חסידות טשורטקוב היתה הגדולה והדומיננטית בבוטשאטש מבין החסידויות. המרכז של
החסידות היה הקלויז, שנבנה לאחר מלחמת העולם הראשונה מכספים שתרמו החסידים. עד
לבניית הקלויז התנהלו התפילות והלימודים בביתו של אחד החסידים החשובים, ר' יעקב
לאופר. ר' יעקב לאופר ניספה באקציה הראשונה בבלזץ, כאשר לא היה מוכן ללכת להסתתר
ולהשאיר את ספרי הקודש בביתו. חלק גדול מריהוט הקלויז תרם ישראל שטיין, בעל אחוזות
עשיר, חסיד טשורטקוב. בראש החסידים בין שתי מלחמות העולם עמד סבי ר' פרץ הלד, יהודי
חרדי, תלמיד חכם וסוחר אמיד. הוא היה בעל קול ערב והיה עובר לפני התיבה בשבתות
ובחגים. כל החיים הרוחניים היו מתנהלים ומתרכזים בקלויז. בבוקר היו ממהרים לתפילה,
לקראת מנחה היו סוגרים את החנויות וממהרים לקלויז. לאחר תפילת מעריב היה ר' פרץ
לומד עם הציבור את הדף היומי, ממשיך ללמוד לעצמו ולאלו שביקשו לשמוע וללמוד ממנו.
הקלויז לא היה נסגר לפני חצות. בקלויז גם היו מתקיימות סעודות בימי זיכרון של
האדמורים השונים ובמיוחד בימי הזיכרון של אדמורי טשורטקוב. בחג שמיני עצרת היה הסבא
פרץ עורך סעודה גדולה ליום הזכרון לסבא הגדול אברהם נתן. גם יהודים שלא מהקלויז היו
באים להשתתף. לתפילת "כל נדרי" היו באים נציגי המוסדות העירוניים הלא יהודיים.
להקפות בקלויז שאותן ניהל ר' פרץ היו באים מכל העיר. נוהג היה בקלויז שמתפללים
אמידים לא היו חוזרים מהקלויז בימי שישי בערב מבלי להביא אורח לשבת. בגלל המצב
הכלכלי בפולין אורחים לא היו חסרים. סבי ר' פרץ היה לעיתים עושה קידוש, לאחר תפילת
מוסף בשבת, אצל בנו בן־ציון, שהיה גר מול הקלויז וגם לשם היה מביא אורח.
לעיתים היו נוסעים לטשורטקוב לחצר הרבי. מאז מלחמת העולם הראשונה היה הרבי גר
בווינה ורק לעיתים היה מגיע לטשורטקוב. כאשר הייתי בן שבע נסעו כל הגברים במשפחה
לחצר הרבי: הסבא פרץ, אבי משה, הדודים בן־ציון ואברהם ואני הקטן. חצר הרבי היתה
גדולה, עם בניין מרשים, שבו בית מדרש גדול, חדר קבלה ודירת מגורים של משפחת הרבי.
החצר היתה מלאה בחסידים מכל רחבי גליציה שנדחסו על מנת להתקבל אצל הרבי. סבי, שהיה
חסיד מכובד וידוע וגם אמיד, הוכנס עם בני משפחתו לרבי, שהיה יהודי מרשים. הרבי היה
מקבל קוויטלך שבהם הבקשות, הבעיות והצרות שהיו לכל אחד וגם פדיונות כסף. באותו ערב
גם הלכנו לבקר את משפחת קרמר, קרובי משפחה שלנו. מנדל קרמר היה בן דוד ראשון של
הסבא. משפחת קרמר היתה משפחה גדולה ועשירה והיחסים בין משפחותינו היו קרובים מאוד.
כאשר בזמן השואה מנדל קרמר ואשתו ברחו מטשורטקוב, הם באו לבוטשאטש וגרו אצלנו בבית.
עם סיפוח אוסטריה לגרמניה ע"י היטלר, בשנת 1938, היה על הרבי להימלט מווינה והוא
נסע לארץ ישראל (לסבא הוא יעץ בזמנו לא לנסוע לארץ). בדרכו לארץ הוא נסע דרך פולין
וטשורטקוב. הרכבת שבה נסע עברה דרך בוטשאטש. חסידי העיר הלכו לתחנה לקבל שלום ורקדו
על הפסים. סבא פרץ שאל את הרבי על מי הוא משאיר את חסידיו והרבי השיב: בני יוביל
אתכם לארץ. כידוע בנו לא הוביל את חסידי בוטשאטש. היטלר ימח שמו פתר את בעיית יהודי
בוטשאטש וחסידיה. בקלויז עוד המשיכו להתפלל עד סוף 1941. כלי הקודש של הקלויז
הוסתרו ע"י בן־ציון הלד והגבאי משה הרצוג בתוך הגג של הקלויז. הם חשבו שעוד יחזרו
להתפלל בקלויז ואז יצטרכו את כלי הקודש. בשנת 1943 פירקו הגרמנים את בניין הקלויז
עד היסוד ולא נשאר ממנו סימן. גם ממתפללי הקלויז לא נשאר כמעט אף אחד בחיים.
