משפחת שטרנברג הייתה משפחה ותיקה, אולי מהיהודים הראשונים שהתיישבו בבוטשאטש. הסבא הגדול מצד אימא, משה לייב (אריה) שטרנברג, היה בן יחיד להוריו. אחד הסבים הקדומים במשפחת שטרנברג היה מבוני בית הכנסת הגדול, ועד לתקופה האחרונה של היהודים בעיר היה לסבתא בלצ'י מקום קבוע בעזרת הנשים, מקום שעבר בירושה. כאשר נפטר הסבא הוא השאיר סכום כסף לבית הכנסת מחשש שאולי בזמן הבנייה נשארה לו איזו פרוטה בשוגג בכיס.
מוצאה של הסבתא הגדולה בלצ'י היה מהעיר פודהיץ ושם משפחתה היה שפיגל. להוריה מרדכי וסושע היו שלושה ילדים: הבן שלום ושתי בנות בלצ'י ואתל. הבן של שלום שפיגל היה מלך שפיגל, שהיה גר בניו-יורק. אני זוכר שהיו מדברים בבית על הדוד שלום, אחיה של הסבתא הגדולה בלצ'י בפודהיץ. כשהסבתא הייתה כבר בגיל מבוגר הייתה נוסעת לקבר אבות לפודהיץ ולוקחת איתה את סושע נכדתה. משה לייב לבית שטרנברג נשא לאשה את בלצ'י שפיגל ונשארו לגור בבוטשאטש. לפרנסתם הייתה להם חנות לכלים מעץ שעברה כנראה בירושה במשפחת שטרנברג. מסחר בכלים עשויים עץ היה אז עסק גדול. היו אלה חביות מעץ שהאיכרים היו קונים להחמיץ בהן כל מיני ירקות ופירות, דליים, אמבטיות וכלים אחרים, הכול עשוי עץ. לזוג שטרנברג נולדו שלושה ילדים: הבת הבכורה רחל, אחריה הבת מרים (מירצ'י) ובן הזקונים פייבל. כאשר הייתה הסבתא בלצ'י בת 35 נפטר הסבא הגדול משה לייב. היא נשארה אלמנה עם שלושה ילדים קטנים. רחל הייתה בת 12, מרים בת 9 ופייבל בן 3. הסבתא הגדולה לא נישאה פעם שנייה ודאגתה הייתה פרנסה וגידול הילדים. היא המשיכה לנהל את העסק. כאשר הבת רחל הייתה בת־מצווה היא נכנסה לעזור לסבתא בלצ'י בניהול העסק. הסבתא בלצ'י הייתה נוסעת למקומות ייצור הכלים שבהם סחרה והבת רחל הייתה מנהלת את החנות בהעדרה. עד מלחמת העולם הראשונה חיתנה הסבתא הגדולה בלצ'י את שתי בנותיה, רחל לפרץ ממשפחת הלד ואת מרים לשמואל ממשפחת ברגר.
בשנת 1900 השתדכו שתי המשפחות הלד ושטרנברג, כאשר פרץ הלד נשא לאישה את רחל שטרנברג, לאחר תקופת אירוסין. החתן ראה את הכלה לראשונה באירוסין ולאחר מכן רק בחתונה. הסבתא רחל הייתה מספרת שבתקופת האירוסין היא הייתה תמיד עושה איגוף גדול - בדרך לעסק, על מנת שלא להיתקל במקרה בחתן. היה זה גם שידוך בין משפחה חסידית, שכן משפחת הלד היו חסידי צ'ורטקוב, לבין משפחת שטרנברג, שהיו מן המתנגדים.
בוטשאטש הייתה באותה תקופה מפורסמת בלומדיה שהתרכזו בבית המדרש הישן, שהיה מרכז המתנגדים. אני זוכר בתקופתי את בית המדרש הישן שלא ראו בו קיר, כי כל הקירות היו אצטבאות מהרצפה ועד התקרה, מלאים בספרים. היו שם בין היתר ספרים בני מאות שנים.
לאחר חתונתם של הזוג הלד הם קנו בית ופתחו עסק שבו מכרו כל מיני סחורות גלנטריה, בנוסף לעסק שהיה לסבתא, של כלי העץ. סבא פרץ גם עזר בחינוך ולימוד של גיסו פייבל שהיה עדיין נער צעיר מאוד. אימא שלי הייתה מספרת שהיחסים בין הגיסים היו כמו בין אחים. לסבא פרץ וסבתא רחל נולדו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. עד מלחמת העולם הראשונה נולדו ארבעה, הבת הבכורה לאה, שהיא אימי, אחריה הבן משה, הבן בן־ציון והבן אברהם. הבת סושע נולדה כבר אחרי המלחמה ב־1920. הבת לאה והבן משה למדו שניהם ביחד כאשר לאה היא בת ארבע ומשה בן שנתיים, אצל אותו מלמד דוד לייב.
אחרי כעשרים שנה, כשאימי הביאה אותי ״לחדר״ אצל אותו מלמד, הוא אמר לה: הרי רק אתמול הביאו אותך ואת אחיך ללמוד אצלי.
הבן של הסבתא בלצ'י, פייבל, עזב את בוטשאטש עוד לפני מלחמת העולם הראשונה לווינה. שם נשא אישה, פפה שמה, גם היא מהאיזור שלנו. לפייבל ופפה נולדו שני ילדים. הבן אריה על שם הסבא הגדול משה לייב (אריה) ובת בשם חנה. בשנת 1935 הוא בא לביקור משפחתי לבוטשאטש עם בנו אריה. עבור הסבתא הגדולה בלצ'י הייתה זו שמחה גדולה לראות את בנה לאחר.שנים ואת נכדה בפעם הראשונה. אריה הביא איתו מצלמה וצילם את כל המשפחה. אלה הן התמונות היחידות שנשארו לנו מהמשפחה.
עם סיפוח אוסטריה לגרמניה של היטלר ב־1938 חיפשו כל היהודים שם מקום מקלט. רוב מדינות העולם לא רצו לתת ליהודים להיכנס לתחומן ולהעניק להם מקום מקלט. הבת חנה יצאה עם עליית הנוער לשבדיה ומשם עלתה ארצה. הבן אריה הגיע לארצות הברית, בעזרתו של הסבא פרץ. לסבא פרץ היה אחיין בארצות הברית, מנדל הלד, בנו של אחיו קלמן שוחט. הסבא כתב למנדל מכתב ובו תיאר את המצב וביקש ממנו לשלוח לאריה אפידוויט (אישור כניסה לארצות הברית). כאשר קיבל מנדל הלד את המכתב התייחס אליו כאילו קיבל צו. הוא עשה מאמצים וסידר לאריה את האישור. אריה הגיע לארצות הברית וכך שרד. פייבל ואשתו לא מצאו לאן לעזוב. הם עלו על אוניית פליטים יהודים וסבבו על הים שלושה חודשים, ושום מדינה לא נתנה להם רשות לרדת לחוף מבטחים. באין ברירה חזרה האונייה לאירופה והם ירדו ביוגוסלביה, שם נרצחו.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן