתי מצטיין בכיתה. גם
בחברת הילדים הייתי מקובל מאוד, כי ידעתי לשחק כדורגל. היה לנו מורה, שייקה, שאהבנו
אותו. היו לי רק כמה בעיות שלא הצלחתי להתגבר עליהן — למשל, העובדה שקיללו את אימא
שלי ברוסית. הילדים שקיללו "לך קיבינימט" לא הבינו את פשר המלים, אבל אני הבנתי
הפירוש והייתי רגיש לכך שאימא לא אתי. לכן תמיד כאשר השמיעו באוזני את הקללה הזו,
הייתי "מתחמם" ומחטיף מכות, אפילו באמצע השיעור. כאשר המדריך ראה שאני מתפרץ
ומרביץ, הוא שאל מה קרה. אני השבתי שזאת תגובה על כך שמישהו קילל את אימא שלי. היום
זה נראה מצחיק, אך בימים ההם זה פגע בי מאוד, ולכן הגבתי בצורה חריפה.
הבעיה השנייה הייתה ששנאתי את ילדי הקיבוץ "הצברים". הם, משום מה, הזכירו לי את
הגויים. לכן בזמן שפנו אלינו לבחור משפחות מאמצות, כנהוג אצל ילדי עליית הנוער שלא
היו להם הורים, אני התנגדתי ובכלל לא רציתי ללכת לאף אחד. אחרי כמה שבועות, כאשר
כולם הלכו למשפחות ואני נשארתי בודד, המטפלת באה אלי ושכנעה אותי לבוא אליה. היא
הסבירה לי שהיא אלמנה או גרושה (איני זוכר בדיוק), ויש לה בן בגילי והיא בודדה.
לבסוף הסכמתי והתחלתי ללכת אליה כמה פעמים. במשך הזמן הבחנתי בכך שהיא מתייחסת אלי
לא כל־כך כמו "אימא מאמצת". היחסים התחילו להיות קרובים, ובכלל כאשר הייתי יושב
אצלה, היא הייתה מתיישבת על ידי יותר מדי קרוב ובתנוחות מפתות. היה לי חוש די
מפותח, ולכן הבנתי שייטב אם אפסיק לבוא אליה. לא סיפרתי לה מדוע הפסקתי לבקר ובכל
פעם התחמקתי בכל מיני תירוצים. נראה היה לי שלבסוף היא הבינה כי עליתי על כוונותיה.
בינתיים קיבלתי מכתב מאחי וידעתי שהוא בסדר. קיבלתי גם מכתב מאמי, שבו היא סיפרה על
כך שבקרוב היא תבוא לאp והכינה אותי לכך שייתכן והיא תבוא עם אדם נוסף. ככל הנראה
היא ניצלה את הזמן שבו כבר לא היינו אתה כדי להכיר גבר רווק בגילה. אין ספק שהיא גם
פחדה למצוא את עצמה בודדה בא^
יש לזכור שזאת הייתה תקופת מלחמה, וסמוך לקיבוץ שער־הגולן היה הכפר הערבי צמח. יחד
אתי בקיבוץ היה חבר ושמו דוד, שאחותו הייתה בקיבוץ מסילות בחברה אחת עם אחי. הצעתי
לדוד לשלוח מתנה לאחותו ולאחי. החלטנו למלא ארגז עם בננות, כי בשער־הגולן היו הרבה
מטעי בננות. בימים ההם לא ידעתי שגם במסילות יש בננות. הכנו את הארגז ויצאנו לשטח.
מילאנו בננות, ארזנו אותן היטב והנחנו אותן מתחת למיטה. התכוונו לבקש מהמטפלת לשלוח
את הארגז לקיבוץ מסילות. בינתיים שמענו שיש עוד קיבוצים בסביבה, אך אף פעם לא יצאנו
לבקר בהם בגלל הערבים שמסביב. באותו לילה שמענו המון יריות ושכבנו מתחת למיטות.
למחרת בבוקר — זה היה יום רביעי או חמישי — בא המדריך ואמר לנו בשמחה שהנה נוכל
לבקר בדגניה, כי הלילה כבשנו את הכפר צמח והוא בידינו. שמחנו ותכננו את הנסיעה ליום
שישי בבוקר. קמנו בשמחה, רתמנו סוסים לעגלה ונסענו לדגניה. לפני שהגענו לאם הקבוצות
נכנסנו לכפר הערבי והתחלנו להסתובב בין הבתים והרחובות. לבסוף הגענו לבית־ספר,
נכנסנו לתוכו ומיד התחלנו לרחרח ולחפש. כל אחד לקח חפץ שמצא — גלובוסים, מחברות,
עפרונות ועוד כל מיני דברים. המדריך לא אמר מלה, וכך המשכנו לדגניה. ראינו את הטנק
הסורי שלוחמינו חסמו בשער הקיבוץ. ראינו מוזיאון על גורדון ונהנינו מאוד מהטיול.
בתום הטיול עלינו על העגלה וחזרנו לקיבוץ. לפני שהתפזרנו ביקש המדריך שנבוא לכיתה
עם כל הדברים שלקחנו בכפר, כי הוא מבקש לשוחח אתנו. ראינו דוק של עצבות על פניו,
והבנו שהוא מבקש להגיד לנו דבר לא נעים. וכך הוא אמר: ״ילדים, עשיתם מעשה לא יפה,
כאשר לקחתם את הדברים מבית־הספר. תארו לכם שהם היו כובשים את הקיבוץ, והילדים או
החיילים הערבים היו לוקחים דברים שלכם״. מיד ביקשנו סליחה ואמרנו שטעינו ואנחנו
מבקשים להחזיר את החפצים. ואז ערכנו הצבעה וקבענו שביום ראשון שוב ניקח עגלה וניסע
לכפר צמח כדי להחזיר את כל הציוד שלקחנו. אספנו הכול וריכזנו בכיתה. והכל היה מוכן
ליום ראשון — אך הגורל רצה אחרת ובאמת יצא שהמדריך כאילו חזה את עתידנו. ביום שישי
בלילה שמענו שריקות של כדורים ממש בקיבוץ. אחר־כך החלה הפגזת תותחים, וכל הלילה
כולנו שכבנו מתחת למיטות. בשבת בבוקר, כאשר היריות גברו, הודיעו ברמקול שכל תושבי
הקיבוץ צריכים לרדת למקלט. אז ידענו שהמצב גרוע. כולם רצו בבהלה גדולה למקלט. תוך
כדי הריצה ראיתי חיילים שוכבים על הדשא עם תת־מקלעים, אך אני רצתי ישר לחדר־האוכל.
לא פחדתי מהיריות כי הייתי רגיל למלחמה גדולה. לפתע צחקתי ואמרתי לעצמי שהמלחמה הזו
היא משחק ילדים. מובן שאת ארגז הבננות שהכנתי כדי לשלוח לאחי כבר לא יכולתי לשלוח.
בחדר האוכל הייתי לבדי. דמעות עמדו בעיני, כי מפות לבנות הונחו על השולחנות.
השולחנות היו מסודרים ועליהם הונחו שמנת ועוגות. מיד חזרתי לעשתונותיי, תפסתי
מהמטבח שתי תבניות גדולות של עוגות וכד שמנת, ורצתי עם זה למקלט. המטפלת רצה אחרי
בצעקות ״בוא מהר למקלט, יורים! מה אתה עושה?״ אמרתי לה שאני מביא אוכל לאנשים ואיני
מפחד מהיריות. כאשר הגעתי למקלט כולם צחקו ובכו משמחה ומעצב כאחד. כך היינו במקלט
עד שבת בלילה, עד שהגיעה הידיעה המרה שיש כמה הרוגים והרבה פצועים. כמו־כן נודע
שאנחנו מחכים לתגבורת ובינתיים צריך לפנות את הקיבוץ. אז הוחלט שהנשים והילדים
יעזבו את הקיבוץ. בכינו מצער כי היינו קשורים לקיבוץ, שהיה ביתנו. העמיסו את כולנו
על מכוניות משוריינות ויצאנו לדרך. כך השארנו את כל הדברים שלנו — את הדברים שלקחנו
מהכפר וכן חפצים אישיים שהבאתי אתי: תמונות מגרמניה ומקפריסין וכן חליפת בגדים
ואפודה יפה, שסרגה לי חברה בגרמניה. הרכב המשוריין לקח אותנו למושבה יבניאל בגליל
התחתון, על־יד הכנרת. במושבה הוותיקה העברנו את הלילה. אחר־כך החליטו להביא אותנו
לחיפה לבית־ספר בהדר הכרמל. לא ידענו לכמה זמן נישאר בחיפה ולא ידענו אם נחזור
לשער־הגולן. היינו עצובים מאוד ושרויים במתח רב. האמת המרה הגיעה מהר. המדריך שייקה
משער־הגולן בא אלינו ודמעות בעיניו — ואנחנו בכינו יחד אתו. הוא הודיע לנו שהערבים
כבשו את הקיבוץ והרסו את הכול, כולל מטע הבננות. הוא נפרד מאתנו באומרו שאנחנו ודאי
לא נשוב לקיבוץ, כי המסך ירד על שער־הגולן, קיבוץ שבאמת אהבנו לא רק משום שהיה אחד
הקיבוצים היפים בארץ, אלא פשוט משום שזה היה ביתנו הראשון בארץ.
הגרוע מכל היה בעבור אמי. כזכור, היא עוד הייתה בקפריסין, ובכל ערב היו מוסרים
לפליטים חדשות בכל השפות. והנה נודע לאמי שפרצה מלחמת העצמאות, ובין היתר הודיעו
שקיבוץ שער־הגולן נכבש. אמי פרצה בצעקות ובבכי היסטרי והתעלפה. היא נרגעה כאשר שמעה
שהצליחו להוציא את כל הילדים. אני, כמובן, כתבתי לה הכול, והבטחתי שכאשר אהיה במקום
קבוע, אמשיך לכתוב ואעדכן אותה באשר לכתובתי. כתבתי גם לאחי, אך אף אחד לא יודע —
גם לא אימא, שאחרי גמר המלחמה ביקרתי בקיבוץ וגם אני נדהמתי. בביתן עם גג עגול (זה
מה שנשאר עד היום למזכרת), בדיוק מעל חדרי, נפל פגז־מרגמה ונוצר חור ענק בתקרה.
ברור לכל שהייתי מוצא את מותי אם הייתי נשאר בחדר ולא הולך למקלט. בבית הספר בחיפה
היינו כשבוע ימים לערך וחיינו קצת חיי עיר, שהיו די זרים לנו. באחד הערבים שמנו לב
לכך שנעלם חבר שלנו, ישראל ויזל שמו. התחלנו לדאוג ולא ידענו מה קרה לו ואיפה לחפש.
לקראת השעות המאוחרות הוא הגיע שמח וצוחק, מבלי לדעת איזה כאב ראש הוא עשה לנו.
שאלנו אותו היכן היה במשך כל היום, איך הכיר את רחובות העיר ומה אכל. אז הוא פרץ
בצחוק, והוציא מכיסו הרבה כסף. לבסוף הוא סיפר לנו שמכר עיתונים. אז נשמנו לרווחה.
לא ידענו מאיפה שאב אומץ לעשות דבר כזה.
מחיפה העבירו אותנו לקיבוץ כפר־מסריק, שבו התארחנו למשך שבועיים. במהלך התקופה הזו
קצת למדנו, וקצת עבדנו ועקבנו אחרי האירועים. צה״ל, נודע לנו, ניצח בקרבות רבים י
וקיבוץ שער־הגולן שוחרר, אבל אנחנו לא חזרנו מיד מכיוון שהקיבוץ היה צריך לעבור
תהליך שיקום קודם שיוכל לקלוט אותנו בשנית. מקיבוץ כפר־מסריק לקחו אותנו למוסד
״אונים״ בכפר סבא — והנה שוב אני חוזר להתחלה. ב״אונים״ היינו במשך חודש ימים ואני
קצת שמחתי כי הכרתי את המקום ואת המדריכים ואהבתי להיות במקום הזה.
יום אחד הגיעה ידיעה משמחת שלפיה אנחנו עוברים לקיבוץ רמת־השופט בהרי אפרים, לא
רחוק מיוקנעם ומאליקים. הפעם היה לי יותר קל, כי עברתי יחד עם חברה שלמה שאתה הייתי
ביחד במשך כשנה מאז בואי לשער־הגולן. היינו חברת ילדים נחמדה ומלוכדת — בערך עשרים
וחמישה ילדים, מתוכם שבע בנות. שוב עלינו על אוטובוס, הפעם בשמחה — ונסענו לקיבוץ
רמת־השופט. כאשר הגענו, קצת התאכזבנו, כי לעומת שער־הגולן זה היה קיבוץ מוזנח עם
בתים וצריפים פשוטים. הכול נראה קודר, וגם הסביבה הייתה אחרת: הררית, בלי דשאים
ומעט עצים. גם חדר־האוכל היה צריף. זה היה קיבוץ די צעיר, וראינו שהעבודה מרובה.
המדריך, אליעזר שמו, קיבל אותנו בשמחה. מרבית הילדים בחברה שלנו היו מיוצאי
הונגריה. רק אני ועוד חבר, שלמה גולדברג, היינו פולנים. מרבית חברי קיבוץ רמת־השופט
היו יוצאי ליטא, וחשבתי שמא אזכה ביחס מיוחד, כי אני יוצא פולין. לצערי התמונה
הייתה הפוכה לחלוטין.
ביום השני לשהותנו בקיבוץ, המדריך לקח אותנו אל המגדל המשקיף על עמק יזרעאל והציג
לנו את הסביבה. אני ראיתי במרחק מין פס כחול, ארוך ודי רחב. אז באמצע דבריו קפצתי
בהתלהבות ושאלתי איזה נחל זה. המדריך צעק עלי ואמר: "תשאל כשיהיו שאלות, ואני עוד
אגיע לזה". בסוף התברר שה"נחל" היה בעצם כביש, אך מאותו יום לא אהבתי את המדריך
הזה, והוא כמובן תמיד "התלבש" עליי. בינתיים חילקו אותנו לחדרים. אני גרתי בחדר אחד
עם הפולני שלמה גולדברג. הצמידו אלינו מטפלת נחמדה מאוד, הניה שמה. כולנו אהבנו
אותה והיא הייתה אימהית.
בכל יום היינו לומדים ארבע שעות בבוקר ועובדים שלוש שעות אחרי הצהריים. הקיבוץ נתן
לנו בגדים — בגדי "שבת" ובגדי עבודה. עשו לנו סיורים בקיבוץ ובהמשך הציגו לנו את
המכבסה והסבירו איך למסור כביסה: לבנים לחוד, בגדי עבודה לחוד, בגדי שבת בנפרד
וגרביים בנפרד גם־כן. כמובן הראו לנו את השירותים והמקלחות של הבנים והבנות. וכך
התחלנו את החיים החדשים בקיבוץ חדש אחרי כל הנדודים שעברנו בתקופה קצרה יחסית —
בערך במשך שנה ששהינו בארץ. לאט לאט השלמנו עם הקיבוץ המכוער, העיקר שאנחנו במקום
אחד ומתחילים חיים של קבע פחות או יותר. אני בחרתי לעבוד בנגריה, כי אהבתי את
המקצוע הזה עוד מתקופת ילדותי בבוצ׳אץ׳. סמוך לביתנו בעיירה התגורר נגר זקן, ואני
תמיד הלכתי לעזור לו להוציא שבבים, וביקשתי מסמרים ופטיש ושיחקתי בהם. אני זוכר
שאותו נגר היה מכין בדרך כלל ארונות מתים.
בקיבוץ החדש שוב נוצרה בעיית האימוץ. כמו בשער־הגולן, כל הילדים חולקו למשפחות.
הפעם עמדתי על דעתי ובשום פנים ואופן לא הסכמתי להיות אצל אף משפחה. הבעיה הזו
הייתה קצת קשה בעבורי, מכיוון שאחרי העבודה כולם הלכו לבלות עם המשפחות וילדיהן,
ואני נותרתי בודד עם עצמי. חוץ מזה השתלבתי היטב בחברה. בעבודה לא היו לי בעיות,
ובלילות שבת — בעת ריקודי העם — הייתי ה"מסמר" של החברה. היטבתי ללמוד את ריקודי
העם ובמשך הזמן למדתי לנגן על מפוחית־פה. ידיעת הריקוד והנגינה משכה אלי הרבה בנות,
וכולן ביקשו לרקוד אתי. בשער־הגולן הייתי התלמיד הטוב ביותר בכיתה, אבל לקראת סוף
שהותנו בשער־הגולן הצטרפה אלינו עוד קבוצה של יוצאי הונגריה. הם היו קצת יותר
מבוגרים והכירו את החברים הוותיקים עוד מחוץ לארץ. המלחמה בהונגריה התחילה מאוחר
יותר, ועל כן הם פחות סבלו מאתנו, ילדי פולין. לכן לילדים האלה היו כבר כמה וכמה
שנות לימוד לפני המלחמה ולאחריה, והם הגיעו להישגים טובים יותר משלי בלימודים. כאשר
ראיתי את עצמי נופל מהם, הייתי במשבר, ירדתי בהישגי בלימודים ואיבדתי את הרצון
ללמוד. לכן בהיותנו ברמת השופט לא הייתי בין התלמידים המבריקים והתעניינתי יותר
בפעולות חברה, בסרטים ובכדורגל.
בינתיים הסתיימה מלחמת העצמאות, וניתן היתר לאנשים לבוא מקפריסין. גם אמי הגיעה
לארץ — כעת כבר נשואה. הפעם זה כבר לא הפריע לי כבעבר. השנים עשו את שלהן, וגם
התקופה הארוכה שבה לא היינו ביחד עזרה לי לקבל בהבנה את הצעד שעשתה, מה גם שהייתי
בקיבוץ קבע ועם חברה. אימא שהתה בבית עולים בנתניה, ומיד עם הגיעה היא חיפשה אותי.
היא באה אלי לקיבוץ בהפתעה גמורה. ברגע שהגיעה, הלכו לחפש אותי והודיעו לי שאמי
באה. התרגשתי מאוד, ובמפגש עצמו התחבקנו, בכינו וצחקנו. אימא נראתה שונה לגמרי מכפי
שהשארתי אותה בקפריסין. היו לה הרבה שערות שיבה וראו על פניה איך הזקינה. ממש
ריחמתי עליה. כנראה סבלה מאוד בקפריסין בעת שהייתה לבד בלי הילדים ובכל הנדודים
והחיים בבית העולים.
בסוף המפגש לקחתי אותה לחדר, וגם המדריך בא לראות אותה וסיפר לה עלי. אחר־כך סיירנו
בקיבוץ. הסברתי לה על החיים במקום, בלי לשוחח על איחוד. זה היה מובן מאליו שאני
אחיה בקיבוץ, והיא — בעיר. למחרת היא נסעה והבטחתי לה שאבוא לבקר אותה בבית העולים.
הפרידה הייתה עצובה, אך גם שמחתי שהיא בריאה ושראתה אותי. אגב, לא זכור לי שהיא
ביקרה גם אצל אחי או שאחי ביקר אצלה. בינתיים היא ביקשה לחיות קרוב לחיפה, כך שתוכל
להיות קרובה אלי.
החיים בקיבוץ נמשכו כרגיל, ובינתיים התבגרנו וחיכינו שנעבור לקבוצת נוער. ידענו
שכאשר נהפוך לקבוצת נוער יחליפו לנו מדריך. אנחנו לא אהבנו את המדריך שלנו, שהיה
קצת מבוגר ולא ידע בדיוק איך להתקרב אלינו. הוא גם היה ציני ואהב להקניט ולעקוץ. לי
הוא היה קורא "גליציאנר", והכינוי הזה הרגיז אותי מאוד. בנגרייה לא יכולתי הרבה
ללמוד את המקצוע, כי בדרך כלל היינו עוזרים בלבד. ניצלו אותנו לעבודות ניקיון —
הוצאת שבבים או עבודה מסוימת על מכונה — אבל להתפתח ממש לא ידענו. אחד ממנהלי
הנגרייה היה פאקוב, אדם טוב יוצא הונגריה. הוא לקח יוזמה והחליט להכניס את ארבעת
הילדים בסודות המקצוע. פעמיים בשבוע אחרי העבודה הוא לימד אותנו שיטות עבודה,
ואנחנו הערכנו את זה מאוד. בחופשה שקיבלתי החלטתי לנסוע לבקר את אימא. המחירים היו
אז זולים ולכסף היה ערך.
בלירה אחת שקיבלתי קניתי לאמא מטפחת ראש, ולי קניתי עט וכרטיס נסיעה — ועוד נשאר לי
עודף. הגעתי לנתניה, ואחרי חיפושים ושאלות מצאתי את בית העולים. המראה של האנשים,
שעברו כל־כך הרבה ייסורים ונדודים ועדיין חיים בצריפים ובאוהלים, דיכא אותי מאוד.
גם העובדה שהם ישבו כל היום באפס מעשה ולא ידעו מה יהיה בגורלם העציבה אותי.
בינתיים ראיתי את אמי וראיתי את בעלה, יעקב שניידר. אימא שמחה שבאתי, ואני שמחתי
לראות שהיא נראית קצת יותר טוב. היא סיפרה לי שהודיעו לה שהיא תקבל בית בכפר הערבי
הנטוש בלד־אל־שייך, הסמוך לחיפה. המקום הזה מוכר היום כתל־חנן שעל־יד נשר. שמחתי
מאוד שאימא תהיה קרובה אלי. נפרדתי ממנה, והיא אמרה שברגע שתגיע לבית החדש היא
תכתוב לי.
בקיבוץ רמת־השופט היו עוד שתי חברות נוער, אחת מבולגריה ואחת ממרוקו. בין
הקבוצות נערכו תחרויות שונות, וכל אחד רצה להתבלט ולמצוא חן בעיני הבנות. בני חברות
הנוער האחרות ניסו ללכת עם הבנות שלנו, ואנחנו — עם שלהם. לבסוף גברנו עליהם,
ושלושה בנים מאתנו — ואני ביניהם — יצאו עם הבנות של הבולגרים. לחברה שלי קראו אתי,
והיא הייתה ילדה יפה מאוד. במשך הזמן התחילו להגיע לארץ הוריהם של ילדים רבים,
והרבה עזבו כדי לחיות בקרב משפחותיהם. מהבולגרים והמרוקנים אצלנו כמעט לא היו
עזיבות, ולכן החליט הקיבוץ להפוך את שתי חברות הנוער לחברה אחת, כך שיחד עם חברת
הנוער שלנו היו בקיבוץ שתי חברות נוער. חברת הנוער שלנו קיבלה מדריך חדש, ואני רוצה
לציין שמדריך בקיבוץ היה גם מורה וגם אח וחבר. הוא היה מלמד אותנו ומדריך אותנו
בטיולים, כך שהוא חייב להיות אדם חכם ומיוחד שיאהב אותנו ושאנחנו נאהב אותו. למדריך
החדש קראו ישקה, והוא באמת היה שונה מהמדריך הקודם. הוא ידע איך לקחת אותנו בידיים
ולהתייחס אלינו כראוי. עקב שינוי המעמד שלנו למדנו פחות שעות (שלוש שעות בלבד)
ועבדנו חמש שעות. כל החיים שלנו התחילו בגיל ההתבגרות. בילינו יותר בלילות, והיה די
קשה לקום לעבודה, ואחרי יום עבודה, קשה היה לשבת וללמוד שלוש שעות. בינתיים נערכו
שיחות ובהן הציעו לנו להצטרף לקיבוץ אחרי הצבא, כדי שנהיה דור ההמשך. הזמן עשה את
שלו, היינו כבר מבוגרים ולמדנו על בשרנו מה הוא קיבוץ. ראינו את כל השגיאות
והבעיות, ובמיוחד הרגיז אותי אי השוויון בחברה הקיבוצית על אף העובדה שמדובר
בקולקטיב. פרצות רבות נתגלו ויצרו אי שוויון, בניגוד לתקנון שלימדו אותנו. לא מצאה
חן בעיני העובדה שילדי הקיבוץ למדו במוסד החינוכי, מוסד על רמה גבוהה, ולא עבדו.
אנחנו, לעומתם, עבדנו ולמדנו לימודים שטחיים. לאור המצב הזה שאלתי את עצמי איך נוכל
להיות חברים באותו קיבוץ שבו קיימת אפליה בין ילדים. שאלתי את עצמי איך אוכל להיבחר
לתפקיד כלשהו, שהרי ילדי הקיבוץ יגידו שאיני די משכיל. לפי דעתי נעשתה פה שגיאה קשה
של התנועה הקיבוצית, שלא חשבה על הנושא הזה. בגלל השגיאה הזו נכשלה הקליטה ו־78
אחוז מכל חברות הנוער של ניצולי השואה עזבו את הקיבוצים.
אני רוצה לציין שבתקופה הזו הוותיקים לא נתנו לחדשים להתקדם ולהיבחר לתפקידים. הם
לא בטחו באיש ואפילו לא בילדי הקיבוץ. לכן לקח זמן רב עד שהצעירים התחילו לשמש
בתפקידים, ולדעתי זאת הסיבה לכך שהקיבוצים קפאו על שמריהם במשך זמן רב. היום התמונה
שונה. קל יותר לקבל תפקיד, מכיוון שכיום איש אינו רוצה לעבוד ולהתאמץ. כל אחד מחפש
חיים קלים לו ולמשפחתו.
אני הייתי אהוד על חברי הקיבוץ, והם אהבו אותי, אך ככל שהתבגרנו וככל שהתחלנו
להבין, התחלנו להביע ביקורת קשה וגלויה. לאחר שהשמעתי את דעותיי התחילו החברים
לשנוא אותי, כי הקיבוץ לא אוהב ביקורת על עצמו.
בינתיים עברה אמי לגור בתל־חנן, ולעתים קרובות הייתי מבקר אותה. יש לזכור שבאותה
תקופה הונהג בארץ משטר צנע ולא היה כסף. למי שהכסף היה בידיו — לא היה מה לקנות.
אני התחלתי לדאוג לאימא ורציתי לעזור לה. דיברתי עם מרכז המשק ובתמורה לעבודה בשבת
הייתי לוקח מדי פעם תרנגולת או שק תפוחי־אדמה, לוקח ומביא לאימא באמצעות טרמפ עם
המשאיות שיוצאות מהקיבוץ מוקדם בבוקר. כך עזרתי לה הרבה פעמים, והיא שמחה והודתה לי
על כך והייתה מאושרת שיש לה בן כזה.
בינתיים הזמן עבר ואני ובני־קבוצתי עמדנו לקראת גיוס. לפיכך הפכנו מחברת נוער
לגרעין. רבים מאנשי חברת הנוער התחילו לעזוב, ובקיבוץ התקבלה החלטה לצרף אותם אלינו
ולהפוך אותנו חברה אחת גדולה ושמה "עתיד". לצורך כך נוסף לנו עוד מדריך ושמו יעקב
דורי. דורי לימד אותנו היסטוריה, גיאוגרפיה וספרות. לאט לאט התרגלו שתי החברות זו
לזו והיינו חברה טובה ומגובשת. הצטרפו אלינו עוד כמה בנות וכן שני בחורים נחמדים
מקיבוץ עין־החורש, טדק ויהודה ברייר.
הקיבוץ מיהר להפוך אותנו לגרעין, כי פירושו של גרעין הוא הפסקת הלימודים, ובמקומם —
עבודה במשך שמונה שעות ביום. אנחנו לא כל־כך רצינו בזה, כי היה מרווח זמן של כמה
חודשים עד לגיוס, אבל לא אנחנו קבענו את מהלך העניינים. בו בזמן הגיעה לקיבוץ קבוצת
ילדים חדשים. כדי לפנות להם מקום הוציאו אותנו מהבתים שבהם גרנו ובנו לנו מעין מחנה
של צריפים, ובהם השתקענו. עבדנו שמונה שעות והיה לנו הרבה פנאי לבילויים. מכיוון
שהיינו כבר כמעט בני שמונה־עשרה, החיזורים התחילו יותר ברצינות והתחילו להיווצר
זוגות. לקיבוץ הגיעה בחורה חדשה יוצאת הונגריה, ובמשך הזמן התחלתי לצאת אתה. הבחורה
הזו, דבורה, הייתה חברתי הקבועה באותה תקופה.
החיים בקיבוץ התחילו להשתנות, משום שהחברים התבגרו וביטלו למעשה את ארוחת ארבע,
שכללה תה, לחם וריבה, מכיוון שחברים לקחו אספקה לחדרים והכינו לעצמם ארוחת ארבע.
שוב נוצרה אפליה והתמרמרות רבה. אני הסבתי את תשומת הלב לכך, אך אמרו לי: ״מה אכפת
לך? עוד מעט גם אתה תהיה חבר, ואז תוכל להכין לעצמך ארוחת ארבע בחדר״. אמרתי שאיני
דואג רק לעצמי, אלא גם לחברת הילדים החדשה שסובלת. הדברים נבעו מתוך השקפת עולם,
שקבעה כי אני חי בחברה של שוויון וצדק. ככל שהייתי זמן רב יותר בקיבוץ וככל
שהתבגרתי, ראיתי יותר אי שוויון ואי־צדק. לאט לאט הבחנתי בכך שהכול דיבורים יפים,
אך המציאות שונה. מובן שרבים מחברי הקיבוץ שנאו אותי ולא אהבו את הביקורת שהבעתי.
זכור לי מקרה שבו הגיעה לקיבוץ עלייה מארגנטינה, עלייה של בני עשירים — רופאים,
מהנדסים ופסיכולוגים. כציונים שבאו לחיות כאן חיי שוויון, הם הביאו אתם רכוש רב —
רהיטים, פטיפונים וגם שקי סוכר, אורז וממתקים. העולים פנו לקיבוץ וביקשו לתת את
הכול לקופת הקיבוץ. הקיבוץ עמד בבעיה, משום שהעולים היו מרגישים מרומים, אם היו
לוקחים את הדברים שהביאו, ואחר־כך הם היו רואים שאין שוויון בקיבוץ. לכן הקיבוץ
החליט להשאיר להם הכול. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו העולים החדשים היו מסודרים טוב
יותר מהוותיקים. אני ראיתי את כל הדברים האלה והייתי ממורמר מאוד. כדאי לציין
שבאותה תקופה היה מצב שונה. רמת־החיים הייתה נמוכה, וכל דבר קטן מעבר למקובל בלט
לעין. בימים ההם אפילו מים קרים לשתייה לא היו בנמצא. בקיבוץ היו עובדי־חוץ —
נהגים, שליחים ופעילים בתנועה — שהיו מקבלים תקציב ואוכל מהקיבוץ. את הכסף הם היו
חוסכים ורוכשים חפצים לחדר, מתנות לילדים או סיגריות עירוניות. לא פעם שאלתי את
עצמי מה יקרה כאשר יהיו לי ילדים שישחקו עם הילדים של הנהגים או השליחים ויראו אצלם
צעצועים יפים. ברור לי שהם ישאלו אותי מדוע אין להם צעצועים כאלה. הבנתי שיהיה לי
קשה למצוא מענה לשאלה, והבנתי שגם הילדים הקטנים יחיו באי־צדק. אני זוכר שלפעמים
היינו נוסעים לראות סרט או הצגה בעפולה. כל עובדי־החוץ היו קונים סיגריות, ארטיקים
וגלידה, ואנחנו נותרנו עם הלשון בחוץ, כי לא היה לנו כסף. בהתמרמרות הזו המשכנו את
חיינו וחיכינו ליום הגיוס, בלי לדעת איזה עתיד מחכה לנו.
המשכנו לעבוד ובערבים היינו מתאספים ומבלים. בילינו הרבה ביציאה בזוגות, בערבי
ריקודים, שירה ובדיחות וכמובן בהרבה קומזיצים. אני אהבתי מאוד סרטים, אך הרבה כסף
לקולנוע לא היה לנו. הרבה פעמים אחרי העבודה היינו עושים את עצמנו חולים ונוסעים
לחיפה. במיוחד עשיתי את זה הרבה פעמים עם בחורה ושמה אסתר. היא גם הייתה ״משוגעת״
על סרטים, כי באותה תקופה היו באופנה כל הסרטים האיטלקים הריאליסטיים. אסתר מעולם
לא הייתה חברה שלי, אבל הייתה בינינו הבנה טובה, כי אהבנו אותם דברים. לה היה חבר,
ולי הייתה חברה, אבל תמיד נמשכנו זה לזה. לחיפה היינו נוסעים בטרמפים וחוזרים בלילה
בטרמפים — רק הסרט עלה לנו כסף.
בינתיים הגיע יום הגיוס. כל אנשי החברה, ואני ביניהם, התגייסנו ביחד, גם אלה שהיו
בני שמונה־עשרה ומעלה וגם צעירים מגיל שמונה־עשרה. ביום הגיוס הייתי בן שבע־עשרה
וחצי. כולנו התגייסנו לנח"ל. הציבו אותנו בבסיס טירונים בירושלים, והיה לנו קשה
וקר. אפילו שלג ירד. אני הייתי חייל טוב: תמיד הייתי מעיר את כולם, כל היום הייתי
שר, ותמיד הייתי ראשון במסדרים. מי שניסה להקדים אותי, לכל אורך השירות, זכה במנה
של מכות. במהלך השירות הצבאי הייתי ראשון בכל מקום — במסדרים, באוכל ובאפסנאות —
ובדרך דומה זה נמשך גם בשירות המילואים.
אחרי הטירונות באו מפקדים מכל גרעין ובחרו אנשים לקורס קצינים ומ״כים. הם רצו שאלך
לקורס, אבל החברה התנגדה, ולכן לא נשלחתי. במהלך השירות היינו בקיבוץ יד מרדכי, ושם
היה לנו טוב. היינו עובדים ואוכלים טוב ובכל שלושה חודשים יוצאים לאימונים. תקופת
הטירונות עברה בשלום, למעט תקרית אחת שלא הבנו אותה קודם.
בצבא אין "אנחנו" — כל אחד צריך להיות אחראי על עצמו. אחד החברים עשה בעיות וכעונש
הוטל עליו לבוא לחדר אוכל עם חגור. מאחר שלא ביצע את העונש, הסמל הורה לו לבוא
למעצר עד למשפטו. הוא הלך לצריף המגורים ולא עשה כדברי הסמל. בתגובה לכך הגיעו שני
שוטרים גדודיים, ואליהם הצטרף עוד חבר שניסה לעזור ל"עושה הבעיות". השוטרים
הגדודיים לקחו את שניהם למעצר. בינתיים הגיע מזכיר החברה, חיים ליפשיץ, והורה לחברי
הגרעין להיכנס למעצר לאות הזדהות. ואכן, כולנו עשינו כדברו חוץ מהבנות. חבר נוסף
ואני היינו בשק"ם בעת שאירע הדבר, וכאשר חזרנו לצריף ראינו שאין אף אחד וכל המיטות
בלי מזרנים. כאשר נודע לנו שהם הלכו למעצר, הצטרפנו גם אנחנו. כשהגענו לשם נבהלתי
מאוד. ראיתי את כל חברי הגרעין עומדים על יד הקיר, והרס"ר עומד באמצע מוקף בשוטרים
גדודיים. לי זה מיד הזכיר את השואה ובעיני רוחי ראיתי שורה של גרמנים, אשר עומדים
להוציא את חברי להורג. גם אנחנו נעמדנו בשורה על יד הקיר. הרס"ר קבע שפירושו של
המעשה הוא מרד, ואם זה היה בצבא הבריטי, היינו מוצאים להורג. אחרי זה הוא קרא לחייל
וביקש שיספר מה קרה לו. מיד אחר־כך הוא חזר על אותו תהליך עם החייל השני וביקש לדעת
מדוע כולנו הגענו. בשלב הזה החל מזכיר החברה לדבר ואמר: "אנחנו... אנחנו...". הרס"ר
הורה לו לעמוד בצד, שחרר את כולנו וקבע שנתייצב למסדר. השלושה נשפטו למחרת היום,
וכל אחד נדון לשלושים ימי מאסר. אנחנו קיבלנו עונש שכלל לילה של מסע עם חגור מלא
בהרי ירושלים עד חמש בבוקר. אחרי המסע נערך מסדר, והמ"פ בעצמו בדק את הנשק, וכל אחד
מאתנו נשפט על נשק מלוכלך.
בקיבוץ יד מרדכי היה לנו מחנה נח"ל, שבו הצטרף אלינו עוד גרעין מקיבוץ יקום. אלה
היו חבריה טובים ונחמדים, ובעיקר היו להם בנות יפות. גם פה היו לנו ערבי חברה
במקום. היה מועדון, שבו היינו רוקדים, שרים ומבלים, ונערכו חיזורים בין הבנים
לבנות. אני עוד המשכתי לצאת עם דבורה, אך מדי פעם נפרדנו ואחר־כך שוב חזרנו להיות
ביחד. באחת ההפסקות יצאתי עם כוכבה, אחת הבנות של החברה השנייה. כוכבה עלתה לארץ
מבולגריה. באותה תקופה, הייתה באופנה השתתפות בקורס צניחה. אני רציתי להתגאות
בצניחה, אבל היה לי פחד גבהים — אפילו אל משאית חציר פחדתי לעלות. מתברר שהרצון
להתגאות היטה את הכף, ועל כן נרשמתי, עברתי כל המבחנים וקיבלתי קריאה לצאת לקורס.
הכנתי את כל הציוד ויצאתי לכביש. אני זוכר שכל הבנות ליוו אותי ונישקו אותי. אחר־כך
תפסתי טרמפ בקומנדקר של צנחנים שהביא אותי ישירות לתל־נוף. לתל־נוף הגיעו עוד
חיילים, והתייצבנו בצריפו של המפקד. פתאום יצא קצין ווידא שהגענו לקורס. תוך כדי כך
ראיתי את כל המתקנים והחבלים וקיבלתי פיק ברכיים. אמרתי לעצמי שלא אעבור את כל
האימונים האלה, ואני מוכן שפשוט ידחפו אותי מהמטוס... ביקשתי לשאול את המפקד האם
עוד אפשר לבטל את השתתפותי בקורס, אבל הוא הקדים אותי ואמר שעד להודעה חדשה הקורס
בוטל. כולם היו עצובים, אבל אני פרצתי בצחוק, ובשמחה מיהרתי לעזוב את הבסיס.
עוד מקרה שאירע במלך שירותי בנח"ל: אחרי אחד האימונים הקשים, הבטיחו לנו חופשה.
שמחנו מאוד על כך שהאימון נגמר. אך ראינו שבמקום לנסוע ליד מרדכי מסיעים אותנו
לבסיס ולא אומרים לנו דבר. כל שאמרו לנו הוא שאנחנו יוצאים למשימה כלשהי. בהגיענו
לבסיס לא נחנו, ומיד נלקחנו לאפסנאות. שם החזרנו את כל הציוד הישן וקיבלנו ציוד חדש
— רובים, אתי חפירה, כידונים — הכול היה משומן ומבריק. החגור הוצא מארגזים והיה
כולו חדש, כולל כובע פלדה. למראה הציוד הזה נבהלנו. באותה תקופה התרחשה מלחמת
קוריאה, ואנו היינו בטוחים ששולחים אותנו לקוריאה. העלו אותנו על משאיות ונסענו
למחנה צבאי גדול בקרבת נהריה, ורק כאשר הגענו לשם הודיעו לנו שאנחנו עוברים מבחני
כושר. רופאים בדקו את כולנו ומדדו לנו לחץ דם. אחר־כך נתנו לנו אוכל ומנוחה, ולמחרת
בבוקר התחיל המבחן. אחרי שכל אחד לבש את החגור המלא בתחמושת שקלו את כולם, ומי שלא
היה לו מספיק משקל הוסיפו לו תחמושת. כעת היינו צריכים לעבור מסלול של שלושים
קילומטר — מקצתם בהליכה, בהליכה מהירה, בריצה קלה ולבסוף בריצה מהירה מסתערת. כל
שעה זכינו בהפסקה של חמש דקות שבמהלכה הרופאים בדקו אותנו. מי שנפל ולא עמד במעמסה
נלקח באמבולנס ופונה מהשטח. כאשר נגמר התרגיל נתנו לנו שאלונים למלא והחזירו אותנו
לקיבוץ — אז סוף סוף זכינו לחופשה המיוחלת. אבל החופשה הזו לא נוצלה
לבילויים, כי כולנו היינו הרוגים מעייפות, ויבלות הכאיבו לנו ברגליים. למעשה, היינו
זקוקים לבית־חולים ולא לחופשה.
