ה"פלגאה"

יצחק פרנהוף, מתוך "ספר המתנגדים"

גופו ארוך, כפוף שמונה וצנום. על כל השלד הגדול אין אפילו ליטרא בשר. הפנים כתומים, כמושים בלי קורטוב דם. ראשו מורד לארץ, מצחו מקומט. עיניים עוקצות ובולטות ומלופפות מסביב, המביטות קצת בכעס, קצת בליצנות על העולם; זקנו קטן וקלוש, ומבעד לשערותיו הלבנות מתראה סנטרו החד. זהו ר' קלמן בריש המערער או ה"פלגאה". רגילים אמנם כל המתנגדים האמתיים לספר בגנותם של הבעש"טנים, חותרים הם "מתחת לארץ" מומים וחסרונות על "אנשי חרמם" אבל רובם עושים זאת אגב גררא, ובאקראי. כשמצווה זו של חירוף וגידוף באה לידם, מהיכא תיתי, אינם מחמיצים אותה אף לרגע, אדרבא, מקיימים הם אותה בחיבה יתירה. אבל לא כך דרכו של ר' קלמן בריש, ה"פלגאה". הערעור הוא מלאכתו העיקרית והוא חוזר אחריה ומבקשה כמטמונים.

ר' קלמן בריש איננו ממתין לשעת הכושר, כדי שיוכל לפגוע בכבודם של אנשי ה"כת"; אצלו כל רגע זמנו הוא. אהבת הקינטור והניצוח ממלאה את כל לבו. האהבה הזו היא מרכז כל מחשבותיו. היניקה הרוחנית האחת שבחייו.

כל חייו וחושיו נצטמצמו ונעשו כולם נקודה אחת - הערעור! זולת ההתעסקות החשובה הזאת, לא היה כלום חשוב בעיניו להמשיך עליו את התעניינותו.

לצרכי החיים ודרישותיהם התייחס בקרירות לב. פרנסה ? בה, דאגה רבה! ר, קלמן בריש היה מטבעו מסתפק במועט ואיינו להוט אחרי האכילה, ומה בכלל תביעותיו של המתנגד המלומד בצומות, הרי חוץ מהתעניות המצוות, יש ברוך השם בה"ב, כ' סיוון, כל ערבי ראש חודש, והיכן תענית־חלום, לכה"פ פעם בשבוע ? נשתיירו עוד הימים שאסור בהם להתענות, והטעימה - מצווה! גם זה עסק לא גדול. בשביל ההצטרכות הקטנה הזאת מספיקה לו חנותו המלאה לה מפתחות ומנעולים. ישנים, די והותר.

ויחיד היה ר' קלמן בעולמו. אלמן הוא מאשתו זה כעשרים שנה, שני בניו הלכו למדינת־הים, אינו מקבל מהם ולא שולח להם אגרת; שלוש בנותיו הנשואות דרות בכפרים ויש להן פרנסה בצמצום.

ולרבי קלמן לא נשאר עוד מה לעשות בחיים, אלא לשבת בחנותו, לתקן המפתחות שיהלמו למנעולים. של בעלי הבתים מהעיירה, להתפלל ותיקין, ללמוד "מורה נבוכים", הכוזרי, "ספר הברית" ולעסוק במצוות ומעשים טובים, לחלוק על היהודים הטובים החיים עדיין על "האספקלריות המאירות" שכבר מתו, ולהקניט את ה"כת" בכל מה שאפשר.

'החסידים והרביים לא פסקו מפומיה. ותדיר היה משתמש בהם לגנאי, הן בדברו עם מכיריו בביהמ"ד, הן בסחרו עם קוניו בחנותו.

"יהי רצון שיסגרו כך פיותיהם של החסידים, רבש"ע, כמו שהמפתח הזה סוגר היטב. בדאי ומשקר אתה כמו ה"שבחי בעל שם טוב". זהו מזויף כמו כתבי ישראל מזביזר אל גיסו ר' גרשון, וכיוצא באלה.

ידע ה"פלגאה" את כל ההשתלשלות של החסידות. כל סיפורי המעשיות והמופתים הנוראים, "כל הני מילי דבדיחותא, והיינו דאמרי אינשי", השגורים בפי המתנגדים. בקי גדול היה בספרות החסידות. תחת 'שולחנו בחנותו הקטנה הייתה עומדת תיבת־עץ קטנה מלאה ספרים דקים ועבים. כמעט כולם לא היו מכורכים. הללו היו ספרי "הכת", וסיפורי גזע תרשישים", שאסור להחזיקם בארון הספרים הקדושים שבחדרו, ואין כדאי לכורכם. בהם היה קורא ומעיין לפרקים. שופך חמתו עליהם, מקמט הדפים וגם עושה בהם קרעים. וכשמוצא איזו פרפרת נאה הוא מצטער שנהנה מדבר איסור, זורק את התוך ובהקליפה הוא משתעשע ומוציא אותה לרשות הרבים.

בבוקר השכם לאחר תפילת־שחרית, הוא פותח את חנותו. וכיון שעדיין אין קונים באים, הוא מתחיל לערער בעמדו על פתח חנותו לפני איש סודו, לפני מתי־ליזר שכנו בחנות; ומדבר הוא בקול רם, כדי שישמעו עוברים ושבים - ויעמדו. לאט לאט מתאספת כנופיה קטנה של הולכי בטל. וכשהאודיטוריה שלו מלאה, תוקף אותו יצר הרע של קובלנא, לשפוך לפניהם את חמתו, לדבר עתה על הרביים, ואנשי סיעתם, לגלות נבלותם ולפרסם קלונם ברבים.

בהתחלת דיבורו היה קולו צרוד ומרוסק, במלים מקוטעות, כאילו יוצאות מפה ממולא במאכל. טיפות זיעה מכסות פניו היגיעים מהתרגשות, וקצף רותח, והוא משתעל ומגמגם, נוזף וצועק, מתיז רוק מבעד לשפתיו; אחר רגעים אחדים מתיישבת מעט דעתו, והוא ממלמל בביטחה, הדיבורים יוצאים פזיזים ומהירים. פיו חותה גחלים, ממטיר אש וגפרית על ראשם של אויביו בנפש ועלול הוא לרוצץ גלגלתו של מי שיהין לשסע אותו ולהפסיקו באיזו שאלה.

"הני חסידאי", הוא מתחיל לטעון בהתלהבות וכעס מפעפע בלבו, הני חסידאי, המכוערים והמגואלים, הטובלים בשרם במקווה סרוחה ומעופשה ומבלים כל ימיהם במחראות, במחילה, ולזאת קוראים נקיות וטהרה. "חלירע עליהם"! "אוי להם ואוי לרביהם!"

היכולים לספר את כל מעשיהם הרעים ? היש אפשרות למנות כל הרביים שלהם, "לשנה שחורה"? כל חבריא מהם בונה במה לעצמה, משימה עליה ראש אחר, "הייליגען צדיק" מיוחד. והרוצה לדעת מהותו של ה"הייליגען צדיק" ישמע דעתם של החסידים שלו. הצד השווה שבכל הצדיקים הקדושים, שמטילים מלאי לכיסם, מוסרים להם פתקאות, וזוהי כל עבודתם, מקבלים הפדיון וקוראים ה"קוויטעל". עבודה קשה ? מאי ? עושים מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפינחס. "צדיק כתמר!", מגביה ר' קלמן קולו וצחוק קלוש מתגלה על שפתיו, נהנה הוא על ההמצאה, על הפסוק הטוב, שהזמין לו הקב"ה. מה תמר תבעה מיהודה תשלומים למפרע, קודם למעשה, כך הצדיק דורש פדיון מראש, קודם קבלת ה"קוויטעל". וכיוון שלבם פנוי מדאגת הפרנסה, צרותי על ראשם, רבש"ע, מה יעשו, שלא יחטאו? מסתבר מאליו, שבודים דברי שטות ואפיקורסות גמורה, מפטפטים על איזו "התדבקות" וקריבות לאין סוף, מחליטים שאלהות מתגלה בכל דבר, לית אתר דפנוי מיניה. הם מתפארים, שמקורבים הם למקום יותר מהנביאים עצמם. אליהו הנביא זכור לטוב והתנא האלקי רשב"י שומרים מזוזות פתחיהם ואסורים לעייל בלא ברכה.

כפירה ואפיקורסות ! השמעתם כזבים כאלו. את התורה עזבו ואת האלהים אינם יראים כעדות אנשי "הכת" בעצמם. מעשה וניצו שני בעש"טנים זה עם זה והיו מתווכחים איזה "צנתרא דדהבא" יותר קדוש. זה אומר, רבי שלי יותר גדול ונורא, שהקב"ה בעצמו יירא ממנו, ותמיד הם במחלוקת. זה אומר: הקב"ה גוזר וצדיקי מבטל; הקב"ה גוזר עוד פעם, וצדיקי מבטל. וזה עונה ואומר כוליה האי? דע ש"מנורה טהורה" שלי אינו ירא את הקב"ה. ואני אומר שצדקו שני השוטים גם יחד.

שהצדיקים אינם יראים את ד' אבל ד' ירא אותם שלא ישתמדו. כמו שרצה אחד מהם להשתמד, אלא שקרוביו הוציאוהו ביד חזקה מן השמד. ויהי שנית לקדוש עליון, "בוצינא דנהורא".

ולכולם מה חסר? אם לא השמד - הרי זמן תפילה וק"ש כבר עוברים ויש משוגע שגומר תפילת מוסף של שבת ביום הראשון בבוקר. כלום רחוקים הם מן השמד? את השיטה השבתאית הלא מקדשים. בנקיטת חפץ יכול אני להישבע, שמכוונים הם בתפילתם לשבתי־צבי ימ"ש. במטותא מכם, אטו בכדי קוראים הם בתפילתם "בה, בה", בכל פעם. מה טעם יש בזה? אני אגלה לכם את הסוד: "בה" בחילוף אתב"ש הוא ש"ץ, שבתי צבי. ולא עוד, אלא שככל השבתאים עושים אף הם תנועות זרות ומגונות בתפילתם, טופחים בכפיהם, מניעים ראשיהם לכל העברים, מדלגים ומקפצים ופניהם ועיניהם פונים למעלה כשיכור. האם לא שבתאים הם?

והרי עוד ראיה: מדמים הם את התפילה להזדווגות... השוואה גסה כזו! מיתה חטופה עליהם! הם אומרים, שהתפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג נענוע, כך צריך לנענע את עצמו בהתחלת התפילה, ומכוח הנענועים באים לידי התלהבות.

השמעתם התמעטות דמות כזו, הטחת דברים וחירוף כלפי מעלה, כמאמרים הללו ?

וכעסו של ר' קלמן בריש מתלקח בו, קופץ הוא ממקומו כמי שנשכו נחש, קמטים חדשים מתגלים על מצחו נוסף על קמטיו התדיריים, ופיו זורם קללות וחרמות קודחניות. "ואחרי כל מעשה תעתועים כאלה", כואב הוא ואומר, וידו מתאגרפת ומורה למעלה, ומפיו נזרק רוק - "ואחר כל אלה מצפים הם עוד לשכר בגן עדן, לעטרות בראשיהם וליהנות מזיו השכינה. לך וטען עימהם".

ואני שואל אותם: אפיקורסים ימ"ש, נבלים רשעים (רשעים בחושך ידמו ר"ת "רבי"), בשביל מה אתם מבקשים שכר בפינחס, בשביל מעשה זמרי? בשביל דברי מינות?, אה, שכחתי... בשביל קבלת הפדיון ועישון הלולקע, או בשביל צעקת "אוי, טאטע זיסער" באמצע השמונה־עשרה. הנשמע לפנים כזאת בישראל, להפסיק הפסקות כאלה באמצע התפילה החשאית "שמונה־עשרה". אומרים, שלכל חסיד צריך "עזות דקדושה". אמת, היש עזות יותר גדולה מזו, שלא לומר תחנון כל השנה? לבטל הפיוטים? לבדות נוסח ספרד? מילא, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה! מובטחני, שלא יהא בחייהון וביומיהון, כי באמת הם מעכבים את הגאולה במעשיהם המכוערים. וכשתשאל אותם, מתפארים הם, שבעבורם העולם מתקיים. עמי־ארצים גסים והדיוטים כאלה! היודעים הם פסוק בתנ"ך ? קונם, שלא.

אינכם חפצים להאמין בדברי ? נו, הא לכם לדוגמא: חד מחבריא, מארי דרזין אשר נהירין לו שבילי דרקיעי כשבילי דנהר - "דעה", כתב, כי מצא דבר טוב בספר קטן הנקרא "יחזקאל" ודמי לבר־אלהין. אחר הביא ראיה מפסוק ב"קטורת"... ו"עברי" אינם יודעים כל אלו התרשישים, כל צופי הנסתרות, אשר כל רז לא אניס להון. ואין כל פלא על הריקות שבהן, הלא מייסד "הכת" בעצמו היה מפורסם לעם הארץ והדיוט גמור. מדלג על הררי הקרפאטים, ומדבר עם הנשים, ואוהב משקאות חריפים. ואם רבי לא שנה, התלמידים מנין ? וכדי לכסות על עם־הארצות שלהם וחוסר ידיעותיהם בנגלה, מעיזים הם לפטפט דיבורים עמוקים ביותר בנסתר, שאינם יודעים שם אפילו מאי דקאמרי רבנן.

הרי לכם "לשם יחוד" אשר "הנודע ביהודה" מרעיש עליו עולמות, "כגוונא" ועוד דברים בלתי מובנים כאלה. "כתר" חסר להם. מפלה על ראשם של הבורים האלה ולא "כתר". וככל עמי הארצים חפצים הם לקרוע תלמיד חכם כדג. שונאים הם את הלמדנים האמתיים, בעלי ש"ס ופוסקים, מלגלגים עליהם, מזלזלים בכבודם, מכנין אותם "שדין יהודאין, שיש להם קירוב ודיבוק עם סמאל", "פארחוואטי לומדים" - כל התוכחה על ראשם תחול.

"מאי חידוש? הלא מתנגדים הם ללמוד התורה לגמרי. אחד המיוחד שב"כת" אמר: "רבש"ע, רצונך לעשות חפצתי, אבל מה אעשה, ותורתך בתוך מעי", הגמרא מונחת בתוך מעי, בשביל הגמרא שלמדתי איני יכול לעשות רצון הבורא! מה אתם אומרים לזה? יסכר פי דוברי שקר!

ליב שרה'ס אמר: למה צריכים ללמוד תורה? עשיותיו והנהגותיו של הצדיק הן הן גופי תורה, הוא נוסע להמגיד ממעזריטש לא לשמוע תורה הימנו, אלא לראות איך שהוא פושט אנפילאותיו הקדושות ואיך קושרן. הסטרליסקער אמר, שיש לנסוע להצדיק אפילו אלפים פרסאות ולבטל תורה ותפילה, כי דיבור אחד של הצדיק שקול כנגד כל התורה.

רבש"ע, תבוא עליהם... "קיום המצוות" - לאו דווקא. לא צריכים, פשוט, הראפשיטצער פירש, "ודתיהם שונות מכל עם", העיקר הוא, שהדת הישראלית תהיה משונה מדת העמים, הגם את דתי המלך, מלכו של עולם, אינם עושים, אין בכך כלום. גם על עשרת הדברות עוברים, גם אותם מוציאים מפשטותם וכוונתם הראשונה. ובעש"טני אחד התיר לעצמו להכות את אביו, "משום דאב הכתוב בתורה, דא קודשא בריך הוא".

על דרך זה חמס אצעק, על דרך זה כל העבירות שבתורה נעשו להם כהיתר. הלא גם לרצוח, לגנוב ולנאוף מותר להם. באמת, הריני אומר לכם שעושים כל מה שלבם חפץ; מי לא יודע את הרציחות... המעשה באותו איש שנרצח בידיעתו של הרבי... מי לא יזכור את המעשה בהאי צדיקא, גולת הכותרת, הממלא תאוותיו הבהמיות באופן היותר גס. מוטב לשתוק, הריני אומר לכם, שסכנת נפשות לדבר, ישמע אחד מ"הכת" וחייכם אינם חיים.

אבל מה שמותר להגיד, שלא יכחד שום איש הוא, שרעבתנים גדולים הם. ממלאים כריסם בחשאי לפני התפילה. ה"אפטער" אכל, ר"ל, גם בצום גדליה, וחסידיהם מתפארים, כי מלאכים הם, החיים בלי אכילה ושתייה. אוכלים הם ע"פ האר"י, כלומר: מה ארי דורס ואוכל, אף הם דורסים ואוכלים. וישתבחו החסידים, כי רוחניים הם. אינם זקוקים להנאות גופניות. "מי יאכל, מי יהנה מעוה"ז חוץ מהם ?" שואל ר' קלמן בריש בצעקה ומוחה את הזיעה מעל מצחו בשרוול קפוטתו. כל מדווי מצרים עליהם, ער"ח מתענים המתנגדים, וסעודת ר"ח מי יעשה - הם! כל השנה אנו לומדים, והסיום ב"תשעה ימים", המתיר באכילת בשר - למי? להם!

