דוצ'ו (דוד פרידלנדר) מול ד"ר  זייפר ברנרד

 

הסכסוך בין דוד (דוצ'ו) פרילדנדר הקומוניסט לבין ד"ר ברנרד זייפר נציג האינטליגנציה בעלת ההון ובעלי המקצועות החופשיים והממונה על "העבודות השחורות" מטעם היודנראט, יכול לשמש כמשל לשסעים החברתיים / כלכליים ואידיאולוגיים בבוצ'אץ.

דוצ'ו,  יליד בוצ'אץ' 1914, בן המעמד הבינוני (פועלים וסוחרים זעירים) עבד כאורז ביצים בבית מסחר של זכריה הירשהורן ובניו ששיווקו ביצים תוצרת בוצ'אץ ובנותיה.
אמנם, דוצ'ו היה בהכשרה של בית"ר במנסרות נאדבורנה, בשנים 1929 - 1930 (ייתכן וקיווה להשיג סרטיפיקט ולעלות לארץ באמצעות חברות בתנועת בית"ר) אולם, נראה שהנטיות השמאליות קיננו בו כבר בעת ההיא (או שנכזבה תוחלתו לקבל רישיון עלייה מן המכסה המצומצמת שהעמידה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לתנועת בית"ר) וכשחזר מן ההכשרה הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית (אחד הסממנים לאמונתו החדשה, חדל להשתתף בארוחות החג).
הפולנים אסרו על פעילות של המפלגה הקומוניסטית הפרו סובייטית ורדפוה עד חרמה. פעילים קומוניסטים שנתפסו, נשלחו למחנות של "חינוך מחדש". מי שהודה בהאשמות וזכה לחזור מן המחנות הללו, לא נהנה מבריאות נפשית יתרה.
לייב רייך, צעיר קומוניסט גם הוא, סיפר לאוז'ו (אחיו הצעיר של דוצ'ו), עת נפגשו במינכן לאחר המלחמה - כפליטים, על שתיים מעלילותיו של אחיו, במסגרת הפעילות הבלתי חוקית במפלגה הקומוניסטית הפולנית.
באחת מן הפעולות הללו, טיפס דוצ'ו על עמוד חשמל וגרם לקצר באהל של קרקס שחנה בעיר. בחסות החשיכה שהשתררה פזרו חברי מחתרת אחרים עלונים נושאי תכנים קומוניסטים בקרב הקהל.
באירוע אחר, נתפס רייך עצמו ע"י שוטר ודוצ'ו התנפל על השוטר, הפיל אותו וקרא לרייך להימלט. אך רייך, כיוון שסבל מנכות ברגלו לא נמלט, נאסר, אך לא הסגיר בחקירה את זהותו של דוצ'ו.

הדעה, שנפוצה באוכלוסייה הכללית לפיה היו היהודים המסייעים הראשיים למנגנון הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, היה לה על מה להתבסס.
עם חלוקתה של פולין בין ברה"מ לגרמניה (ספטמבר 1939, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, קו החלוקה: נהר הסן שחצה את פשמישל) נכנסו כוחות סובייטים לבוצ'אץ. קומוניסטים כדוצ'ו, דונאייר ואחרים, מיהרו ונדבו עצמם להצביע על גורמים אנטי סובייטים באוכלוסייה, כלאומנים פולנים ואוקראינים, והללו גורשו מזרחה, לסיביר. חלק ניכר מן המנגנון הסובייטי המקומי בבוצ'אץ', מן התחום הכלכלי ועד לרמת ראש העיר, (דוביד אייזיק סגל)   נמסר לידי היהודים הקומוניסטים.
אוז'ו מספר, שמאוחר יותר, עם פלישת הגרמנים, ניחם דוצ'ו על היזמה הנ"ל, עת המשטרה האוקראינית תרצה את יחסה הרצחני כלפי היהודים, כנקמה בקומוניסטים היהודים שנטלו חלק פעיל, ובהתנדבות, בגרוש הלאומנים האוקראינים לסיביר.
בתקופה הסובייטית עבד דוצ'ו באחד הארטלים של הקואופרטיב למסחר זעיר שהקימו הסובייטים. משנוכח באופן ההתנהלות של המנגנון הסובייטי התערערה אמונתו בדרך הקומוניסטית.



ארבע תקריות מאפיינות את היחסים בין דוצ'ו לזייפר.

תקרית ראשונה:

ביוני 1941, ערב הכרזת המלחמה של גרמניה על ברה"מ (מבצע ברברוסה, תוך הפרת הנספח הסודי להסכם ריבנטרופ - מולוטוב) נשלחו צעירים מבוצ'אץ לעבודות ביצור קו החזית הרוסי אל מול הגרמנים, על הגדה המזרחית של הסן בפשמישל.
דוצ'ו וחברו נשלחו גם הם לעבודות אלו.
לנצ'ה (הלנה לבית קליינר) אשת דוצ'ו בקרה אותו באתר העבודות. בתחילת המתקפה הגרמנית נמלט דוצ'ו בחזרה לבוצ'אץ. גורלו של החבר לא שפר, והוא נפל בשבי הגרמני. בדרך לא דרך הצליח אותו חבר לשחרר עצמו מן השבי וחזר שבור ורצוץ לבוצ'אץ.
באותה תקופה, כבר שלטו הגרמנים בבוצ'אץ', והורו ליודנראט לגייס עובדים לטובת מאמץ המלחמה שלהם (לשם כך הקים היודנראט לשכת עבודה, ה"ארבעטס-אמט"). זייפר בתוקף תפקידו ביודנראט שיבץ את החבר לעבודות כפיה, למרות מצבו הגופני הירוד, עבודות מהן לא חזר.
זייפר יכול היה להימנע משיבוץ זה, ובכל זאת בחר בו, בשל היות החבר קומוניסט וניתן ל"בזבוז" על פי סולם הערכים של זייפר.

באותם ימים דאג דוצ'ו להתחבא ולא התייצב לשתי רגיסטרציות, (רגיסטרציה – כינוס של התושבים בפקודה של הגרמנים כאשר המטרה המוצהרת רישום פרטים) מן הסיבה הפשוטה שהיה מסומן כקומוניסט וככזה היה חשוב כמת בעיני הגרמנים והמשתפ"ים האוקראינים וגם כי אשתו אסרה עליו להתייצב.
אוז'ו, אחיו, חשב תחילה לברוח מזרחה לשטח הסובייטי אולם דוצ'ו שכנע אותו להישאר "כי אין סיכוי לעלות על רכבת אם אינך חייל" וכך קרה שהתייצב לרגיסטרציה השניה (אוגוסט 1941). בתושייה ובחושי הישרדות מחודדים הצליח אוז'ו לחלץ עצמו מהטור שנשלח לבורות הירי על הפדור (386 קורבנות מהנוער והאינטליגנציה של בוצ'אץ'), ע"י כך שברגע של הסח הדעת מצד השומרים העביר את עצמו ובן זוגו (לכל אחד הוצמד בן זוג כדי להקשות על בריחה ולאפשר זיהוי מהיר של אדם חסר) אל הטור השני של הנידונים לחיים, בעלי מקצוע שהגרמנים החשיבו לחיוניים, ששוחררו.
חושיו של אוז'ו נדרכו ונתעורר בו החשד שהרגיסטרציה השנייה לא תגמר ברישום בלבד משראה את מפקד המשטרה האוקראינית – קזנובסקי שולף את בן דודו יעקב אבנשטיין, (אחיין אמו פרל לבית אבנשטיין, חבר היודנראט), מבין שורות אלו שיירו כעבור שעות ספורות ומכניס אותו לבניין המשטרה.
אוז'ו טוען שקזנובסקי פעל במצוות איוון בוביק, ראש העיר, שחב את אי שלוחו לסיביר בתקופה הקומוניסטית ליעקב אבנשטיין וקשריו עם ההנהגה הסובייטית המקומית. אוז'ו מעיד על יעקב אבנשטיין כאחד שידו בכל, קומבינטור בחסד.
בטחונו העצמי של יעקב לא עמד לו מאוחר יותר כאשר באחת האקציות התחייב בראשו בפני השוטר הגרמני הונט שבמקום מסויים לא קיים בונקר מסתור, והתגלה במקום בונקר. הונט ירה בראשו של יעקב שנהרג במקום.
בבוצ'אץ' שררה הכחשה מוחלטת בנוגע לגורלם של הנספים ברגיסטרציה השנייה. למרות שרק דרך אחת הוליכה לפדור ואיש לא שב דרכה, המשפחות בחרו להאמין ל"עדויות" שהנספים נלקחו לעבודות בגרמניה ובמקומות אחרים. עד כדי כך הגיעה ההכחשה, בעידוד מנגנון ההונאה הגרמני, שחבילות עם בגדים ומזון נארזו ונשלחו למחנות העבודה אליהם נשלחו כביכול הניספים.
דוצ'ו דווח ע"י חבר אוקראיני, אותו הציל מגרוש לסיביר בתקופת השלטון הסוביטי בבוצ'אץ', שהיהודים שהועלו לפדור נרצחו.
אוז'ו נשלח ע"י לשכת העבודה של היודנראט לכריית אבנים וסיתותם, במחצבה. אוז'ו נתגלה כמחלץ אבנים מוכשר ושודרג לעבודה בחווילתו הנבנית של הלנדסקומיסר ריצ'ארד ליסברג, אשתו ושלושת בניו.
תפקידו של אוז'ו היה לחלץ אבנים מהתעלות שנחפרו עבור הצנרת. גם בתפקידו זה אוז'ו עושה חיל וליסברג שהתרשם מינה אותו לחצרן הבית. אוז'ו הפך לאיש אמונם של הזוג ליסברג, שחק עם הילדים ואף שמש כרכב הכרכרה הרתומה לסוס פוני שמסיעה את הילדים לטיולים. אוז'ו אף ידע על בגידותיהם של בני הזוג זה בזה. איש נוסף בצוות הבית היה הסייס שטיין שלימים נהרג בהתקלות בלתי מתוכננת של קבוצת פרידלנדר עם שוטרים אוקראינים.

תקרית שניה:

האורדנונג-דינסט (המשטרה היהודית - הזרוע המבצעת של היודנראט) הייתה אמונה על אספקה שוטפת של כוח עבודה למחנות העבודה הגרמנים דוגמת בורקי-ויילקי במחוז טרנופול, ע"פ מכסות שקצבו הגרמנים. בדרך כלל. נהגו האורדנונג-דינסט לתפוס ולשלוח לעבודות אלה את היהודים העניים ביותר, שלא יכלו לפדות עצמם.
במקרה והגיעו לבורקי יהודים בעלי אמצעים טרח היודנראט לשלוח במקומם, תוך שיחוד שלטונות המחנה, יהודים חסרי אמצעים.
באחת הפעמים הצליח דוצ'ו, שהוא ואוז'ו גם הם נשלחו לבורקי, בזכות קשריו עם רופא המחנה, להחזיר לבוצ'אץ קבוצת יהודים חולים תמורת השוחד ששילם היודנראט וזאת למורת רוחו של זייפר שראה בדלת העם, אבק אדם, "בשר חי" שנועד להשביע את הטורף הגרמני עד יעבור זעם, ובכך להציל את "הראויים להצלה".

תקרית שלישית:

דוצ'ו הוגיע את מוחו בסוגיית מימון רכישת נשק חם לקבוצתו.
עלה בדעתו לפנות בבקשת עזרה לקרוב רחוק אמיד, האופה יעקב מרגלית, שאחיו גדליה היה נשוי לרייזל אחות אמה של גולדה לבית אבר, אמה של הלנה, אשתו של דוצ'ו. (במילים פשוטות, יעקב היה הגיס של דודה של הלנה). למשימה נבחר שלמה מרגלית חבר הקבוצה ובנו של יעקב. לבקשת דוצ'ו (לא נהגו לסרב לבקשותיו אלא להביע תרעומת באוזני אחיו יהושע בתקווה שהאחרון יצליח לשכנע את אחיו) פנה שלמה לאביו יעקב בבקשת מימון אך פניו הושבו ריקם. יעקב הסביר שכספו קודש לבניית בונקר מסתור למשפחת מרגלית בבית של אחד השכנים הגויים.
המשיך דוצ'ו לחפש דרכי מימון ונודע לו שהיודנראט צובר כסף על מנת לממן תוכנית להקמת מחנה עבודה בבוצ'אץ' שיעסיק בעלי מקצוע נדרשים ע"י הגרמנים (וכאלה שירכשו תעודה המעידה על "מיומנויות נדרשות" תמורה לשוחד כזה או אחר) ובכך ידחה את מועד הכרזתה של בוצ'אץ' כיודנריין. (בוצ'אץ' היתה האחרונה בסביבתה להיות מוכרזת כיודנריין ועובדת חיים הייתה, שאחרי האקציות הגסטאפו חוזר לבסיסו בצ'ורטקוב וטרנופול ועם הז'נדרמריה הגרמנית -חיל קשישים- והמשטרה האוקראינית המקומית ניתן להסתדר, החיים נמשכו עבור מי ששרד את האקציה. לעומת זאת תוחלת החיים של יהודים באיזור שהוכרז כנקי מיהודים שאפה לאפס).
פעם נוספת נבחר למשימה שלמה מרגלית שניגש לגזבר היודנראט, הכט, עם בקשה/דרישה למימון. הכט התרגז והודיע ליעקב, אביו של שלמה, שאם קבוצת פרידלנדר לא תרד מהתוכנית הזו הוא יאלץ להכניס לתמונה את דוקטור זייפר (זייפר היה הקבלן ל"עבודות שחורות" של היודנראט). יעקב נזעק להלנה קרובתו למען תפעל אצל בעלה דוצ'ו לביטול התוכנית. דוצ'ו נסוג מתוכניתו זו לבקשת אשתו.
מצד שני התחייב היודנראט לממן רכישת נשק עבור אנשי בית"ר המכונים "תנועת המרי" שגרעינה בבוצ'אץ' ונספחו אליה קבוצות מעיירות הסביבה, כפי שמעיד ע. בזן (וורמן) ברשימתו בספר היזכור של בוצ'אץ' (ע"מ 286).

כך התנהלו העניינים בין אקציה לאקציה עד שכשבועיים לאחר האקציה של ה - 5 ביוני 1943, הוכרזה בוצ'אץ ביוני 1943 כיודנריין.

דוצ'ו ודונאייר הכניסו לפעולה את הקבוצה שקודם לכן נמנעה מלפעול מחשש לפגיעה בבני משפחותיהם. (לדברי אוז'ו, דונאייר היה היחידי בקבוצה שיכול היה לחלוק על דוצ'ו. הקבוצה נודעה כ"קבוצת פרידלנדר", או בכינוייה "הכנופיה", "הקבוצה היהודית") מטרת הקבוצה הייתה לשמר את חיי בני משפחתם של חברי הקבוצה עד ליום השחרור המיוחל ע"י ארגון ובניית מקומות מסתור בעיר, בכפר וביערות, ניוד המשפחות בין מקומות המסתור בכפוף להערכת הסיכונים, אספקת מזון, הפעלת טרור ומעשי נקם בבוצ'אץ' ובסביבה המידית כנגד משתפי פעולה עם הגרמנים.

רבים מיחסים את מספר היהודים הרב יחסית (כ -800), ששרד את התקופה מהכרזת בוצ'אץ כיודנריין ביוני 1943 ועד כניסתם הראשונה של הרוסים לעיר במרץ 1944, לפעילות של "קבוצת פרידלנדר" ואחרים כנגד משתפי הפעולה האוקראינים והפולנים. אוז'ו שמהר להצטרף למשטרה הרוסית עם כניסתם הראשונה וראה את רשימות הניצולים שהחלו להיאסף מאשר שמדובר בסדר גודל של כמעט 1000 איש.

תקרית רביעית:

גם היודנראט לא טמן ידו בצלחת, והכין עצמו ליום שיחוסל מחנה העבודה שאכן הוקם בבוצ'אץ', ושלאחריו תוכרז בוצ'אץ כיודנריין.

בבק היה פועל באחת מאחוזותיה של משפחת האצולה פוטוצקי מחוץ לבוצ'אץ (יתכן ומדובר בכפר Medwedowce). מתוך ראיית הנולד, מסר היודנראט לבבק סכום כסף גדול כתשלום, על מנת לחפור בונקר עמוק שישמש מסתור לחברי היודנראט ובני משפחותיהם.
עם ההכרזה של בוצ'אץ כיודנריין התקבצו לבונקר שבנה בבק, ד"ר זייפר, אשתו וברוך קרמר שהיה מחליפו של מנדל רייך בראשות היודנראט. הבונקר הותקן מתחת לשני מרתפים, כלומר היה במפלס -3.
בראשית 44 החליט דוצ'ו כי הגיע שעת הכושר לבוא חשבון עם ד"ר זייפר, בגין יחסו המפלה ליהודי בוצ'אץ' חסרי האמצעים, ומסירתם בידי הגרמנים ככפרות עבור שכבת בעלי האמצעים היהודיים.
אוז'ו שאל את דוצ'ו האם לא עדיף להמתין לסיום המלחמה על מנת להפרע מאותם אלמנטים שליליים כזייפר. דוצ'ו השיב שעתה עם התקרבות החזית ממזרח הזמן הנכון לסגירת החשבון כי בסיום המלחמה כספו של זייפר ודומיו יחלצם מכל ניסיון להעמידם לדין ולשלם על מעשיהם.
וכך, לילה אחד בראשית 44, בחסות האפלה, קרבו דוצ'ו, אוז'ו, דונאייר, יאנק פריץ ואחרים לבונקר בבית של בבק אשר בפרברי בוצ'אץ.
זייפר פותה לעלות ממקום מושבו במפלס -3 אל מפלס -2 בתואנה שאחד מן החבורה זקוק לטיפול רפואי. אשתו של זייפר שחששה לגורלו עלתה אף היא. הפנסים שבידי החבורה חדלו להאיר ושרר חושך מוחלט במרתף. דונאייר הורה לזייפר לשכב וכיוון כלפיו את רובהו. אשתו של זייפר חוללה מהומה, ואף התנפלה על דונאייר בניסיון לחלץ את בעלה. נורה כדור. משום מה איש לא שמע את היריה. שניים מקבוצת פרידלנדר נפלו לרצפה ורק משנתקלו בגופותיהם נתבררה הקטסטרופה. דוצ'ו המפקד הספיק לשאול בטרם מת: "מי ירה בי"? יאנק פריץ היה הקורבן השני של הכדור הבודד. בדיעבד התברר שדונאייר פלט כדור (הוא נאלץ להודות בכך מאוחר יותר לאחר שבבדיקת מספר הכדורים שנותרו לכל אחד מהחבורה חסר לו כדור באשפתו וריח אבק שריפה עלה מנשקו). פרצה בהלה בקרב החבורה, הן בגלל שחשבו שנורו בנשק עם משתיק קול והן בגלל ששכניו הפולניים של בבק החלו לזעוק לעזרת המשטרה.
הגופות נעזבו במפלס -2 והחבורה נמלטה. הבשורה הגיעה לאוזניה של הלנה, שבאותה העת הסתתרה באסמה של אלמנת שומר היער קוצי'מרסקי מן הכפר טריבוחובצ'ה שבקרבה מידית לבוצ'אץ', עם בתה זהבה. הלנה נאלצה להתאבל על בעלה מבלי להחצין את רגשותיה שמע תגלה קוצ'מרסקי שהאיש ממנו פחדה אינו בין החיים ואז תגרש את הלנה ובתה ואולי אף תסגיר אותם לאוקראינים/גרמנים.

סוף דבר:
הלנה, זהבה, ואוז'ו עלו לארץ לאחר הקמת המדינה.
זייפר, היחיד מבין חברי היודנראט שניצל, הגר לאוסטרליה.
דונאייר נהרג בהפצצה גרמנית, עת נסוג אל מעבר לקווים הסובייטים עם נסיגתם מבוצ'אץ במרץ 44.