ויקטור הכט, מוסקבה, רוסיה
מוקדש לילדים שברי המלחמה.
ויקטור הכט נולד -1931 בבוצ'אץ', מחוז טרנופול באוקראינה המערבית (עד
1939 פולין-גליציה). עבר דרך גטו, אומץ על ידי יחידה צבאית, שהה בבית יתומים, סיים
אוניברסיטה טכנולוגית על שם באומן במוסקבה.
עבד במוסקבה במפעל של התעשייה הצבאית כמהנדס וכמנהל מחלקה.
ב-2002 הוציא לאור ספר זיכרונות "איך נהייתי הילד המאומץ של יחידה צבאית" בסדרה
"העדים האחרונים" על השואה.
מאז תום מלחמת העולם השנייה חלפו 60 שנה.
במלחמה נהרגו מיליוני בני אדם, אלו שניצלו רצו למצוא את קרובי משפחתם שאבדו להם
במהלך המלחמה, בעיקר אם הייתה להם תחושה שאותם קרובים לא מתו. הניצול מחפש וקרוביו
מחפשים אותו. בייחוד ילדים שנשארו לבד. הרבה מהם היו בבתי יתומים, גרו במעונות ואין
מסמכים שאפשר לסמוך עליהם. גם אם יש מסמכים, הם לא אמינים. הילדים רוצים לדעת על
השורשים שלהם,.
החיפושים נמשכים זמן רב, ומי שעקבי בהם מצליח לפעמים למצוא קרובי משפחה.
אני ויקטור הכט, הייתי במשך 32 חודשים בשטח הכבוש בטרנופול אשר בגליציה. הרבה פעמים
הייתי בגבול בין מוות לחיים. הייתי בגטו, במחנה ריכוז, הורי נהרגו וגם קרובי משפחה.
מהמשפחה נשארנו רק אני וסבתא רוזה (שושנה). אחר כך הייתי בבית חולים צבאי, כילד שגר
בבית החולים. בית החולים סופח לגדוד שריון. המשכתי איתם למזרח וסבתא נשארה בסקלה
שליד טרנופול. כך איבדתי גם את סבתא. לפני מלחמת העולם השנייה סיימתי רק כיתה ב'.
בזמן הכיבוש לא למדתי. בבית דיברו פולנית, יידיש ואוקראינית. אחר כך דיברתי רק
רוסית כי לא היה לי עם מי לדבר.
בבית החולים לא היו לי מסמכים אבל ידעתי שנולדתי ב-31 באוקטובר 1931, ושמי הוא
איזידור הכט, לאבי קוראים הרמן ולאימי פפה. בפולנית קראו לי ז'ונק.
המסמך הרשמי הראשון שהיה לי היה אישור שקיבלתי באוגוסט 1944 בבית החולים
הצבאי.במסמך היה כתוב שאני יתום וששולחים אותי ללמוד בפנימייה צבאית. כתבו במסמך
שאני בן 10 כי הייתי רזה. מכאן שאני צעיר בשלוש שנים מהמציאות.
אולם, לפנימייה הצבאית לא קיבלו אותי. מספטמבר 1944 הייתי בבית יתומים ליד מוסקבה
כך שהייתי רחוק ממקום הולדתי. נשארתי לבד, הייתי צריך לעשות הכול לבד ולסמוך רק על
עצמי.
את השם איזידור שיניתי לויקטור כי איתו היה קל יותר להסתדר בחברה.
התחלתי ללמוד בכיתה ג' וזה היה לי קשה. הבנתי שהעתיד שלי תלוי בדרך בה אני לומד
ולכן הייתי תלמיד טוב.
חשבתי על הדרך למצוא את האדם האחרון שנשאר לי, את סבתא רוזה, והבנתי שאם יחפשו אותי
יפנו לבית החולים הצבאי. ובאמת לבית החולים בא בן-הדוד של אימי, הרופא הצבאי מקס הירשהורן (קרניאל) שגויס לצבא בתחילת מלחמת העולם השנייה. לצערי הוא לא פנה למנהל
על מנת לברר מה היא כתובתי אלא פנה רק למזכירות שלא ידעו להיכן עברתי.
אחרי המלחמה, הרבה ילדים מצאו קרובי משפחה שלקחו אותם הביתה. גם אני רציתי למצוא
קרובים. כתבתי למשרד הדואר בעיר הולדתי, בוצ'אץ' וביקשתי להעביר את המכתב למישהו
ששם משפחתו הירשהורן אבל כבר לא היה אף אחד.
הבנתי שאני צריך לחפש בעצמי אבל זה היה בינתיים חלום שלא האמנתי שיתגשם.
סיימתי רק כיתות א,ב,ג וגדלתי במוסד לילדים. היו בו מטפלות טובות, משק טוב, למדתי
לעבוד והתרגלתי, אבל לפעמים רציתי לקבל אות חיים מקרובי המשפחה וחלמתי על פגישה עם
קרובים.. אחרי מה שעברתי הייתה חסרה לי תשומת הלב של משפחה.
למרות שהייתי עדיין ילד, הילדות שלי נגמרה וחשבתי על החיים מנקודת מבט של בוגר, איך
לבנות את החיים בעתיד.
התקווה לפגוש מישהו מקרובי המשפחה לא עזבה אותי. אם לאדם יש תקווה יש לו סיבה
לחיות.
מסתבר כי בעולם של זמנינו, בן אדם לא קיים ללא תעודה – תעודת לידה. ב-1947 בית
היתומים בעיר חימקי נתן לי את התעודה. היה רשום בה שאני אזרח ויקטור הכט בן הרמן,
נולדתי ב 2/2/1934 (את התאריך 2/2 כתבו שרירותית) באלכסון היה כתוב: מקום לידה – לא
ידוע. נתונים על ההורים – לא ידועים, המסמך יצא עם הרבה "לא ידוע". זה אמנם היה
עצוב, אבל מאחר וזה היה מסמך רשמי – זה היה טוב.
את כיתה ז' סיימתי בהצטיינות, ללא מבחן קבלה התקבלתי למכללה רדיו מכנית בעיר קונצבו.
כאשר קיבלתי את תעודת הזהות (הפספורט) היה רשום בה שאני בוגר בית יתומים, כאילו
ונולדתי בבית היתומים. שטות, אבל אין מה לעשות. הלאום היה רשום כ"רוסי".
על פי החוק הרישום היה נכון, היות ואם אין נתונים רשמיים על ההורים, מעניקים לאום
לפי המדינה המנפיקה את תעודת הזהות. בסיטואציה אחרת הייתי הופך להיות טורקמני,
אוזבקי וכדומה.
טוב, יש לי תעודת-זהות, נהייתי כמעט גדול, סוף-סוף אני יכול לממש את חלומותיי, ואני
נוסע לבוצ'אץ' שלי. לבי פועם, מאד מקווה לברר משהו על גורלה של סבתא, של דוד מקס,
למצוא מישהו מקרובי המשפחה שנשארו בחיים. אבל לא מצאתי אף אחד. הייתי עצוב, עוד פעם
לבד. קרסו תקוותי.
בבוצ'אץ' התגוררתי אצל בוריס (ברנרד) קרמר, ביקרתי אצל כל המשפחות היהודיות, (היו
רק מעטות) והשארתי את הנתונים שיאפשרו למצוא אותי. לא נשאר ארכיון בבוצ'אץ', לא
מצאתי כלום, אבל החלטתי שאני הולך עד הסוף.
סיימתי את המכללה, התקבלתי למפעל צבאי גדול במוסקבה, מלאתי הרבה שאלונים, בכולם
כתבתי שלא ידוע לי כלום על הורי, כפי שהיה כתוב בפספורט ובתעודת הלידה. כמובן
ששיקרתי, לא יכולתי לכתוב שהייתי בגטו, במחנה, ובנס נשארתי בחיים – לא היו מקבלים
אותי לעבודה. לא היה לי עם מי להתייעץ ואת הכול החלטתי לבד. התקבלתי לתפקיד טכנאי,
נתנו לי מקום במעונות (מיטה ושידה) אחר כך התגייסתי לצבא הרוסי ליחידה סגורה מאד של
הגנת חיל האוויר באזור מוסקבה, בשנה השנייה של השרות,, הודות לשרות טוב, הוענקה לי
דרגת סמל ושלושה ימי חופשה במוסקבה.