בשנת 1938 נוסדה ישיבה שהתקיימה בקלויז. היתה זו ישיבה בנוסח ליטאי, שנוהלה ע"י ר׳
חיים זייצ'יק שהגיע למטרה הזו מליטא. על אף היות הישיבה בנוסח ליטאי, תמך ר׳ פרץ
החסיד בישיבה. הוא אמר: העיקר שילמדו. לישיבה היתה הצלחה גדולה והיו בה הרבה
תלמידים, וגם אני למדתי בה. הישיבה התקיימה עד פרוץ מלחמת רוסיה־גרמניה בשנת 1941.
ר׳ חיים גויס לצבא האדום והישיבה נסגרה. אנחנו התלמידים אמרנו כל הלילה תהילים
למנוע את רוע הגזירה. אולם זכותו של ר׳ חיים היתה כנראה יותר גדולה. הוא לא שוחרר
ונשאר בחיים ברוסיה. מכל תלמידי הישיבה שמספרם היה כ־40 נערים נשארו בחיים רק
שלושה: יונה צלר, שהגיע לארץ אחרי השחרור, המשיך ללמוד בישיבת פוניבז׳ בבני־ברק
והמשיך את השושלת של הישיבה בבוטשאטש. השני ששרד היה יצחק שוורץ שנשאר יחיד מכל
משפחתו, והוא מורה בארץ, ואנוכי.
כל יתר התלמידים נרצחו בשואה. ר׳ חיים השאיר בבוטשאטש אשה בהיריון שאותה נשא בעירנו
ושהיתה בתו של הרב מהכפר ברש. בסוף 1941 היא ילדה בן כאשר בעלה כבר לא היה. היא
נספתה עם בנה כמו כל יהודי העיר. ר׳ חיים חזר לאחר המלחמה מרוסיה לפולין, היגר
לארצות הברית ומשם עלה לארץ. בארץ הוא יסד ישיבה בירושלים והיה מרצה במקומות שונים
בארץ. ר׳ חיים פירסם מספר ספרים ובאחד מהם הוא מתייחס לסבא שלנו, ר׳ פרץ. אני רוצה
להזכיר את מתפללי הקלויז שהיו חלק גדול של העולם החרדי והדתי של עירנו. את חלקם אני
זוכר ואלה שאני לא זוכר אבקש את סליחתם.
בכותל המזרחי של הקלויז ישבו: זליג סמט, יהודי מכובד בעל אחוזה לשעבר. סופו היה
בבלזץ ביחד עם אשתו. הרשל כהן בעל אחוזה לשעבר, גם הוא נספה בבלזץ. מונש פרנקל,
סוחר אמיד בעל עסקים גדולים עוד חי עד שנספה באקציה החמישית, שני בניו ניםפו
ברגיסטרציה הראשונה והבן השלישי נלקח ע"י הרוסים לסיביר.
הרש יונה סופר היה סופר סת"ם של העיר, היה גם הבעל קורא בקלויז ויהודי צדיק. הוא
עדיין היה חי לאחר האקציה החמישית, כאשר שלוש בנותיו ברחו עימו ליער, שם נרצחו ע"י
הגרמנים והאוקראינים עם עוד200 יהודים שהסתתרו ביער.
משה הרצוג, גבאי הקלויז, חוכר יערות בעל זקן רב מידות היה אומר: הקלויז כל כך קדוש
בעיניי שאני מוכן לנקות את רצפתו בזקני. משה הרצוג גורש עם משפחתו לקופיציניץ עם
גירוש יהודי העיר ב־1943 ושם ניספה. וכמובן הסבא שלנו ר׳ פרץ הלד, שהיה לו מקום
קבוע בכותל המזרח, והיו עוד רבים אחרים.
והיה גם הדור הצעיר של מתפללי הקלויז. שני בניו של הסבא פרץ - בן־ציון ואברהם הלד
וחתנו משה הלפרן; מרדכי זייזמן ושלמה ורמן, חתניו של מאיר ארליך; יוסי וילנר, יהודי
אמיד ושלושת בניו משה, פישל וברצי, כולם ניספו; שלושת בניו של מוניש פרנקל - משה,
לייביש ודוד; יוסף רייך, אחיו של מנדל רייך, ראש הקהילה בעיר, ורבים אחרים שאת
שמותיהם אין אני זוכר.
יהי זכרם ברוך.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן