תשס"ח - 2008
|
|
אין להעתיק, לצלם, לשכפל, להקליט, לשמור במאגר מידע, לשדר באמצעי בין
אלקטרוני, מכני, אופטי או אחר מספר זה. אין לעשות שימוש מסחרי בחומר הכלול
בספר זה, אלא ברשות מפורשת של בעל הזכויות.
תשס"ח - 2008 |
|
תשס''ח - 2008
"אודך כי עניתני ותהי לי לישועה"
לעילוי נשמות הורי היקרים ר' מנתם מנדל ושושנה רויזה רויכר זיכרונם לברכה
שזכו לראות "נקמה בגרמנים"
בכך שאני ירוחם שלום אהרון בנם יחידם ורעייתי פסיה תחי' הקמנו ב"ה משפחה וזכינו
לילדים ונכדים ה' ישמרם ויצילם
קשורים לרבנו רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו אמן שאמר: "אין ייאוש בעולם כלל".
נתן דוד הצדיק - אסיר מספר 32174
בחרדת קודש אני מפרסם את מה שעבר על אבי מורי ז"ל ועל חבריו האסירים היהודים בתקופת השואה, בגטו ובמחנות לעבודת כפייה. בכך אני מגשים את אשר קיווה אבי לעשות כל ימיו עד שנפטר בליל שבת "שובה" ו' תשרי תשל"ט בעיר הקודש צפת, שם מקום מנוחתם של הורי היקרים ע"ה.
אבי מורי ר' מנחם מנדל בן ר' חיים ישראל, בן ינאי מלמד רויכר נולד בי"ד אדר, פורים תרס"ט - 1909 בעיר בוצ'אץ בפולין. הוא עבר לגור בקרקוב-קראקא, שם נשא לאישה את רחל רייזל הי"ד ושם נולד בנו הפעוט סיני לייבל הי"ד. לאחר כיבוש קרקוב בידי צבא גרמניה נכלאו אבי ובני משפחתו בגטו שהוקם בעיר, ואבי נלקח לעבודת כפיה באחד המפעלים באזור. ביום רביעי י"ז בחשוון חש"ג, ה-28 באוקטובר 1942 נתפסו אשתו, בנו ושאר בני המשפחה של אבי בידי הגרמנים ונשלחו מהגטו. הם נהרגו על קידוש השם במחנה ההשמדה בלזץ.
כעבור חמישה חודשים, בחורף 1943 עם חיסול גטו קרקוב, הועבר אבי לעבודה במחנה פלשוב הידוע לשמצה, שם עבד בפרך במשך שנה וחצי עד לחיסול המחנה. בסוף שנח 1944 נשלח אבי לעבודת כפיה במחנה מרצבכטל, תת מחנה של מחנה גרוס-רוזן בגרמניה, וצורף עם כמה מחבריו לקבוצה גדולה של יהודים שהגיעו למחנה מהונגריה. כעבור כמה חודשים, עם נסיגה הכוחות הגרמנים מפני כוחות בעלות הבריח, נשלחו אבי וחבריו למחנה ברגן-בלזן שם שהה עד ששוחרר ביום ראשון ב' אייר תש"ה, ה-5ו באפריל 1945. האר"י הקדוש אומר על הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", 'ממנה' אותיות מהמן. ה' יעמיד צרה בדמות רשע כמו המן, וה' גם יציל ממנה. חבריו של אבי ז"ל אמרו לו: "אתה תישאר בחיים ואתה תכתוב ספר ובו שנים-עשר חלקים כנגד שנים-עשר שבטי ישראל, ובספר הזה תספר מה שעבר עלינו." ניבאו, ולא ידעו מה ניבאו. רצונם היה שכתביו יתפרסמו בעולם כדי שהכול ידעו אלו תלאות וצרות הם עברו. אבי ז"ל השאיר בידי את כתביו ובהם שנים-עשר החלקים. כתבים אלה היו מונחים אצלי למשמרת עד שבשנת תשס"ג פניתי לר' יואל ברנשטיין ז"ל מקריית־אתא, אדם יקר ואיש תבונות. מי שהיה צאצא, בן אחר בן של רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל. סיפרתי לו על הכתבים שכתב אבי מורי ז"ל באידיש ספרותית בין השנים תש"י ותשט"ו, ובקשתי ממנו לתרגם את הכתבים לעברית כדי שהדור הצעיר ידע מה עבר על היהודים בתקופת השואה. ר' יואל התרגש והסכים ובמשך יותר משנתיים ישבנו יחדיו, כשהוא מתרגם את הדברים באוזניי ואני כותב אותם. כך למדתי על הצרות והעינויים שעברו אבי ז"ל וחבריו וכיצד אבי ז"ל ניצל. עמדה לי הזכות לפרסם את הדברים שחשובים ויקרים לי מאוד. בעריכת התרגום השתדלנו לשמור על אותנטיות, והתערבנו רק במקומות בהם נדרש הדבר. זוהי עדות ממקור ראשון המתארת את מה שעבר על אבי ז"ל וחבריו, ויעודה, ללמד את הדור הצעיר על היהודים ששמרו על צלם אלוקים בשאול תחתית, שמרו מצוות בכל המצבים הקשים ובטחו בה' ש"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי." "מנחת תודה" לרעייתי פסיה רויכר תחי' מנב"ת שהקלידה במחשב את התרגום במשך שעות ובסבלנות אין קץ. תזכה זוגתי תחי' לבריאות חזקה ואיתנה, ותזכה יחד עם כולנו ועם כל עם ישראל לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.
רויכר ירוחם
בן
מנחם מנדל
אותו כינו היהודים בתקופת השואה בשם "בלאמי" כלומר "חבר טוב" והוא אשר ביקש: "קראו לי 'באלאמין' כי בא-ל אאמין."
הד מהלומת הברזל המכה בברזל קורע את השקט והשלווה של אוויר הבוקר המוקדם. הקול נמוג אל תוך העצים שצבעם הירוק מתערבב עם צבעה המכסיף של הגדר הדוקרנית הסובבת את המחנה. על האי הזה עומדים שני צריפים הנקראים בלוקים והם דבוקים לאדמה כמו אוניה טבועה במים.
באחד הבלוקים אני נמצא, יהודי פולני יחידי.
קולו הצרוד של ראש הבלוק, "הבלוקאלטסטער" מעיר אותי. הוא קורא בשפה ההונגרית: "פעלקערלי עמבערק מאזאנאש" שמשמעו "אנשים, קומו מהרי. השפה ההונגרית מוזרה לי והיא מזכירה את שפתם של הצוענים בפולין. אני מרים את ראשי, מסתכל סביב ושוב מניח אותו. בשביל מה עלי למהר? אני יודע שמחכה לי יום ארוך של סבל ורעב. מכת מקל חזקה מלווה בצעקה: "קום! קום!" מעירה אותי ממחשבותיי, ואני ממהר לקום ולהתייצב באחת השורות.
מתחילים ללכת בדרך לכפר ועוברים בתוך יער. הדרך מוכרת ומלאה ייסורים. הולכים ביער אל הגבעה. צעקות: "לאוס, לאוס בעוועגונג" כלומר "התקדמו מהר! מהר!" ובתוכי צועק הרעב. אני רואה את חבריי והם אינם דומים לבני אדם. הם תשושים ובקושי הולכים. לרגליהם נעלי עץ כבדות והד דפיקות העקבים מפר את השקט של הכפר אותו אנו עוברים.
צעקות השומרים הגרמנים: "אופגיין, אופגיין" - "קדימה, קדימה!" נשמעות מזמן לזמן וחלונות הבתים בכפר נפתחים ונשים מביטות בנו האסירים ממחנה הריכוז, שבמאה העשרים הולכים בנעלי עץ מרעישות ולבושים בבגדי עבדות, בגדי פסים קרועים.
כאן, בשלזיה תחתית האקלים משונה. אין יום הדומה למשנהו.
ואנו קוראים למקום "סיבריה תחתית". שם הכפר קשה לביטוי "ויסטענרסדורף", ואנו מכנים אותו "די הייסי ויסטעניש" שמשמעו "המדבר הלוהט". בדרכנו אנו עוברים ליד מלון בו גרים גרמנים נאצים לבושי מדים שחוחם. לפני המלון אנו עוברים בשורות מסודרות כמו במסדר ואנו צריכים להיראות שמחים. שם המלון "אונטערדער זאנע" - "מתחת לשמש" ואני אומר שכמו שאי אפשר להסתכל בשמש כך אי אפשר להסתכל במלון ששמו "מתחת לשמש".
הדרך מביאה אותנו למקום בשם "מרצבך" ואנו קוראים לו "שמערצבך". כלומר "דרך הכאבים", כי הכאבים והייסורים כל כך גדולים.
בשמערצבך אנו מעמיסים כל היום קרוניות המכונות "לארעס". מנהל העבודה וסגנו עומדים עם שוט בידם והם צועקים: "אימער לאוס" - "תמיד למהר!" והיום יום רביעי ועצוב לי כי אני נזכר שביום כזה, יום רביעי נפרדתי מהיקרים והקרובים שלי שהגרמנים עם המדים החומים קרעו ממני.
מנהל העבודה השמן קבע שעד הצהריים יש למלא חמש קרוניות, ועלינו לחפור באדמה שהיא אבן ולהכות במכוש. אין לנו כלי אתו ניתן להעביר את האדמה והאבנים לקרוניות, אבל לגרמני השמן זה לא אכפת. שותפי לעבודה הוא יהודי הונגרי חלש שאינו יכול לעזור לי בעבודה, ולכן הקרונית שלנו היא האחרונה שמתמלאת בחומר שעלינו לתפור ולהעמיס.
מנהל העבודה של חברת ".O.T" הלבוש במדים והשבע כחזיר, מכה אותי במקל עד שהמקל נשבר על ידי. קטר הרכבת מצפצף, הקרונית שלי לא מלאה והיא מעכבת את יציאת הרכבת. כל החברים שלי רועדים מפחד שמא הוא יהרוג אותי. ובאותו רגע מגיע מנהל ראשי, גרמני האחראי על כל צוות השומרים הגרמנים ואומר שהגיעה פקודה האוסרת להכות יהודים במקל, כי המקל שובר את היד ובידיים שבורות אי אפשר לעבוד. מותר להכות ביד או לבעוט ברגל. ברגע האחרון הוא מציל אותי והרשע לא הורג אותי.
ממלא המקום של הגרמני הוא שבוי צועני מרומניה שהוא קאפו. הוא מרביץ לנו עד מוות, לא נותן לנו ללכת לאכול עד שאנחנו גומרים את כמות העבודה שהם החליטו שעלינו לעשות. בארוחת הצהריים אנו מקבלים מעט מים עם גריסים. אפשר לספור את הגריסים. היהודים ההונגרים צועקים בהונגרית: "טיסטאויס", כלומר "מים נקיים". זה האוכל, זו ארוחת הצהריים. קשה. הגשם מרטיב אותנו ואת הבגדים הבלויים והקרועים, המדים של מחנה ריכוז. העבודה אינה נפסקת גם בגשם הסוער ביותר.
אני מדוכא, סוחב את עצמי ואוחז בגזע של עץ אורן, אני ניגש למנהל הקרוניות ואומר לו שאנו סחוטים מהגשם וזאת עברה גדולה לסבול לפני סיום החיים. באותו רגע עוברת מחשבה בראשי, שהנה נשארתי יחיד מכל משפחתי הגדולה ולכן יש לי חוב לחיות, כדי שאוכל לכתוב ולספר על הכאבים והצרות שאני וחבריי סובלים. היום הזה הוא עבורי שבר שמביא אותי להחליט לחיות. אני מחליט שאני חייב לעזור לעצמי ולעבור את מחנה הריכוז ולעזור לכל חבריי במחנה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם והם אובדי עצות בגלל המצב.
כאשר אנו חוזרים מהעבודה למחנה אני אוסף פיסות עיתונים בגרמנית, שפה אותה אני יודע לקרוא, ובמחנה אני מיישר את העיתונים, קורא בהם ומספר לחבריי את החדשות. כך אני מעודד ומנחם את חבריי ונותן להם תקווה שיוכלו לעבור את הזמנים הקשים. אני יודע שיהודי שנתפס קורא עיתון נשלח מיד למוות במשרפות. אבל זה לא מפחיד אותי. אנחנו נמצאים במחנה ריכוז שנקרא גרוס־רוזן והידיעה על המפלה הקרובה של הגרמנים מנחמת אותנו. קריאת העיתונים מעודדת אותנו. אנחנו בסוף שנת 1944 ותחילת שנת 1945.
בדרך כאשר אנו חוזרים מהעבודה אנחנו פוגשים בשבויים סובייטים רוסים הלבושים בסרבלים ירוקים, ונועלים נעלי עץ ועל ראשיהם כובעי נייר קרועים. בגדיהם שונים משלנו כדי שיוכלו להבחין בינינו ובינם. הם נראים כמו צללים מהלכים והם עבורנו דוגמא ופחד שמא בקרוב נראה כמותם.
לא פעם כשהגרמנים השומרים אינם רואים אני זורק לרוסים חלק מחתיכת הלחם שיש לי כדי שיהיה להם מה לאכול. אני זורק להם את הביס, הנגיסה האחרונה שלי. הם כל כך רעבים ותשושים שאינני יכול לראות איך הם נראים ולהישאר שווה נפש. בדרך אני אוסף בדלי סיגריות כדי לתת לרוסים. לפעמים בדל סיגריה חשוב להם יותר מחתיכת לחם. בדרך למחנה אנו רואים כתוב את שם המחנה "שמידקלמיי", ואנו מדמיינים את "המיטה" בה נוכל לנוח. אנו עוברים את הגשר ושומעים את הד נעלי העץ של מאות היהודים החוזרים מהעבודה ודורכים על אבני הגשר. האסירים היהודים נראים כמו עדר. הם רעבים, רגליהם כואבות, הקיבה ריקה והם מחכים להיכנס למחנה ולקבל את ארוחת הערב.
בשער כמו תמיד נשמעת הצעקה: "מיצע אפ" להסיר את הכובע לכבוד הגרמנים יימח שמם וזכרם. ואני כמו תמיד מאחר לבצע את הפקודה הזאת ומקבל מכה חזקה בגב כדי שאזכור שלא לאתר להסיר את הכובע. בכניסה וביציאה מהמחנה עומד מפקד המחנה הגרמני וחייבים להסיר לכבודו את הכובע. בשעה כזאת אני רואה לפני את מרדכי הצדיק שלא רוצה להסיר את כובעו בפני המן הרשע, ואני שואל את חבריי מתי כבר יפסיקו לצרות לנו "מיצע־אפ" ולא נצטרך להסיר את הכובע.
אנחנו הולכים בשלושה טורים, אחד אחרי השני. מחזיקים ביד ימין צלחת לבנה מחרס, פורצלן. החרס הזה מסמל את חיי האדם המתפוררים. כל אחד רוצה לקבל מרק מהדוד הגדול. מרק סמיך שישביע וימלא את הקיבה הריקה מכל היום. הטבחים שמחלקים את האוכל הם יהודים הונגרים והם נותנים ליהודים ההונגרים מרק סמיך ולנו מרק דליל. הם מכירים אותם לפי הבגדים העבים שלהם. לנו יש בגדים דקים. כל יהודי הונגרי מרוצה מהמרק הסמיך שהוא מקבל והיהודי הפולני מקופח ונרגז. אני חושב מה לעשות כדי שאוכל להשיג מרק סמיך. אני מתיידד עם בחור צעיר הונגרי והוא מלמד אותי לאמר שלוש מלים בהונגרית: "גרעק שיריל אעלערלאוי" שזה אומר: "תן לי סמיך מהתחתית".
הטבח ההונגרי ממהר לחלק את המרק. הוא מחלק מאות מנות ולא תמיד מרים את הראש להסתכל מי מקבל. כאשר הוא שומע את הקול שלי אומר בהונגרית: "תן לי סמיך מלמטה", הוא מוריד את המצקת לתחתית הדוד ויוצק לצלחת מרק סמיך. אני הולך שמח ומתחלק במרק עם החבר הטוב ביותר שלי הד"ר וורם אתו אני מקווה ורוצה לעבור את המחנה ולהישאר בחיים.
אחרי קבלת המרק אנו עומדים בתור לקבל לחם ומרגרינה. באותו יום אומרים לנו שכל אחד ילך לצריף שלו ויקראו לנו לפי המספר של כל אחד ואחד. הם קוראים בניגון הונגרי: "הורמינץ הארוס" שזה שלושים ושלושה אלף, "הורמינץ קטה" שזה שלושים ושניים אלף, וכל אחד ממתין שיקראו את המספר שלו כמו שממתינים להרוויח במפעל הפיס. כל החושים נדרכים כדי לשמוע טוב את קריאת המספר בהונגרית וכדי לקבל את פרוסת הלחם. אני שכבר למדתי את המספר שלי בהונגרית מקבל את פרוסת הלחם. אבל מי שמפספס הולך לישון עם הרוק בפה. היהודים כבר התלוננו ל"מאמע קעשע", שהוא יהודי מפשמישל. הוא אומר שהוא לא מתערב וה"פאפא לעבש" שהוא האבא של המרק מחלק אותו בסדר. יהודי פולני שלא קיבל אוכל והוא רעב מאוד מבקש ממני שאתן לו מחתיכת הלחם שלי. אני נותן לו כדי שלא ילך לישון רעב אחרי שעבד עבודה קשה.
למטבח קראנו בשם לעוועשארניע, כי "מרק" נקרא בהונגרית "לעבש". המטבח נמצא בכניסה לבניין שבנוי מלבנים אדומים. בצד אחד של הבית גרו השומרים הגרמנים, אנשי האס.אס, ובצד האחר היה המטבח בו עבדו המאושרים, יהודים מהונגריה שהגיעו למחנה לפני היהודים הפולנים. כל אחד קינא בנבחרים שלא היו צריכים לחכות בתור לקצת מרק והיו היחידים שהיו שבעים בתוך עדר אלפי האנשים. סידור עבודה במטבח היה פרנסה מובטחת. המתח בין היהודים ההונגרים והיהודים הפולנים התחזק כאשר הגרמנים מינו לקאפו, למנהלי עבודה שני יהודים פולנים. הקאפו של חלוקת הלחם היה קאשיק, יהודי צעיר מפשמישל, והקאפו השני היה יולק מבנדין. הם הגיעו יחד עם ההונגרים אחרי שברחו מהגטאות בפולין. הם קיבלו בגדי עבודה כמו ההונגרים ועזרו ליהודים מפולין.
הטבח הראשי היה יהודי מבודפשט, הוא זה שהיה אחראי על חלק הבניין שבו חילקו את האוכל והוא גם חילק את האוכל. הוא היה גדול ושקל 160 ק"ג. באושוויץ לא נמצאו עבורו בגדים מתאימים ושלושה בגדי פסים נתפרו ביחד כדי להתאים לו בגד אחד. הוא בישל מאכלים טעימים ומעדנים בשביל הגרמנים, ואחר כך בישל גם עבור אנשי האס.אס עד שנעשה הטבח של כולם. קראו לו אורנשטיין. יהודי הונגרי עם פנים אדומים וקול כשל אישה. הוא מאוד אהב את היהודים ההונגרים ולכן הם קראו לו "פפא לעבש", כלומר האבא של המרק.
כאשר אנחנו היהודים הפולנים הגענו למחנה, התקבל לראשונה למטבח יהודי נמוך מפולין, שנקרא "גולדשמיד הקטן". הוא מצא חן בעיני המנהל הגרמני והוא הכניס אותו ישר למטבח. היהודים הגרמנים קראו לו: "פיקוש גולדשמיד". הוא היה בן 12 שנים, ילד מקרקוב שהיה היחידי בגיל כל כך צעיר שעבד במטבח. אחר כך הוא דאג לכך שגם אביו יעבוד במטבח, וכך הם היו שני היהודים הראשונים מפולין שעבדו במטבח.
שני היהודים האלה הצליחו להבריח כמה מטבעות זהב וכך הם יכלו להיכנס למטבח שהיה להבדיל "קודש הקודשים" של המחנה. הם היו האנשים של היהודים מפולין במטבח וקיבלנו מהם הרבה. הם הוציאו אוכל מהמטבח וחילקו אותו ועזרו לכולם בלי יוצא מהכלל. הם אפשרו ליהודים להיכנס למחסן תפוחי האדמה הלא מבושלים, והיהודים היו לוקחים תפוחי אדמה, צולים אותם באש ואוכלים. חלומו של כל אחד היה להיכנס ללעוועשארניע, למטבח ולו רק לכמה דקות. במטבח היה אחד שקילף תפוחי אדמה. קראו לו בהונגרית "קרומפלי פוצולי". כדי להגיע אליו היו צריכים פרוטקציה. לא פעם כשנכנסתי למטבח הוא זרק אותי מהדלת ואני נכנסתי דרך החלון.
במשך הזמן נכנס לעבוד במטבח חבר שלי יעקב וולקאן שהציב לעצמו מטרה לעזור ליהודים (המטבח שימש גם את השומרים הנאצים). למרות הרעב הגדול, נמצאו יהודים שלא רצו לאכול את המרק הטרף שהיה מבושל מבשר ומשומני בשר. תפוחי האדמה היוו בשבילם הצלה יחידה. חברי יעקב וולקאן שהיה יהודי דתי, יכול היה להרגיש את טעם הנדר שאותם יהודים נדרו ומנעו מעצמם מעט אוכל חם. הוא ידע להעריך את העובדה שבמצב הקשה הזה הם שברו את הרצון האישי ולא אכלו מהמרק, וגם כאשר הרוק הטבעי הצטבר בפיהם הם התגברו על החשק. לכן הוא אסף בכל יום תפוחי אדמה וחילק לאלה שלא אכלו מהמרק.
האנשים שעבדו טוב קיבלו חמש סיגריות לשבוע, ומי שלא עישן החליף את הסיגריות באוכל. אנשי המטבח לא קיבלו סיגריות כי הם לא עבדו בייצור, אבל הותר לכל אחד מהם להוציא מנת אוכל אחת ולמכור אותה עבור סיגריה. יעקב וולקאן לא עישן. הוא גם ידע שמכל פרוסת לחם הוא יכול "מחייה נפשות זייען א איד", זאת אומרת שבפרוסת לחם אחת הוא יכול להחיות ולהציל יהודי. לכן כאשר ראה יהודי שמסתובב ליד המטבח ובידו צלחת הפח שלו, הוא היה מסכן את נפשו, מוציא מסטינג גדול ובו מספר מנות ומחלק ליהודים הרעבים. הוא ידע מה הסכנה, אבל הוא לא הסתכל על שום דבר, במקום מנה אחת שהיה מותר לו להוציא הוא הוציא כמה מנות.
קבלתי דריסת רגל בלוושרניע, וכשנכנסתי למטבח שרתי "בנפשו יביא לוושען" כלומר מרק בניגון של "בנפשו יביא לחמו" של החזן גולדברג מבית הכנסת הישן בקרקוב היא קראקא.
בשעת העבודה במטבח ישבו היהודים ההונגרים לחוד ולחוד היהודים הפולנים. וכאשר התחלתי לשיר שירים ששרנו בגטו קרקוב, ההונגרים נעשו יותר רכים וקראו לי להצטרף לשולחנות העבודה שלהם. אז אמרתי להם שהסכסוך בין היהודים הוא לא אמיתי. אמרתי להם שלא מפני שהשונא הוא אחד והוא שונא את כולנו אנחנו חייבים לעזור אחד לשני, אלא, אנחנו חייבים לעזור אחד לשני בגלל שאנחנו יהודים. כך התחיל קצה החוט של ידידות בין היהודים ההונגרים לבין היהודים מפולניה. ליד השולחן של ההונגרים התיישבו שני אברכים שידעו לשיר ושרו שירי חירות וכשהגיע מנהל המטבח הגרמני שגם הוא נהנה מהשירה שלנו, מיד זזנו מהשולחן שהוא לא יראה שאנו יושבים יחד עם עובדי המטבח.
כמו שהיה קשה לקבל עוד קצת מרק, יותר קשה היה לקבל פרוסת לחם שנקראה בהונגרית קענייערע. הגיעו זמנים שגם לגרמנים לא היה מספיק לחם והם כמעט לא נתנו לחם ליהודים. בזמנים כאלה הבנתי מה שכתוב: "מבשרך אל תתעלם". בזמן שכל ביס, נגיסה של לחם היה חלק חשוב בחיים, ידעתי שכדי לעזור לאנשים אחרים חייבים קצת לסבול. לכן לחמתי לקבל אישור רשמי שאוכל להיכנס חפשי ללעוושרינע, למטבח. מחלק הלחם ושני היהודים מהונגריה, אחד ששמו היה בלאו והשני ששמו היה בלומנשטיין, עשו לי פרוטקציה שאוכל להיכנס למטבח והכול בזכות השירה היפה ששרתי להם. נכנסתי לעבוד במטבח בלי ידיעתו של מפקד המחנה, ושלושה ימים עזרתי לחברים שלי בכל האפשרויות שעמדו לרשותי. עד שוולאדי ה"קאפו" זרק אותי החוצה. בגלל שוולאדי עזר למפקד המחנה הגרמני והלשין על היהודים, עשו אותו ל"לאגער־אלטסטער" זאת אומרת לראש האחראי על היהודים. גם במחנה בשם "קאלטוואסטר" אליו הגיעו ממחנות אחרים הילדים היהודים האחרונים, וממנו נשלחו להשמדה באושוויץ, גם שם הוא גילה אכזריות גדולה.
ואם כבר כתבתי על הלוועשריניע - המטבח אז אני חייב להזכיר את שלושת הגרמנים שהיו אחראים על המטבח. שקראנו להם שלושת הקיסרים.
הזקן וילהלם היה אחראי על המחסנים של השומנים והבשר ולשם אף אחד לא נכנס אפילו לא הקאליפקטור, האחראי על התזונה והמזון.
בזמן שלמחנה הגיע לחם, היו מוכרחים לעמוד בשורה וכל אחד היה מוכרח לעזור להכניס את הלחמים למחסן. תוך כדי העברת הלחמים למחסן היה מי שחתך באצבעות חתיכת לחם ואכל כי היה רעב מאד, כי יום קודם אף אחד לא ראה ולא אכל לחם. כמובן זה שחתך מהלחם עשה את זה על חשבון מישהו אחר שקיבל מנת לחם יותר קטנה. כל הדרכים לקבל עוד ביס, נגיסה מהלחם היו "קדושים".
המנהלים היו חותכים כמה פרוסות לחם יותר רחבות לעצמם, ולכן ליהודים חתכו פרוסות לחם יותר דקות, וכל יהודי קיבל בכל יום ארבע פרוסות לחם שהיו יותר דקות.
לקיסר וילהלם מכרתי סיגריות תמורת לחם וחמאה.
הגרמני השני, שמו היה מקס והוא היה צעיר יותר, עגלגל ושמנמן. והיות והיה לי קול נעים וערב, כאשר הייתי נכנס למטבח הייתי מוכרח לשיר לו שיר. המעיים בבטן שרו שיר של דוחק ורעב והעיניים הביטו בכאב, אבל אני תמיד הייתי שמח וסיפרתי בדיחות מעמים שונים.
פעמיים הצלתי את החיים שלי ממים. מקס לקח צינור מגומי והתיז סביב על אנשים מים. זה היה ידוע שאם הגרמני הזה מחזיק את צינור המים. אז הוא ממלא גיגית או חבית במים ומטביע את ראשם של היהודים במים עד שהם מתים. הבנתי שהעסק רציני והוא רוצה להטביע אותי בתוך גיגית מים. נזכרתי באימי ז"ל שהורתה לי להיזהר ממים.
בדרך כלל כאשר לגרמנים היו ידיעות רעות וחדשות רעות על מצב הגרמנים בחזית, היה מנהל המטבח הגרמני נכנס בריצה למטבח ומתחיל להכות את מקלפי תפוחי אדמה בנימוק שהם לא מקלפים את תפוחי האדמה מהר. האנשים המקלפים האלה היו שבורים וחולים מאד, מותשים מפצעים שלא הגלידו כי לא היו משחות עבור יהודים.
הגרמני השלישי מהמטבח היה ברונו. הוא היה שר הכלכלה וגם אחראי על השירותים הסניטאריים במחנה. שיכור גדול והשתולל גם כאשר לא היו צריכים להשתולל. הוא גם התעניין בקשר לתלייתו של איזה אדם צעיר שעליו אספר בהמשך.
מתי שהמצב של הגרמנים בחזיתות היה גרוע הוא היה אומר לנו שלא נשמח כי נשארו עוד מספיק קרמטוריומס, משרפות בתוך גרמניה, בהם אפשר להשמיד בגז את העדר הקטן של היהודים. ב"ה הגורל היה אחרת ונשארו עוד יהודים עדים חיים.
מהקורא את הספור הזה אני מבקש סליחה ומחילה על שאני תיארתי כל כך הרבה את המטבח ואת המנהלים.
בגלל שהייתי צריך למצוא חן, ולהיות הנבחר מאלפי אנשים להיכנס "לקודש הקודשים'' להבדיל של המטבח ולחטוף משהו להבדיל "מהמזבח", נחקק לי בזיכרון שרק שלוש פעמים לא נכנסתי למטבח למרות שהבטחתי ליהודים להביא להם משהו לאכול: פעם זה היה בלילה של "כל נדרי", פעם בזמן התליה של ילד יהודי הונגרי צעיר, ובפעם השלישית ביום הזיכרון, היארצייט של אימי ע"ה (בכ"ה בטבת). בכל יום הייתי צריך מזל שלא אתפס ע"י המפקד הגרמני בזמן שהוצאתי אוכל בשביל חבריי. הרבה פעמים העברתי דברי אוכל בדלי של זבל ועל האוכל שמתי זבל, עברתי ליד הביקורת והם חשבו שאני מוציא זבל מהמטבח.
כל ערב חזרו על אותו מחזה, האסירים היהודים שמעו שנשאר קצת מרק אחרי החלוקה שנקרא "רעפעטא", ומה שנשאר חילקו עוד פעם אבל לא היה מספיק לכולם. אז היה מתחיל מחזה של דחיפות ומכות והקאפוס היו מכים את הנדחפים כדי שיהיה סדר ויעמדו בתור. ומפקד המחנה הגרמני היה עומד בחלון של החדר שלו במחנה ומביט באלה שרבים ומתקוטטים על תוספת של קצת מרק.
היו הרבה ריבים עבור קצת מרק, כי כל קצת מרק היה ממש חלק מהחיים. לא לכל אחד היה אומץ וכוח לרוץ אחרי העבודה ולקבל כמה מכות חזקות בשביל קצת מרק. אני זוכר שיהודי מקרקוב בשם המל חזר מהעבודה למחנה שבור ומותש. הגיעה לו תוספת מרק אבל לא היה לו כוח ללכת ולעמוד בתור לקבל את התוספת שהגיעה לו. להמל היה פתק שהוא זכאי לקבל תוספת מרק. אז אני נכנסתי לתור במקומו כדי לקבל בשבילו את המרק. לקחתי בשבילו את המרק וקיבלתי גם את חבילת המכות שלו.
אחרי שהיינו שמונה ימים מורעבים ומותשים הגענו ברגל לכפר עבודה ששם כבר היו יהודים מהונגריה. רק ראש המחנה היה יהודי מפולניה והוא קיבל אותנו בשפה הפולנית ובמילות עידוד. הוא הראה בידו שליהודים הפולנים יהיה כאן יותר טוב ממה שהיה להם, וחשב שלא יהיה לנו שום מחסור. זה לא הפריע לו לתת למישהו מאיתנו בעיטה ברגלו, הוא עשה את זה כי הוא ראה מרחוק שמפקד המחנה הגרמני מסתכל עליו. שמו של ראש המחנה היהודי היה לוטעק אבל התנהגותו הייתה כאילו הוא הפריץ הפולני לוטססלובסק.
הוא היה ראש המחנה הראשון, ולכן קראו לו משקעא פיערוושי כמו למלך פולין משקעא הראשון. זה היה בזמן שבנו את המחנה בכפר הזה. האוכל היה בצמצום והעבודה הייתה מאוד קשה. אחרי שהוא חילק את האוכל התחיל מרדף צייד כמו בג'ונגל לקבל תוספת קצת אוכל. לוטעק היה צריך להכות את האחים שלו תחת מבטו החריף של מפקד המחנה הגרמני.
הוא שלח את חבריו היהודים הפולנים למקומות העבודה היותר טובים. כשהוא ראה שהוא לא יכול למלא את ההוראות של הגרמנים, הוא הסכים לעבור לתפקיד אחר ומונה ל'קאפו' אחראי על כל האספקה של כל המחנות של שלזיה התחתונה. שם שיחק את התפקיד הבכיר ומי שעבד תחת ידו היה מאושר. גם אני הייתי בין אלה המאושרים שעבדו אצלו, ואם הוציאו אותי משם, זה בגלל שהייתי יותר מידי ישר ועזרתי לכל היהודים בלי יוצא מן הכלל. לוטעק היה תמיד לבוש בבגדים מגוהצים עם פסים והיה לועג ל"מיצע־אפ", כלומר לפקודה להסיר את הכובע. כאשר עברו האסירים את השער בו עמדו גרמנים, והיו חייבים להוריד את הכובע, לוטק היה צועק: "מיצע-אפ" ועובר את השער בצעדי ריקוד. גם מפקד המחנה כשראה את זה חייך.
במחנה הריכוז הזה נשארו עוד קצת ילדים, נערים צעירים שלוטעק אהב מאוד והשתדל לעזור להם בכל מיני צורות כיון שלא יכלו לעבוד. וכשהייתה אקציה של ילדים הוא החביא כמה ילדים. הוא היה פרק זמן באושוויץ וידע מה זה נקרא 'מיון ילדים' ולאן שולחים אותם. פעם הוא סיפר בנוכחות חברת הקאפוס איך היו נראים פניהם של היהודים שהלכו למשרפות בתוך הארובות של התנורים באושוויץ, חלק מהם בכו וחלק צעקו "שמע ישראל".
לוטעק היה אוסף אנשים בעלי כישרונות תרבותיים כמו זמרים מתוך היהודים במחנה. במיוחד הוא קירב את היהודים מיוון שידעו לשיר שירים של גיבורי ישראל וגם שירים ים־תיכוניים. את זה הוא עשה כדי לרומם את מצב הרוח הירוד שהיה לפני סיום מלחמת העולם השנייה. הוא התנהג באופן ישר, מאוד קורקטי ולא עשה אפליה בין יהודים פולנים, הונגרים או יוונים.
לא פעם הוא כיסה על ההתנהגות החוצפנית שלי נגד הגרמנים ודאג שהגרמנים לא ישימו לב לזה. הוא שמר עלי שלא ישלחו אותי לגיהינום של דרנאו ושוטוורק. לפי בקשתי הוא הכניס אותי תחת חסותו לעבודות קלות עם ד"ר וורם שהיה אחרי דלקת ריאות קשה והציל את חייו. הוא התאמץ לספק לקבוצת העבודה שלנו הרבה אוכל. הוא פקד על כל מי שעבד באספקה להכניס אוכל מהאספקה הגרמנית לתוך המחנה של היהודים כדי להציל אותם מרעב וממוות. הם התנהגו כמו אחים. חלק גדול שעבדו באספקה נשארו בחיים. הם יכולים להראות לנאצים הפאשיסטים שרצו להשמיד את היהודים ולהתיש אותם ע"י הרעב, לאלה שגם רצו להעביר אותם למשרפות "קרמטוריום", שלמרות הכול נשארנו בע"ה בחיים כדי להראות להם.
לוטעק הושפע מאנשי האינטליגנציה התרבותית שהסבירו לו שבגלל השנאה של אנשי האס.אס הגרמנים ליהודים, הם עושים הכול כדי להפריד ולמשול. כך ישנאו האחים היהודים אחד את השני, כך עדה אחת תהיה נגד העדה השנייה ואנחנו נהרוג זה את זה בידינו. לכן, אם למשל הייתה קבוצה בה רוב היהודים היו הונגרים, אז הגרמנים שמו עליהם 'קאפוס' יהודים פולנים וכך גם להיפך.
הייתי הראשון שלמדתי קצת את השפה ההונגרית כדי שאוכל ואהיה מסוגל לאחד את היהודים ההונגרים עם היהודים הפולנים. בהשפעתי, לוטעק העביר משאיות מלאות מזון למחנה של נשים הונגריות אחרי ששיחד את השומרים הגרמנים. במעשה הזה הוא הציל מאות נשים ממוות ברעב.
לא פעם ראיתי איך לוטעק מכה יהודים הונגרים כדי לרצות את מנהל המחנה הגרמני שחייך, והוא נהנה מכך שעשה עליו רושם שהוא רע ולא טוב. נזכרתי אז במילים: "ה' מעניש את היד המכה ולא את החרב הטיפשית".
אני נזכר שהיה במחנה יהודי בשם "נתן הצדיק", ולוטעק שמר עליו שלא יעבוד קשה. וכך, על האדמה הגרמנית הוא היה יכול ללמוד תורה יומם ולילה ולשמור על קדושת השבת.
מנהל המחנה הראשי היהודי היה צעיר פולני ששמו היה טאדעק. היו לו כתפיים רחבות עם שערות אדומות וקול בריא והוא היה מסוגל ביד אחת להפיל אדם. הוא לבדו הסביר לי איך אפשר לגמור אדם במכה אחת. את זה הגרמנים לימדו אותו בביה"ס לקאפוס בזמן שהוא עצמו קיבל מכות קשות. קראתי לו בכינוי של המלך דוד "המנגן בכינור", כדי שלא יכה את היהודים שלנו. ביקשתי ממנו שכאשר הוא יכה יהודי שתרעד לו היד. וכך, בהשפעתי הוא נמנע מלתת מכות כמו שלימדו אותו בבית הספר לקאפוס. את היהודים הפולניים הוא שלח לעבודות קלות כי הוא הבין שהיהודים הפולנים מותשים מהרבה שנים בגטאות ובמחנות ריכוז. פעם חזרתי מהעבודה הקשה והיו לי רגלים נפוחות עם פצעים והוא השאיר אותי במחנה כדי שאוכל לנוח. כך קיבלתי את השם הכינוי "באלאמין" והתחלתי לטפס בסולם האנשים המיוחדים שלא הלכו לעבודה מחוץ למחנה. הפסקתי להיות מספר 32173 ונהייתי בן אדם עם שם - באלאמין.
זכיתי לגמול טובה לטאדק בעבור מה שהוא עשה בשבילי. בזמן המתקפה של הרוסים על העיר שרבוק שהייתה קרוב למחנה שלנו, מפקד המחנה הגרמני שהיה בדרגת הויפט שטורמפירר, רב סרן של האס.אס הוציא אח רוגזו וכעסו על טאדק שהיה האחראי על המחנה היהודי. הוא פקד עליו לאסוף מהאדמה תולעים ולמלא בהם קערה שלמה. וכשטאדק לא עשה אח זה כל כך מהר כמו שהוא רצה, הגרמני נתן לו מכוח על ידו הימנית עד שידו התנפחה ולא היה מסוגל יותר לאסוף, מה שבגללו יכול היה הגרמני להרוג אותו. ראיתי שטאדק במצב כזה רע וקפצתי לעזור לו, ובזמן שהגרמני לא היה נוכח הלכתי וחיפשתי תולעים ומלאתי קערה שלמה.
בלילה התפזרו התולעים ולמחרת שוב הייתי צריך לאסוף אותם. אחרי המצב הזה מפקד המחנה הגרמני פיטר אותו מלהיות אחראי על כל המחנה של היהודים ומינה אותו אחראי רק על בלוק אחד. את תפקיד האחראי למחנה נתן ליהודי מהונגריה בשם מסינגר. כשהוא, מסינגר היה רואה יהודים מתים, וכמו שאומרים ביידיש מיסים שזה דומה לשם מסינגר, היה ליבו מתמלא בשמחה, כזה אכזרי הוא היה. בזמנו הביאו אח כל המתים היהודים מכל המחנות סביב למחנה שלנו ואחד התפקידים שלנו היה למלא מכוניות משא במתים. אח המתים זרקו על מכוניות המשא כמו בולי עץ וזאת על-פי הוראות ובהשגחת הגרמנים. אחר כך הביאו אותם לקרמטוריום לשריפה. אח התפקיד קיבל מסינגר אחרי שהגרמנים ראו שהוא מכה טוב את היהודים.
הקריירה של מסינגר התחילה כשהיה קאפו של חברת הבניה "פיקס". שם הוא גירש אח האנשים לעבודה והם עבדו כל כך קשה עד שכמעט כולם הלכו לארובה של מחנה גרוס־רוזן, לשריפה בקרמטוריום.
אני מאוד פחדתי שאפול לאותו קומנדו שנקרא "פיקס", ובכל יום שלא רציתי ללכת הוא היה מכה אוחי בראש עד שראש המחנה הגרמני ראה שהוא מכה אותי. נאלצתי ללכת ולעבוד כמה ימים בקומנדו "פיקס". אני זוכר אח התאריך שהתחלתי לעבוד ב"פיקס", זה היה שלושה ימים לפני ראש השנה תש"ה. אמרתי למסינגר שאני לא מסוגל ללכת ברגלים הנפוחות והפצועות שלי מרחק שבעה קילומטר לעבודה וחזרה, והוא צעק עלי: "אחה מוכרח ללכת ושם אתה תתפגר ! "
אני באופן מיוחד הכנסתי לראשי את התאריך הזה בתקווה שאם אשאר בחיים אכתוב אח כל המעשים האלה, שיהודים היו מסוגלים לעזור לפשיסטים בלי להתחשב בזולת. מסינגר התנהג באכזריות וכאשר היה נכנס לבלוק שלנו הוא דרש שיסירו לפניו את הכובעים. כל מילה שהוציא מהפה כאילו סטרה בפניי.
אבל הגיע הזמן שהוא ראה שסופם של הגרמנים מגיע, ואז הוא קצת השתנה וסיפר לנו שהיה שחקן כדורגל בינלאומי בהונגריה. באותו זמן הוא עשה פרוטקציה לאנשים שהבינו את השפה שלו ונתן להם עבודות קלות.
אנהנו היינו בצד האחד של הנהר "אודר" והרוסים התקרבו מהצד השני של הנהר. לפני שהרוסים התקרבו, הגרמנים לקחו את כל הילדים שנשארו במחנה ועוד לא הגיעו לגיל ארבע-עשרה ושלתו אותם לאושוויץ, למשרפות. ההורים ביקשו מהגרמנים שילדיהם אשר היו במחנה לא יישלחו לאושוויץ, הם בקשו רחמים, אך לב הרוצחים היה כמו אבן והם לא נענו לבכיות ההורים. יהודים אלה נשבעו לנקום בגרמנים, אך לדאבוננו הרבה מיהודים אלה שהלכו ברגל במדבר הגרמני לא זכו לנקום ומתו בדרך בלי מים ובלי אוכל.
כיון שהרוסים התקרבו לנהר "אודר" התחילו לשלוח מהמחנה אנשים ברגל. הצבא האדום הרוסי הגיע לעיר ברסלאו שמעבר לנהר, ושני חברים שלי אחד מוריץ ואחד יהודי מגרמניה בשם קופר ניסו לברוח מהמחנה לכיוון הצבא האדום. הם חזרו מאוד מאוכזבים כי לא יכלו לעבור את הנהר שזרם בשני זרמים חזקים. אני ניחמתי אותם בכמה בדיחות וסיפרתי להם סיפור מהתורה. אמרתי שלנת גם נמאס לשבת בתיבה והוא שלח את היונה שגם היא לא מצאה מנוח לכף רגלה והיא תזרה לתיבה. מי שרצה לתצות את "האודר" על הגשר היה צריך לומר את הסיסמא לגרמנים שעמדו שם. השניים לא ידעו את הסיסמא ופחדו שיתפשו אותם ויהרגו אותם כיהודים, לכן הם חזרו למחנה. מזל שהגרמנים במחנה לא ראו שהם ברחו וחזרו. סיפרתי להם שעוד לפני המלחמה כאשר הייתי צעיר, ובעיר קרקוב היו צריכים לעבור את הגשר, היו צריכים לשלם עבור כרטיס חמישה גרושים. אני לא שילמתי כי היה לי כרטיס שהיה לו קוד. פעם חבר שלי לקת ממני את הכרטיס וחשב שיוכל לעבור בלי לשלם, אך הוא לא זכר את הקוד לכן לא נתנו לו לעבור ולקחו לו את הכרטיס. כך בגלל טוב הלב שלי אני גם הפסדתי אח הכרטיס וגם הצטרכתי אחר כך לשלם. אחרי שסיפרתי אח זה לשני החברים האלה הם נרגעו והמשיכו להתחלק בגורל עם כל היהודים.
היה פעם מקרה שרצו לתלות שלושה יהודים. אחרי שאחד כבר תלו, בקשנו רחמים על שני היהודים האחרים ובמקום זה כל אחד מהם קיבל עשרים וחמש מלקות.
זה היה בערב, אור ל-1 בינואר 1945 שנקרא ליל סילבסטר. קראו למוריץ להגיע למפקד המחנה ואני לוויתי אותו וברכתי אותו שיצליח ושלא יאונה לו כל רע. בכל החגאות שלהם הם חיפשו קורבנות יהודים והאיש הזה מוריץ פעל לטובת שני היהודים כדי שלא יתלו אותם. שלג ירד כמו קיטל לבן ואני עמדתי מאחורי הקיר ושמעתי אח קולו החזק של מפקד המחנה. נשמתי לרווחה כאשר ראיתי שמוריץ חוזר וקידמתי אותו ב"שלום עליכם" רחב. איחלתי לו בריאות ושיצא מהמחנה בבריאות טובה. והוא סיפר לי שהיה צריך לשחוח עם ה"לאגר פיהרר" הגרמני לחיים וצעק שאנחנו נזכה בשנת 1945 לחיות כאנשים חופשיים באדמה חופשית. מוריץ סיפר לי שסילבסטר הוא חגא גדול אצל הגויים והוא, מוריץ התחתן באותו יום לפני הרבה זמן כאשר הנאצים כבר שלטו בגרמניה. הוא גר אז בברלין, באותו זמן כבר אסור היה ליהודים להתחתן, והגרמנים שחגגו לא ידעו שיש חתונה. איחלתי למוריץ שיובילו אותו עד לכזו דרך בה יהיה כתוב "שלום, שלום לרחוק ולקרוב". הברכות שלי התקיימו, ואחרי שהשתחררנו מהמחנה מוריץ מצא אח אשתו ואח הילד שלו.
השתחררנו בחודש אפריל 1945 ואז התחלנו להסתובב נע ונד בגרמניה החופשית מנאצים. על הדרך נפלו אלפי יהודים עצורי המחנות, מוריץ נשאר בשלזיה התחתונה עם עוד חמישה עשר אנשים. יום לפני השחרור, גרמני נאצי לקח ליער קבוצה של שישים יהודים שנשארו בחיים כדי להרוג אותם. מוריץ ניגש אליו ואמר לו שעדיף ששישים האנשים האלה יעבדו קשה ויעמיסו דברים על קרונות הרכבת לגרמניה. כך, ברגע האחרון הוא הציל אותם ממוות. בשחרור ומיד אחרי השחרור, מוריץ הזה חיפש את כל התליינים שלנו ונקם ודאג שינקמו בהם. הוא גם הקים בתי חולים ומטבחים עבור אלה שנשארו בחיים, וכל אלה שהבריאו בבתי החולים היו אסירי תודה למוריץ. כל אחד אמר דברים טובים על מוריץ. היו לו רעיונות טובים, למשל כאשר מאושוויץ הגיעה למחנה שלנו קבוצה גדולה של יהודים, הוא אמר שכל מי שיודע טוב להרביץ ומי שהיה קאפו או בלוק אלטסטער שיצא מהשורה קדימה. הרבה יצאו ואמרו שהם היו כאלה, ובתור עונש הוא שלח אותם לעבודות קשות כדי שלא ירימו יד על האחים שלהם. וכאשר הוא ראה פעם שאני צולע ולא יכול ללכת עם החברים שלי לעבודות לשם הלכנו מרחק רב, הוא דאג להוציא אותי מהקבוצה ולהשאיר אותי בעבודה קלה במקום. באמצעות מוריץ דאגתי לחבר אחד שלא היו לו שיניים ולא יכול היה לאכול את הלחם שקיבל. דאגתי שיעבוד במקום שבו כל אחד קיבל מנת אוכל שבישל בעצמו. בזמן שנפרדנו, מוריץ השאיר לי בקשה למזכרת. לכתוב ספר ובו שנים-עשר חלקים לזכר הנופלים משנים-עשר השבטים היהודים בשואה. ואמר שאזכיר גם אותו בספר הזה ואכתוב שהוא השאיר לי בזמן הפרידה שתי בדיחות יהודיות ואני יודע מי המחבר של הבדיחות.
המלחמה הטוטאלית ניקתה במטאטא ברזל את האנשים, הבתים והכל, מעל היסודות ועד היסודות. השמש החזקה שרפה את האדמה ששינתה את צבעה. באמצע המחנה הייתה גבעה קטנה ומדרגות דקות קרעו את עצמם לכוון השמים ולגדר התיל הדוקרני כדי לקבל קצת אויר. במחנה אחד של גרוס-רוזן, הקימו הגרמנים את השירותים הציבוריים על הגבעה הקטנה הזאת והשבויים היהודים היו צריכים לטפס על המדרגות הרעועות לכוון בית השימוש גם בלילה בתוך החושך. בצד אחר עמד צריף קטן ששימש מחסן בגדים של השבויים. הבגדים היו רטובים מהלכלוך של השבויים ואף אחד לא רצה להתקרב לסירחון שנדף מהמחסן הזה. פעם חזרתי עייף עם פצעים על הרגלים מהעבודה הקשה וניגשתי לרופא ד"ר בראנד שאמר לי שעם הפצעים שלי אני ניראה רע והוא לא יכול לרפא אותם. לו היו נותנים לי משחות יתכן שאפשר היה לרפא אותם. גם רופא יהודי מצרפת שהיה שם וגם ד:ר בראנד באו לידי מסקנה שעם פצעים כאלה לא אוכל ללכת לעבודה, כי אם אלך לעבודה אני אמות ולכן אני צריך להישאר במחנה. זה היה בזמן שטאדק היה ראש וזקן המחנה. אחרי המפקד אמר מפקד המחנה הגרמני לטאדק שהוא צריך שלושה שבויים אינטליגנטיים למיין את הבגדים המסריחים במחסן. הרגע הזה היה ההתחלה של ההצלה שלי כי לא הייתי צריך ללכת הרבה קילומטרים לעבודה ולשפשף את הרגלים שלי.
טאדק נתן אותי ועוד שני יהודים מהונגריה שגם הם חלו ועברו מחלות קשות. אחד בשם גרינברג מזיבן בירגן בהונגריה שהיה אחרי דלקת ריאות קשה ובקושי עמד והלך על הרגלים, והשני יהודי הונגרי בשם שלינגר מהעיירה קעטש קעמעט שהיה מבוגר מאתנו וגם לו היו פצעים ברגלים. במשך הזמן הזה הכרתי את החברים שלי מהונגריה ולא היה הבדל בינינו.
העבודה שלנו הייתה קלה. הוצאנו את כל המעילים עם הפסים וחיפשנו בכיסים אולי נשארה שם חתיכת לחם. הוצאנו את המלבושים והיה לנו מקום לישון. היינו בנפרד מהמחנה ואסור היה לנו לעבור בין החברים. בזמן המפקד היינו צריכים לעמוד בנפרד ולא יחד עם האחרים, כי פחדו שנעביר מחלות מהבגדים לכל המחנה. בפעם הראשונה לא ידעתי שצריך לעמוד לתוד, ירדתי מהגבעה וניגשתי לגרמני והודעתי לו ששלושה שבויים מחכים לאוכל של הצהרים. מנהל המחנה היה צעיר שחצן שנהג לתת סטירות על הפנים. הוא אמר לי להסיר את המשקפים ונתן לי סטירות לוהטות. גם על שני החברים שלי הוא לא פסח וכיבד את שני ההונגרים במתנת יד. ככה היינו נפרדים מכולם. רק חברי הטוב והמיוחד "המאמע קאשע" מהמטבח זכר אותי ואני זכרתי את "חבריי למשפחה" כדי להוסיף להם אוכל.
כל אחד מאיתנו דאג למצב הכלכלי שלו. הגרמני נתן לנו ארבע פרוסות לחם של חמישים גרם וקצת דבש או מרגרינה ביום, ואני אכלתי הכול בלילה. בבוקר יכלו כבר לעשות אצלי בדיקת חמץ. לגרינברג היה תיאבון גדול ותמיד הוא השאיר מעט לחם לבוקר. והשני היה חוסך ובבוקר הם היו מתחלפים באוכל שנשאר מהתוספות שקיבלו. כל יום כאשר השבויים עמדו ליד הגבעה וקיבלו אוכל, אני עמדתי על הגבעה וסיפרתי בדיחות למחלקי האוכל של המטבח. לכן הם נתנו לי תוספת למרק. לפעמים הייתי שר להם שירים על החופש. שרתי יפה ולכן הטבח נתן לי אוכל וגם תוספת לחברים שלי.
בלומנשטין קרא לי בשם בלאמי. זו מילה צרפתית שפרושה חבר טוב. חברי האסירים שרו שיר צרפתי בשם בלאמי, שיר המספר על אישה טובה. ביקשתי מהשבויים היהודים שלא ישירו את השיר.
כאשר הלכנו לעבודה ברחוב וחיכינו לאוטו שייקח אותנו לעבודה, אמרו לנו הגרמנים להסתובב עם הפנים לקיר ולשיר כדי שלא נסתכל על נשים גרמניות שעברו על המדרכה בצד השני של הכביש. כמו שכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". כאשר למפקד הגרמני נודע שלא קוראים לי לפי המספר שלי אלא באלמי, והוא גם ראה שאני טורח ומשתדל לעזור ליהודים השבויים, אז הוא גם קרא בלאמי כמו שכתוב: "קול העם כקול שדי". כאשר מכנים אדם בשם, אז הכינוי נשאר והוא נקרא כך עד מותו. לא רציתי להשתמש בשם צרפתי לכן הוספתי את האות - "ן" ויצא באלאמין שפירושו "באל אאמין" כי אני מאמין בפסוק "נצח ישראל לא ישקר". אז נדרתי נדר שאם אזכה להשתחרר ממחנה הריכוז יחד עם החברים שלי שיחד אנחנו נמצאים בגרוס-רוזן, חברים מפולניה והונגריה שהמשפחות שלהם נשרפו בקרמטוריום- במשרפות, אז כמו שעכשיו אנחנו אחים, כך נשאר כולנו אחים.
פתאום, כמה שבועות לפני השחרור ראינו שבנוסף למכות ולעבודות קשות ובנוסף למגיפות הרעות, מפקד המחנה הגרמני שואף להשמיד אותנו על ידי רעב. לאנשים שרעבו למזון קראו במחנה הריכוז "מוזלמענער" ואנשים אלה נפלו כמו זבובים. הם מתו מתוך ייסורים רבים של מחלות ורעב ומותם היה יותר גרוע מאנשים שמתו במחנות ההשמדה השונים. זה היה ממש כמה שבועות לפני השחרור.
היו מחנות כמו ברגן־בלזן ובוכנוואלד שם כבר לא היו צריכים כדורים של רובה ולא משרפות, הרעב היה הכדור הטוב ביותר של הגרמנים שרצו לחסוך בכדורים. בזמנים ההם לפני השחרור, אנחנו שנשארנו הבנו שכל קלוריה של חתיכת לחם או קצת מרק שקבלנו כי עבדנו קשה, חשובה מאוד. החלטנו לעזור אחד לשני. בעיניי ראיתי שהפסוק, טוב חללי חרב מחללי רעב, הוא אמיתי. שם ראינו את הגבול הצר בין החיים והמוות רח"ל. ראיתי שמתארגנות קבוצות קטנות של יהודים שחיו ביחד והתחלקו עם כל אוכל כדי שאחד יחזיק את השני וחיינו כמו משפחה אחת. אנשים חיפשו לעזור אחד לשני. היו אנשים אינטליגנטים ומוכשרים שנפלו כמו זבובים ולא יכולנו לעזור לכל אחד. היו אנשים שנפלו בגלל מחלות, הם היו כל כך חלשים ולא עזר לחם שנתנו להם לאכול. איש אחד בשם גרינברג שהיה חולה ועזרנו לו להבריא, שוב נפל למשכב ולא היה מסוגל לעבור את הדרך עד לעבודה. הוא אמר שהוא כבר לא יוכל לזכות לראות את האחים ואת האחיות בזיבנבירגן בהונגריה, דבר שהוא מאוד קיווה וציפה לו. בסוף לקחו אותו הגרמנים למקום אחר ואני לא יודע אם הוא נשאר בחיים. אותו גרינברג תמיד ניבא לי שאני אשאר בחיים ואספר את הצרות שעברו עלינו. הוא תמיד סיפר על בתו שהייתה מאוד מוכשרת והגאווה שלו באבא הייתה מאוד גדולה. לדאבוננו הרב גם היא הושמדה.
כשעבדתי במחסן תפרתי כיסים לבגדים של השבויים ושמתי בהם עוד חולצה שיוכלו להחליף בעבודה. אנשים קיבלו חולצה פעם בשלושה חודשים כאשר עשו חיטוי על כל החולצות, ואז כל אחד קיבל חולצה נקייה. היהודים היו כל כך מרוצים ממה שעשיתי עד שהם חיברו שיר ביידיש על מה שעשיתי עם החולצות.
בזמן שכולם עמדו במסדר ואחד נילחץ אל השני כי השטח היה קטן, עמד על הגבעה האחראי על הבלוק ששמו היה רינהרד והוא צעק במנגינה בהונגרית וכך אמר: "קיטשי מעני כאטראק" זאת אומרת, 'תזוזו בחזרה אחורה'. זה היה בזמן שהגיבורים מהארמיה האדומה הרוסית עזבו את רוסיה ונכנסו לשטח של גרמניה והתחילו בכוחות מרובים לדחוף קדימה לקראת הניצחון על הגרמנים. בכל חודש ובכל שבוע שמענו, פעם שהם עברו את נהר הוולגה ופעם את הדנייפר והם מתקדמים לכיוון גרמניה. לכן היהודים ההונגרים שעמדו במסדר נהנו ושרו "קיטשי מעני כאטרק" והתכוונו לגרמנים שיזוזו אחורה.
כאשר חברים שלי החולים והמותשים שאלו אותי מתי יהיה סוף המלחמה הזאת? עניתי להם שבינתיים מחזיקים באות A וכל העיתונים הגרמנים כתבו על העיר שלהם אכען. מתי שמתקפה רוסית התחילה מהעיר בארנוב כל העיתונים הגרמנים כתבו שהגיעו לאות B. ואמרתי שכאשר נגיע לאות c יהיה סוף למלחמה. ואכן, כאשר נכנסו הרוסים למדינת צ'כוסלובקיה היה סוף למלחמה. במשך הזמן כשהיינו במחנה, הגרמנים הביאו את השבויים הרוסים כדי שיורידו את הגבעה הזאת היכן שראש הבלוק היה עומד. הם הורידו את כל הגבעה הזאת, והם עבדו על ידינו, ומהם שמענו את כל החדשות כי אלינו לא הגיע שום עיתון ושום ידיעה על המצב בחזית. הגבעה הזאת נעלמה אבל אצלנו נשאר הווארט "קיטשי מעני כאטרק" שפירושו: גרמנים תברחו אחורה, הקץ שלכם בא.
זה היה ביום שישי. באותו יום נזכרתי שבדיברה השישית בעשרת הדיברות כתוב: "לא תרצח". באותו יום שישי התחילה המלחמה כאשר הגרמנים פלשו לפולין. באותו יום שישי בשנת 1939 כבר שכחה האנושות ובמיוחד הגרמנים מהדיברה השישית שנאמרה לאדם. המחשבה שלי אומרת שהדיברה השישית נאמרה אחרי "כבד את אביך ואת אמך". כמו שאתה צריך לכבד את אביך ואת אמך כך אתה צריך להיזהר מ"לא תרצח". כך שהדיברה השישית מביעה את ההתנהגות ההומניטארית בשעת מלחמה.
אחרי האקציה בגטאות ובזמן שהייתי בגטו קרקוב ושחטו את היהודים, נעשה הכול הפקר. חפצים של האנשים שנשלחו למחנות ההשמדה נאספו בידי האנשים שנשארו ולקחו אותם לעצמם. אפילו אנשים עם מוראל גבוה הרימו את החפצים של האנשים שהלכו על קידוש ה'.
הצייר הגדול שנהרג בידי האס.אס בגטו קרקוב, שמו היה אברהם ניימן ז"ל. הוא הראה לי באנציקלופדיה ביידיש שיצאה לאור והתפרסמה בשנת 1939, שאחוז קטן מהרציחות באנושות הם בידיהם של יהודים, כי היהודים הם לא רוצחים. נשאלת השאלה מהיכן לוקחים היהודים את האהבה לאנשים? ומסביר בעל הטורים היהודים הם בני אדם ונקראים אדם. לפי התורה האדם ניברא ביום השישי והדיברה השישית "לא תרצח" כתובה בשש אותיות.
בגטו קרקוב התעניינתי לדעת מה אומר הזוהר הקדוש והידיד שלי ר' בנימין צימרשפיץ ז"ל הראה לי את המקום בזוהר בו כתוב ש"בלא תרצח" על האות - ת יש מקף שלא שייך לטעם. ואפילו אנשי הסנהדרין לפני שפסקו גזר דין מוות היו צריכים לעשות הפסקה ולחשוב טוב. וכאשר הסנהדרין הוציאה גזר דין מוות פעם בשבעים שנה, היא נקראה סנהדרין קטלנית. כי כל אדם הוא עולם ומלואו, עולם שלם. באותו יום שישי, עבדתי במי סיד שהיו על הרצפה במרתף שהיה מלא בארגזי תפוחי אדמה, וסחבתי במדרגות צרות ארגזים מלאים בתפוחי אדמה. היו לי פצעים ברגלים ובכל דריכה שדרכתי הכאיבה לי כי נעלתי נעלי עץ במקום נעלי עור. זאת אומרת שהסוליות היו מעץ. אנחנו קבוצת יהודים היינו מעמיסים את הארגזים על מכוניות משא מחוץ למחנה, ובין משאית אחת למשאית שנייה היינו נחים כמה דקות. כך עבר היום הקשה של עבודת פרך עד הערב. בערב הכניסו את כל היהודים שעבדו שם למכונית משא סגורה ואני הזכרתי לחברים שלי שעכשיו ליל שבת קודש. התחלתי לשיר "והיו למשיסה שוסייך ורחקו כל מבלעיך" בניגון של יוסל'ה מנדל ז"ל החזן מקרקוב. השומר הגרמני ששמו היה שינדלר שישב איתנו והחזיק בנשק צעק אלי:"באלאמין מה אתה שר?" החברים שלי, יהודים הונגרים דתיים הבינו מה פרוש המילים ששרתי, ואני אמרתי לגרמני שאת השיר הזה שר חבר שלי שנמצא עכשיו "בהימל קומנדו" בשמים והוא כבר לא צריך לבקש מהשומר תפוח אדמה. אני שר ועושה בדיחות והלב שלי מרגיש מרה שחורה וכך נסענו עד שער המחנה.
פנסים חזקים האירו את הפנים שלנו וראינו שהכינו לנו הפתעה חדשה. ירדנו מהמשאית, הלכנו ברגל דרך השער ומישהו מהחברים במחנה אומר לנו שהולכים לתלות שלשה יהודים בנימוק שרצו לברוח מהמחנה. אחד מהשלושה הוא נער צעיר ורעב שעבד בחוץ, ובדרך למחנה ראה עץ ועליו היה תפוח עץ. בגלל שיצא מהשורה ורצה לקטוף את התפוח מהעץ האשימו אותו שרצה לברוח. כל היום הכינו את עמודי התליה, פנסים גדולים האירו את האפל פלץ - מקום המסדר, וכולם היו מוכרחים להיות עדים כדי שיפחדו ושאף אחד לא ינסה לברוח. אני כבר ראיתי בקרקוב, במחנה פלשוב שתי בנות שמפקד המחנה אמון גט ימ"ש תלה אותן. לאחת מהן נקרע חבל התליה בזמן התליה והיא נפלה חיה לארץ. הוא הוציא את האקדח וירה בה למוות. ונתן הוראה לתלות אותה שוב.
באותו יום לא נכנסתי למטבח מפני שלא רציתי לצחוק, כי דרשו שכולם יצחקו בזמן התליה. תיארתי לעצמי כאילו אני תלוי ואך בדרך מקרה אני לא על עמוד התליה. אנו עומדים בשורה חמישה, חמישה, שורה אחרי שורה במקום הקרוב ביותר לעמוד התליה. אני מסתכל על הפנס שמאיר בעמוד גבוה מאוד, ושומע את ההוראה שכולם מוכרחים להסתכל על הנידונים למוות. אני נזכר איך העמודים האלה הסתכלו בקור רוח איך ששלחו את אשתי והילד ביחד עם שני מיליונים שנרצחו בתקופה הזאת הי"ד. רימו אותם, הכניסו בהם תקווה שהם הולכים להתרחץ. הפנס הבהיר הגדול נשאר חרוט לי בזיכרון תמידי, בצמרמורת בקרן אור החשמל החזק.
הטכניקה של הגרמנים הייתה דומה לאנשים ברברים שהרגו אנשים לפני אלפי שנים. קצין האס.אס שדרגתו הייתה "הויפשטורמפירר" עמד במגפיים מצוחצחות ולחיים אדומות שמנות והזהיר אותנו שמי שיעיז לברוח ייתפס, יהיה לו אותו משפט ויעשו לו אותו דבר. הוא סימן ביד ימין ושרק שריקה קצרה וזה היה הסימן לתליינים שביצעו את התליה. קודם הביאו את הנער היהודי מהונגריה שפניו היו חיוורים והוא כבר ניראה מת לפני ששמו עליו את החבל. מנהל המחנה היהודי ההונגרי צריך היה בעצמו לשים את החבל. הוא לקח את המדרגה ובאותה שנייה נגמרו חייו של הילד ברצח הנוראי הזה, ונשמתו עלתה לשמים הי"ד. ליטקה האכזרי לקח את האבא של הילד התלוי וציווה עליו להסתכל ישר בבנו התלוי. באותו רגע התעלף האבא ונפל על הרצפה וליבו נדם. הוא נפטר הי"ד.
איש האס.אס שאנחנו ידענו שהוא שלח את היהודים מוורשה להשמדה צחק והורה לפנות את האבא שנפטר. "ההויפטשטורמפירר" קרא לרופא היהודי הצרפתי שהיה בין השבויים במחנה כדי שיקבע ויאשר את המוות של הנער התלוי.
את שני הנידונים האחרים הציל מוריץ בזה שפעל אצל מנהל המחנה הגרמני שהחליף את עונשם לעשרים וחמש מלקות. אני איחלתי למנהל המחנה הגרמני שיהיה לו אותו סוף כמו לקורבנות האלה, וכמו שאיחלתי כך היה סופו ואחרי שלושה חודשים תלו את המפקד הגרמני הזה. באותו יום שחרור, כאשר כולם נתנו כבוד לארמיה האדומה של רוסיה, לאלו שלחמו למען השחרור מהגרמנים, הזכיר לי הפנס החשמלי המאיר את אלה שאיננו יודעים את שמותיהם ושנפלו כגיבורים. אלה שהלכו לקראת המוות על קידוש השם. יהי רצון שיהיו אלה המילים שאני כותב, לזיכרון של אלפי העיניים שהכריחו אותם לראות את המראות הרעים והאכזרים.
בחלק זה של הכתבים שלי אני רוצה לשרטט תמונה של החיים המשותפים במחנה הריכוז, של ידידיי בלב ובנפש מהשנים במחנות הריכוז עד השחרור שלנו בברגן־בלזן בגרמניה.
אני קורא לזה כוח היצירה או כמו שהעולם המודרני קוראים לזה, "מוזה" של יצירה. אני רוצה להיות שותף ולשאוף באמת ובאמונה ולהביע את טוב הלב והצדיקות של הנציג של השבט שלנו במחנה הריכוז. לפני כן, כל קורא חייב להבין מה כתבתי בכותרת. כתבתי את המספר, כי כל אחד מהאסירים היה לו מספר ללא שם וללא שם משפחה. רק סימן של מספר שמעיד שאנחנו יהודים. לגויים היה סימן אחר לפי הלאום שלהם, וליהודים היה על יד המספר מגן דוד צהוב. כבר במחנה ההשמדה בעירה ניסדורף הייתה לי תוכנית לקרוא לחבר שלי "נתן הצדיק" כמו שההיסטוריה קראה ליהודי הגיבור נתן הרואה, נתן דער וייזער. פעם בזמן השולטאן בטורקיה היה חכם יהודי ועשיר, נתן דער וייזער. השולטאן הזמין אותו אליו לחצר המלכותית ושאל אותו מי משלושת התרבויות היא האמיתית המוסלמית, הנוצרית או היהודית? איזו דת מביעה את האנושיות בדרך הטובה ביותר? הרב נתן היה בדילמה גדולה, כי אם יגיד שהאמונה היהודית היא הטובה ביותר מחכה לו מוות על קידוש השם. הוא ביקש ארכה של שלושה ימים כדי לתת תשובה, הלך הביתה התיישב בכיסא וחיפש תשובה בספרי האוצרות היהודיות ובספרי הקודש. כששב אל השולטאן ביקש לתת את התשובה שלו ע"י משל; פעם היה אב שהיו לו שלושה בנים. הייתה לו טבעת שנתנה לו הרבה חכמה ואושר, והודות לטבעת הזאת היה לו עושר וכל הטוב שבעולם. לפני מותו הוא רצה לתת לאחד הבנים את הטבעת, אבל לא רצה לצער אף אחד מהם. ביקש האב מהצורף להכין לו עוד שתי טבעות דומות עד שלא יבחינו איזו טבעת אמיתית ואיזו לא. וכאשר שכב על ערש דווי אמר לבניו שאין הוא יודע איזו היא הטבעת האמתית, ושאל את בניו שגם הם לא ידעו. ואז אמר להם: דעו, מי שיעשה מצוות ומעשים טובים ויראה את טוב ליבו לבריות, לו יש את הטבעת הנכונה. כולם שמחו בחלקם וכל אחד ענד את הטבעת. אמר החכם לשולטאן: כל שלוש הדתות מאמינות באל אחד, ומי שעושה את כל הדברים הנזכרים למעלה היא הדת הנכונה. השולטאן מאוד שמח עם התשובה ושיחרר אותו במתנות, והיהודי הזה יצא והתחבק והתנשק עם בתו היחידה. הספור הזה נכנס לתרבות העולמית בתור סיפור על נתן דער וייזער.
נתן שלי הראה טוב לב רב ומסירות נפש להצלת יהודים חולים במחנה הריכוז. הוא היה קשור לתרבות ולמסורת של עם ישראל הידועים כרחמנים בני רחמנים. הוא עשה זאת בתוך מבול הרשעות והלחץ והדוחק של עם ישראל. מי זה צדיק הדור בזמן הזה? בעיני זה נתן דוד בן השוחט זילברשטיין מקרקוב. יהודי זה, זילברשטיין היה מאוד מקובל בין היהודים. הוא היה יהודי טוב ונתן לילדים שלו לימודי תורה והשכלה תלמודית. הוא היה מנותק לגמרי מכל התרבות החילונית וכך גם ילדיו היו מנותקים מכל התרבות החילונית. דבר אחד צריך להוסיף, אחרי שנשאר מכל משפחה ניצוץ, נצר אחד, אפשר להשוות בין שלושת הילדים משלוש המשפחות משלוש ערים שונות:
במקרה הראשון, הבת של השוחט קמילר ז"ל מבוצאץ' עומדת ליד הבור הפתוח בלי בגדים, אבל מלאה עם כבוד אדם. היא ביקשה לומר את המילים האחרונות וכך אמרה לגרמנים: "אתם גיבורים על נשים במצב כמוני שאותן אתם עומדים להרוג. אין לכם כבוד אנושי. אתם עומדים לפני סופכם ועם ישראל יחיה לתמיד." אחרי דברים אלו, עם ישראל יחד עם הקרבנות שלו, נהיה עוד יותר קדוש עם עוד נשמה אחת.
במקרה השני, הבן של השוחט מהעיר וודוביץ נשאר יחידי ממשפחת ביגל מקרקוב. הוא שם לעצמו מטרה לעזור לכל הקרובים של המשפחות, ואחרי המלחמה עזר בידיו לכל האנשים שנשארו מהעיר וודוביץ.
במקרה השלישי, נתן דוד היחידי שנשאר ונתן לכל הבריות את הצרכים שהיו צריכים. המקצוע של השוחט הוא מאוד עדין, ושוחט צריך להיות אדם שמרגיש צער בעלי חיים. אני בעצמי בגיל צעיר ראיתי באיזה רעד ניגש השוחט לשחוט בהמה, ואחר כך הוא טורח לתקן את "שחיטת הפרה" על ידי מעשים טובים. האבא בטח לימד אותו בעיר קראקא שהייתה מוכרת בתור עיר ואם בישראל. לימוד זה נתן לו את האפשרויות לעשות מעשים הטובים בעצמו ולקיים את התורה שלמד אצל אביו. הרבה תורה, כי אביו היה אנציקלופדיה מהלכת של התנ"ך. כל פסוק ששאלתי אותו היה מצטט ומבטא בעל־פה. הגרמנים לא יכלו לקחת ממנו את הידיעות הרבות שהיו לו וגם את האנושיות הזו הם לא יכלו לקחת. הוא תרם ועזר לאנשים בכל כוחותיו.
פגישתי הראשונה עם נתן דוד הייתה בגטו קרקוב. חמי ואני היינו מאלה שאפו לחמים בזמן ההוא, כאשר הגרמנים חילקו לכל יהודי רק 70 גרם לחם ליום. זה היה לחם מקמח שחור שמי שהיה בריא ואכל ממנו נהיה חולה ואדם חולה לא היה מסוגל ללעוס אותו. ואנחנו, אני יחד עם נתן דוד וחמי, כיון שהייתה לנו אפשרויות חילקנו את הלחמים ליהודים הקרובים אלינו כדי להחיות את נפשם.
פעם אחד בא אלי שכן שקראו לו לייזר שיין ז"ל וביקש שאזכור לשים בצד לחם לבן עבור אשתו של שוחט העיר שהייתה חולה מאד. חשבתי שזאת הזדמנות לראות את השוחט שהוא מתמיד בתלמוד ובמסתרים לומד תורה יום ולילה. לקחתי לעצמי זמן ועליתי בעצמי על מדרגות העץ בכיכר הרחוב פלאץ זגאדי 4. הילדים הבחינו בי וביקשו שאלך בשקט כי אשתו של השוחט חולה מאוד. כאשר נכנסתי לבית ראיתי את פניה שעליהן ניכר הרבה סבל וכאב. הבן שלה, המתמיד ישב ולמד תלמוד בניגון המוכר. מיד הכרתי אותו ואמרתי לו שלדעתי כדאי שיצא לעבודה כי אחרת ישלחו אותו מהגטו. כך חשבתי. נתן דוד שאותו הכרתי בגטו אמר לי שהוא מרגיש שהעבודה שאנחנו נעבוד לא תעזור לנו לברוח מהמוות. אתר כך התחילה ביקורת על אנשים שלא הייתה להם עבודה, בקורת על אלה שלא היה להם אישור שהייה בגטו, ועל אנשים שלא היה להם מקום עבודה קבוע. את תעודת הזהות הצהובה של הגטו היו צריכים בכל חודש להאריך על ידי החתמתה בחותמת. כך התארכו חיי המשפחה של האדם היהודי. זה היה אחד האמצעים של הכובשים הגרמנים יימח שמם לסמא את עיני היהודים ולנצל את האמונה התמימה של האדם היהודי. האהבה לחיים נתנה את הניצוץ של אמונה שאפשר להישאר בחיים ולעבור את המבול הגדול.
בגטו קרקוב היה בית-סוהר שהשומרים בו היו יהודים תחת פיקוח הגסטאפו. כל מי שלא הייתה לו תעודת הזהות חתומה או שלא הייתה לו עבודה עצרו בבית הסוהר, ובהזדמנות הראשונה שלחו את האנשים האלה להשמדה.
סיפר לי חבר שפגשתי אחרי השחרור בגרמניה שהוא ניצל בנס. הוא היה מהעצורים בגטו, ויחד עם כמה צעירים ובראשם ר' שמלקא ליפשיץ הם הצליחו לפרוץ את שער בית הסוהר וחזרו לגטו שם התחבאו ולמדו תורה. כמה מהאנשים נתפסו אחר־כך ונשלחו למשרפות באושוויץ (חוץ מר' שמלקא ליפשיץ שבחסדי ה' נשאר בחיים).
נתן דוד התחבא ברחוב וולניצא, לא עבד ונישאר בצרות בתוך הגטו. בחודש יוני 1942 אחרי המשלוח הראשון של היהודים מגטו קרקוב, משלוח בו נשלחו הרבה יהודים שלא עבדו להשמדה בבלזץ, לקחו את כל היהודים מסביבות קראקא והביאו אותם לגטו קרקוב כולם צפופים בכמה רחובות.
נתן דוד איבד את כל משפחתו ביום חמישי חם בחודש יוני, כמו כל המשפחה של לייזר שיין ז"ל.
יחד עם האנשים שהביאו לגטו הגיעו שני המוחות הגדולים של היהודים, הזמר העממי, המלחין היהודי המוכר בעולם, מי שהלחין את השיר "קינדר יודען אעז ברענט" (העיירה בוערת) והצייר העולמי אברהם ניימן שלמרות שהיה בן למעלה משבעים היה מלא חיים. אני ביליתי אתו הרבה שעות. אחרי האקציה מצא נתן דוד עבודה בבית חרושת של מברשות ושם המשיך ללמוד תורה אחרי העבודה.
אחרי שמונה חודשים נהייתי כמו אבא לקבוצה של האנשים שאיבדו את משפחתם. אני בעצמי איבדתי את כל המשפחה שלי. זה קרה במשלוח השני באוקטובר 1942 שקרעו ממני את אשתי, את הוריה ואת הבן הבכור שלי הי"ד. אני בעצמי הובלתי אותם לעקדה במחשבה שאני הולך אתם ביחד.
אבל התליין לא נתן לי ללכת איתם וגם עם נתן דוד אבדתי קשר עין. החיים שלי היו שחורים. ביום רביעי י"ז בחשוון נסתתרה השמש שלי ואני המשכתי לחיות כי קבלתי גזר דין לחיות. אחרי חיסול גטו קרקוב בשנים עשר ובשלושה עשר למרץ 1943 מצאתי את נתן דוד בתפקיד אחראי על הביגוד במחנה פלשוב בקראקא. החברים במחנה שמרו שהוא לא יעבוד וימשיך ללמוד תורה ודאגו שיקבל אוכל כשר. לחבר נתן דוד הייתה בעיה עם אוכל כשר. אני מוכרח להוסיף שנתן דוד דקדק בכשרות. כל זמן שהיינו במחנה והוא כבר היה רזה, הוא לא אכל אפילו חמאה שהגרמנים לפעמים נתנו. לא כל אחד היה מסוגל לעמוד בניסיונות כאלה. בפסח תש"'ג 1943 הוא דאג בצורה מסוימת לא לאכול חמץ. באותו פסח אני הייתי במחנה יולג 1 בפלשוב בקרקוב. שלחתי אישה פולניה למכר יהודי שהיה נתין תורכי ושקראו לו הרצל שור, והיא הביאה לי ממנו בכל יום אוכל לצהרים מהדרין מן המהדרין. אבל במחנה הגדול בפלשוב בקרקוב ששם היה אמון גט יימח שמו וזכרו המפקד של המחנה, לא הייתה אפשרות לעשות דבר כזה. נתן דוד עינה את עצמו ע"י שאכל תפוחי אדמה יבשים כל הפסח. אז הוא לא ידע שמחכה לו ניסיון שהוא יהיה מוכרח לעמוד בו בפסח תש"ה 1945, חודש לפני השחרור ב-1 במאי 1945. היום הזה הוא בשבילי "יום חמים", חשוב והיסטורי עבור החיים העתידיים של נתן דוד.
אחרי שנשלחנו מקרקוב הכניסו אותנו כחמש מאות איש למחנה שנקרא "מחנה קבלה" כדי לשלוח אותנו לגרמניה. מאותה גרמניה שלחו בלילה יהודים אחים שלנו חסרי-כל ברגל, בבוץ ובמים, עם ילדים קטנים כי רצו לנקות את גרמניה מיהודים. ועכשיו החזירו אותנו לגרמניה, ולמחנה שהביאו אותנו קראו גרוס-רוזן. השתוממנו מהמקום היפה והנפלא בגרמניה, מהאוויר ומריח השושנים.
האס.אס. הכינו לנו קוצים דוקרים, לקחו לנו את התמונות האחרונות שהיו לנו מהבית, הורידו לנו את הבגדים, שלחו אותנו למקלחת ונתנו לנו בגדים עם פסים. פעם ראשונה בחיי הרגשתי בשכלי, ראיתי בעיני והרגשתי את הריח של הארובות ששרפו אנשים. אני זוכר שעמדתי ביתד עם כל היהודים, ובא קאפו עם קול צרוד ולימד אותנו את הפקודה "מיצע אפ", זאת אומרת להוריד את הכובע במסדר. היה לנו קר במסדר וצמרמורת עברה בכל הגוף מתחת לבגדים הדקים. זה היה בבוקר בשעה 4:00 הירח האיר את הסביבה היפה והיא נראתה כאילו הורידו אותנו מתמונה יפה. הלכלוך של גדר התיל האפור, מגדלי השמירה שהיו כאילו מודבקים לגדר, כל זה ניראה כמו מימי הביניים כשהיו מסעי הצלב והרגו יהודים. פתאום הייתה דממה. שמעתי את הנשימות של אנשי הפסים המסכנים והעפתי מבט שואל אל השמים: מדוע העולם כל כך יפה ואנשים כל כך רעים? - החיים הם קצרים כמו חלום, והסבל שאדם אחד חושב ועושה לאדם שני כל כך ארוך וקשה. שמונה הימים בגרוס-רוזן ניתקו אותנו מהעבר.
נשארתי עם התפילין מלפני המלחמה ונתן דוד סיכן את עצמו וחטף את התפילין שלא יפלו בידי הגרמנים. הגענו לגרוס-רוזן במכוניות משא, לחוצים אחד אל השני וצפופים כמו אווזים. נסענו בדרכים נקיות ויפות. וחשבתי: בשביל מה אני צריך את הניקיון הזה אם הנשמות שלהם מלאות בלכלוך.
הגענו למחנה בזמן שהיהודים מהונגריה שבאו לפנינו הקימו את הגדר סביב המחנה. לא אכלנו כל הדרך והיינו מאוד רעבים. החודש הראשון במחנה הזה על האדמה החומה של גרמניה היה לי קשה מאוד. כל אחד היה אומר שמקסימום חודשיים אפשר כך לסבול ואחר־ כך "אוס צי ציין דה פיס" זאת אומרת למות.
נתן דוד לא פרש מדרכו הצדקנית. בכל שבת היה חסר אחד בספירה במסדר כי הוא היה מתחבא במחסן בגדים ישנים. אנשים שעבדו שם החביאו אותו כדי שלא יעבוד בשבת. אחר כך לקחו אותו לעבוד בנגריה ושם בפינה ישב והמשיך ללמוד תורה. שם הוא דאג לארגן ולאסוף לחמים שגנבו אצל הגרמנים וחתכו לחתיכות. הוא היה מביא לי ולחברים שלי כדי שיהיה לנו מה לאכול. גם אל החברים היהודים מהמתנות השכנים, מקומות בהם הייתה מגיפה ואנשים מתו מרעב, גם לשם הגיעה העזרה של נתן דוד עם הלחם.
אני כותב שורות אלו על הידיד החדש שלי. יהודי שחזר מסיביר, לקח לחם וחלות ממאפיה של גרמנים ונתן לי אפשרות לשבת ולכתוב
מילים אלו. במקום ששוחררנו במשרד מחנה הריכוז, הסתכלתי בחלון וראיתי את החלות היפות שהוא אפה. ונזכרתי, שכאשר אנחנו השבויים הלכנו לעבודה, עברנו דרך אותה מאפיה והסתכלנו על חלון הראווה הזה והרחנו את ריח החלות. ידנו לא השיגה לטעום פירור מהחלות ומהמאכלים, וכל שבוי יהודי מסכן לא יכול היה להשיג אפילו טיפת מים כדי להרטיב את שפתיו.
בעל הבית החדש של המאפיה, ר' מרדכי קופקע ביקש ממני להזכיר שבכל בוקר נמשכו שלושה טורים מאוד ארוכים, כשבכל שורה חמישה אסירים שהיו חייבים ללכת שלובי ידיים. הם שמרו על כל חתיכת לחם קטנה שקיבלו, שלא תלך לאיבוד. כמה לבבות של יהודים היו יכולים לשמוח עם הלחם הזה.
הרעב הקשה והכבד בזמן ההליכה ליד המאפיה הזאת היה כל־כך גדול, עד שכל אחד איחל לעצמו שיהיה לו פעם כיכר לחם שלמה ביד, שיוכל לחתוך ולאכול ממנה לשובע ואתר-כך למות.
כאשר הייתה לי חתיכת לתם מיותרת הייתי נותן לנתן דוד והוא היה נותן את הלחם ליהודים הנסתרים שלא אכלו טרפה כדי שיהיה להם מה לאכול.
אחרי המלחמה הגיע אלי מכתב שנכתב ממש בדמעות, ממעמקים. מכתב על דרנוב, עיירה בגרמניה שם היה בית־חולים מאולתר לחולים שקיבלו "אקזמה" והיו להם פצעים שנקראו "פלגמונה". שני אחים בשם ברכפלד כתבו את המכתב הזה. הם היו שני אברכים מקרקוב ועכשיו אחרי המלחמה אני רואה שהיה כדאי שנתן דוד יציל אותם ממוות. נתן דוד זכר בכל יום לשלוח לגיהינום של דרנוב לחם וסוכר וכך הוא הציל חיי שני היהודים האלה. לכן מנדל ברכפלד איש בעל ידע שהיה אז מסכן, הרגיש חובה לכתוב לי את המכתב הזה. לכתוב על אלו שמתו ולא זכו לשחרור הזה. לכתוב מכתב מלא בכי.
אצלנו במחנה הריכוז, כשעבדנו שם אצל הגרמנים וכשהייתה לנו אפשרות להוציא מהם לחם וסוכר, חיפשנו במחנות השכנים יהודים והעברנו להם. כך הצלנו אותם. קראנו לזה "משפך", זאת אומרת העברה ממקום למקום.
ביום כיפור בבוקר בשנת 1944 אמרתי לחברים שלי שנמהר בתפילה כי עלולים לקרוא לנו לעבודה באמצע התפילה. על זה אמר הרב מושקוביץ ז"ל הרב מודוביצע, גיסו של הרב דוד הרץ מלונדון, שהרב סיפר בדיחה שעכשיו צריכים הכול לתפוס.
פעם הייתה אלמנה עשירה שרצתה להתחתן עם תלמיד חכם וקבעה תנאי, שלפני החתונה ילך פעם אחת לשוק למכור לחמניות כי היא רצתה לראות אם הוא יכול למכור ולהישאר בחיים. היא נתנה לו סל מלא לחמניות והוא הלך לשוק. בערב חזר בלי הלחמניות ובלי כסף. שאלה אותו האישה: "מה קרה?" והוא ענה לה שחוליגנים שפכו לו את הסל וחטפו את הלחמניות. אמרה לו: "ולמה לא חטפת גם אתה מהלחמניות שתוכל לאכול ולחיות?" אותו דבר היה במחנה הריכוז, כשרב אחד רצה לקבל תוספת אוכל והיה צריך לעמוד בתור, הוא לא ידע איפה לעמוד. ולכן, או שקיבל מכות מהקאפוס ולא היה לו אוכל, או שקיבל מכות כי לא ידע איך להסתדר בחיים.
אני צריך לנסוע לכפר להעמיס תפוחי אדמה בשביל היהודים שהשתחררו כדי שיהיה להם מה לאכול. נתן דוד נשאר לשבת על יד איזו פינה וכל היום התפלל במרתף של תפוחי האדמה שהגרמנים השאירו.
הייתה אדמה בוצית לא רחוק מהמדבר "נירסדורף". כך הייתה לנתן דוד אפשרות לבשל תפותי אדמה, ואת הלחם שקיבלו ושהוא חסך הוא שלח למקומות אחרים. פה במקום הזה, היה לנו מנהל טוב שנתן לנו אפשרות לבשל את תפוחי האדמה. אבל לפני השחרור במקום הזה הייתה העבודה שעבדנו מאוד קשה. עבדנו בקור, במיליוני תפוחי אדמה ולא יכולנו להציל אפילו תפוח אדמה אחד כדי לאכול או לתת לחברים שלנו. המנהל לא הבין את מה שכתוב בתורה "לא תחסום שור בדישו".
כעסתי על זה מאוד וניסיתי להתמרד ולעזוב את מקום העבודה הזה רק בגלל שלא נתנו לנו לקחת תפוחי אדמה לחברים שלנו. ובכל זאת נתן דוד עודד אותי ונתן לי אומץ, ואמר לגנוב ולהתכוון בשעת גניבת תפוחי האדמה ־ להביא אותם ליהודים שלנו במחנה ולהציל אותם מרעב.
נתן דוד אמר לי ששלושה ידידים מלווים את האדם (אחרי מותו). זה שמלווה את הנפטר עד לקצה העיר, האישה והילדים שמלווים את הנפטר עד הקבר, והשלישי, אלו הם המעשים הטובים שמלווים אותו אחרי המוות.
היו אלה ניסיונות קשים ביותר. בסוף המלחמה לפני השחרור, כאשר הגרמנים היו מוכרחים לעזוב את שלזיה התחתונה אחרי מתקפת הרוסים על העיירה בארנוב, הם התחילו לסחוב אותנו ברגל. ביום שישי ה-1 בפברואר 1945 הם הלכו מסביב עם כלבים, והגרמנים הם בעצמם כלבים. בכפר קבאליש ירו הגרמנים והרגו יהודי בגלל שלקח כמה גרגרי חיטה מהשדה. לנתן דוד היו כמה תפוחי אדמה, וכאשר אנחנו שכבנו על הרצפה הוא הוציא אותם, עשה מדורת אש, שפך קצת מלח ובישל אותם.
הגרמנים ריכזו אותנו בתוך מחסן כלים גדול שהיה ריק. שכבנו על הרצפה ופתאום אנשים ראו סוס מת על הרצפה. הם התנפלו וחתכו ממנו חתיכות, בישלו ואכלו כי שבוע שלם לא היה לנו אוכל בפה כי הלכנו ברגל. לי ולנתן דוד היה טבק ונתנו אותו לגרמנים והם נתנו לנו מעט לחם כדי שנוכל להתקיים כי לא אכלנו מהסוס. אחר כך העמיסו אותנו על קרונות כמו דגים מלוחים בתוך פחים ושם פגשנו יהודים ממחנה וולפצסבורג שכבר שמונה ימים לא ראו חתיכת לחם. המעט לחם שקבלנו מהגרמנים עבור הטבק הספיק לשלשה ימים. בכל יום אכלנו ביס. בין האנשים שלנו ואלה שהלכו איתנו יחד בדרך היו בכל יום קורבנות מתים, ובכל יום השארנו קורבנות בדרך. נתן דוד לפני שירד מהקרון ידע שיש לו בכיסים קצת סוכר והשאיר את זה לשעת חרום. הוא נתן את זה ליהודי ששמו יעקובוביץ' ושהיה חלוש וכך הציל נשמה יהודית.
ירדנו מהקרונות והלכנו בלילה שבעה קילומטר אל המחנה ברגן-בלזן ובדרך ראינו קורבנות. אנשים מתים, אנשים בלי הכרה, גופות של חיים שסבלו סבל רב. את הקורבנות האלה, פקד עלינו רב המרצחים קראמער להכניס עם כל האנשים שלא יכלו ללכת, מתים, חיים, בלי הכרה, להכניס לתוך עגלה עם שני גלגלים מחוברים ולסחוב אותם לתוך המחנה. היינו מוכרחים להסתכל על זה ולראות את הזוועה ולרמוז לעצמנו שאם לא נלך טוב ובסדר למחנה, סופנו יהיה כמותם.
אני הולך וסוחב בקושי את הרגליים. אני מחזיק בידיים את נשמתי ומחכה לסופי. כשאני מתקרב למחנה אני מרגיש את הריח של גופות האנשים השרופים. אני מעיף מבט על נתן דוד והוא בשפתיו אומר תפילות. אני מתחיל לזמזם בשקט את הניגון של יום כיפור "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" ונתן דוד מתפלא ומסתכל עלי ואני אומר לו שאני אדם מאושר שיכול להגיד קדיש דרבנן על הלוויה שלי. אני ניפרד עם זיכרונות מהילד האור שלי סיני לייבל ז"ל ומכל משפחתי שעכשיו אני יודע שהרעילו את כולם בגזים בעיירה בלזץ. הם בבלזץ ואני בברגן-בלזן, הכול אותו דבר. נתן דוד מערער על דברי ואומר שהגורל יכול להיות אחרת. הביטחון שלו לא עוזב אותו. אנחנו עוברים כמה שערים דוקרניים חשמליים ומכניסים אותנו לצריף על הרצפה. על אוכל חם אין דיבורים כל אחד תפס קאלארטע לא מבושלת והחיה את נפשו כאילו זה היה תפוז. עם כל ביס הרגיש שהחיות בא אליו בחזרה. לי הייתה עוד סיגריה אחת שקיבלתי במקום כסף בזמן שעבדתי. פגשתי קאפו, גוי פולני ונתתי לו את הסיגריה האחרונה ושאלתי אותו אם אנחנו הולכים עכשיו לגיהינום. הוא אמר לי שיש לנו מזל כי בנות הברית הפציצו את תחנת הרכבת בהילדסהיים והאנשים הבריאים נשלחים לשם לתקן את ההריסות. אני ניזכר שעכשיו צריך מזל. בסלקציה שלחו אותנו להתרחץ ואחרי המקלחת עמדנו בקור בלי בגדים והיה לי מזל שנתנו לי בגדים ואני נשלחתי בטרנספורט לתקן את הנזקים. אחרי עשרים וארבע שעות בברגן-בלזן עזבנו, קבוצת יהודים כאילו בריאים לחודש ימים. אחרי שעזבנו את ברגן-בלזן פרצה שם מגפת טיפוס ומתו שלושים וחמישה אלף קורבנות.
באנו להילדסהיים ואני קורא לזה מילדסהיים. בתים ישנים, יפים, ובלטינית כתוב התאריך והשנה שכל בית ניבנה. אנו ישנים על קש באולם גדול של העירייה. מי שחלה מת, והיו קורבנות. רק הבריאים מקבלים "מין אוכל" מהאמריקאים. מישהו הפציץ את תחנת הרכבת ואנו שואבים ביד רחבה גבינה שרופה, סוכר, שעועית, קמח ושוקולד. אנחנו מתאוששים ואוכלים "בשתי הלחיים".
נתן דוד הכין לעצמו מהשלל שמצא אחרי ההפצצות, סוכר כשר לפסח, גזר, תפוחי אדמה, והוא שם אותם במחסן החציר. בתאריך ה-22 במרץ 1945 הייתה הפצצה גדולה על העיר הילדסהיים, במשך חצי שעה כל העיר בערה באש וגופרית. העיר נחרבה לגמרי. וביום השני אנחנו ראינו נס ונקמה בעינינו. נשאר לנו לאכול רק ראש של גזר ואנחנו הלכנו כולנו לעיירה כמו לבית הקברות. בכל העיר לא היה אפילו בית אחד אליו היה אפשר להיכנס.
היו בתים בהם עבדו שבויים צרפתיים, אנגלים וגם חולים. איטלקים וגרמנים הלכו ברחובות כמו שהולכים לבית הקברות. מחסן החציר שלנו, היכן שנתן דוד הכין אוכל לפסח נשרף עם כל המצרכים שהכנו לפסח ונשאר אש ואפר. נתן דוד היה צריך לקום לניסיון חדש. אנחנו ישנו כבר בשדה פתוח תחת שמירה גרמנית. מסביב היה נהר וזה היה בחודש מרץ. רק החום של העיר השרופה והריחות הגיע אלינו באור חם.
ערב פסח אנו עוזבים את העיר הילדסהיים ברגל בדרך לעיר הנובר. לקחתי מכמה חברים שאני מכיר חתיכת לחם עבור נתן דוד כדי שיהיה לו מה לאכול בערב פסח בי"ד בבוקר. חשבתי לעצמי שאני צריך להשאיר לו קצת לחם כדי שיאכל את הלחם לפני פסח ויהיו לו מספר קלוריות לשמונה הימים הבאים. את ליל הסדר הראשון אני עורך במחסן ואני מחלק קצת גזר, זכר לליל פסח, ואני טובל את הגזר בקצת סוכר כשר ששמתי בכיסים שלי לפני שיצאתי מהעיירה השרופה שהייתה כמו סדום ועמורה. נתן דוד רק טעם מהגזר. ביום הראשון של פסח אחר הצהרים כולנו הגענו תחת משמר כבד גרמני לעיר הנובר. הקאפו'ס שלנו אמרו לזרוק את כל מה שיש לנו, אפילו את שאריות האוכל שכל מי שיכל החביא אצלו. חלק מהאנשים אכלו כדי שלא יצטרכו לתת. יהודי הונגרי נתן לי לאכול סלק אדום כבוש כדי לא להחזיר לגרמנים. נתן דוד לא חשב על שום דבר, הוא רק חיפש דרך איך להחביא את התפילין שלא ייקחו ממנו. שמתי לב שנתן דוד לא אכל כבר יומיים. אני עוזב את הצריף איפה שהיינו ושניתנה פקודה שכולם חייבים לשבת על הרצפה. אני ניגש לקאפו יהודי מלודז', אדם צעיר שקראו לו מוריץ אופטובסקי ואומר לו שאני בא לבקש משהו לא בשבילי אלא בשביל יהודי "שמחזיק פסח". אמרתי לו: "היהודי הזה שאני מבקש בשבילו, הוא כבר יומיים לא אכל כלום. הוא איש יקר מאד, ואינני רוצה להיות עד כמו שהיתי במחנה הריכוז בקרקוב ב-1943, כשראיתי יהודי ששמו היה אברהם פיגנבלט שהחזיק פסח ולא אכל כלום. ביום האחרון של פסח ליבו נדם בנוכחותי, ואיני רוצה שוב לראות זאת אצל יהודי זה." אמרתי לקאפו שגרמנים הם עמלק שרוצים למצוץ את הדם של היהודים ונזכרתי איך שהגרמנים שרו שירים והרגו אותנו בזמן שעבדנו בכל מיני עבודות והרביצו לנו עד זוב דם. כל זמן שלא ראו דם לא שיחררו אותנו מעבודות הפרך.
היהודי מלודז', הקאפו לקח ללב את מה שאמרתי לו והלך למטבח למרות שאם היו תופסים אותו הגרמנים, הוא היה מקבל עשרים וחמש מכות על הגוף. הוא הוציא מהמטבח כמה חתיכות של סלק אדום כבוש ועם דמעות בעיניים נתן לי אותם בשביל נתן דוד. הסתכלתי איך שהחלוש הזה, נתן דוד אוכל לאט, לאט את הסלק ורועד בזמן האכילה. חשבתי שנתן דוד, האדם המסכן שצם ורעב ושנתנו לו משהו לאכול, דומה לאדם שעומד לבד על גבעה גבוהה ונלחם בשונאים ומנצח. אני ביחד עם סירקיס מהעיר זדונסק ויתרנו ביתד על המרגרינה ונתנו לנתן דוד. והוא חתך את המרגרינה באמצע ואכל. היה מזל שכל שמונה הימים של פסח עבדנו מתחת לאדמה בתוך בורות ועשינו קידוחים עבור בית-חרושת. נתן דוד ישב בצריף והרעב היה לו יותר קל. יום אחרי פסח נתן דוד היה ניראה כמו שלד עם עיניים בוערות. אנחנו ממשיכים בדרך לברגן-בלזן בגלל שהאמריקאים התקרבו והתקרבו. אנשים נופלים בדרך. אני מחפש קלרפס זאת אומרת דלעת בשדות. הגרמנים יורים ומי שפוגעים בו נופל. קדושים הם המילים "טובים היו חללי חרב מחללי רעב". לא צריכים לחשוב עד שהמוח יהיה משותק ולא יוכל לשדר יותר ולהורות החלטות.
זאת השבת הראשונה אחרי פסח. אנחנו צועדים והדרך סוחבת את הרגלים אליה וכמו צועקת "לאן אתה הולך? בחזרה לגיהינום שבברגן־בלזן?"
השמש זורחת, היערות משני הצדדים מתנועעים ואחד אומר לשני: "דור הולך ודור בא." ואני שר "למה לנצח תשכחנו?" אני מזכיר לנתן דוד את השיר "שבויה ענייה" כמו ששר החזן גולדנברג ז"ל בבית הכנסת הישן בקרקוב. והילד שלי כבר ידע לחזור על המנגינה "למה לנצח תשכחנו?" אנו מתנחמים בבית החוזר של המנגינה, זאת אומרת בפעימת הלב המרה בגלל הרעב.
באופן מפתיע עברה מכונית נוסעת של חברה א. פורלטיט. א.ט. והנהג זרק לעבר השומרים שלנו סוכריות. כמו ארבה כולנו רצים אל השומרים ובוכים ומתחננים שיתנו לנו הסוכריות ולא מקבלים. אני הולך לשומר ומזכיר לו שבהלדסהיים הייתי אני אחד מתוך חמש מאות האסירים, ועשיתי טובה וסחבתי בכל יום פחם לשומרים כדי שיתחממו. אז השומר זרק לי סוכרייה התחלקתי בסוכרייה עם נתן דוד. אני תופס את נשמתי הדבוקה בגופי וממשיך ללכת ברגלים כבדות עם מבטים פראיים בעיניים. אנו פוגשים נשים תשושות שהגיעו עד שער ברגן-בלזן. אנחנו עוד עומדים אחרי צעידה כל כך ארוכה ומחכים על יד השער. נכנסים למחנה וממשיכים לעמוד ובכל פעם נופל אסיר. במקום שוכבים מתים. ערימות של מתים. הם כבר צוחקים לשמש. אלה האלפים שנפלו מבתי חולים ומהצריפים, ובכל צעד ושעל בן אדם שוכב מת. אני ישן בלילה כאילו המתים מעירים אותי על יד הרגלים הפשוטות, זאת אומרת ברגלים ישרות. החיים והמתים היו מחוברים כמו אבר אחד. אנחנו במצב יותר גרוע מעפר ואפר. הגבול בין החיים והמוות מטושטש. כל אלה שנשארו בחיים הם כבר בעבר השני.
במחנה אני מסכן את חיי שבעים השנים שלי ויוצא מהמחנה של הגברים והולך לכיוון המטבח. ובעמדת השמירה במגדל, השומר יכול לירות בי ישר וברגע אחד. וזה יכול לקרות רק אצל אסיר עם סרט על הבגד. אני מחכה "ליריית הרחמים" אבל הוא לא רוצה לירות. בתוך המטבח אני מכיר נשים מקרקוב שנותנות לי כמה ריבן - ירקות ומרק, הן מתפעלות מהתעוזה שלי איך אני הולך בין הכדורים המעופפים כמו בחזית.
ביום חמישי שלושה ימים אחרי השחרור נפרדתי מהביס האחרון של האוכל, זאת אומרת שיותר לא היה לי אוכל. אני לא אכלתי את הביס האחרון בתוך הצריף אלא בחדר הרחצה, כי בצריף, אם היו רואים אותי לועס בשיניים היו הורגים אותי ומוציאים מהפה שלי את האוכל. בחדר הרחצה פגשתי יהודי ונזכרתי במילים שאמר התלמיד החכם לוזר פנצר ז"ל מקראקא על הפסוק "מבשרך אל תתעלם". כאשר לוזר פנצר נשלח לבלזץ יחד עם המשפחה שלו הוא למד את הפסוק "מבשרך אל תתעלם" ואמר: מהבשר שלך שאתה אוכל, תן גם למישהו אחר. כאשר יש על הצלחת שלך אווז צלוי ואתה נותן חלק ממנו לעני, אתה מכוון למילים "מבשרך אל תתעלם". הוא המשיך ואמר "גם בזמן הגרוע מתי שאתה נותן מהבשר שלך לזולת", ואז הראה את היד שלו שנהייתה יותר ויותר רזה – "אז, בכל זאת אתה נותן מהאוכל שלך גם לאחרים". אותו יהודי אחרי ששמע את הספור שלי על התלמיד חכם, הביס בי בפליאה ובתמיהה והתחלק במזון שהיה לו עם בנו !
בין גדרות התיל אפשר כבר להרגיש את הישועה הקרובה. הגרמנים עונדים כבר סרטים לבנים על היד ובכל זאת המוות אורב בכל צעד ושעל, מכדור, ממחלת הטיפוס או מהרעב. כל אחד שואל מה יהיה? מי יחזיק מעמד? נתן דוד אומר שהמצב הוא כמו לפני "נעילה" וצריכים להחזיק מעמד.
הקאפוס המומים ומבוהלים, הם מכים ורוצחים כדי להשכיח את אשמתם. לנו אומרים לסחוב את המתים עד מתחת "לסטעלע" לקברות אחים. כל היום אני מחזיק מעמד, אבל ביום שישי בכניסת השבת אנחנו, נתן דוד ואני סוחבים ביחד ברגל. האנשים החיים לא יכולים לסחוב את המתים. הם משאירים אותם באמצע הדרך והשמש עדיין מאירה. הנשים מסתכלות איך שאנחנו סוחבים בדרך המובילה בין המחנות. אני אומר בקול כמו בהלוויה של עיירה קטנה "צדקה תציל ממוות". נתן דוד מעיר לי שאני טועה ושהחזן אומר את הפסוק "ד' הוא האלוקים" לאט, שבע פעמים. הקאפו המת אינו יהודי, הוא ארי ואני מתחיל לשיר שיר עצוב מתוך המחזה פר־גינט בו שר הגיבור על מות אימו. נתן דוד לא מכיר את זה ואני אומר לו שאלו הן טרגדיות של אימהות שיולדות ילדים ובא רשע מרושע וגורם שאנשים יסחבו אחד את השני כמו חתיכת עץ.
נתן דוד הראה לי את סדר פרשת השבוע "תזריע מצורע", ובהפטרה כתוב על ארבעה המצורעים שעמדו ליד השער, גרשו את האויב וסיפרו לעם שהאויב ברח. ועל דרך הנמשל, אמריקה, אנגליה, רוסיה וסין היו צריכות להתקבץ יחד ולהציל אותנו בתאריך ה־15 באפריל 1945. כמה גדולה הייתה שימחתי שעברתי את הצרות והשואה ונשארתי בחיים ושרדנו יחד ידידי נתן דוד ואני.
באותו יום ראינו יהודי כשהוא נופל על הארץ ליד הגדרות של השומרים. אני חשבתי שהוא נפטר והוא "טמא מוחלט", אבל נתן דוד אמר לי להביא מים חמים ועשינו לו פעולת החייאה והוא כן חי! החלפנו את קופסאות השימורים שהאנגלים נתנו לנו בלחם כי הקיבה לא הייתה יכולה לעכל אוכל גס. הרבה אנשים נפלו קורבן לאחר השחרור כי לא היה פיקוח ראוי. הקיבות המצומקות לא היו רגילות לאכול והאוכל הזיק לאנשים והם מתו. הוצאתי את נתן דוד מהצריף מס' 12 בו היה מוחזק במחסן קטן. פגשתי שתי נשים מקרקוב וביקשתי מהן שיבשלו "אוכל כשר". הרב הצבאי מיסטר הרדמן אפילו רצה שירשו לנו לאכול רק מצרכים יבשים. הוא הבין שבמוקדם או במאוחר, יצטרך להסביר למנהל האנגלי של המטבח שיש יהודים שאוכלים רק אוכל יבש. לכן הוא הכין רשימה של מצרכים יבשים, רשימה שפתחה את הדלת למטבח. כל זמן המלחמה נתן דוד לא חלה במחלות אפידמיות - מדבקות ועכשיו אחרי השחרור הוא חלה. מיסטר הרדמן נתן הוראה להעבירו לבית חולים אפידמי. נתן דוד רמז לי בעיניו שלא אעזוב אותו.
הזמנתי רופא פרטי, את ד"ר קוץ. בזמן הבדיקה נפל ראשו של נתן דוד בידי והוא התעלף, "חלושעיס". הרופא הביא לי מים ובעצמי הייתי צריך לשפשף לו את הרקות כי הרופא עצמו פחד מהמחלה. נתן דוד התעורר ופקח עיניים ולא הכיר אותי. הרופא אמר לי שאני צריך להבין שצריך לשלות אותו לבית חולים אפידמי ואם לאו, הוא לא יחזיק מעמד. "אצלי יש את כל מה שצריך החולה", הוא הסביר לי, "אפילו שוקולדה". נתן דוד לא צריך שום דבר וליבי סובל מרוב כאב שהוא גם לא יכול לאכול וגם לא צריך שום דבר. שש שנים הוא התענה כמו אחד התנאים, ועכשיו הוא יעלם מן העולם? אני לוקח ופותח את התנ"ך שמצאתי בברגן-בלזן לאחר יציאתם של היהודים מהארצות האחרות, ופותח במזמור תהילים אותו אומרים ביום רביעי. כל העניין הזה היה ביום רביעי, וזה יום היארצייט של משפחתי, ואני פורץ בבכי שיחסוך לי את הצער לאחר כאבים רבים, וגם הנשים מקרקוב בוכות.
ויהי וביום שלמחרת ניתנת לנתן דוד הזכות לחיות, החום יורד ובכל יום מצבו משתפר עד שביום הראשון של חג השבועות הוא עומד בקושי עם הרגלים שלו על האדמה וקורא בספר. את חייו קיבל במתנה. אנחנו היינו האחרונים שעזבנו את ברגן-בלזן ועברנו לבערנען. בכל דבר מה שעשיתי התייעצתי עם נתן דוד והכול התנהל לפי רצונו. אני חשבתי שרק עלי הייתה לו השפעה. התברר שנתן דוד גם השפיע על אנשים שהיו רחוקים מהיהדות. דיברתי עם ד"ר הרדמן שהוקיר את יקירי נתן דוד. נתן דוד ביקש ממנו שיסע לארץ ישראל ולירושלים במהירות האפשרית והמקסימאלית.
בעיני הוא אחד מהגיבורים של "דניאל" וכולם משבחים אותו ואומרים שהוא תכשיט של אברך - הוא אחד מהפנינים היפים ביותר שיצא נקי מחיי המחנה.
תיאורי הגיהינום של הסופר אליגיערי דאנטי, הם אפס בהשוואה לסבל של אחינו שעברו בדרנאו. קראו לו המחנה הטוב כי היו בו רק שמונה קורבנות ביום. הכביש הראשי מפיסטע ־ נירסדורף הוביל דרך אכטהויזרוורג למפעל במרצבכטאל. את המחנה הזה אני בעצמי בניתי בידיי. יישרנו שם את השטח והקמנו צריפים עגולים שהיו יכולים להכיל בתוכם רק עשרים בני אדם. למחנה הזה באו יהודים אינטליגנטים מהונגריה, פעילים ציוניים ומומחים במקצועות אחרים. כל יום שעברנו בדרך ראינו איך ששומרים גרמנים מכים את אסירי המחנה במה שהיה להם, ביד, במקל או בברזל. הם ראו שהצריפים הקטנים לא מוארים ובלי מיטות, רק קצת צמר על הרצפה שהרבה פעמים היה רטוב מגשם. באנו רטובים מהגשם ושכבנו על הדרגשים הרטובים. בכיכר לחם אחת התחלקנו שבעה אנשים. הלחם שקל קילו ועשרים גרם והייתה לו צורה מרובעת. בחושך הרבה פעמים זה בא לידי קטטה. חלק מהאנשים היו כבר חסרי הכרה מהרעב. בכל בוקר עמדנו כבר בלי נעלים מפני שלא היו סנדלריות. עמדנו מהשעה 4:00 לפנות בוקר עד השעה 8:00 כדי לקבל ולהתחלק בלחם.
הקומנדוס היו רחוקים ולכן זה לא פלא שמהמחנה שלי נשמרנו שלא ליפול למחנה הזה. אני נעמדתי פעמיים ליד הקאפוס ההונגרים כדי שיעבירו אותי לאותו המחנה הלא טוב, כי בכל שמונה עשר יום הייתי בקומנדו אחר, ובתנאים האלה נפגשתי עם יהודים ממחנות מסביב. אף פעם אני לא אשכח איך זה ניראה אחרי חודש להיות בקערצבאכעל. האופה היהודי שייע בייגל אותו פגשתי בתחנה בויסטע נירסדורף היה מעולף בשביל חתיכת לחם. רצתי ולוויתי לחם ואמרתי שאני ערב לכך שהבן שלו שהיה במחנה שלנו יחזיר את מנת הלחם.
את הנופלים הקדושים ממרצבכטאל הביאו אלינו מהמחנה המרכזי, שם רשמו על החזה שלהם את המספרים שלהם עם עפרון טוש קופי שלא נימחק. כמו עצים קפואים זרקו את הגופות על האוטו שיעבירו אותם לגרוס-רוזן. הדרך לורצבכטאל עברה דרך יער. עקרנו את העצים והרחבנו את הדרך. כל הדרך מרוצפת בדמעות של יהודים צעירים מקרפטורוס. הם סיפרו שהם כבר שמעו את הרעש של הצבא האדום. גם אמרו שהביאו מאושוויץ מספר אנשים שהם עבדו בשטיינברג, זאת אומרת שעוקרים במחצבה ביער סלעים כדי לבנות בונקר. ביער עשינו הגנה נגד מטוסים יחד עם יהודים שהיו במחנה לערכען. היו שם בלערכן חולים שעמדו והוציאו צינורות מחפירות אינסטלציה בקור של מינוס עשרים מעלות. הם עשו זאת כדי לחפור תעלות לצינורות אחרים. אחד המנהלים בשם עלבין נקרא 'מנהל העבודה הצהוב', כי כל כך הרבה פעמים הכה באת חפירה על הידיים, עד שהידיים נעשו קשות ואי אפשר היה להזיז אותן מרוב שהתקשו. כזה סדיסט הוא היה, ואחר כך הוא ייסר אותם בזה ששאל אותם בציניות: "למה אתם לא עובדים?" אחד העביר לשני ארבעים ק"ג של אבנים, זאת אומרת ששקלו ארבעים ק"ג בצד אחד והעבירו לצד השני. אחד השבויים האסירים בשם ביאלי נפל עם המשא ומיד נטפל אליו "אוכל האדם" הסדיסט, מנהל העבודה הראשי ועם הידיות של המשור הרביץ לו ובעט בו בבטן ובלב עד שהוציא את נשמתו.
בחודש דצמבר 1944 ביום ראשון, נתן מפקד המחנה הוראה ופקד לעמוד בלי בגדים במשך חמש שעות בקור וכל השומרים עמדו במעמד הזה וצחקו. ומהדבר הזה יצא שעשרות קורבנות מתו מדלקת ריאות וממחלות אחרות.
עובדה שלא אשכח לעולם. עוזר שטינפלד מלודז', היה לו אח. האח נתפס עם שמיכה כי רצה להתכסות שלא יהיה קר. היה עליו להביא בעצמו דרגש מעץ והשכיבו אותו על הדרגש ונתנו לו עשרים וחמש מלקות. גופו התנפח ולאחר שבועיים הוא סיים את חייו. תמונה זו לעולם לא אשכח. אפרים יעקב שטינפלד ז"ל ניטמן בקבר אחים בדרנאו.
חלחלה כובשת אותי כשאני צריך לכתוב ולתאר את המחנה. כל פיסת אדמה רוויה בדם יהודי וכל חלקיק מהאוויר רווי בצעקות כאב של היהודים התשושים, הפצועים והמורעבים והטמונים בה.
עוזר שטינפלד מספר שעם התקרבות הצבא האדום חיסלו את מחנה לערכען והוא בא לדרנאו. כמות של רק שמונה ד׳ גרם לחם שקיבלו היהודים גרמה להאטה בקצב העבודה של העמסת המתים על עגלות העץ. עשרה מתים עם הראש לצד אחד ועשרה לצד השני. אחד מהיהודים הכיר את הגיס שלו שמת והוא התעלף.
אחר-כך בעזרת ה' הגיע השחרור על ידי האנגלים, האמריקאים והרוסים ולבסוף המלחמה הארורה הגיעה לקיצה.
אבי מורי ז"ל סיפר הרבה פעמים שבמחנה ברגן-בלזן, אחרי חמש שנים בצרות של השואה,
נמאס לו לחיות. הוא ניגש לגדר החשמלית שהקיפה את המחנה וכשהיה במרחק של שני מטר
מהגדר שמע חיילים אנגלים קוראים אליו: "YOU ARE FREE" כלומר, "אתם משוחררים". הוא
הבין אנגלית ומיד חזר למחנה והודיע ליהודים שהם משוחררים. ההצלה המופלאה הזאת היא
בעיניי מידה כנגד מידה. אבי ז"ל מסר את נפשו במטבח המחנה והוציא דלי עם אוכל כדי
להציל את אחיו היהודים ממוות, וה׳ השיב לו כגמולו והציל אותו ברגע האחרון ממוות.
במחנה, באחד הלילות מצא אבי מורי ז"ל ככר לחם והחביא אותו במעיל. הוא עבר ליד מגדל שמירה שם עמד גרמני עם נשק, הלחם בלט מתוך המעיל והגרמני ששם לב לכך צעק אל אבי ז"ל: "יהודי עצור! מה יש לך במעיל?" אבי מורי ז"ל עצר, פרש את ידיו לצדדים ואמר בקול: "יש לי לחם. הרוג אותי." ראה הגרמני את אומץ ליבו ואמר לו: "לך!" וכך, בזכות גמילות חסדים שעשה אבי מורי ז"ל כשחילק לחם ליהודים, ניצל אבי מורי ממוות.
סיפור המעיד על מידת הכרת הטוב של אבי ז"ל: אבי מורי ז"ל סיפר לי שפעם אחת ראה ילד גרמני אוחז בידיו סנדוויץ׳. אבי ז"ל פנה אליו וביקש ממנו שייתן לו את הסנדוויץ׳ כי הוא רעב והילד הסכים. אבי ז"ל שאל את הילד לשמו ולכתובת בה הוא גר, ואחרי המלחמה קנה מתנה והלך לביתו של הילד ואמר לו: "הנה לך מתנת תודה על שעזרת ונתת לי לחם."
בליל הסדר תש"ה ישב אבי מורי עם עוד יהודים בצריף ואבי אמר להם: "הנה עכשיו ליל
הסדר ותראו איך אנו נראים..."
ואז הוסיף "אמנם אין לנו מצות ויין אך יש לי גזר וסוכר ואני אעשה כמו הלל הזקן
כאילו הגזר והסוכר הם מצה ומרור." אבי מורי ז"ל טבל את הגזר בסוכר ואמר בהתרגשות
"ככה עשה הלל" וגו', אכל את הגזר והסוכר וכך גם עשו חבריו. ואבי איחל שבשנה הבאה
יהיו משוחררים. ר׳ שמלקא ליפשיץ זצ"ל אותו ביקרתי בבני ברק, סיפר לי שכאשר אבי
הוציא את הסוכר מהשק, הוא הקפיד להוציא את מנת הסוכר מתוך פנים השק כי רצה להיות
בטוח ששום פרור חמץ לא נגע בסוכר. אחרי המלחמה שאל אבי ז"ל רב אם מותר לו לשים ליד
קערת ליל הסדר סוכר וגזר. התשובה הייתה חיובית, ומאז בכל שנה ליד קערת הסדר עמדה
צלוחית עם גזר וסוכר לזכר הנס שעשה ה׳ יתברך לאבי מורי ז"ל. גם אני ממשיך במנהגו של
אבי ז"ל. שאלתי רב והוא אמר להמשיך במנהג זה ולומר לילדיי ונכדיי ה׳ ישמרם ויצילם,
שמנהג זה הוא לזכר הנס שקרה לסבא רבא ז"ל.
אבי ז"ל סיפר לי שבשבת פרשת "בלק" בשנת תש"ד, כאשר הוא וחבריו התשושים והרעבים חפרו תעלה בעבודת הפרך שעבדו, עמד עליהם גרמני שחסרה לו יד, ובידו האחת היכה בהם בשוט שאחז בידו. לידו עמד כלב גדול ואימתני. יהודי שהיה ליד אבי אמר לו שהוא רוצה להתנפל על הגרמני, לנשוך בשיניו את אצבעו ולקטוע אותה. אבי חשש לחיי חברו אמר לו: "היום שבת 'בלק' ואנחנו משולים לאתון שהולכת ונלחצת בדרך, ובלעם מכה בה עד שהיא פותחת את פיה ומדברת. דע לך שיבוא יום בו נוכל גם אנחנו לדבר ולנקום את נקמתנו." והיהודי שמע בקולו.
סיפור המעיד על מידת הוותרנות של אבי ז"ל: כמה חודשים אחרי השחרור, השיג אבי ז"ל מעיל פרווה חם ונהנה ממנו מאוד. יום אחד כשהלך ברחוב פגש ביהודי ניצול שואה שהביט בו בעיניים בורקות ושאל: "מאין לך מעיל שכזה?" בתגובה, פשט אבי ז"ל את המעיל, נתן ליהודי ואמר: "קח. אין לי צורך במעיל, דייני שנשארתי בחיים."
אמי ע"ה סיפרה לי שלא בנוכחות אבי ז"ל, שהמחסור בלחם בשואה האיומה השפיע על אבי ז"ל ואחרי שהיא ואבי נישאו וחיו בוורשא, נהג אבי לקנות בכל יום כיכר לחם שלם ולהביא הביתה. כששאלה אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה: "כדי שלא יחסר לחם בבית." רק לאחר שעלינו לארץ-ישראל חדל אבי ז"ל ממנהג זה.
ועוד הוסיפה אמי ע"ה, שיום אחד הביאה לאבי ז"ל פיג'מה שקנתה לו. כאשר ראה אבי שזו פיגימה עם פסים התחלחל ודרש שתחזיר את הפיגימה לחנות. "אינני מסוגל לראות את זה" הוא הסביר, "זה מזכיר לי את בגדי הפסים (מיט די פשיקעס) שלבשתי במחנות".
לאחר השחרור הגיע אבי מורי ר׳ מנחם מנדל ז"ל לעיר ורשה בפולין שם נשא לאישה את אמי מורתי מ׳' שושנה רויזה ע"ה, גם היא ניצולת שואה מהעיר לבוב, ושם נולדתי אני בנם היחיד. בשנת תש"י עלינו לארץ-ישראל והתיישבנו בצפת עיר הקודש שם נהנה אבי מיגיע כפיו ועסק בצרכי ציבור באמונה. אבי ז"ל היה מקושר לתנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי והיה מרבה לעמוד ולהשקיף מחלון דירתנו אל הר מירון. גם לפני כל ארוחה, לאחר נטילת הידיים היה אבי בוצע את הפת ומברך "המוציא לחם מן הארץ" כשעיניו מביטות אל מירון.
במשך שמונה-עשרה שנים, בכל ראש־השנה התפלל אבי עם חסידי ברסלב במחיצתו של רשב"י זיע"א במירון. בתפילות אלה השתתפו הר"ר אברומלה שטרנהרץ - כוכב לב זצוק"ל והר"ר גדליהו אהרן קעניג זצוק"ל שהחזירו את עטרת צפת עיר הקודש תובב"א ליושנה, כאשר הקימו את קריית ברסלב על שם רבנו מוהל"ן מברסלב. קריה זו היא אחת מהיהלומים המעטרים את כתר התורה של העיר צפת. היום עומד בראשה הרב אלעזר מרדכי קעניג שליט"א בן הרב גדליהו אהרן זצוק"ל.
בכל יום היה אבי ז"ל לומד בספר הזוהר ופסוקים מהזוהר הקדוש היו שגורים בפיו. אבי מורי ז"ל הכיר את הרב המקובל ר׳ בעריש זלץ זצוק"ל ובכל שבוע היה יורד לביתו בעיר העתיקה בצפת ולומד אתו בחברותא בספר הזוהר הקדוש. כאשר אבי ז"ל פגש לראשונה את הרב זלץ זצוק"ל, ברכו הרב "דה שטיינר פון צפת זולען זיין דיר זיס", כלומר שאבני צפת יהיו לך מתוקים. ולאחר שאבי ז"ל סיפר לו על השכול והסבל שעבר בשנות השואה, ברכו הרב שיראה נחת מבנו יחידו וב"ה הברכה התקיימה.
בכל הזדמנות, נסע אבי ז"ל לשבות שבת ולהתחזק במחיצתו של הרבי יקותיאל יהודה הלברשטם זצ"ל מקלויזנבורג-צאנז-נתניה. גם הרבי זצ"ל זיע"א שכל בתקופת השואה את אשתו הרבנית ואת אחד עשר ילדיו. הרב עלה לארץ-ישראל, הקים בית ובנה את קריית-צאנז בנתניה.
בספרים כתוב שמי שנמצא בשעת צרה ומזכיר את שמו של רבי לוי יצחק מברדיטשב, עומדת לו זכות הצדיק והוא ניצל. כך קרה לאבי ז"ל. ביום חמישי ו׳ בתשרי תשט"ז בערב, היה אבי בדרכו מחיפה לצפת ושוחח עם שכנו לספסל האוטובוס. אבי הזכיר את דבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב על הפסוק "הלה' תגמלו זאת" מפרשת "האזינו", וכאשר סיים את דבריו היה האוטובוס בסיבוב הכביש לכיוון מירון. מחבלים שהסתתרו מאחורי סלע גדול פתחו ביריות על האוטובוס ורצחו כמה מהנוסעים. בע"ה, בעת צרה זו עמדה לאבי זכותו של רבי לוי יצחק זיע"א ואבי נפצע קל בצווארו וניצל. בדיוק שלוש עשרה שנים אחר כך, בו׳ תשרי תשכ"ט, ליל "שבת שובה" נפטר אבי ונטמן בבית העלמין בצפת.
אחרי פטירתו של אבי ז"ל, המשיכה אמי ע"ה להתפלל בראש-השנה במירון עד אשר חלתה ונפטרה בבית החולים בנהרייה ביום שני כ"ד שבט תשמ"ג. מסע ההלוויה של אמי ע"ה יצא לבית העלמין בצפת ובדרך עבר במירון. סביב מיטתה שעמדה בחצר הציון של רשב"י זיע"א, קראו המלווים פרקי תהילים ואני אמרתי קדיש לעילוי נשמתה.
בספר מוזכר שמו של ר' שמלקא ליפשיץ זצ"ל שהיה חברו ורעו של אבי מורי ז"ל. אבי ז"ל מסר את נפשו למען ר׳ שמלקא. כמה פעמים סיפר לי שכאשר היו ביחד במחנה פלשוב, היה דואג להביא לר׳ שמלקא אוכל כי ר׳ שמלקא נשמר מלאכול אוכל לא כשר. הידידות האיתנה בין השניים נמשכה גם בארצנו הקדושה.
ר' שמלקא היה מהחשובים שבחסידי גור. בשמחות וחתונות של בני משפחה ונכדי האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור, כאשר בעל "הבית ישראל" זיע"א היה מגיע כדי להשתתף בשמחה, היה מקפיד ואוכל רק מאוכל שבושל בביתו של ר' שמלקא.
בימי הקיץ, נהגו ר' שמלקא ומשפחתו לנפוש בצפת, וזוכר אני את הפגישות המרגשות בינו ובין אבי ז"ל בשעה שבא לבקר בביתנו. בהיותי צעיר זכיתי שר' שמלקא בחן אותי בגמרא בפרק ׳כל שעה׳ במסכת "פסחים". דמותו האצילית ומבט עיניו היוקדות והחביבות חקוקות בזיכרוני.
כאשר אבי נפטר, דאגו בני משפחתו של ר׳ שמלקא לשלום אביהם והעלימו ממנו את הדבר. רק אחרי כמה חודשים מצא ר׳ שמלקא עיתון "המודיע" בו נכתבו דברים לזכרו של אבי ז"ל במלאת שלושים לפטירתו. הידיעה הכאיבה לו מאוד והוא לא ידע את נפשו מרוב צער. כשהגיע הקיץ ור׳ שמלקא הגיע שוב לנפוש בצפת הוא ביקש ממני לבוא ולהתפלל אתו על קברו של אבי ז"ל. קבענו להיפגש אחר-הצהריים וכשהגעתי לבית העלמין חיכה ר׳ שמלקא ואמר: "כבר הייתי פה שלוש פעמים ולא מצאתי." הגענו לציון של אבי ז"ל ור' שמלקא התפלל במשך זמן רב במלוא הרגש. התבוננתי בו ולמדתי ממנו הנהגות לתפילה במלוא הרגש.
יהיו דברים אלה לנחת רוח לנשמות שני הידידים היקרים האלה, אבי מורי ז"ל ור' שמלקא זצ"ל. ידידות אמיצה שוררת גם היום ביני ובין בניו היקרים.
בחורף, בזמן שירד שלג הגיעה לצפת משפחה של עולים חדשים מרומניה. אבי מיהר וקנה להם תנור נפט תוצרת "פרידמן" ונתן להם ג'ריקן מלא בנפט כדי שיוכלו לחמם את דירתם.
בכל יום התפלל אבי שחרית במניין "ותיקין", ולאחר מנוחה קצרה היה הולך להשלים מניין בבית מדרשו של האדמו"ר מנדבורנא הרב אהרן לייפער זצוק"ל זיע"א. בשבתות ובחגים קבע את מקום תפילתו בבית הכנסת האר"י ז"ל. לעיתים קרובות ובמיוחד בהושענא רבה היה מתפלל בבית הכנסת של חסידי צאנז.
אבי ז"ל זכר כמה תאריכים בהם נרצחו יהודים במחנות, ובכל יארצייט היה אומר קדיש על כל אחד ואחד. כמה ימים לפני שנפטר אבי ז"ל שאל אותו חבר אם הוא באופן כללי מרוצה. תשובתו הייתה: "דבר לא חסר לי. העיקר שאחרי מה שעברתי במחנות בשואה, יש לי ׳קדישל׳ בן שאחרי מותי יאמר קדיש."
בשנת תרפ"ט 1929, עשר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והשואה, היה אבי ז"ל בארץ ישראל וביקר במקומות הקדושים. כאשר הגיע לצפת ראה את המדרגות השרופות שהובילו לבית הכנסת על שם האר"י הקדוש. "שם במקום הזה," סיפר לי אבי "נדרתי נדר, והיה ויבוא היום ואזכה להגיע ולהתיישב בארץ ישראל, אקבע את ביתי בצפת עיר הקודש. וברוך ה׳ זכיתי."
בשנת תשכ"ז, אחרי מלחמת ששת הימים, סידר הרב אברהם שמחה הכהן קפלן זצ"ל מי שהיה הרב הראשי לצפת, לאבי ז׳יל משרה כמשגיח כשרות במפעל "סיידר הגליל" בקיבוץ נאות מרדכי שליד קריית שמונה. יום אחד בקרתי במפעל ובקיבוץ ומאוד התפעלתי מהכבוד, ההערכה והחביבות שחברי הקיבוץ רחשו לאבי ז"ל.
אבי ז"ל נהג לטבול בכל יום בנהר הירדן הקרוב לקיבוץ, ואף טבל ביום שישי האחרון לחייו. הלווייתו של אבי ז"ל התקיימה ליד בית הכנסת האר"י האשכנזי, ושם ליד המדרגות שנשרפו במאורעות תרפ"ט ספד לו הרב קפלן זצ"ל שציין את הזכות העצומה שעמדה לאבי ז"ל שזכה לטבול בירדן ביום פטירתו. הרב גם ניסח את הכיתוב על המצבה של אבי ז"ל במלים: איש צנוע, ישר הליכות, ירא שמים באמת, אהוב על הבריות והיקר באדם ר׳ מנחם מנדל בן ר׳ חיים ישראל רויכר ז"ל. אבי מורי ז"ל קיים את הכתוב בפרקי אבות: "הווי דן את כל האדם לכף זכות", ו"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה."
תם ולא נשלם
אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לפרסם את כתבי אבי מורי ז"ל
ולקיים בזה את הצוואה שציוו לו היהודים ה' ייקום דמם.
בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והי יתברך מצילנו מידם.