כנגד זה הילולא וחינגא עושים הם. ביו"ט, ואנו משחירים את שנותינו בתעניות בה"ב.

מה טוב עשה הגר"א ז"ל! - בדברו על זה מזדקפת קומתו, ואיקונין שלו המתרגש מקבל צורה בהירה, ועיניו מתחילות לחיות. קמטי מצחו מתיישרים, ברוחב לב הוא מוציא ומושיט אצבעו לתוך קופסתו ולוקח צביטה גדולה של טאבאק, ונהנה כאילו בזמנו עשה הגר"א מעשהו. מה טוב עשה הגר"א שנידה אותם, שתי פעמים, וכשבאו הרב מלאדי והרבי מענדיל האראדנער להתווכח עמו, נעל הדלת בפניהם, הגאון יעב"ץ זצ"ל כותב עליהם: "אם הייתי רואה עושי עוולה גזרתנוהו לשוקייהו בגיזרא דפרזלא". הגאון "נודע ביהודה" אמר וקרא עליהם: "צדיקים ילכו בם וחסידים יכשילו בם". ופעם אחת הביא ה"נודע ביהודה" במבוכה את הצדיק משיפוטובקה, שבא לפניו'לבקש הסכמה על הספר "תולדות יעקב יוסף", עד שלא ידע זה במבוכתו למצוא הפתח שנכנס בו. עמד הגאון ז"ל והראה לו פתח בסיטרא אחרא ואמר: טמאים נדחים לפסח שני. כשמת "החוזה" מלובלין לא הניח הרב דשם להביאו לקבר ישראל, ובקושי גדול השכיבוהו באיזה צד של הגדר.

"כך נאה להם. כך יאה להם, זוהי חסידות וזה שכרה" סיים ר' קלמן בריש את דרשתו הארוכה, שהתחילה לשעמם. מעט את השומעים,

על הפזמון הזה כמעט בלי כל שינויים היה חוזר ר' קלמן בריש לעתים תכופות, אלא שבכל פעם הוסיף טענות חדשות, מוציא לעזים וראיות חדשים מנרתיקו, עבירות ומנהגים שלא כשורה, וגם שינה נוסח הקללות מעט, ותחת "מפלה" היה גורם "שריפה" או "מגפה", ותחת ."מיתה חטופה'' - "מיתה משונה". ובכל פעם היו פניו זעומים וזועפים, גבות עיניו השעירות והעבות התקדרו בשעת דיבורו, ודבריו היו משאירים איזו עצבות ומרה שחורה; מצטערים גם הם עלי אסון היהדות, שנאה כבושה בלבם על האדמ"ורים, מקללים הם בלבם את "אבירי הרועים המוכתרים בכתר עליון". וכשראה ר' קלמן בריש, שדבריו מתרשמים ונקבעים בלב המתנגדים, מיד נעשתה דעתו מבודחה.והוא התחיל לספר להם בדיחות מגוחכות מאנשי ה"כת" וקדושיהם, תורות חשכות, המעוררות שחוק.

מעשה בשני בעש"טנים שהיו מדיינים זה עם זה איזה "מפליא פלאות" הוא יותר גדול. והיה האחד מחליט, ש"מופת הדור" שלו הוא רם על רמים, אור "שבעת הימים", והראיה: הוא שיחיה, נסע פעם בדרך והיה גשם-יורד על כל הארץ ורק במקום אחד, שהוא היה נוסע, - היה חורב. והשני לעומתו טוען: לא כן, רבי שלי עדיף משלך, והראיה ? שלי יחיה ויחיה, היה נוסע פעם בעש"ק עם חשכה, והיה בכל העולם שבת ורק בדרך שהובילה העגלה, את הצינור המריק כל ההשפעות, ישועות ונפלאות, היינו, הרבי הקדוש שלי, לא היה שבת. וראה ר' קלמן בריש, ששומעיו מלקקים האצבעות, מסיפורים כאלה, ודין הניין להון, והריהו מוסיף והולך, כדי לעשות נחת רוח למתנגדים, ממצמץ בעיניו ומספר:

"האור הנערב, אור יקר המאיר מסוף העולם ועד סופו, הצדיקי מרוזדיל, סיפר על עצמו בהאי לישנא ממש: תיכף אחר הנישואין של אבא נתעברה אמי עמו, ובהיותי במעיה 3 חדשים "איז מיר שוין נמאס געווארען אזוי לאנג דארט צו זיצען און ווארטן און דערווייל זיין א פועל בטל (נמאס לי לשבת זמן רב כל כך ולהמתין ובינתים להיות פועל בטל) בלי מצוות ומעשים טובים, והייתי מפרכס לצאת, והוצאתי כבר את ראשי אל החוץ, אבל אמי לא היתה מרוצה מהיציאה המוקדמת הזו, ויראה מפני החשד, שלא ירננו אחריה, שלפני הנישואין נתעברה, והיא הרה לזנונים. ובאמת כבר לחשו המלחשים לישנא בישא, ואז נתנה את ידה על בטנה והתחננה אלי: קינד־לעבן, דו וייסט דאך דעם אמת, אז דו ביסט אן ערליכס, מאביך הצדיק... פאלג מיר און ווארט נאך אויס צוויי חדשים, כדי מיך מציל צו זיין, מחרפת המרננים". (בני יקירי, הלא אתה יודע את האמת, שהנך ילד כשר. מן אביך הצדיק. שמעני והמתן עוד שני ירחים, בדי להצילני מחרפת המרננים.) בשמעי זאת התישבתי בדעתי, הלא מצוות. "כיבוד אם" היא גם כן מצווה גדולה, ואיני עוד פועל בטל בלי עשית מצוות, ותיכף החזרתי ראשי והתעכבתי שם עוד ב' חדשים.

ח־ח־ח! צחקו המתנגדים ורגע נשתתקו כל עוברי דרך לקולם.

עוד איזו מרגניתא טובה, מתחננים המתנגדים, תאבי המעשיות מתוך שחוק וקלות ראש. ור' קלמן בריש אינו מתעצל. מתחיל להרחיב השיחה, והוא סח להם, איך בשעת מלחמת נפוליון הראשון, רצה "מענדלי מרימאנוב" לעשותו לגוג ומגוג והשתדל שינצח במלחמה, כדי לקרב את הגאולה, אבל הראפשיטצער היה מחולק אתו והוא הכריע את הכף, ואלמלא הוא, היה…

אך הנה באה אל חנותו של קלמן בריש כפרית אחת, מפתח היא דורשת מברקי. האנשים נפרדים, והשיחה נפסקת לשעה קלה, אין לך דבר העומד בפני פרנסה

אחרי שקלא וטריא, טענות ומענות בין שני הצדדים, בין רבי קלמן בריש והערלית, יוצאת זו בלי קניה, אין היא יודעת מה זה היום מיומיים, חמס כזה! זה כחמש שנים קנתה היא בעצמה אצל יהודי זה מפתח, ממש כמו זה, אולי עוד יותר עב, בשש פרוטות, ועכשיו נתייקר אצלו; שבע פרוטות הוא רוצה, שבע ולא פחות. חמס כזה! אין דבר, עוד לא נחרב העולם, יוצאת היא לבקש מפתח במקום אחר, ברי לה שתמצא...

הוציאה הערלית את ר' קלמן בריש מהספירה ה"רוחנית" שלו והוא מתחיל מכאן ואילך לעסוק בהבלי עוה"ז, ללטוש המפתחות ולתקנם, אבל בשעת מעשה אינו שוכח עסקי שמים, ידיו עובדות ופיו דובר לשכנו היושב בחנותו הסמוכה, שרק מחיצה דקה של קרשים ביניהם:

מתי ליזר!

"מה מעלתו רוצה?"

"אין דבר, היש קונה בחנותך?"

"ברוך השם. לא"

"היודע אתה מה פירושו של הפסוק: והם לא ידעו דרכי"?

"מאי שייך? פשוטו.כמשמעו", משיב מתי־ליזר ויוצא מחנותו ומתייצב על פתח חנותו של ר' קלמן בריש.

"אט, אינך בקי בפירושו האמתי"' נהנה ר' קלמך בריש. "כך פירשו הרופשיצער"'.ובשעת מעשה הוא עוצם עיניו חצין ומצליף בידיו אחת למעלה ואחת למטה. העניין הוא כך, ו"הם", כלומר, מי שאינו נוסע להצדיק ויושב בביתו הנקרא בלע"ז - היים, אינו יודע דרך ד'".

"כפתור ופרח! ראויים הם הדברים למי שאומרם".

"עוד מהני מלי מעליתא? "בזאת יכופר עון יעקב". וקשה' מה פירוש "בזאת"?

"לכאורה. מה קשה? כמדומני, שלא קשה ולא מדי", שוחק מתי־ליזר.

"אט', הנך עם־הארץ, הרי כשהירש מילך אומר שקשה, הרי זה כך. ובכן מה זה, "בזאת" ? ואמר התנא האלוקי, שהעניין כך: עד סוף חנוכה מתקבלת תשובתם של בעלי תשובה, וזוהי הכוונה, בזאת, כלומר בזאת חנוכה הוא גמר כפרת עוון יעקב".

שפתים יישק!

ויש אשר מתי־ליזר זה הוא עצוב ועגום. אין פדיון. פרעון שטר חוב. חורף ממשמש לבוא. אין "בולבעס", ואין עצים להסקה, ור' קלמן בריש קורא לו: "מתי־ליזר, הבקי אתה בפירוש המקרא "ופרעה חולם"? לא? : גוי ! ביאורו הנכון הוא כך: פרעה, היינו יצר הרע, המכונה פרעה, חולם, היינו, מתגבר והנו עומד...

"ירף נא ר' קלמן בריש, משסעהו מתי־ליזר, אין לבי הולך עכשיו אחר מהתלותא, אין פרוטה מצויה בכיס ותשלומי שטר יש לי מחר".

"שרוי אתה במרה שחורה? רע מאוד. היודע אתה עוד מה שמך?"

זקף עליו הלה מבט קופא ועל לשונו צפו איזו מלים.

"אל תתמה, אח טוב, נחמן מברסלאב אמר, כשאדם במרה שחורה אינו יודע מה שמו והראיה: מת מפני שהיה במרה שחורה, לפיכך אינו יודע אם שואלים אותו מה שמו? המוצאת הראיה הזו חן בעיניך?"

"ראיה חזקה שאין עליה תשובה! בודאי כך הוא", מחייך מתי־ליזר, והוא שוכח את דאגתו ואת שטר הפירעון ושניהם משתקעים בשיחה רחבה. צוחקים על "תורותיהם" של ה"זיקוקים דנורא", "שרי התורה", שמפיהם אנו חיים, שאינם יודעים במחילה מכבודם הרם אפילו לתרגם פסוק אחד כצורתו,. כפי דקדוקו וכפי כוונתו הראשונה.

כך מקיים ר' קלמן בריש "ודברת בם" בשבתו בחנותו, בלכתו בדרך ובשכבו ובקומו, אבל לא בהתרחצו בבית המרחץ משום מעשה שהיה.

אחרי הזיעה על האיצטבה העליונה בבית־המרחץ, ירד ר' קלמן בריש על האיצטבה התחתונה להתקרר מעט בתוך חוג מכירים; והמערער הזה ישב בצוותא חדא עם תמימי דעה, ויפטר בלי ערעור? והוא מתחיל להריק קיתונו על פני ה"כת", מלעיג ומלעיב, כמנהגו. פתאום עף דלי ופגע בראשו וכמעט שלא נרצץ מוחו. נעשה רעש, ידים שולחו, סטירות מצלצלות, יהודים מסתבכים איש בזקן רעהו, ואת ר' קלמן בריש, שמראשו זב דם ושוכב על הארץ בתוך שלולית של דם שכחו לגמרי, כאילו כל המהומה הזאת אינו שייכת אליו. אדהכי והכי, עד אשר ישאוהו לבית, חבשו תחבושת לראשו, ומאז קבל על עצמו שלא לערער בערב שבת בבית המרחץ.

ביותר מרגיש ר' קלמן בריש את עצמו למאושר בביהמ"ד הישן, ביהמ"ד של המתנגדים האמתיים, שם יכול הוא להתריס כלפי הרביים וחסידיהם, לזלזל בכבודם של חבורתא קדישתא זו' לשפוך עליהם לעגו כאוות נפשו. שם אינו מתיירא מעונש־משמים, כמו שרמזו החסידים על מעשה "הדלי־בראש" בבית המרחץ.

ליל חורף, בחוץ קר ושלג, הגגות הלבנים של הבתים הנמוכים נשקפים אל חלון בית המדרש, המאיר באור כהה. משני עברי השולחן הארוך, שדפו מסואב בנטפי־חלב וקצותיו מפוצלים ומחוטטים, התופס כל רחבי ביהמ"ד, יושבים זקנים וצעירים, גוחנים על ספריהם העבים והמעוכים מרוב שימוש ומתנועעים. בראש השולחן, סמוך להשעון הגדול, יושב ר' שלמה זאב "המדקדק" כבוש בתוך עצמו, פני־הקלף שלו קודרים, שפתיו הזעומות דוממות, השתיקה נקרשה בהן. עיניו מביטות בספר העב, חלק אחד מהמקראות גדולות עם ה"אבן עזרא" המונח מאמרים בלתי נשלמים, ויש שהוא מרים את עיניו הדלוחות אל הנר הדולק לפניו ומוריד אותן תיכף על הדף, פותח את הקונקורדנציה המכורכה בלוחות עץ ובעור קשה, מעלעל בה לכאן ולכאן, ומצחו מתקמט ומתפצל להרבה קמטים. פתאום הוא קם ממקומו, פוסע אילך ואילך, נגוזו רוב הקמטים. מציאה מצא; חידת ה"אבן עזרא" נפתרה לו; נחה דעתו והוא חוזר למקום שעמד בו, מביט בספרו ונוהם בחשאי, ואינו מדבר עם שכניו. אף מלה.

סמוך לו, במקצוע דרומית־מזרחית יושב לו ר' פסח "הכול ניחא", לפניו יושבים ארבעה בחורים רזים וספריהם פתוחים לפניהם, ורבי פסח מרצה לפניהם בניגון נעים, מלמד הוא ונהנה, לומד ומקבל תענוג מכל מלה קדושה, מכל דרש יפה, מכל סברה שכליית. ו"הכול ניחא, והכול ניחא", קורא הוא בכל רגע, נו, נו, נו, כן השכל מחייב, שכליות פשוטה, הכול ניחא. והוא משפשף כפותיו זו בזו וקורא "ר' תנחומא בשם ר' בניה, ור' ברכיה בשם ר' אלעזר אמר: משל למלך שהיו לו שני עבדים; והוא. מרנן את המשל, גומע ולוגם לתיאבון את המלות המתוקות. מביט בשולי הדפים ובשילהי הספר בהמפרשים "המתוקים מדבש והיקרים מפז" ועינו האחת מאירה ושמחה.

בקצה השני של השולחן, שם אצל ארון הספרים, יושב לו ר' יחיאל מיכל "דיבוק". ידו האחת נשענה במרפקה על גבי השולחן וכפו תומכת לסת אחת, והפיאה של הלסת הזו נעתקה הצדה והכובע הורם מהצד הזה. ויט מעט להצד השני, וידו השנית נועץ הוא בזקנו הצהוב והמלבין, המונח על "המורה נבוכים", הפתוח לפניו ומכסה הזקן את ה"קרשקש'' וה"אפודי". לצדו מונחת מטפחתו האדומה וקופסת הטבק שלו; אבל ר' יחיאל מיכל אינו משתמש כעת לא במטפחתו ולא בקופסתו; מעיין הוא בעניין עמוק מאוד, בחקירה חדה. רבות מחשבות במוחו, מראה פניו משתנה חליפות לרגל המחשבות המסתבכות ומשתזרות. מסלסל הוא את זקנו, מושיט אותו לתוך פיו ונושכו, חזותו מוכיחה עליו, שמתייגע הוא בלימודו, שכן תקע עצמו באיזה דבר ואין לזוז הימנו.

פה ושם, על שולחנות ועל "שטנדרים", פתוחות גמרות; על הגמרות "טיטונים", שבהם תחובים נרות חלב דולקים, לפני הגמרות יושבים ומתנועעים בחורים גדולים וקטנים. הללו מסלסלים בנגינה עצובה ופניהם בכ"ז שופעים נחת ועדן. שמחים הם בחלקם ומשבחים לאדון כל, שלא שם חלקם בין יושבי קרנות. פרוש ומובדל מהם בזוית אחת מתייחד לו הבחור איציק משה ומזמזם בחשאי, אבל מכירים מתוך פניו החולניים, שאיזו הבעה של צער נסוכה עליהם, כי הלימוד אינו נקלט במוחו ואינו סובל כל יסורים מזה שה"מתניתין לא כסומכוס". מי יודע? אולי ספיקות מתגנבים כבר אל לבו? אפשר ספיקות באמונות ודעות, ונצנץ בו שמץ חופשיות וקרני האורה שבתורה כבר מועמות... ואפשר פשוט בשל פחד החיים, קובל הוא בסתר לבו על האתמול האפל שלו, ועל העכשיו שהוא מקריב.על עתיד שאינו אומר כלום. אין מטרה, אין תכלית, רק גמרא, גמרא. ואפשר גם שיד איזו אישה באמצע, נתקל מבטו בפניה של שרה רבקה, והציץ ונפגע. וזו אינה נשמעת לו והבחור אינו יכול להשתחרר מדכדוך פנימי, המשעבד אותו כל כך, ועצב כבד לוחץ לבו.

בזוית אצל התנור, ששם דולקות העששיות של "יאהר־צייט", יושב לו כפוף ועקום קאפיל האפיקורס. פניו מקומטים ומכוסים חיורה. פיאותיו העבות פרועות, פרועות; זקנו המגודל פרע, נופל על חזהו השעיר הנשקף מבעד כותנתו הפתוחה, לפניו פתוח ספר "האילים", אבל אינו לומד בו, מביט הוא על נרות ה"יאהר־צייט" הרועדים והגוססים, הנה שם פתילת נר קטן זעה וגוועת... אצל התנור המוסק, אשר מרוב המישוש והחיכוך נמחק ונגרד הסיד הלבן ונחשפו הלבנים, יושב ר' שמלקי ברזנר, החסיד הנלהב, ומתלחש עם האברך המושלם ר' זיינביל הורביץ, חתנו של שלמה זאב המדקדק. עיניו של ר' שמלקי מתרוצצות בשעת דיבורו כמו מגלה לתלמידו, שותה מימיו ומקבל ממנו השפעה, סוד כמוס וישן. עיניו של האברך המושלם מאירות מתוך סקרנות יתירה, ומוציא בכל פעם פנקס קטן מכיסו ורושם עליו בעפרונו איזו מלות ומצניעו בסוד.

מעבר השני של התנור, לצד הכותל, שוכב על ספסל מקופל ומכווץ "משה'לה הסבל", ושעמום שתקני נסוך על פניו. אע"פ שהסבל הזה מבלה את שעותיו הפנויות במקום הזה זה חמישים שנה, אין רישומו ניכר בכ"ז בביהמ"ד, כאילו אין יודעים ממציאותו. וזולת הבחור איציק משה, שאוהב לשוחח אתו לפרקים, לא ירד אחד מהלמדנים היחסנים ממדרגתו לקחת אתו דברים ולשאול אותו דבר, וכך יושב משה'לה הסבל כל לילות השבוע מאחורי התנור ואינו עוזב את מקומו, רק משבת לשבת אחרי הצהרים, שאז ישב בהכנעה מרובה מן "הצד" לכנופיית היהודים, הכפופים לר' זיינביל האברך המושלם, המרצה לפניהם חומש עם רש"י מתובל באלשיך ו"כלי יקר". ולא מעיז הסבל לשאול מה כאחד הבריות... רק בשבת, חזון, כאשר ר' זיינביל מספר ליהודים את המעשה "אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים", אז בולע משה'לה את הספור בעיניו ונושך שפתיו ומוציא גניחה מפיו : אוי, אוי, ווא. ככה יעשה מדי שנה בשנה.

השעה מאוחרת בלילה ור' קלמן בריש הגיף זה עתה את תריסי חנותו ונכנס ישר לבית־המדרש. ניגש אל הכיור התלוי על יד הפתח, והזיל קילוח מהברז על כפיו השחורות, וזרק טיפות המים על הקרקע וספג ידיו באלונטית הלחה, המוכנה שם עוד מערב פסח, ובצעדים אטיים צעד אל התנור להתחמם מעט. ומכיוון שראה את ר' שמלקי ברזנר יושב שם, נעשה בשרו חידודין ונרתע לאחוריו, כמו שנכווה ברותחין. זועף הוא ניגש אל ארון הספרים, לוקח לו ספר ויושב לו אצל צעיר אחד, מתנגד אדוק.

לא הרבה הגה ר' קלמן בריש בספרו. ר' שמלקי החסיד, אשר התבצר אצל התנור החם, אינו מניח אותו לשבת במנוחה. הוא מתחיל לשוחח את הצעיר. בתחילה בקול נמוך, דבריו מתלווים בהתרגזות וזעזוע־עצבים, וקולו הולך וגדול מרגע לרגע, עד כי משך עליו את עין הלומדים, שהתחילו זעיר־שם להטות אוזן לדבריו.

פתאום הוא צועק בקול רם ורועד "הרי כך אומר הבעל־העגלה ההדיוט, הסוחר בסוסים, וה"בלפר" הידוע", ושתק. כל הלומדים נשתתקו מקולו החזק. בביהמ"ד הושלך הס. הצעיר, שיודע היטב על מי ירמוז ר' קלמן בריש, שואל בכ"ז גם כן בקול.

"יגיד נא לנו ר' קלמן בריש מי הוא הבעל־העגלה הגס ? "

- כיצד, היאך ? האינך יודע את הבלפר המגושם, ישראל ממעזריטש ? עונה רבי קלמן בריש בקול ממושך ומכוון כלפי היושב אל התנור. אוי, התפרצה צעקה מפיו של ר' שמלקי ברזנר, ופניו חוורו כסיד. עיניו רבו כמעט אלם פראי. ניכר, שנפשו סולדת לאחוריה. מרוב התרגשות אינו יכול לפצות פה, איזו מלה עמדה בגרונו, וגיחוך קפא תחת שפמו...

בביהמ"ד שררה עדיין דומיה. ומשתמש ר' שמלקי בשעת הכושר ומסתכל בספרו ולומד מתוכו בניגון רוטט ושפתיו הצורבות רועדות:

אפיקורוס, אי, אי, אי, רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח... ור' יוחנן אמר אין רפואה למכתו".

יודעים, למי מכוונים הדברים. אבל מה יכולים לעשות לו? מסתכל הוא בספר ולומד מתוכו בקול והדברים הרי כתובים שם...

ונהנה ר' קלמן בריש מצערו של שמלקי זה והוא בא בטרוניא עם גבאי ביהמ"ד על שאינו מגרש בריה כזו מהסתפח במקום קדוש. ואגב הוא מתחיל לחרף ולגדף את כל הבריות דכותיה. ושוב קורא תגר על ה"כת" ולועג על מעשיהם המקולקלים, ושוב אותם הערעורים, ושוב אותן הקללות והבדיחות והזלזולים הישנים.

משום מה שונא ר' קלמן בריש כל כך את הרביים והחסידים, יותר מכל העולם? כלום רעה עשו לגופו, מיתמם אותו צעיר, היושב סמוך לו ושואל. יודע הוא אותו המקשן בשביל מה שונא ה"פלגאה" את הכת. זו קושיא! כיצד? היאך יכולים שלא לדעת דבר פשוט כזה? והיאך אפשרי שלא לשנוא אותם. העברת זמן קריאת־שמע, "נוסח ספרד", הודו לפני ברוך שאמר! תחנון - לא. סוכה בשמיני־עצרת - לא. תחת זה הקפות בשמיני־עצרת, "ויצמח פורקניה" בקדיש, ועוד ועוד. בשביל כל אחד בלבד ראוי לשנוא אותם, הליסטים, הבריוני, ולרדת לחייהם. אבל שאלתו של.המתנגד הצעיר הייתה בדרך הלצה, כמו ששואלים לאיש: וכי מה עשה לך הרוצח הלז, ששחט את אשתך ואת בניך וחפץ להרגך? ור' קלמן בריש הבין גם הוא את שאלתו של הקונדס והשיבו גם כן באירוניה ולעג כבוש. מה שעשו לי הבוצנאים "העירין קדישין", אתה עודך שואל? הרבה, הרבה מאוד עשו לי! ולא לי לבד, כי אם עוכרים הם את כל עדת ישראל. הגע בעצמך : הם ואין זולתם מעכבים את הגאולה, ע"י התעצלותם. משיח היה כבר אתנו, לולא התרפו אלו במלאכתם. למשל, רבנו הקדוש המקובל האלקי, מלך מליז'נסק, חגר פעם את אבנטו על מתניו - ונעשה אור גדול, וכאשר סבב עוד פעם נתגדל אור יקרות, שאין כמוהו, עד אשר לא יכלו לעמוד שם. ואנשי הבית התחילו לצעוק צעקה גדולה ולהתעלף, עד שהרגיש הרבי ואמר בפיו קדשו, חבל, חבל, אלמלי הייתי מסבב את האבנט בפעם שלישית היה משיח בא. חבל, חבל, הרי בשביל התרשלותו של "מלך" זה, שלא סבב עוד פעם אחת את ה"גארטיל" הקדוש, עוכבו פעמי המשיח... , יכנס הרוח ב...

"ועטרת ראשינו", "האור המזהיר", יצחק אייזיק מקאליש, סעד את עצמו לישון קצת ערב שבועות, והיה ישן והולך עד יום שני של שבועות, בלי הפסק. והיכן קריאת־שמע ותפילה? (אט! לגבי "נשיא אלקים" זה מלתא זוטרתא!) וכשנתעורר, אמר, א־שאד, א־שאד, שהקיצותי, איך בין שוין געווען בהיכלו של משיח, ואלמלי ישנתי עוד יום אחד, הייתי יכול לפעול שם, שיבוא משיח...,

עוד "חבל" אחד, אילולי היה מקיץ אייזיק איציק זה, כבר היינו זוכים לימות המשיח.

בשביל שטותים כאלה, בשביל רשלנים ועצלנים הללו, הרי אנו ובנינו ובני בנינו בגלות. ואתה שואל, מה עשו לי?
"אדון הרוחות", אהרון ליב הידוע, אמר, שכל זמן שאינו עושה הבדלה במוצש"ק, המפתחות של הגיהינום בידו הם, ואלמלי חפץ הוא דווקא, אזי לא היה מבדיל כל עיקר ונתבטל הגיהינום, וממילא היה בא משיח.

ואת כוחו הגדול הרי ראינו בגרשו את ה"דיבוק" לתוך ר' יחיאל מיכל בעל הדיבוק שלנו...

- די, די לפטפט, גוער ר' יחיאל מיכל בעל הדיבוק כמתעורר משנתו. רק לפטפט ידע, אבל לא לעשות איזו פעולה ממשית.

- טפו, לכל הרוחות, כואב ר' שלמיה זאב המדקדק ואומר: הוא מעלה דברים טמאים על שפתיו, הקטרוג עוד מגדיל אותם.

בושה וחרפה, עונה ר' פסח "הכל ניחא" אף הוא חלקו. מדבר הוא על הרביים יותר מאשר על החסידים עצמם, גנות!

הגערות והנזיפות האלו פעלו את פעולתם. הנאספים סביב ה"פלגאה" התפרדו מבויישים איש איש למקומו. פני ר' קלמן בריש הסמוך חוורו. כרגע נצנץ רעיון במוחו לחשוד את הגוערים - במינות, בנטיה לאידך גיסא. וכבר רחפו המלים על שפתיו: חסידים אתם ! אתם מצדדים בזכות "הכת"!

והנה בו ברגע פתח יהודי את דלת בית־המדרש וקרא בקול: "לבנה בהירה בחוץ! מי לא קידש עוד, יהודים?" כרגע התגודד קיבוץ בחוץ, ומתפללים לאלקי־השמים על פגימת הלבנה. ור' יחיאל מיכל בעל ה"דיבוק" היה הראשון, שהרכין בראשו לצד ר' קלמן בריש העומד במקרה לימינו ואומר, שלום־עליכם! עליכם השלום! וסרו התרעומות והכל מחול.

(*) המילה פלגאה באה מארמית, משמעותה פלגן, מי שפולג וחולק על אחרים.