אמר ר' פסח המלמד:
ישתבח היוצר ויתברך הבורא, שבמאמרו נתהווה עולמו ויצר את עמו ישראל אשר בחר ונתן
להם תורת אמת, שעל ידה יזכו לחיי עוה"ב והכול ניחא בסיעתא דשמיא. והעוה"ז של הקב"ה
ישר כסרגל. סדרים בו, והכול מתנהג בו כשורה. הכול בהרמוניה גמורה, אין בו כל חומרא
ואיבעיא, כל פירכא ותיובתא, לא קשיא בו מידי, הכול ניחא.
ומהדין הוא שיהיה כך, כל פועל שלם מוציא פעולה שלמה, ומי שלם כמי שאמר והיה העולם? הילכך בודאי ובודאי בריאתו היא פעולה שלמה מכל צד, שאין בה כל מום וחסרון, והכול ניחא בעזה"י.
ומה יקר החסד האלוקי, הנמשך עלינו "בהלו נר השכל על ראשינו" ונטע בנו כוח השגה אמתית, הבנה שלימה, להשיג ולהבין את ההוד האצילי הנצחי, הנעלה והנשגב — את הבריאה ואת הבורא... אוי להם, לחקרנים הכופרים, "ההולכים חשכה ואין נוגה להם". חייהם אינם חיים, אין להם כל שיטה בחיים. אין להם כל תכלית בחיים. שאל אותם: למה הם חיים? למה להם החיים כל עיקר? חייך, שאינם יודעים מה להשיב. חייהם מלאים קושיות בלי תירוצים, כשבאה עליהם איזה צרה, אין להם למי לפנות, אין להם אב בשמים להפיג בו את צערם. בקצרה: אין להם הגנה כל שהיא. ופטור.
ולדידן הכול ניחא ב"ה. הכול על מקומו יבוא בשלום. הכול כפתור ופרח. אלא מאי ? צריכים להבין בשכל ישר, בהסתכלות טהורה ותמידית, אז רואים את תכלית החיים בעין, בחוש...
למה נברא מעשה בראשית? בשביל ישראל, שנקרא "ראשית תבואתו", והללו למה נוצרו? בשביל התורה הנקראת "ראשית דרכו". והתורה למה ניתנה ? כדי שיזכה ישראל על ידה לחיי עולם הבא. היש תכלית יותר נשגבה, יותר נעלה? אדרבה, אמרו! וקיום התורה הזו היא ע"י כמה אופנים. יש שמקיים את התורה מעושר, זוכה לשני שולחנות. עושה צדקה בעוה"ז ונהנה הימנו. ויש שמקיים את התורה מעוני, מתוך ייסורים ופורענות.
מפני מה כך ? כי מה נשתנו אלו מאלו ? כבשא דרחמנא! אלא מאי ? אלו ואלו לתכלית אחת הם חיים, כדי לבוא על שכרם בעוה"ב. ברא אלוהים מעלה ומטה, עוה"ז ועוה"ב, והמעלה קשור עם המטה, פתילים נמתחים והולכים מעוה"ז לעוה"ב. המעלה הוא תירוץ אדלמטה. מה שקשה בעוה"ז מיתרץ בעוה"ב, פה החלום, החידה והסוד, ושם הפתרון הגדול. והכול ניחא. תהילה לאל ית"ש.
עודכם צעירים, אתם.תלמידי, ושמא תנצנץ מחשבה זרה במוחכם, מדוע צדיק ורע לו, מתענה הוא תחת סבל, דלות ופגעים רעים? התירוץ: בעוה"ב ייקח שכרו כפלי כפלים ! למה רשע וטוב לו, והשעה משחקת לו ויצליח בכל? התירוץ: עתיד הוא ליטול את שלו בעוה"ב והכול תם ונשלם.
והכול יפה עשה בעתו. בעונתו נברא העולם. לא היה העולם ראוי לבריות קודם. לכן. הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, בונה ומחריבן, עד שברא את עולמנו זה, שאנו חיים בו חיים ארעיים, ואמר: דין הניין לי, ודין לא הניין לי. והכול ניחא.
למה למשל, נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף ? משום שאלף הוא "ארור", "כלום טוב היה, אילו ברא הקב"ה, את העולם ב"ארור"? ופתח ב"בית", שהיא "ברכה". וכשבכתה ה"אלף" על עלבונה, פייס אותה כביכול ופתח בה את עשרת הדברות : "אנכי". והכול ניחא.
וכיצד למשל ברא הקב"ה את עולמו? שתי פקעות נטל, אחת של אש ואחת של שלג ופתכן זה בזה, ומהן נברא העולם... "מעשה אלוהינו!" בשתי מידות נברא העולם, במידת הרחמים ובמידת הדין. משל למלך, שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמים הם מתבקעים. צונן, הם מקריסין. מה עשה? עירב צונן וחמים והם עמדו. כך אם היה הקב"ה מלך מלכי המלכים בורא את עולמו במידת הרחמים לבד, היו חטאיה סגיאין, במידת הדין לבד, לא היה העולם יכול להתקיים. מה עשה? שיתף מידת הדין למידת הרחמים והוא מתקיים ב"ה. והכול ניחא...
שני מיני מים ברא הקב"ה, מים עליונים ומים תחתונים. וכשהיו המים התחתונים מדיינים עם המים העליונים ואמרו: מפני מה זכו אלו לשמש בעליונים ואנחנו בתחתונים. פייס אותם הקב"ה ואמר, כי על כל הקרבנות יקריבו מלח, ומלח מוצאו רק מהמים התחתונים, ושלום.
שני יצרים ברא הקב"ה, יצר טוב ויצרי רע, הנה "טוב" זה יצ"ט ו"טוב מאוד" זה יצה"ר. וכי, יצה"ר טוב מאוד ? אתמהה! אלא שאילולי יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד בנים... והכול ניחא בעה"ש.
שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. כשאדם מת נוטל לו הקב"ה את חלקו ומניח לפני האב והאם את חלקם הם, כאומר: טלו את חלקכם ואין כל קטטה. והכול ניחא.
בתחילה נבראו החיות והעופות. למה ? כדי שימצא האדם הכול מוכן לפניו, כדי שאם יבוא האדם להתגאות ואמרו לו : "יתוש קדמך".
לכל דבר בעוה"ז יש תכלית, לפעמים גלויה וידועה ולפעמים נעלמה, ואין דבר היותר דק וקטן, היותר שפל ומבוזה, שלא תהא לו איזה תכלית. מי לנו קטן ומבוזה מהשממית? גם היא נבראה לשם תכלית, להסתיר בקוריה את דוד בברחו מפני שאול אויבו.
יש דברים שיש להם תכלית של נגלה ונסתר כאחד. הכל יודעים, למשל, למה הגופים השמיימיים, החמה והלבנה, תלויים בשמים - להאיר לארץ! כך. אבל לא הכול יודעים, שיש להם עוד תכלית אחת, והיא הגבלת זמן תפילה, הנץ החמה, זמן ק"ש של שחרית, צאת הכוכבים, להראות ק"ש של ערבית אימתי. ובפרט נחוצה יציאתם של הכוכבים ביום צום, כדי לדעת מתי נכנסין לסעודה. הלבנה - לקדשה פעם אחת בחודש היא באה. ביום רעש, גלגל החמה מנסר ברקיע וטרודים בני אדם בעסקיהם. לכן רק חציו לד' והלילה כולו לגבוה סלקי... 'לא איברא סיהרא אלא לגירסא. בלילה דומיה שולטת וחפשי היהודי מטרדת הפרנסה. והכול ניחא,
והכול כה פשוט וכה טבעי.
בשבתות ימות החמה אוהב המקום "פרק" ובשבתות ימות הגשמים - "ברכו נפשי". ינסה בר־נש ,להפוך את הסדר ומה מגוחך יהיה... שלא כדרך הטבע. הכול כה ניחא, כה ישר, כה חלק, כה פשוט וכה טבעי. אין כאן לא רכסים לא עקימות באורחותיו של ריבון העולמים. "זיל קרי בי רב היא !"
ופניו של רבי פסח "הכול ניחא" הרכים והמרושלים מזהירים בשעה שהוא דורש דרשתו לפני תלמידיו בביהמ"ד על החיים ותכלית החיים, על הסדר והמשטר בבריאתו של הקב"ה ועל הכול שכ"כ ניחא, פשוט וטבעי. עינו הבריאה מזהירה ונוצצה, וגם מעינו הסמויה נדמה שנקרע הקרום והורם המסך, והעולם היפה של הקב"ה, שהכול כה ניחא בו, נגלה לפניה, והוא רואה עתיד בריא ומזהיר, וקולו כה צלול הוא, כה בטוח. ניכר, שנושא הצלחה גדולה בתוך לבו, שלא יחוש ולא ירגיש כלל בתוך לבו צער החיים הרגילים, את הכיעור שבחיים אין הוא רואה כלל. יש לו אפיקים רחבים, אפקים מעולמות אחרות, ואינו שייך כלל אל אותו האופק הצר, שהוא נתון בו.
בחלון ביהמ"ד, הנשקף אל הקלויז של החסידים, ננעצות קרני שמש דוקרות, נקודות זהבהבות מתנפלות על הרצפה השחורה, רוטטות ומטפסות על ארונות הספרים, אוצר תורת ישראל וחכמתו, מפזזות על ר' פסח הכול ניחא ועל ה"טלית הקטן" הגדול, המלפף את חצי גופו. מצליפות הן את פני הבחורים הצעירים הרזים ועל ירמולקותיהם שעל ראשם, כשיושבים לפני ר' פסח הכול־ניחא. גמרותיהם פתוחות ושומעים את שיחותיו הנעימות, הבטחותיו המתמלטות מפיו, וטפות התנחומין המרעיפות על לבותיהם הצעירים, ורחב ורחב לבם, ונתעורר בהם רטט פנימי וגעגועים טמירים. הכול, הכול ניחא בעוה"ז, הנהגת העולם היא שכלית, השיטה פה סדורה, לא קשיא מידי.
ואוהבים תלמידיו אלו את רבם זה אהבת־נפש. בתור מלמד הוא מסביר נפלא. ארך־אפים ומושל ברוחו. הוא יודע להקל לשומעי לקחו כל סוגיא חמורה, לבאר כל דבר קשה בנעימות ומתיקות, בלי חקרנות ופלפלנות, ומאושרים הם תלמידיו, ידידיו, לשמוע הרצאותיו הקלות והמשעשעות ובחפץ לב היו יושבים לפניו אפילו כל היום וכל הלילה.
וממשיך רבי פסח הכול ניחא את שיחתו המעניינת את בחוריו: מה שייך לאמור, שלא קשיא מידי בעוה"ז? אומר הוא בניגון וממשש באצבעותיו בזקנו הארוך, שהלבן בו מרובה על השחור. ומתחלקין שני דבלילי זקנו לצדדין, זה לכאן וזה לכאן, מאי - שייך? יש בוודאי קושיות חמורות. נאנח ר' פסח הכול ניחא: פליאות קשות, שלפום ריהטא מרפסין איגרא וצריכים נגר ובר נגר לפרקינהו. אבל לאחר העיון והיגיעה והתיישבות הדעת מתחוורים ומתלבנים. הדברים כמסורים למשה מסיני..."
לדוגמא... בנידון החסידים. כאן יכולים להקשות לאיזה תכלית ברא הקב"ה את אנשי ה"כת"? יודעים אנו, שהחיות הרעות, העופות הטמאים, התולעים והרמשים נבראו לאיזה תכלית. ואלמלי התורה היינו יכולים ללמוד צניעות מחתול, עריות מיונה, גזל מנמלה... והללו החסידים מאי באו להורות? קושיא עצומה לפום ריהטא.
אבל לאחר ההתבוננות הגדולה האיר הקב"ה את עיני וסלותי לי מסילה חדשה בעזה"י, ואמרתי פרפרת נאה אחת לתרץ כמו חומר. תשמעו אתם ותאמרו בעצמכם, כי זה ניחא. גם החסידים לתכלית גבוהה, גבוהה מאוד נוצרו.
ברוך אלוהינו, שהבדילנו מן התועים הללו. אבל אי אפשר לעולם בלי חסידים.
דעו, בני, שהעולם נוטה אל העצלות והעמידה, כל עוד שלא יתחדש דבר מחוצה לו, המכריח אותו להשתמש בכל כוחו ולהתגבר על העצלות הזו. וכשם שמצינו אותה המידה באדם הפרטי, מצויה היא גם בעמנו בכלל, בנוגע לשמירת דתנו הקדושה. ומי לא ידע, שהיו זמנים ששכח ישראל מעצלות את צור יולדתו, ואת תורתו לא שמר ? ולפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, שלא יעזוב חלילה את דתו, לפיכך הרבה עליו כוחות מתנגדים הפכיים, גזירות, שמדות, שחיטות ורציחות, אשר העירו אותו משנת העצלות ויעוררו בו את תכונתו הפנימית לעמוד על נפשו, שלא תטבע חלילה בתהום הכפירה. זהו הסוד של הגזירות הרעות. אלה הם מעשה צורנו, ש"תמים פעלו" אל השומר את האמונה ואין בדרכיו עול חלילה. והכול ניחא.
ונחזור לנדון דידן. הייתה עת מן העתים, שרבים מדיני השו"ע התחילו
הולכים ומתמוטטים בין בני עמנו. מנהגים רבים רפויים בידיהם.
והואיל שבאו לידי כך, העמידה החכמה העליונה את הבע"שטנים עליהם,את החסידים מחדשי דעות חדשות אשר לא כדת הקב"ה והש"ע, פורצי
פרץ בחומת המנהגים הקדושים. וע"י הגזרה הרעה הזו הוכרחו רבים מבני
ישראל, אשר יראת ד' נגעה אל לבם ותורת הש"ע חפצם, להתקומם נגד
הבעש"טנים ולהיות — למתנגדים... להתחזק, לאסוף שארית אונם, לשמור
על מנהגי הש"ע בכל כוח ועוז ובכל מסירת נפש, אשר אלמלא החסידים
מי יודע אם לעת כזאת הגיעו דינים רבים מהש"ע הקדוש למלכות. ואם
לא נתרופפו ואם לא נשתכחו כמה וכמה דינים עיקריים ע"י העצלות הטבעית, האוהבת לישון
ולנום, כל עוד שלא תתעורר ע"י סיבה מבחוץ...
והכuל ניחא, בסיעתא דשמיא. — מה ?
רואים אנו בעליל, בני, שזה לעומת זה עשה הקב"ה. ברא בעש"ט, יצר לנו לעומתו את הגר"א זצ"ל; הביא עלינו:מכת־חסידים, נתן לנו לעומתם מתנגדים מחמירים.
כסבורים אתם, שאלמלא החסידים היינו זוכים ליהודים יראי שמים ויראי חטא כרבי משה ברוך ע"ה, ולהבדיל בין החיים והחיים ויראי חטא כר' שלמה זאב שלנו? וכמדומין אתם, שר' קלמן בריש ה"פלגאה" הלז, קטיל קניא באגמא הוא? כמה פלגאים כאלה איכא בשוקא? יהודים כאלה מתמעטים והולכים בימינו, ברם, אין דעתי נוטה, שצריכים כל הימים לבלות בערעור על אנשי "הכת", ולספר בגנותם ולקללם, כמו שנוהג ר' קלמן בריש שלנו. הרי אמרתי לכם, שלפי דעתי טובה עשה הקב"ה לישראל, שברא גזרת הבעשטנות, למען חזק את מנהגי הש"ע ביתר שאת... אבל גם ר' קלמן בריש זה מסתמא שיטה יש לו, וע"פ שיטתו מוכרח הוא לעשות כפי שעושה. והכול ניחא. הכול שריר וקיים. הכול יבוא על מקומו בשלום.
אבל הרבינו היום לדבר על הצדיקים ועל החסידים יותר מדי. אגב גררא יצאתי מעט מגדרי. די. נחזור לענייננו. נו — נו, במה בהמה יוצאת ? ובמה אינה יוצאת ?
והנגינה הגמראית, היוצאת משבעה פיות, ממלאה את אויר בית המדרש בדיבורים מאירים ומזהירים. ניכרים הדברים, שיוצאים מלבבות מתענגים על רוב שלום. לבבות טהורים מצער עולמי, מהרהורי כפירה. והכול שם ניחא. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אין, רעה מוחלטת. גם המשלחת הרעה — החסידות וחסידיה — לטובה היא. ואין ללבבות האלו שום דאגה אחרת מאשר לדאוג במה בהמה יוצאת ובמה אין בהמה יוצאת — בשבת! ;
מין טיפוס מיוחד של מתנגד היה ר' פסח "הכול ניחא". לא שאהב חלילה את החסידים ? שייך לומר לאהוב את הגזירות הרעות, את השמדות והשחיטות? אדרבא, הוא שנא אותם בנפש, כמו שיאות להם. ראויים הם לשנאה... כדאים וכדאיים הם, שכל איש יהודי ישנא אותם בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו, אבל לא לזלזל בכבודם. על שפתי ר' פסח הכול ניחא לא עלתה מעולם שום קללה ואלה על שנואי נפשו. לא הרבה לטפל בהם, כדי שלא יבואו ולא יעלו בלבו הרהורי חטא. הרי עוד סברא, שעלינו להחזיק להם טובה ולהיות אסירי תודה. וכששמע את חרפתם היה שותק תמיד. ולא יכלו להכיר בפניו אם נהנה הוא מעלבונם או מצטער.
הוא בעצמו לא יכול לדעת כל זאת. ולא לבד שלא קלל ולא חרף את אנשי "הכת", אלא זימנא חדא התמלטה עוד ברכה מפיו עליהם... ואף כי הברכה הזו על תנאי הייתה וכוונה מתנגדית לה, בכל זאת עשתה רושם לא טוב בבית המדרש. די מכוער, שר' פסח נראה כאוהבם של הרביים ודורש טובתם רגעים אחדים. די שחבריו חשדוהו...
מעשה וחלה הרבי הזקן במחלה מסוכנה. כמובן הסב המאורע הזה התעוררות בביהמ"ד של המתנגדים. קולות מעין "כאשר שכב לא יוסיף לקום" או "מיתתן של רשעים" , הנאה — נשמעו. ובתור הערבוביא של הקללות מחייך ר' פסח הכול ניחא ואמר במתינות: "ייתן ד' ויקום הרבי ויחי מחליו", דיבור שלח ר' פסח ונפל כבומבה בין המתנגדים, "לקב אויבי לקחתיך... והנה — ברכת ברך!" וכבר נמצא מתנגד אחד, שהוציא לעז נורא על ר' פסח המלמד. אז קם ר' פסח והשתיק את המערערים: "שוטים שבעולם, אינכם יודעים בעצמכם מה טוב לפניכם. וכשמתפלל אני, שיחיה הרבי, לטובתכם נתכוונתי, כי כל זמן שהזקן חי יש צדיק אחד, והרע הוא במיעוטו, וכשימות, הרי יקומו בניו ונכדיו והיו לצדיקים רבים, וימלאו פני תבל — הבל. וע"ז כוונו חז"ל: כל חלי ומכה אשר לא כתובה בספר — זוהי מיתת צדיקים! כי באמת מכה גדולה היא מיתת צדיקים ומרבים הם הבל במיתתם על ידי ריבוי בניהם ונכדיהם יותר מבחייהם. והכול ניחא.
הסכימו, הפעם לזה המתנגדים בכל לב, דבר שלא תמיד זכה לו ר' פסח כי על פי הרוב היו מגחכים למדני ביהמ"ד על חלומותיו וחקירותיו הילדותיות. ובעיני ר' פסח גם זה ניחא. הוא לא חש ולא הרגיש לגלוגם, לא כעס עליהם בשביל זה. "איך יכעס עליהם בשביל זה, שאינם יורדים לסוף דעתו?" הוא הסביר פניו גם לחסידים המדברים אתו, ובמתינות ולא ברעם וברעש, לא בקללות ובחרפות, השתדל כשיעור שאפשר להוכיח להם את טעותם המרה ולפרקים עלה בידו, ע"פ דרכו הקל והנוח, להכריח את החסידים שיודו בדבריו. והיה זה שכרו !
פעם סיפר לי חסיד אחד, שראה בעצמו כיצד אילם נכנס להרבי ויצא הימנו מדבר. "משיח אילמים", תקע בו ר' פסח מבט כשפוד צונן ואמר :
חייך, ידידי, האם אילם לגמרי היה אותו האיש, אילם שאינו מוציא אף הגה מגרונו ? ענה החסיד: "ואם גמגם קטעי קולות אי־מובנים, מה בכך ? האם בשביל זה לאו אילם שמיה?" "נעניתי לך, אבל משביע אני אותך, בחיי בתך היחידה ובהצלחתה. שתגיד לי, הבאמת יצא מהרבי מדבר גמור, מדבר צחות, בשפה ברורה ומובנת לגמרי, כמו שפתי אני ולשונך אתה ?". עמד החסיד נדהם רגע כמימריה ואמר: "ואם לא דיבר כהוגן כמו אני ואתה, רק גמגם עוד קצת - מאי בכך?" לגלג עליו ר' פסח ואמר בניגון "שנים מקרא ואחד תרגום" ? נכנס מגמגם ויצא מגמגם, והמופת איהו ? ...
בשביל מתינותו זו של ר׳ פסח הכול־ניחא היה אפשר לר' שמלקי ברזנר, החסיד הנלהב המסתופף בביהמ"ד דמתנגדים, לגשת לפרקים אליו ולשוחח אתו קצת, לכתחילה כך סתם, צביטה, "רמב"ם חמור", מה יאמר ר׳ פסח על קושייתו של ר׳ אברהם ברוידא? "קושיות־עולם". פלאי־פלאים. מאי? לא? אט. לא בנקל כ"כ יעלה הדבר בידו. "התירוץ לא ביד יוקח",.. ומעניין לעניין, משיחה לשיחה, כלאחר יד ובדרך אגב, באים סוף סוף לעצם הדברים: חסידים ומתנגדים, ר׳ שמלקי. הוא הראשון המתחיל, פורש רשת לרגלי ר׳ פסח, ולאט לאט באים מן הקל אל הכבד. ומתווכחים ומתלהבים שני הצדדים, אבל לא בשנאה כבושה, אדרבא, מתפייסים ומקיימים "את והב בסופה", ובסוף נעשה שלום ביניהם.
"לעניין מה שמהלל ר׳ פייסי את הבעלי־הבתים המתנגדים והוותיקין, הלומדים משניות אחר תפילתם בבוקר, ומגנה את החסידים השותים אחר שחרית. אט. כסבור אני שיש נימוק בדבר. ופשוט הוא.
נשמת המתנגדים חצובה מהקרח הנורא, עבודתם אף היא מיראה, ותפילתם
קרה־מתה ולנשמת המת לומדים "משניות", והחסידים עובדים את ד' מאהבה. בתפילתם רצוף
כליון־נפש, געגועים להשכינה ואהבה עזה. תפילותיהם חיות הנה, ולחיים — שותים
לחיים!...
מה ? ההוטבה ההלצה בעיני ר׳ פייסי? אט, אל נא... ברם, אוהב ר׳ פסח הלצה טובה. אבל
איך נהנים מהלצה אסורה כזו ? הלה תוחב איזמל בבשרו, ושואל אותו עוד אם נהנה... והוא
מתלהב קצת ומשסע את ר׳ שמלקי בדבריו ואומר לו: עד שאתה מדבר משתייה אחר התפילה מוטב
שלא תזכיר תפילה כל עיקר, אני אומר. כי אתם אינכם מתפללים כלל, תפילתכם מעיקרא לאו
שמה תפילה. אין כאן שתייה אחר תפילה, אלא שתייה אחר שתייה של אתמול, י"ש אחר י"ש, בלי
תפילה באמצע.
הגע בעצמך! תפילה שלא כדינא, לאחר זמנה, ק"ש לאחר זמנה, הפסקות
בצעקות ומחיאות כפים, הפסקות ב"קדיש", באיזה "ויצמח".
— וזה — חה, השם ישמרנו! אסונות גדולים. ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה! מאי דעתך, יהא סופנו בשביל החטאים הנוראים הללו?
— סופכם? סופכם יורשים גיהינום, עונה ר׳ פסח. והכול ניחא.
— באמת הכול ניחא. מוטב לשבת בגיהינום בצוותא חדא עם כל העוברים על זמן ק"ש, למשל, עם "הלובלינער הקדוש", המגיד מקוזניץ, הרבי ר' מלך ואחיו הקדוש ר' זושע, מלהתענג בגן העדן עם המתפללים כקלמן בריש הטוב, משה'לה הסבל, חצקיל בעל העגלה, שמעיה הרופא ועוד בריות־יפות כאלו. מה יאמר ר׳ פייסי על זה ?
— כבר אמרתי, שיש צורך בחסידים לעולם למען למוד מכם מה שלא לעשות, להתאמץ ולהתחזק שלא להיות קלים כמוכם, המרפרפים על פני הדברים ואינם יורדים לעמקותם... אני אומר לך דברים של טעם ומביא לך ראיה מן התורה ואתה מביא לי ראיה מן השוטים ואומר לי דברי הבאי וליצנות. לצים אתם כולכם, מתלוצצים על השולחן ערוך ודיניו, כאפיקורסים גמורים. כבר אמרתי, שהאפיקורסים והחסידים שייכים אלו לאלו ונוגעים בהדדי... אלו ואלו בלהג מלהגים ובליצגות מתלוצצים. והכול ניחא.
— ואם תאמר; מפני מה נתגדל אפיקורס כגון ר׳ קאפיל זה — שואל החסיד בניגון "ואם תאמר" שבתוספות — כופר מגושם כקאפיל בביהמ"ד של המתנגדים דווקא ? מדוע לא ימצא חתיכא דאיסורא כזו בקלויז דחסידים ?
כאן נסתתמו טענותיו של ר׳ פסח. קאפיל, האפיקורס הזה, הוא תמיד "תיקו" גדול.אצלו. אינו יודע בריה זו מה טיבה המה היא באה להורות? בשלמא אילמלא נתגדל בהקלויז דהחסידים אפיקורס כזה, תועלת גדולה הייתה שם, למען הראות ליהודים: ראו הגידולים שהחסידים מגדלים. והיה הכול ניחא. אבל אצל המתנגדים, מאי עבידתיה?
רואה ר׳ שמלקי, שנסתכסך בר־פלוגתיה ורוצה הוא למתוח את הרשת
הלאה, הלאה, למען לא יוכל לצאת הימנה, והוא מוסיף והולך:
"והרי מאמין ר׳ פסח בכוח התורה, כוונתי לעניין מופתי הצדיקים הכתובים בספרים הקדושים." הרי לא יכחיש ר׳ פייסי הלמדן חלילה,
בנסים ונפלאות של חז"ל, "זוטר בהון מחיה מתים". רבה ברא גברא, ועוד ועוד רבים
למאות. ולמה לא יאמין בכוח התורה של הצדיקים ?"
"כל הכתוב בשבחו של בעש"ט מזויף הוא. בעל "קהל חסידים" היה
מפורסם לאיש תככים ומרמה, ולבסוף המיר את דתו. ולך והאמן בסיפוריהם. אותות ומופתים
באדמת בני חם! ועוד, אילו גם ראיתי בעיני נס מאיזה צדיק, הייתי אומר, כי לבעבור
נסות ד' אותנו אם נעזוב אורחות יושר הראה לנו מופת. בפרט שרק שמועה שמענו ובעינינו
לא ראינו. וכוח התורה שאמרת, היכן הכוח הזה ? האם לומדים הם ? הם טובלים במקווה,
מחכים על "נקיות", מתפללים, או יותר טוב "צועקים" כל היום, ותורתם אימתי נעשית ?
איזה כוח תורה ? היודעים הם תורה ? רבש"ע הם מתנגדים להתורה והכוח מנין ?"
"והצדיק מסאנדז? מה יאמר ר׳ פייסי עליו? הגם הוא אינו יודע את
התורה? גאון אמיתי אדיר ונעלה כזה".
"ה ? שפיר, אין מי שיכחיש ויאמר שאינו למדן. אבל ה"נסתר" שבו מזיק ל"הנגלה" ומעשיו ועלילותיו אינם ע"פ התורה. כמה גיחוך וכמה שטות וטיפשות מספרים עליו. כגון; שמלמד אחד אמר עליו, שהוא צולע על ירכו, והענישו במיתה חטופה. ואחר עשרים שנה למותו של המלמד האומלל אמר עליו הסאנדזר: "ער איז נאך נישט מיינער פטור געווארן!" הנשמעה רציחה כזו? וא"ת הרי כתוב: "גם ענוש לצדיק לא טוב" ומי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ? לא מצינו בכל הנביאים, שעשו כן אפילו למי שהרע להם בפועל ממש, חז"ל אמרו שלושה חלאים חלה אלישע, אחד שגירה דובים בתינוקות, ומי הם אותם התינוקות, נערים שמנוערין מן המצוות, שנתעברו מהם אמן ביום הכיפורים", "מגדלי בלורית כעכו"ם", "שלא הייתה בהם ולא בזרעם, עד סוף כל הדורות לחלוחית של מצuוה. ואף על פי כן נענש עליהם. ומה יענה הסאנדזר שדן למיתה מלמד אחד, בודאי בעל אhשה ובנים, בעל תורה ומצוות, על התריסו נגדו? הייטב זאת בעיני הקב"ה השופט צדק ?"
"הרי ר׳ פייסי אינו מאמין בנפלאות הצדיקים. למה ייתן אמון בנס שנתרחש למלמד ויפרך ממנו על הסאנדזר, הרי הברירה בידו לצדד בזכותו של הרבי ולהחליט, שלא היו הדברים מעולם, ולא קשיא מידי... אבל רואה אני, שגם ר׳ פייסי נתפס באותה עין של המתנגדים אשר... "
לא סיים ר' שמלקי את דבריו. הדלת נפתחה ור' קלמן בריש נכנס.
וכיוון שראהו ר' שמלקי, נסתלק תיכף לזווית שלו.
אחרי שיחה כזו שאל פעם ר׳ שמלקי את ר׳ פסח: "יגיד־נא לי מר שמה של אמו, עליה השלום, מה היה ?"
"מה נפקותא לו לדעת זאת ?"
"כך סתם; מאי איכפת לו לר' פייסי ?"
"לדידי, שם אמי ביילה־פרל, ע"ה, אישה כשרה וצנועה הייתה. אבל
למה לך לדעת. את אמי ? פלא _ _"
ולבסוף נודע הדבר.
מאחורי הפרגוד נשמע, שר' שמלקי כתב בהפתקא, שהגיש להרבי שלו במוצאי היום הקדוש, את המלים האלה: "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. ואני מתפלל על ר' פייסי בן ביילה־פריל לרפואת הנפש".
כששמע ר' פסח את השמועה הזו חלשה דעתו עליו מאוד, שני שבועות לא למד עם בחוריו בביהמ"ד ולא התפלל בצבור, לא יכל להסתכל בפני איש משום בושה.
בכנראה, טעה בחשבונו. - לא הכול ניחא בעולם הזה. יש עובדות הבאות ומטפחות על הפנים. יש אנשים הממררים את החיים והמוציאים את האדם משיטתו, היה מנקר ומחטט למצוא איזו תכלית לזילותא הנוראה ההיא, איזה צורך בהזכרת שמו ושם אימו בפני הרבי, ולא מצא. לא מסתבר הדבר.
ולא דיבר עוד מילה עם האי חסידא עד שאפקוהו מבית מדרשא... וטינה הייתה לו בליבו עליו עד יום מותו.
והמתנגדים הצדיקו עליו את הדין. תיתי ליה. התחברותו לבר־נש המזוהם הזה גרמה לו את אלה...
יצחק פרנהוף