מהקיבוץ היינו יוצאים לאשקלון ולפעמים גם לתל־אביב. ערב אחד יצאנו לתל־ אביב
לראות את הסרט "חלף עם הרוח". לכל אורכו של רחוב אלנבי היו תלויות תמונות־ענק של
קלרק גייבל. באותה תקופה יצאה לשוק הסיגריה עם פילטר. לראשונה בארץ אפשר היה לקנות
סיגריה "עדן". עוד מוצר שיצא אז היה ה"ארטיק" המרובע. באותו ערב קנינו ארטיקים
וסיגריות "עדן" ובילינו ושמחנו, וכמובן ראינו את הסרט הבלתי־נשכח "חלף עם הרוח".
שנתיים בצבא כבר עמדו מאחורינו, והשנה השלישית — שנת השל"ת (שירות בקיבוץ במסגרת
הצבא) — כבר עמדה בפתח. במשך זמן שירותנו איש הקשר מטעם הקיבוץ היה אתנו. הוא היה
בא מדי פעם לאספות ולמסיבות, וכשהתקרב סיום השירות נפגשנו ודיברנו על עתידנו. היינו
כבר בוגרים ומיושבים בדעתנו וידענו שמדובר בהחלטה רצינית, שעשויה להיות מפנה בחיים.
למעשה, במשק הוחלט להפוך אותנו לחברי קיבוץ.
סיום הצבא הגיע! שמחנו מאוד ונסענו לתל־ליטבינסקי (תל השומר) להחזיר את הציוד. שם
הודיעו לנו שנהיה בקיבוץ גבעת עוז, קיבוץ ספר סמוך למגידו. זה היה קיבוץ צעיר של
בוגרי תנועת "השומר הצעיר". רוב החברים היו מדריכים בגרמניה ובהונגריה בתקופה שאחרי
מלחמת העולם. חיים בקיבוץ־ספר פירושם עבודה בשעות היום אך שהייה בכוננות בשעות
הערב, למקרה הצורך, כי היה ברשותנו נשק. בינתיים הקיבוץ שלנו סיכם עם קיבוץ גבעת
עוז, במשותף עם הקיבוץ הארצי, שבשעות היום נעבוד ברמת־השופט ובערב נחזור לישון
בגבעת עוז.
כאן אני מבקש להרחיב את הדיבור על השחרור ועל הקליטה בקיבוץ, משום שהתהליכים האלה
שינו את השקפתי על הקיבוץ ועזרו לי להחליט מה יהיה גורלי ועתידי. כשסיימנו את
השירות בצבא, קיבלנו חופשה של שבוע ימים (רבע שנתית). אחרי שבוע כל אחד יכול היה
לחזור לקיבוץ ולנסוע לכל מקום. אך היות והקיבוץ כבר היה ביתנו, ביקשנו להישאר בו,
אבל הקיבוץ חשב אחרת. הוא לא ידע איך לקלוט אותנו, אלא היה עסוק בחישובים כלכליים,
ומכיוון שאנחנו היינו צריכים להיות בגבעת עוז (בקיבוץ ספר), הקיבוץ שלנו כלל לא דאג
לנו. משום כך, כחברי קיבוץ לעתיד לא זכינו למסיבה או לקבלת פנים ואפילו למקום לינה.
את "קבלת הפנים" הזו לעולם לא אשכח. הגענו לקיבוץ בערך בחצות הלילה. ליד השער חיכה
לנו השומר. הוא לקח אותנו לאחת הסככות, הראה לנו ערמת מזרנים והורה לכל אחד לקחת
מזרון. אחר־כך הסביר לנו שעלינו לגשת לבית־ילדים, שתושביו הקבועים יצאו לטיול.
הנחנו את המזרנים על הרצפה, וכך ישנו את הלילה הראשון בביתנו החדש. באותו הלילה
ידעתי שלא אישאר בקיבוץ הזה, ואם אישאר — זו רק שאלה של זמן. כך הסתובבנו בקיבוץ
במשך כמה ימים, כאשר הייתה להם החוצפה להתעניין ולשאול שמא מישהו רוצה לעבוד כמה
ימים בזמן חופשתו. אני הייתי ראש המתמרמרים, אך היו גם כמה אידיאליסטים עיוורים
ושרופים, שניסו להגן על המעשה. בינתיים עברנו לקיבוץ גבעת עוז, שבו קיבלו אותנו
בסבר פנים יפות וארגנו לנו צריפי מגורים. אמרו לנו שארבעה חברים יעבדו בקיבוץ גבעת
עוז, וכל השאר יעבדו ברמת־השופט. אני הייתי בין אלה שעבדו ברמת־השופט. וכאן שוב
הקיבוץ עשה שגיאה גדולה. בכל בוקר, בשעה שש, המתין לנו טנדר בגבעת עוז, כדי לקחת
אותנו לעבודה ברמת־השופט, אך עם סיום העבודה בשעה ארבע אחרי הצהריים אף פעם לא נמצא
טנדר מוכן להחזיר אותנו לגבעת עוז. אנחנו נותרנו זרוקים על הדשא בהמתנה לטנדר,
ולפעמים היינו מגיעים לגבעת עוז בשעות הלילה עייפים מהעבודה, מההמתנה ומהדרך.
העובדה הזו לא אפשרה פעילות חברתית ופילגה לנו את החברה. התהליך הזה נמשך די הרבה
זמן, ואני התמרמרתי וצעקתי, ושוב הביעו מקצת החברים דעות להגנת הקיבוץ. ואז גמלה
בלבי החלטה שלא לנסוע לעבודה ברמת־השופט. לפי החוק הקיבוץ לא יכול היה לעשות לי
דבר, כי מבחינת הצבא אני השתייכתי לגבעת עוז. מבחינה מצפונית לא היה אכפת לי, כי
הייתי משוכנע בצדקתי. כך התגלגלו פני הדברים עד שהתחלתי לעבוד כחצרן בגבעת עוז.
קיבוץ גבעת עוז התגלה לנו כמקום נחמד של חברה צעירה. החצרן הראשי הבחין במסירותי
לעבודה ואחרי תקופה קצרה, כאשר הלך לקורס מזכירי משק, הייתי לחצרן הראשי. התפקיד
היה מגוון ומעניין וכלל טיפול בסוסים, בתערובת לבעלי־חיים, אחריות על האספקה, חלוקת
חלב והובלת כביסה לבתי־הילדים.
חיי החברה שלנו היו מפולגים, משום שאחדים מאתנו התגוררו ברמת־השופט. לכן החלטנו
שהמגורים יהיו משותפים לבנים ולבנות. אני גרתי עם עוד חבר, יוסי שטרן, עם דבורה
(אשתי לעתיד) ועם החברה אסתר, שסיפרתי עליה. המגורים האלה היו טובים, וחיי החברה
נעשו מגוונים יותר. אך היו לנו גם פיתויים ובגידות בין זוג לזוג, אבל על כך לא
ארחיב את הדיבור. עד גמר תקופת השל"ת כל אחד התחיל לחשוב על עתידו, כי התקרב הזמן
שבו היה עלינו לחזור לרמת־השופט ולהיות חברי קיבוץ לכל דבר. אותי ניסו לשכנע להישאר
בגבעת עוז, אבל לא הייתי מעוניין כי רציתי להיות עם החברים שלי. משום כך החלטתי
לחזור לרמת־השופט ולראות מה יילד יום.
חזרנו לקיבוץ. כל שני חברים קיבלו חדר, וכל שתי בחורות קיבלו חדר, והתחלנו בחיי
קיבוץ. אני כבר הייתי ממורמר מאוד ולא מצאתי עניין בעבודה בנגרייה. לכן, למשך
תקופה, עבדתי בהגשה בחדר־האוכל, ובמשך תקופה רצופה של חצי שנה הייתי שומר לילה.
בינתיים התחילו להיווצר זוגות והפעם כבר יותר ברצינות. אני המשכתי לצאת עם דבורה
והתחלנו לדבר על חתונה. בקיבוץ היה נהוג לאסוף כמה זוגות ביחד ולעשות חתונה אחת
לכולם. אני לא הסכמתי לנוהג הזה, ואז החליטו לעשות לדבורה ולי חתונה שבה יחגגו את
נישואינו בלבד. דבורה ואני היינו הזוג הראשון מהחברה שהתחתן, ואמרו לנו שלזוג
הראשון שיתחתן יקנו רדיו. את המתנה הזו עד היום טרם קיבלנו. ביקשתי מהקיבוץ לארגן
לנו חדר, ואני בעצמי הכנתי לנו את הרהיטים. אפילו את המיטה בניתי בעצמי בנגרייה.
אחר־כך קבענו תאריך לחתונה, אבל אמי ביקשה שטקס הנישואין ייערך בעיר. הקיבוץ התנגד.
ומשום כך לא ביקשתי דבר, אלא רק טנדר לערב החתונה וכמה חברים שיבואו לחגוג אתנו את
ליל כלולותינו. לאמי לא היה כסף, אבל היא הכירה בעל מסעדה שגר בשכנות והוא הסכים
לאפשר לנו לערוך את החתונה אצלו במסעדה. שכן אחר השאיל לי את החליפה שלו — והייתה
לנו חתונה נחמדה.
אחרי החתונה חזרנו עם הטנדר לקיבוץ, ויומיים אחר־כך ערכו לנו חתונה מרשימה מאוד
בקיבוץ. אף על פי שהקיבוץ רצה לעשות שתי חתונות ביחד ואני לא הסכמתי, ערכו לנו
חתונה יפה ואפילו הצלחתי לקבל טנדר כדי להביא את אמי ואת אחי. בינתיים אחי עבר
תקופה של התלבטות, ובסוף עזב את הקיבוץ ועבר לגור בתל־ חנן, לא רחוק מביתה של אימא.
הוא חי חיי רווקות ועבד כטרקטוריסט בדשנים. לאמי הייתה שכנה שהתגוררה בבית סמוך ולה
הייתה בת ושמה חנה, שהתחנכה בקיבוץ משמר העמק. כאשר היא הגיעה לחופשה, אחי הכיר
אותה, התחיל לחזר אחריה ולבסוף הם התחתנו ועברו לגור בצריף בכפר־אתא. בימים ההם
אנשים לא הרוויחו הרבה וקשה היה לקנות דירה. לכן הוא מצא צריף בעבור דמי מפתח ושכר
דירה ששילם כל חודש.
כאן אני אנסה לקצר את סיפור חיי מן התקופה שלאחר נישואיי בקיבוץ, אם כי פרק חיי מאז
ועד היום הוא לא פחות מרתק מסיפור חיי עד הגיעי לקיבוץ. אני מניח שסיפורי מכאן
ואילך לא יעניין כל־כך, כי רבים עברו פרקי חיים דומים לאלה שלי בתקופה שבין שנות
החמישים לשנות השבעים. לכן כל מאורע והתרחשות יוזכרו בכמה משפטים בלבד. כחבר נשוי
המשכתי לחיות בקיבוץ בערך עוד חצי שנה. התמרמרותי גברה יותר ויותר ולא מצאתי חברים
ותומכים. קשרי החברות הלכו והידלדלו. גם בעבודה לא מצאתי סיפוק. ביקשתי להוציא
רישיון נהיגה ולהיות נהג־בית של הקיבוץ, אך הקיבוץ התנגד בכל תוקף. אשתי ואני
החלטנו לעזוב.
את תהליך העזיבה עשינו בקיצור ובלי שיחות קיבוץ כפי שנהוג. עוד לפני שגמלה בנו
ההחלטה לעזוב, ערכתי שיחות עם חברים ותמיד טענתי שמנצלים אותנו ושאנחנו עובדים כמו
חמורים ונשארים חסרי כל. אמרו לי: "הכל פה שלך, הטרקטורים, הנגרייה, חדר־האוכל,
הכלו שלך ופה מושקע כל הכסף". שאלתי בתמהון: ״הכול שלי?״ והשיבו לי בחיוב. בחודשים
האחרונים עשיתי קצת בלגן: בכל פעם שרציתי הלכתי לרפת ולקחתי חלב קר. בכל פעם שרציתי
הלכתי לנגרייה לעשות לי רהיטים, ולחדר־האוכל או למטבח כדי לקחת אוכל. אז התחילו
צעקות וויכוחים, אבל אמרתי להם: ״הרי אמרתם לי שהכול שלי, ואם זה שלי — אני אעשה
כרצוני". לכן, כאשר פניתי למזכיר הקיבוץ והודעתי שאני עוזב ובתוך שבועיים אבוא לקחת
את אשתי, הוא נשם לרווחה. בלבי ידעתי שמזכיר הקיבוץ וכל שאר החברים מחכים לרגע שבו
אעזוב. בערב ניגשתי לסדרן העבודה וביקשתי ממנו שימחק אותי מהסידור. הוא שאל בפליאה
מדוע עליו לעשות זאת, ואני הסברתי לו שאני עוזב ובזה נגמר הסיפור. עזבתי ובאתי
לביתה של אמי — בלי כסף, בלי עבודה. כמעט עירום. אבל ידעתי בבירור שאני רוצה לעזוב
ולא פחדתי. הייתי צעיר וחזק עם הרבה רצון לעבוד ולחיות.
ארגנתי שחי מיטות, ארון קטן וכמה שמיכות ושמתי הכול על גג של מכונית — והעברתי
לבית אמי. כמובן אכלתי אצלה, והלב כאב לי שאני אוכל ממטבחה, כי בשנות החמישים המצב
הכלכלי היה קשה. על אף העובדה שאנשים הרוויחו מעט כסף ועבודה לא נמצאה בקלות, ידעתי
שאעמוד על הרגליים בתוך דמן קצר. נרשמתי כנגר בלשכת העבודה בחיפה, שם הורו לי לבוא
כל יום ולברר אם נמצאה עבודה. משום שאני אכלתי אצל אמי, לא רציתי לנצל אותה עוד
יותר ולבקש כסף לנסיעות. החלטתי ללכת ברגל ללשכת העבודה, ואכן כל יום הייתי הולך
ברגל הלוך ושוב. לבסוף נסעתי לקיבוץ ולקחתי את אשתי. הגזבר עשה חשבון והחליט
שמגיעות לי עוד חמש לירות כפדיון ימי חופשה — וזה היה כל הרכוש שאתו יצאתי מהקיבוץ
אחרי שמונה שנים.
בינתיים גם אשתי חיפשה עבודה אבל לא מצאה. בזמן הזה היא למדה מאמי את סודות הבישול.
אחרי כמה חודשים מצאתי עבודת נגרות ב״סולל בונה" בחיפה. אשתי מצאה עבודה כחדרנית
בבית הבראה של קיבוץ חניתה. היום המאושר בחיי היה יום קבלת המשכורת הראשונה על
עבודתי ב״סולל בונה". מכיוון שהייתי חדש בעיר לא ידעתי כמה משתכר פועל. נודע לי
שרימו אותי, כי נשלחתי לבחינת סוג ג׳ בנגרות רהיטים, אך נציג ההסתדרות נתן לי טופס
של מתלמד. לכן בעבור עבודת החודש הראשון, גם בעבור שעות נוספות ושבת. קיבלתי 160
לירות, זאת בזמן שהמשכורת של פועל פשוט נעה אז בין 200 ל־220 לירות. אבל מאז למדתי
לקח. אחרי תקופה של כמה חודשים קיבלתי סוג ג׳+ וכך התקדמתי הלאה והלאה. בכסף
שהרווחתי ובכסף שאשתי הרוויחה קנינו צריף בנשר ב-100 לירות בדמי מפתח. בכל חודש
היינו צריכים לשלם עשר לירות שכר דירה. כאשר חסרו לי 20 לירות לקניית מקרר. מכיוון
שלא היה לי יותר כסף, חשבתי לנכון לפנות לאחי. הוא היה יותר מבוסס ממני בעיר, וגם
לא היה לי מישהו אחר שיכולתי לפנות אליו. אפילו כסף לאוטובוס לא היה לי, ולכן פניתי
אליו בגלויה וביקשתי ממנו שילווה לי 20 לירות עד לחודש הבא. לאכזבתי הרבה קיבלתי
תשובה שלילית ומכאיבה. הכאב הזה לא פג עד עצם היום הזה. ראשית, לא אחי הוא שענה לי,
אלא אשתו, והיא הוסיפה וכתבה שיש להם כסף בבנק אבל הם אינם נוהגים להוציא אותו. שכן
של אמי, שראה את מצבי. הוציא מכיסו 20 לירות ונתן לי. צר לי וכואב לי שאלה הם פני
הדברים. כבר קודם לכן כתבתי על אחי, ועד היום איני יכול לפענח את פשר התנהגותו כלפי
וגם כלפי אימא. תמיד היה סגור כלפיה ולא הביע לה רגשות. היא סבלה מזה רבות, והדבר
הזה הכאיב לה תמיד כאשר בא לבקר אותה. בדרך כלל, לא שהה במחיצתה יותר מרבע שעה —
ואחר־כך היה קם והולך. לעומת זאת, כאשר היה בא לחמותו, היה יושב אצלה שעות. הכאב
הזה ליווה את אמי עד סוף ימיה. אינני כותב את השורות האלה על יחי מתוך כעס עליו,
אלא מתוך כאב וצער עמוק, ועד היום אני חש פגוע מן היחס הזה.
כאשר עברנו לגור בנשר הייתי די מאושר שכבר הייתה לי פינה משלי ואוכל מכספי. שנתיים
גרנו בצריף, ובו נולדה בתי הבכורה, נעמי. בשנתיים האלה הלכתי הרבה למילואים. הצבא
הכריח אותי לצאת לקורס מ״כים, והתרחשה גם מלחמת קדש. אחרי שנתיים אספתי קצת כסף, על
חשבון מותרות, כי אני יודע לחיות בצמצום. שוב קנינו בדמי מפתח דירת חדר וחצי בחיפה
עם שירותים משותפים בחוץ.
לפני שהיינו צריכים לעבור לחיפה אז אחי הציעה לי שהוא מוכן לעזור לי להעביר הדברים
מנשר לחיפה כי היה לו רכב. הוא עבד כסוכן קלין. כמובן שמחתי מאד וקבענו ליום ששי
בשעה שלוש. כמובן שאנחנו הכנו הכול בחוץ ואפילו את כל תכולת המטבח וכך ישבנו בחוץ
עם הילדה וחכינו. אחי לא הגיע ואנחנו ישבנו אובדי עצות ומודאגים שמא קרה משהו לאחי.
אשתי רטנה ומיד הזכירה לי שלאחי אין מילה ונזכרה שהוא הבטיח לנו מתנת נישואים מנורה
תלויה לחדר והנה יש לנו כבר ילדה ואנו כבר עוזבים את הדירה ועד היום לא קבלנו את
המנורה. חכינו עד שעה 5 ואז הלכתי למרכז תל חנן ובקושי מצאתי עגלון עם עגלה. וכך
עברנו דירה מנשר לחיפה עם ילדה קטנה. כמובן לא הייתה כל התנצלות מאחי והוא אף לא
ביקר בדירה בחיפה. רק אחרי מספר חדשים נפגשנו בסדר פסח אצל אמי ואז במקום להסביר
הוא היה ברוגז אתנו ולא דבר אתנו כלל. ושוב איני כועס עליו, אך כואב לי שעד היום
איני מוצא שום הסבר להתנהגות זו.
בחיפה המשכתי לעבוד. הילדה גדלה. אשתי לא עבדה, אך לאט לאט שוב אספתי קצת כסף וגם
לקחתי הלוואה מקרן הביטוח, ובתוך שנתיים שוב עברנו דירה. הפעם רכשתי דירת חדר וחצי
עם פינת אוכל ושירותים בבית שבו ארבע דירות בקרית־חיים המערבית.
גם חצר הייתה לנו בבית החדש, ופה כבר הייתה חגיגה של ממש. כל החברים שלי לעבודה
קינאו בי והתפעלו על כך שהצלחתי לקנות בית. כל החברים שלי היו רווקים והשתכרו
כמוני, ואני הייתי נשוי ואב לילדה — ובכל זאת התקדמתי. אין לי ספק שהמלחמה, שבה
סבלתי הרבה, בכל זאת עזרה לי ולכן יכולתי להסתפק במועט. חייתי ברווחה כאשר היה
אפשר, וידעתי לאזן את התקציב כאשר לא היה לי. בדירה הזאת חייתי כמה שנים, ולא רחוק
ממני גרה משפחתה של בת־דודתי, המתגוררת באמריקה ואשר במהלך הספר סיפרתי שנסעה
מגרמניה לאמריקה. בקרית־חיים התגוררו אביו ואמו של הבעל של בת־דודתי וכן אחותו
ואחיו. בת־דודתי ובעלה ביקרו בארץ, ואמי נפגעה משום שבת־דודתי באה לבקר אותה רק
לכמה שעות וגם הביאה לנו מתנות צנועות מאוד — בכל זאת היא בת־דודה אמיתית שלי,
ואמי, הדודה שלה, גידלה לה את הילד. לעומת זאת, הם שהו למשך רוב הזמן אצל קרובי
המשפחה של בעלה וגם הביאו להם דברים יקרי ערך. מסתבר שאלה הם פני העולם, ויש אכזבות
רבות.
בבית החדש פקד אותי אסון כבד. אשתי לקחה את בתי, אז בת שלוש, ונסעה אתה לקיבוץ כדי
לבקר את אמה. אני נשארתי לבד בבית כמה ימים. באחד הימים — זה היה ביום שישי — הופיע
אצלי שוטר עם אחי והודיע לי שאמי נפצעה קשה מאוד בתאונת דרכים. האמת הייתה שהיא
מצאה את מותה בתאונה, אבל לא רצו לספר לי. אחי כבר ידע, אבל גם אני כבר ידעתי ורק
העמדתי פנים שאיני יודע, כי כאשר השוטר יצא מביתי שאלו אותו האם אמר לי. השוטר השיב
שלא אמר לי, אלא רק הודיע שהיא נפצעה. נסענו לבית־החולים רמב"ם, ושם נודע לנו כל
הסיפור האכזרי. לא היה צדק בכך שאשה שעברה כל־כך הרבה בחייה וניצלה ממלחמה נוראה
מצאה את מותה בצורה טיפשית כזאת. מתברר שהתקלקל לה בבית ברז מים והיא הלכה לקנות
ברז חדש. כאשר חזרה הביתה התברר לה שהברז לא התאים. היא חזרה לחנות, ובדרך נהג של
קומנדקר צבאי, שיכור ועייף, פשוט דרס אותה. בינתיים חברה שלנו טלפנה לקיבוץ וביקשה
מאשתי שתחזור. אשתי לא הבינה מה קרה. בדרך היא בכתה כי חשבה שקרה לי משהו. רק כאשר
הגיעה לבית אמי, נודעה לה האמת המרה. זה היה סיפור עצוב וכואב שהשפיע על כולנו קשה
מאוד. לאמי הייתה בת (בת חורגת), ילדה בת תשע, שנשארה יתומה מאמה — וזה כאב לנו.
ברור שזאת הייתה טראומה קשה מאוד לילדה. בעלה החדש של אמי נשאר בלי אישה. עברנו
הרבה ייסורים משפטיים, וכאשר המשפט הסתיים קיבלנו סכום כסף כפיצויים לכל המשפחה.
אחי ואני ויתרנו על חלקנו והעברנו אותו לאחותי החורגת, כדי שתוכל להשתמש בו כאשר
תגיע לגיל 18. בינתיים אשתי ואני לקחנו את אחותי אלינו יחד עם אביה. הם התגוררו
אצלנו במשך חצי שנה, ואחותי למדה בקרית חיים. אשתי עזרה לה בלימודים. אחר־כך אביה
עבר חזרה לדירתו, לקח אותה אתו, מצא אישה, התחתן אתה ועבר לגור עם האישה החדשה.
אחותי החורגת המשיכה לגור אתו עד שמצאה בחור טוב ונחמד והתחתנה. אחרי תקופה של כמה
שנים אחותי שוב עברה טראומה, כאשר אביה נפטר. אחר־כך ניתק הקשר בינה לבין אמה
החורגת.
לאחר שנודע לאשתי האסון שפקד את אמי ז״ל, היא אמרה לי שהיא רוצה עוד ילד. אחרי כשנה
מיום מותה של אמי ז״ל, נולד ילדי השני, יוסי, הקרוי על שם אביה של אשתי. דירת החדר
וחצי הייתה קטנה מלהכיל שני ילדים. שוב אספתי קצת כסף, חברים הלוו לי קצת וקניתי
דירת שני חדרים, מרפסת, מסדרון ומטבח, שירותים וחצר גדולה. זה היה בית
דו־משפחתי. שוב הייתי מאושר ושמח על שהתקדמתי. הרבה חפצים לא היו לנו, כך שהעברנו
את הכול בשתי עגלות. בבית הזה, הסמוך לים, היה לנו טוב ומרווח. הילדה הלכה
לבית־הספר והבן הלך לגן. ניהלנו חיי חברה, ואצלנו בבית נערכו הרבה מסיבות. בעיקר
החברים הרווקים היו מרבים לבוא לארוחות צהריים ולים. בכל פעם שחבר הכיר בחורה הוא
היה מביא אותה אלי כדי שאביע את דעתי.
בחברת "סולל בונה" עבדתי כמרכיב תריסים, אך באותה תקופה נסגרה מחלקת התריסים
ועברתי למחלקת נגרות בניין. באותה תקופה עבדתי הרבה מחוץ לבית. והייתי מגיע הביתה
פעם בשבוע. אם המרחק היה קצר (כמו, למשל, חדרה או קיסריה) הייתי בא הביתה גם באמצע
השבוע, בדרך־כלל ביום שלישי. בשנים ההן לא חיינו ברווחה ושמרנו על התקציב. פעם
בחודש היינו הולכים לקולנוע, וכאשר עבדתי בחוץ הייתי מביא קצת אוכל ומצרכים מהבית
כדי שלא לבזבז כסף מחוץ לבית. היינו מרבים לצאת לטיולים בשבתות, כפי שמקובל היום.
מכיוון שגרנו קרוב לים, הלכנו ברגל, מה גם שלא היה רכב לכל אחד. חיי הנישואים היו
פחות או יותר בסדר, וגם עם הילדים לא היו בעיות מיוחדות. היות ועבדתי הרבה מחוץ
לבית והייתי צעיר. כמובן שהיו לי כל מיני הרפתקאות חולפות בכל מיני מקומות, אך תמיד
במקום הראשון הייתה המשפחה. תמיד הקפדתי לשמור על שלמות המשפחה ואף פעם לא עלה על
דעתי לפרק אותה. את המין שמחוץ לנישואים ראיתי כהרפתקה חולפת ולא נקשרתי באהבה
וברצינות. ראיתי במין חלק מהחיים ומצורכי הגוף, בדיוק כמו החלפת חולצה או גרביים.
על הדברים האלה אף פעם לא סיפרתי לאשתי, כי בעיניי אלה לא היו דברים חשובים.
לא הייתי מעוניין להרוס בית ומשפחה. באותו זמן נכנסתי לגור בבית החדש ליד הים.
בשכנות לדירתי (הבית היה בית דו משפחתי) גרה אישה ושמה יהודית. היא גרה עם בעלה ועם
בתה הקטנה. לפני שנכנסתי לגור בבית היה לי זמן של חודש ימים לשיפוצים. בזמן
השיפוצים יהודית הייתה באה אלי במכנסיים קצרים הדוקים ומבלה בדירתי הרבה זמן וגם
מביאה לי קפה. בהמשך גם ראיתי שהיא נמשכת אלי ומעוניינת בי. היא הייתה באה עם בעלה
לבלות אצלנו במסיבות והייתה רוקדת אתי ומפתה אותי. אפילו כאשר שיחקתי דמקה עם בעלה,
היא הייתה יושבת מולי ומתעסקת עם רגליה ברגלי. יש לציין שהיא הייתה בחורה צעירה
גבוהה ומושכת. בינתיים פג תוקף השכירות שלה ואני עזרתי לה ולבעלה לעבור דירה. היא
באה לבקר אותנו, ומדי פעם כאשר הלכתי עם חברים לקולנוע היא הייתה מצטרפת אלי. פעם
ביקרתי אותה בכיתה. ורבע שעה לפני שבעלה היה צריך לחזור לא נתנה לי ללכת והיא כמעט
ערומה. ראיתי שהעניין מתחיל להיות רציני, ומאז היא גם הייתה באה יותר פעמים אלינו
ומחכה שאחזור מהעבודה. הסברתי לה שאיני מעוניין להרוס בית וראיתי שהיא כן מעוניינת
ולא מפחדת מבעלה — להיפך, היא רוצה שהוא יתפוס אותה על חם, ואני רואה את יחסינו
כמשיכה בין שני המינים. העניין הגיע לשיא כאשר יום אחד אשתי לא הייתה בבית, ואני
ביקרתי אצלה עם הבן שלי. באותו ערב השכן שלה ערך בביתו מסיבה והזמין את יהודית ואת
בעלה. גם אני הצטרפתי לחוגגים למשך כמה דקות ואמרתי שאני צריך לעזוב כדי להשכיב את
הכן. יהודית אמרה לי שהיא הולכת לעזור לי. היא השאירה את בעלה אצל השכן ונשארה אצלי
עד ארבע לפנות בוקר. אז ראיתי את זה כסוף הפרשה. ראיתי שהיא עושה הכול כדי להרוס לי
את המשפחה, וגם השכנים הבחינו בכך. לכן, אחרי שאשתי חזרה, רמזתי לה שיש בינינו
יחסים וביקשתי ממנה לגרש אותה, אם היא תשוב ותופיע אצלנו. וכך היה.
אחרי כמה ימים היא באה לחפש אותי, ואז אשתי רבה אתה וגרשה אותה. אשתי סבלה מאד מזה,
אבל אחרי כמה שבועות החיים חזרו למסלולם. בינתיים, לאחר שהסיפור התפרסם בקריה, בעלה
של יהודית הכריח אותה לעבור דירה, והם עברו למקום רחוק יותר. כדי להצדיק את מעשיה,
היא הפיצה סיפור שאני אנסתי אותה. מובן שאחרי כמה זמן היא התגרשה מבעלה, ויותר לא
ראיתי אותה.
החיים עברו בשגרה של עבודה, בית, חינוך ילדים וניסיון לחסוך כסף, כי הדירה הייתה
נוחה אבל קטנה. הילדים גדלו, וכולם בסביבה בנו והוסיפו חדר. אני לא חלמתי על זה כי
לא היה לי מספיק כסף. אבל הזמן עשה את שלו ואחרי זמן־מה הבאתי מהנדס שהכרתי ב״סולל
בונה" וביקשתי שיכין תוכנית לעירייה, אבל בתחילה ציירתי לו את התוכנית שלי, שהייתה
שונה מן המבנה שכולם בנו והרבה יותר מתוחכמת ויפה. הגשתי את התוכנית הזו לעירייה,
ואישרו לי לבנות. בינתיים חיכיתי לזמן טוב יותר. כאשר באתי הביתה מעבודתי בצפת,
אשתי סיפרה לי שיש קבלן ערבי משפרעם שבנה לא רחוק מאתנו ויש בידיו כל החומרים
(קרשים ופיגומים) והוא מוכן לעבור אלינו ולהתחיל לעבוד, כי אין לו עבודה אחרת.
ניצלתי את ההזדמנות הזו, יצרתי אתו קשר ודיברנו על מחיר. כאשר הגענו לדבר על המחיר,
אמרתי שאני רוצה בתשלומים של מאתיים לירות לחודש — והוא הסכים לבנות את השלד. את
היתר תכננתי לעשות בעצמי: את הנגרות, את גג הרעפים ואת השלד של מחסן קטן בחצר.
עבדתי קשה בימי שישי ובשבת כי זמן אחר לא היה לי — והבית קם על רגליו. רק לגג לקחתי
איש מקצוע, ובמשך שבת אחת הוא ואני בנינו חצי גג. בשבת השנייה בניתי בעצמי את חציו
השני של הגג. חברים עזרו לי לסדר את הרעפים על הגג וכך הבית קם, אמנם בלי טיח־חוץ
ובלי ריצוף.
אני מוכרח לספר על דבר מעניין שקרה לי בעת חיבור הגג. לצורך ההרכבה הייתי צריך
לפתוח חלק מהרעפים אצל השכן, אך מכיוון שהדבר נעשה בעיצומו של החורף ולא הספקנו,
כיסינו את הפתח בפח ושמנו עליו לבנים. בלילה ירד גשם שוטף והתרחשה סערה גדולה
(אפילו ברדיו הודיעו על הסערה). הסערה גרמה להפסקת חשמל, ואנחנו בבית שמענו דפיקות
נוראות על הפח שהיה מונח על הגג. פחדתי שהפח ייפול מעוצמת הסערה, והוא עלול לעשות
שמות ואפילו להרוג בן אדם. לפיכך החלטתי לצאת החוצה ולעלות על הגג. אשתי בכתה ונתנה
לי כובע גרב ומעיל גשם, אבל הגשם הכבד לא הפחיד אותי. המחזה היה מחריד: בחוץ חושך
מוחלט וסערה עם גשם — ואני עולה לגג. בקושי הצלחתי לעלות. הסולם נפל אחרי שעליתי
ונשארתי מחזיק את עצמי על ארבע. אשתי ביקשה לצאת מהבית, אבל לא נתתי לה מחשש שהפח
ייפול עליה. איכשהו הצלחתי להרים את קצה הפח, שעה שהרוח ניסתה למשוך ולהעיף אותו
מידיי. נאבקתי בכל כוחי ונשכבתי על הקצה בניסיון לקפל את הפח הרבה קיפולים כך שיהיה
כבד. כאשר גמרתי לקפל, התפללתי שאלוהים יעזור לי ושהפח ייפול על הדשא. דחפתי אותו
בכל כוחי, והוא אכן נחת על הדשא. לאחר מכן קפצתי מהגג בשלום, וכאשר הכול נגמר נשמתי
לרווחה ונכנסתי לבית. אשתי קיבלה אותי כאילו זה עתה שבתי מחזית הקרב.
באותו זמן לערך ביקשתי מהנהלת "סולל בונה" חופשה ללא תשלום. רציתי להרוויח קצת כסף
מעבודות פרטיות, אך הם סירבו. קשה היה לגור בבית בלי טיח בחוץ ובלי אריחים על
הרצפה. לכן הזמנתי את הקבלן וגם הוא שכנע אותי שרצוי שהוא יסיים את עבודות הטיח,
הריצוף, האינסטלציה והחשמל. את עבודת הצבע והסיד עשיתי בעצמי ואחר־כך סגרתי את
המרפסת בתריסים. עם סיום העבודות היה לנו בית למופת, וכל השכנים התפעלו מהעבודה
וממחיר העבודה — חצי מן המחיר שעלה לכולם. אבל החובות חנקו אותי וממש לא נשאר כסף
לאוכל. אני זוכר שעבדתי בצפת, ואשתי כתבה לי מכתב (זה היה פסח) שהיא הכינה כל
המצרכים במדף. בעל המכולת לא אישר לה את רכישתם בתשלומים והוציא אותם מידיה. בעל
המלון שבו עבדתי התחשב בי ונתן לי מעט כסף כמקדמה וביקש שארכיב לו שני תריסים
בחלונות. העבודה הזו הצילה אותי, אבל גם הביאה אותי להחלטה חד־משמעית שכך אני לא
אוכל להמשיך. בינתיים גם עברתי ניתוח שבר, ומאז לא שלחו אותי עוד לעבודה בחוץ. עקב
כך גם הרווחתי פחות, והמצב נעשה יותר גרוע. לא הייתה לי ברירה והתחלתי לקבל עבודות
פרטיות והתחייבתי לאנשים. פתאום בא אלי מנהל המפעל והורה לי לצאת לעבודה בירושלים.
הימים היו ימי הקיץ, אחרי מלחמת ששת הימים, והיה צורך לבנות צריפים בגבעת התחמושת.
עניתי למנהל שכאשר הייתי "חנוק" וביקשתי לעבוד בחוץ ההנהלה לא אפשרה לי. עכשיו,
אחרי שהתחייבתי לאנשים, איני יכול לצאת לעבודות חוץ. הוא אמר לי שדינו של סירוב
לצאת הוא כדינה של התפטרות. אמרתי לו שאם הוא רוצה, עליו לפטר אותי. מכיוון שהיה לי
ותק של 13 שנים, לא יכולתי לאבד את השנים האלה. לכן הלכתי לוועד, ואחרי בירורים
ודיונים המנהל קרא לי והציע לעשות הסכם שעל פיו אצא לשבועיים לעבודה בירושלים והוא
אישית ישלח לי מכתב פיטורים שיאפשר לי לקבל פיצויים. אז נתתי לו את ידי והסכמתי. כך
הצלתי את עצמי מהחובות. אחרי שבועיים קיבלתי את המכתב ואת הפיצויים וקרן הפנסיה.
שילמתי את כל החובות והתחלתי לקבל עבודות פרטיות בתריסים. במצב הזה שוב יכולתי
להתחייב וקניתי רהיטים בתשלומים לכל הבית.
וכאן תם הפרק של "סולל בונה" ובניית הבית. כאן התחלתי בחיים חדשים כעצמאי. קיבלתי
טלפון ובמחסן אכסנתי ציוד. פרסמתי מודעות ואנשים התחילו לבוא לבית ולהזמין עבודות.
רבים חיפשו אותי ושאלו את אשתי: "איפה אדון מונצ׳ר". כל החברים התפעלו מהצלחתי, אבל
הדבר לא מצא חן בעיני אשתי ובעיני קרוביה. השכנים התחילו לשאול את אשתי לפשר
היעדרותי מהבית בשעה תשע או עשר בלילה. אני רוצה לציין שכל היום עבדתי בהרכבות
בבתים ובהזמנת החומר והייתי מוביל הכול עם אופנייים ומעמיס הכול על הגב. רק להטוטן
מהקרקס היה מצליח לעשות את מה שאני עשיתי, ולכן נשאר לי זמן רק בערבים לקבל עבודות
חדשות. לפעמים באמת הייתי צריך להישאר עד חצות הלילה כדי לשכנע אנשים לתת לי עבודה.
אבל אשתי לא האמינה לסיפור הזה ומיד חיברה שתיים ועוד שתיים, ונזכרה באחד מסיפורי
הבגידה שהיו לי בעבר. היא גם פיתחה תסביך שאני "אדון מונצ׳ר" ושהיא השפחה והעוזרת
בבית. פעם ביקשתי סתם "תביאי לי, בבקשה, את המאפרה", ואז היא אמרה: "אני לא פועלת
שלך". בקיצור, במקום לעודד אותי ולהיות לצדי לאחר שעות עבודה רבות, התחילו מריבות
רבות בינינו, ופתאום קיבלתי מכתב מעורך־דין שעלי להוציא את הכלב מהחצר. היא טענה
שלפני שאני שב הביתה, קודם כל אני אומר שלום לכלב. ורק אחר־כך לה. זה פגע בי קשה.
שנים רבות היה לנו כלב, ואני אוהב מאוד כלבים. הכלב גם שמר על המחסן עם הסחורה.
כאשר אמרתי לה שאין בכוונתי לסלק את הכלב, היא הודיעה שהיא מבקשת להתגרש.
אשתי התכוונה בכל הרצינות ואף הלכה לרבנות והזמינה תור. ניסיתי לדבר ללבה ואמרתי
שאני רוצה שלום־בית ואיני רוצה שהילדים יסבלו. דומה שלא סתם אומרים שאשה יכולה
לבנות גבר — ואשה יכולה להרוס גבר. אחרי שעברנו דרך ארוכה של סבל ומחסור וסוף סוף
הגעתי לבית יפה, היא ביקשה להרוס הכול. אני לא יכולתי לעמוד כל ערב במריבות
בהתפרצויות שלה, אבל שכנעתי אותה להירגע עד לחגיגת בת־המצווה של בתנו נעמי, ואכן
חגגנו את בת־המצווה בביתנו החדש. 150 איש התארחו בחגיגה שערכתי עם שולחנות בסלון
ובמרפסת. הבאנו טבחית, שהכינה והגישה, והיה ממש אושר. אבל אנשים וחברים עוד לא ידעו
על הגירושים הצפויים. ניסיתי לשמור את הדבר כסוד מתוך תקווה שייתכן ונוכל להציל את
המצב. אבל אשתי הייתה בשלה והמשיכה לריב. אני התחלתי להתמוטט. הראש כבר לא היה
בעבודה, והייתי חוזר מאוחר בלילה כדי שלא לריב. הייתי מסתובב בלילה לבד וגם התחלתי
ללכת לבר, שעד העת ההיא לא ידעתי מה פירושו של מקום כזה בכלל. ערב אחד הכרתי בחורה
צעירה בת 18 , יפה ובלונדינית. מכיוון שהיא משכה אותי מאוד ומאחר שהייתי במצב מדוכא
מהבית, הלכתי אתה למלון והתאהבתי בה חזק. לבסוף הרגשתי ממש שאיני יכול בלעדיה.
התברר לי שהיא נערה שעבדה בבר אחר, לא באותו בר שפגשתי אותה, אבל כבר לא יכולתי
לסגת והיא גם נתנה לי להרגיש שהיא אוהבת אותי. מדי ערב הייתי הולך לבר ומחכה שהיא
תגמור לעבוד, ואז הלכנו לביתה. יחד עם זאת דיברתי עם אשתי ושוב הצעתי לה שלום בית,
כי ייתכן שהיא תאחר את המועד ואני עשוי להתאהב במישהי אחרת, ואז כבר לא יהיה לי
אכפת. אבל היא עמדה על שלה, ואנחנו חיכינו לתאריך של הדיון ברבנות. הבת הייתה אז בת
12 , והבן בן שמונה וראיתי איך הם סבלו ונראו רע. אשתי אמרה שהיא עוד צעירה ויפה
וחלמה על עתיד ורוד, בלי לחשוב מה באמת יקרה לנו ולילדים.
בינתיים המשכתי להיפגש עם הבחורה. ניסיתי להוציא אותה מהבר ואף הבאתי אותה להיות
הפקידה שלי, אבל ראיתי שאני מתאהב בה יותר מדי. מתוך חשש שאתאכזב אזרתי עוז והפסקתי
להיפגש אתה. היה לי קשה מאוד, עד שיום אחד הכרתי את קמליה, אישה אלמנה. מיד בפגישה
הראשונה נוצר ניצוץ של אהבה בינינו, ממש כאילו היינו בני 18. פגשתי אותה בנתניה
ובילינו בתל־אביב, ומאותו לילה ואילך לא יכולנו להיפרד עוד. באותו ערב סיפרתי לה
שאני עוד לא גרוש, ושאם אשתי תסכים לשלום בית אני אסכים. אבל היא לא ויתרה ואמרה
שהיא מוכנה להיות אתי עד לתאריך של הגט. אותו לילה נשארתי אתה בנתניה. למחרת הלכתי
לאשתי וסיפרתי לה שמצאתי אישה שאני אוהב, אך אם בכל זאת היא תסכים לשלום בית אני
אוותר על הכול ואחזור אליה. בינתיים מכרנו את הבית וחילקנו את הרכוש. גם בנוכחות
הרבנים ביקשתי לעשות שלום בית ולהתחיל מחדש למען הילדים, אך לשווא.
כאן תם פרק של 13 שנות נישואים. התחלתי לצאת עם קמליה, והילדים היו באים אלי פעם
בשבועיים. לקמליה היו גם שני ילדים בערך בגיל של הילדים שלי. אחרי שלושה חודשים
התחתנתי עם קמליה. היא מכרה את ביתה בנתניה ובינתיים עברנו לגור בדירה ששכרתי
בחיפה. שוב התחלתי להיות מאושר, עבדתי במרץ ובאתי הביתה שמח ומאושר. האהבה בינינו
גברה מיום ליום, ופשוט לא יכולנו להיפרד לרגע. היא יהיתה קנאית וקרעה את כל התמונות
של הבחורות ואמרה לי לסלק את הפקידה החדשה ובאה לשבת במשרד עד שהחלטנו לקנות בית
במשותף מהכסף שנשאר לה מהבית. לבסוף לקחתי משכנתא וקנינו בית חדש לגמרי בסביניה,
דירה גדולה, שלושה חדרים ועוד חדרון קטן ומחסן. זו הייתה תקופה של אושר, וכל משפחתי
— אחותי ואחי — וחברים אמרו לי שמזמן לא ראו אותי מאושר כל־כך. הם אמרו לי שאני אדם
מפלדה, שאחרי כל־כך הרבה מכות אני קם כל פעם מחדש יותר ויותר חזק. למעשה, חמישה
חודשים מיום גירושי כבר היו לי בית חדש ואשה חדשה.
אך כרגיל החיים מתאכזרים, ואחרי תקופה של כמה חודשים הייתי צריך להתמודד עם בעיות
חדשות. סברינה, הבת של קמליה, למדה במוצקין. זו הייתה סביבה חדשה בעבורה, ואני
הייתי לה אב חורג. היא ירדה בלימודים וכל יום בכתה וביקשה לחזור ללמוד בנתניה. אני
כמובן לא הסכמתי, וכולם אמרו שאני צודק, כי אחרי זמן־מה האימא תתגעגע לבת ואז גם
היא תרצה לחזור לנתניה. על אף כל הדיבורים סברינה עברה לנתניה. מומי, בנה השני של
קמליה, נקשר אלי מאוד. הוא היה אז בערך בן שבע, וגם אני אהבתי אותו והתייחסתי אליו
בדיוק כמו לבני. מומי סבל מאוד כאשר בני יוסי היה מגיע לחופשות. כאשר הוא היה שומע
איך יוסי קורא לי אבא, הוא היה נזכר באביו ומבקש לקרוא לי "אבא", אבל גרונו נחנק.
קמליה הייתה קוסמטיקאית ובחדרון הנוסף קיבלה לקוחות. בתחילה היא קצת עבדה, אבל הראש
שלה היה אצל בתה סברינה. הצעתי לה שנהפוך את המשרד שלי לחדר קוסמטיקה, ואני עצמי
עברתי לחנות שכנה שבה הקמתי בית־מלאכה ומשרד. ובאמת זה עזר לתקופה של כמה חודשים.
אבל בכל פעם שחזרה מביקור אצל בתה סברינה, הזניחה את המכון שלה, וחיינו השתנו. אבל
האהבה עוד הייתה חזקה והיה לנו טוב ביחד. באחד הערבים קיבלתי "מכת מוות". קמליה
הציעה שנמכור את הבית ונעבור לנתניה. בעבורי זה היה הלם. אני נמצא בחיפה למעלה מ־20
שנה ובה נמצאים עבודתי וחבריי. היא ידעה שאני אוהב אותה ואני רוצה שיהיה לה טוב,
משום שהיא רוצה לגור בנתניה קרוב לבתה סברינה ולהוריה. שבועות אחדים התלבטתי עד
שהסכמתי לצעד הגורלי הזה — וזו הייתה טעות חיי. מרגע זה עד עצם היום הזה נערמו בדרך
חיי מכשולים רבים. הוריה וחבריה אמרו לי לא לעבור מחיפה, אבל אני אהבתי אותה מאוד
ולכן לא יכולתי לסבול את געגועיה לבתה.
מכרנו את הבית בסביניה, ובכסף שקיבלנו שילמנו את המשכנתא ואת ההוצאות של שכירת משרד
בנתניה, קניית מכונות ותשלום של שנה מראש בעבור דירה ששכרנו והעברת הרהיטים. את
היתרה הפקדנו לבנק, כדי שבעתיד נוכל לקנות דירה. לאחר המעבר התגוררנו בנתניה קרוב
לשלוש שנים, ואלה היו השנים היפות בחיי. היו לנו חיי חברה ומסיבות, וקמליה הייתה
מאושרת. מדי ערב היא המתינה לי במרפסת, ובשובי הביתה קיבלה אותי כמו נסיך. האהבה
תמיד עמדה מעל לכל ולא פסקה לרגע. כאשר הייתה פחות עבודה במשרד שלי נאלצתי לקבל
עבודה בחיפה כקבלן, ואז קמליה שוב לא הייתה מאושרת. היינו מעט זמן ביחד משום שהייתי
חוזר מאוחר בלילה. גם בעיית הילדים שלי הטרידה אותה, משום שהייתי צריך להחזיר אותם
לאמם — וביליתי יותר זמן בדרכים מאשר בבית. קמליה אמרה שהיא רוצה לשוב לחיפה.
הצעד הזה שימח אותי והתחלנו בחיסול המשרד. התחלתי לחפש בחיפה דירה בשכירות, ובתוך
זמן קצר עקרנו לחיפה. כרגיל, בתחילה היה יפה וטוב. הפעם הבת שלה הייתה באה לבקר בכל
שבת, וגם הוריה היו באים אחת לשבועיים, ואני הייתי מחזיר אותם לביתם. הכול היה טוב
ויפה, עד שבני יוסי היה צריך לעבור אלי במלאת לו 13 שנים. זמן רב הייתי טרוד בהכנות
לטקס בר־המצווה: הזמנתי אולם, ויוסי נרשם לבית־ספר בעזרת קמליה. כשבועיים לפני טקס
בר־המצווה היא אמרה לי את הדבר הנורא ביותר, אחרי כמעט חמש שנים של חיים ביחד. היא
אמרה שאינה יכולה לקבל את בני, כי מפריע לה נפשית שבני ובנה יהיו ביחד ולאחד יהיה
אבא ולשני למעשה לא יהיה אבא. אף על פי שאהבתי את מומי והוא אהב והעריץ אותי,
ובבית־הספר תמיד הציג אותי כ"אבא" שלו וסיפר עלי סיפורי גבורה, היא טענה שמגוריו של
יוסי בבית יפגעו בבנה.
אחרי זה התחילה המריבה הראשונה בינינו, והיא עזבה את הבית ונסעה לנתניה.
כל יום היא הייתה כותבת לי שאינה יכולה לחיות בלעדיי והיא מבקשת לשים קץ לחייה — אך
עמדה על כך שבני לא יוכל לחיות אתנו. מאחר שלא הייתה לי ברירה, התחלתי לחפש לו מקום
בפנימייה. כאשר הודעתי לה שתמצא לו מקום בפנימייה, היא שמחה וחזרה לחיפה. ערכנו לו
חגיגת בר־מצווה ושוב הכול היה טוב ויפה. אך משהו הטריד אותה ואת מנוחתה. כעבור
זמן־מה שוב לא הייתה מאושרת. כאשר ילדיי היו מגיעים לחופשה, היא הייתה עצבנית
ומתוחה ושוב התחילה לדבר על כך שלא טוב לה בחיפה, שאין לה חברים ושהיא מתגעגעת
להוריה ולבתה סברינה. ואז היא שוב ביקשה לחזור לנתניה. כל החברים וכל המכרים שלנו
כבר השתגעו לגמרי מאתנו ואמרו שאנחנו לא־נורמליים — אוהבים וממררים את החיים זה לזה
ולא יכולים להיפרד. אבל זו הייתה המציאות. זו הייתה מין אהבה חולנית. לא חשבנו על
שום חומריות ושום עניין כלכלי ולא חיפשנו קלות ונוחות — העיקר להיות ביחד. שוב
עברנו לנתניה. חשבון הבנק הלך והידלדל מכל ההעברות האלה. לאחר שנה וחצי היא ביקשה
לקנות בית, אבל לא היה לנו מספיק כסף, ואני לא יכולתי להתחייב כי לא הייתה לי הכנסה
קבועה. בתקופה הזו הלכו והתגברו המריבות, אך צץ בי הרעיון לעבור לכרמיאל. לבסוף
הגענו לידי הסכם שנתגרש.
כלל וכלל לא היה פשוט להתגרש כאשר אוהבים. בתקופה שבה חיכינו לקבלת הגט התחתנה
סברינה עם בחור ממושב, ואנחנו השתתפנו חלקית בחתונה. היא קיבלה ממני מתנה אישית
יפה. בינתיים הגיע תאריך הגירושין. בעוד אנו עומדים ברבנות התחילה קמליה לבכות, וגם
אני בכיתי. הרב יצא החוצה ואמר שאי אפשר לגרש אותנו במצב הזה. הם נתנו לנו הפסקה של
כמה שעות להחליט ולהירגע, ואחרי כמה שעות נפרדו דרכינו. אני נסעתי לחיפה, והיא
נשארה בדירה השכורה בנתניה עם כל התכולה של הבית.
בחיפה שכרתי חדר, וניסיתי לשכוח את הכאב. בתקופה הזו נפגשתי עם הרבה נשים ובחורות
בניסיון לבנות לי חיים חדשים, אך בכל יום קיבלתי מכתב דחוף שאבוא לבקר, משום שהיא
אינה יכולה לחיות בלעדי. שוב התחלנו להיפגש ובשבתות הייתי נשאר בנתניה. התקופה הזו
נמשכה כחצי שנה, והיא אמרה שהיא רוצה להתחתן אתי שנית ולחזור לחיפה. הפעם נסענו
שנינו לחיפה, והיא בחרה מקום יפה למגורים, שבו שכרנו דירת שלושה חדרים. שוב העברנו
את הכול מנתניה ונישאנו בפעם השנייה. בנה מומי התקרב לגיל 13 ואני תכננתי והכנתי את
חגיגת בר־המצווה שלו כאילו היה בני שלי. במסיבת בר־המצווה נכחו הדודים שלו מצד אביו
המנוח וכל החברים מנתניה ומחיפה. שוב היה לנו טוב, והאהבה הייתה יותר גדולה ויותר
חזקה מתמיד. אהבה כזאת רואים בסרטים: גרוש נפגש עם אלמנה, ומאותו יום הם שבים להיות
צעירים בני 18 , כאילו זו אהבה ראשונה בחייהם. קשר חזק כזה לא היה לי בחיים, קשר
ששרד על אף כל ההפיכות האלה וכל ההעברות לנתניה ובחזרה ועל אף הפירוד. אני רואה את
אהבתה במכתביה "זאת אהבת נצח", "אפילו אם תמות, חס וחלילה, אוהב אותך לנצח", "אתה
משהו כמו אנדרטה שתישאר לעולם ועד", "זה משהו עמוק בתוכי שאף פעם לא אשכח״ — אלה
קטעים ממכתביה מן הזמן שבו נפרדנו. גם אני לא הרגשתי אהבה כזאת כלפי אף אישה בעולם.
החיים נמשכו כרגיל, והכל היה בסדר. בתי נעמי סיימה את לימודיה בפנימייה וסיימה קורס
אחיות בעפולה. בני עדיין שהה בפנימייה. בינתיים עזר אלוהים ואני קיבלתי שילומים
מגרמניה, אחרי מאבק משפטי שנמשך 13 שנים. בעקבות זאת קמליה התחילה ללחוץ עלי שאקנה
בית. אני התנגדתי כי אמרתי שאחרי כל השנים של חובות ומתחים כספיים אני רוצה קצת
לנוח בשקט ולחיות בשלווה ובלי דאגות, כי אני יודע שיש לי "אבא" בצד (השילומים).
בדרך כלל הצלחתי לשכנע אותה, אך כל שבועיים שוב התחילה מריבה על כך, עד שעזבה את
הבית ובמשך שבועיים שהתה בנתניה. אני הייתי בדיכאון כבד, ואפילו הביאו שוטר לביתי
כדי לשמור עלי שלא אשים קץ לחיי. בו בזמן גם היא הייתה בדיכאון, ובאחד הימים טלפנו
לי לבוא דחוף. מצאתי אותה שוכבת רדומה. לקחנו אותה לבית־החולים בחדרה, והתברר שלקחה
כדורים. שוב נוצר קשר והבטחתי לה שאקנה בית. היא חזרה וקנינו דירת שני חדרים וחצי
במקום יפה. הבית עמד ריק במשך כמה חודשים, ואני שיפצתי אותו ועשיתי דברים יפים, עד
שכל מי שביקר התעניין לדעת "מי הארכיטקט שתכנן את הבית". עברנו לגור בבית. והפעם
חשבתי שסוף סוף נוכל לחיות בשקט ובאהבה.
עברנו תקופה יפה. חיינו יפה, ושוב היו לנו חיי חברה. חברים מחיפה ומנתניה וכן הוריה
באו לבקר. אך בעיית הילדים שלי לא נפתרה. תמיד כאשר בני היה בא, היא הייתה מתוחה
והיו מתפתחות מריבות. לא ידעתי מה לעשות, נפגעתי והרגשתי מרומה.
התחלתי לחשוב שכל האהבה הייתה מדומה וחלק ממשחק עד שקניתי בית. עכשיו, כאשר יש לה
רכוש, היא לא תצא בידיים ריקות. מכיוון שרציתי לשמור על כבודי בפני ילדיי, הפעם אני
עזבתי את הבית והשארתי הכול. שכרתי לי דירה וקניתי קצת רהיטים. את הכתובת היא ידעה,
כי בנה מומי היה בא לבקר אותי ואת הכלב שהיה לי. שוב התחלתי לחפש נחמה בנשים אחרות,
והפעם שקלתי ברצינות לחזור לחיי קיבוץ. לכן הלכתי למחלקת הבודדים של התנועה
הקיבוצית כדי להתקבל לקיבוץ. במחלקה הזו קיבלתי כתובות של נשים בקיבוץ, ובכל שבוע
הייתי נפגש עם נשים מקיבוץ אחר. אך שוב קמליה לא נתנה לי מנוח. היא התחילה לבוא אלי
כל ערב והשאירה לי פתקים בדלת, עד שהצליחה להחזיר אותי הביתה. עזבתי את הדירה, ואת
כל הרהיטים שקניתי העברתי לבתי נעמי שהתחתנה ועברה לגור במושב.
שוב חזרתי הביתה לניסיון, אך הניסיון לא הצליח והחיים נהיו גרועים. חברים הפסיקו
לפקוד את ביתנו, ותמיד כאשר ילדיי באו, היה מתפתח ריב. שוב החלטנו להתגרש. עשינו
הסכם שעל־פיו סוכם שאני אישאר בדירה ואתן לה 60,000 לירות. לאחר שלא מצאה דירה, היא
התחילה לבכות. הצעתי לה להישאר בדירה ולתת לי 60,000 לירות. לזה היא הסכימה, והלכנו
לרבנות. עד לדיון גרנו ביחד, כאילו דבר לא קרה, וחיי האהבה היו תקינים. כאשר הלכנו
להתגרש לא בכינו, והכל עבר בשלום.
שכרתי לי דירה קטנה, והפעם היא לא ידעה היכן אני גר. אני עבדתי כמנהל עבודה
בתריסול. יום אחד היא ישבה בבית קפה וראתה את המכונית שלי עוברת. היא רצה אחרי הרכב
שמצאה אותו חונה באחד הרחובות, אך היא לא ידעה באיזה בית אני נמצא. היא הלכה מבית
לבית וצעקה "ישראל! ישראל!". כאשר שמעתי את קולה, יצאתי החוצה. היא אמרה "עברתי פה
במקרה", אני הבנתי והזמנתי אותה פנימה. וכך זה התחיל שוב. היינו גרושים, אבל לא
עזבנו זה את זה. כל פעם שרציתי לצאת עם מישהי, היא הפריעה לי, אבל נראה שגם היא כבר
יצאה עם גבר אחר, ועד שלא הייתה בטוחה אתו היא סירבה לעזוב אותי. היא המשיכה לבוא
אלי כל הזמן, ובינתיים גם אני שוב לא יכולתי לחיות בלעדיה. יחד עם זאת, הרגשתי
שמשהו אצלה אינו בסדר. פעם היא ביקשה לשמור על קשר בלי להיות נשואים, ופעם הציעה
שננסה לא להיפגש לכמה חודשים. כאשר יצאתי לחודש ימים לבית הבראה, היא פעמיים באה
לבקר אותי, אבל כמה פעמים בשבתות דחתה אותי ואמרה שהיא מוזמנת לחברה. אז הבנתי שהיא
יוצאת עם גבר אחר. לאחר מכן היא הודיעה לי שהיא רוצה שלא ניפגש למשך כמה חודשים.
אני לא הסכמתי וביקשתי שתבוא ונדבר, אך היא דחתה את ההצעה כי ידעה שכאשר תיפגש אתי,
תרצה להישאר. יום אחד היא הבטיחה לבוא, אך כשבאתי הביתה מהעבודה מצאתי מכתב על
מיטתי ובו כתוב: "אני מבקשת לא להיפגש אתך יותר ואנא אל תפריע לי. מצאתי מישהו ואני
רוצה לבנות את עצמי מחדש". אני נפגעתי קשה כי היא פשוט ברחה מפני, ומאותו יום ואילך
לא הוספתי לפנות אליה. אחרי זמן־מה עזבתי את חיפה לצמיתות ועברתי לתל־אביב. דווקא
היא, שכל־כך שנאה את חיפה והיתה נתנייתית מושבעת, נשארה בחיפה.
זה היה סוף סיפור נישואיי לקמליה, שנמשך תשע שנים. היום היא גרה בחיפה. היא
התחתנה לאחר ששמעה שאני התחתנתי בתל־אביב. היא גרה עם בעלה, ובדירה שלי גר בנה
מומי. מאז אותו מכתב ועד היום לא נפגשנו עוד — ומאז עברו כבר 10 שנים.
באותו זמן גם היה לי סכסוך עבודה עם תריסול בסניף חיפה, ומאחר שלא מצאתי עניין
להישאר בחיפה, החלטתי לעבור לתל־אביב. מצאתי עבודה בבת־ים כסגךמנהל עבודה וגרתי
בדירה שכורה בבת־ים. מכאן מתחיל פרק חיים חדש בחיי. בודד לגמרי במקום לא מוכר אני
מתחיל את החיים מאפס. מדובר על שנת 1979, ואני כבר איני צעיר ועוד טרם שילמתי חובות
למס הכנסה בעבור תקופת מגוריי בחיפה. אבל איני אדם שמתייאש ומפחד. תמיד יש לי תקווה
שהמצב ישתפר. בתקופה הראשונה ניסיתי להשכיח את המחשבות בתוך העבודה, ורק לעתים
רחוקות יצאתי לבלות עם נשים תוך ניסיון לחפש את מזלי מחדש, כי הרגשתי בודד מאוד.
בתוך תקופה של כמה חודשים הכרתי בחוג בית את מרים (אשתי לעתיד). מרים הייתה רווקה,
ולאחר כמה חודשים, שבהם יצאנו, החלטנו להינשא. החתונה נערכה באולם, על־פי כל כללי
הטקס, מתוך כבוד לאביה.
מרים ואני שכרנו דירה ברמת־גן, וכאן התחיל עוד פרק בחיי, שעליו אני יכול לכתוב ספר
שלם. אבל היות וזאת התקופה שבה אני חי כעת, ולא קרו בה דברים חריגים במיוחד, אני
אקצר ואספר את הקורות אותי בקיצור נמרץ. בתקופה הזו נולד לי ילד, בועז, מאשתי מרים.
הילד ואני קשורים מאוד. בתקופה הזו הצלחתי לרכוש דירה, והיום אני גר בתל־אביב. את
מפעל צלון סגרו, ועל כן עבדתי במשך התקופה בכמה חברות גדולות וקטנות. כמו לכל אורך
חיי, גם פה היו לי הרבה אכזבות. השקעתי את כל כשרוני, את כל מרצי ואת כל כוחי
בעבודה, והתאכזבתי קשה מאופן ניהולה, משום שהעבודה במפעלים מבוססת על כסף, על
רמאויות ועל שקרים. מוסר־העבודה ירד, וטיב העבודה גרוע. התאכזבתי מהמעסיקים שלי
ומכל הפועלים. כל החיוכים והחנפנות נראים לי כצביעות. במשך השנים עזרתי לפועלים
רבים ועד היום אני מסדר להם עבודה, במסגרת הקשרים שיש לי, אבל האכזבה הייתה קשה.
לכן פרשתי מהעבודה בגיל צעיר יחסית. אני יודע שיכולתי לתרום עוד הרבה, ובמשך
הרבה שנים, אך רבים מהמעסיקים לא ידעו לנצל כראוי את מה שיכולתי לתרום. לכן היום
אני חי את חיי בפרופיל נמוך ומגדל את בני בועז. על אף האכזבות שהיו לי מחבריי
ומאחי, היום אני נמצא בקשרים עם כולם — לא תמיד על־פי ציפיות. אך קיים קשר ענייני
בטלפון ולפעמים בביקורים.
עם אחותי ציפי יש לי קשר טוב. היא נשואה ומסודרת, ויש לה שתי בנות נחמדות. אסון
נורא פקד אותה בעת שבנה הבכור, ישראל, נהרג בתאונת נשק בצבא. הוא היה בן 19 במותו.
אני רוצה לסכם את סיפור חיי ואיני יכול להתעלם מילדיי נעמי ויוסי. בשלבים מסוימים
בסיפור חיי היו לי, כמו בכל בית, אכזבות מנעמי ומיוסי — מקצתן נבעו מהבעיות שנוצרו
במהלך חיי. אך לאט לאט אנו מפצים את עצמנו על התקופה הקשה שעברנו ביחד. בתי נעמי
נשואה באושר ויש לה שני ילדים (ולי נכדים), ערן ומורן. ויש לי קשר טוב אתם, ואני
מאושר לראותם מאושרים ובריאים. מדי כמה חודשים אנחנו נפגשים פעם אצלי ופעם אצלם.
אשתי מרים מקבלת אותם יפה ובחמימות. גם עם בני יוסי היחסים טובים הרבה יותר מכפי
שחזיתי. הוא היום נשוי, ובקרוב הוא יהיה אבא, ואני אהיה סבא לנכד השלישי. הוא ואשתו
מסיימים את לימודי התואר השני והשלישי בביולוגיה באוניברסיטה — והכל בכוחות עצמם.
יוסי הוכיח בזה שהוא יכול לעשות אותי מאושר.
בהזדמנות הזו אני מבקש את סליחת בתי נעמי ובני יוסי (כשיהיה אבא) שאני לא כל־כך
מצטיין בלהיות ״סבא טוב כמו כולם״. הדבר נובע, אולי, משום שאיני מרגיש זקן ברוחי.
אני משחק עם הנכדים כמו חבר שלהם, ממש כמו ילד. ייתכן, אולי, שקשה לי להיות סבא ובו
בזמן גם אב לילד קטן. אבל אני חושב שבהתחשב בנסיבות אני די מצליח.
בזה תם סיפור קורות חיי עד עכשיו. סיפור שמתחלק לכמה תקופות:
* תקופת המלחמה והשואה
* תקופת עלייתי לאח וקליטתי בקיבוץ
* תקופת עזיבת הקיבוץ, גידול הילדים וגירוש, הראשונים
* תקופת האהבה ונישואיי עם קמיליה *
והתקופה האחרונה בתל־אביב, שבה נישאתי למרים ונולד בני בועז.
סוף