ואז הפציעה אלת המזל, באורח פנטסטי פגשתי במטרו את בוריס קרמר, שהתאכסנתי אצלו
בבוצ'אץ' ב-1950. הוא בא למוסקבה על מנת לסדר מסמכים לפני מעבר לפולין (ומשם עלה
מאוחר יותר לישראל). נתתי לו את הפרטים שלי ושל קרובי משפחתי, של סבתי ושל הדוד
מקס, הרופא הצבאי, בתקווה שיפגוש אותם היכן שהוא. ציפיתי מאד שזה יתממש.
והכי חשוב, במוסקבה, בוריס הכיר ביני לבין איש מגליציה, אסיר לשעבר של גולג, סימון (שמעון) מנשר.
הוא נלחם בצבא הפולני והיה אזרח פולני. למרות זאת נשפט לעשר שנות גולאג על כך שלאחר
המלחמה, יחד עם חבורה חדורת-התלהבות, אספו בפולין ובגרמניה ילדים שניצלו בנס,
ובאופן בלתי-לגלי הבריחו אותם לצד המערבי, ולאחר מכן לישראל. התחברנו עם סימון
והיינו בקשר עד נסיעתו לארצות הברית ב-1982.
הפגישה המקרית הזו ב-1956 עם בוריס קרמר וההכרות עם סימון מנשר שיחקו תפקיד חשוב
בחיפושים אחר קרובי המשפחה שלי. אבל עד הרגעים המאושרים של הפגישה הייתה עוד דרך
ארוכה – 40 שנה.
החלום שלי לא התגשם. הדרכים של בוריס קרמר, סבתא רוזה ודוד מקס הצטלבו רק בישראל.
והינה התוצאה. לפני הגיוס קיבלתי מכתב מהעיתון "טריבונה ליודו" (Tribuna Ljudu) –
עיתון של מרכז המפלגה הקומוניסטית של פולין ע"י עובדת העיתון מיכלביץ. היא כותבת
שפנתה אליה אחות אמי, בטי (בטקה) היבש, שיש לה שני ילדים. אצלה מתגוררת סבתא רוזה!
הם גרים בעיר פתח תקווה שבישראל. כמה חבל שהיא לא נתנה לי את הכתובת של דודתי.
בהמשך העובדה הזאת סיבכה לי את החיפושים. קרובים ביקשו ממני לתת להם את כתובתי, אך
מבסיס צבאי חששתי להתכתב איתם. הבסיס שבו שירתתי היה סגור במיוחד ואני בטוח שכל
המכתבים עברו ביקורת. כמובן יתכנו צרות. השתחררתי מצבא ביולי 1958. שוב השתכנתי
באכסניה. כתבתי לפולין לגב' מיכלביץ וציינתי את כתובתי בסניף דואר. התכתבות ישירה
מוסקבה – ישראל הייתה מלאה צרות. למשל יכולים לפטר מעבודה, להשליך מאכסניה וכד'.
בימים האלה להיות בקרבת משפחה עם אנשים מחו"ל, לקבל מכתבים מחו"ל, להיפגש עם בן אדם
עם אזרחות זרה אפילו בפתע בלי להודיע על כך למוסדות שירות בטחון היה פשע ובמיוחד
לאלה שעבדו במפעלים "סגורים".
החלטתי לא לזרז עניינים. "תפסתי מחסה". לצערי לא קיבלתי אף תשובה על כל המכתבים שלי
לעיתון "טריבונה ליודו". רק אחרי 40 שנה מצאתי בישראל מכתב אחד שלי.
אבל העיקר שעכשיו אני יודע שסבתא שלי חיה, ויש דודה עם ילדיה (שלא ידעתי עליהם). גם
הם יודעים שאני חי. הייתי שמח רק מהעובדות האלה. גם השג גדול בחיי. אי שם רחוק-רחוק
יש לי קרובי משפחה.
אך הזמן רץ. התחתנתי, נולד לי בן, קיבלתי חדר בדירה משותפת, סיימתי לימודים במשמרת
ערב כאוניברסיטה טכנית ע"ש באומן, עבדתי כמהנדס מוביל במשרד תכנון במפעל. כך עברו
11 שנים לאחר שקיבלתי הודעה על הקרובים בפתח תקווה.
פתאום (כמו שלג על הראש) הגיע מכתב מעיר מונצגורסק שבמחוז מורמנסק מפלוני לאזאר
(לייזר) רוזגוף. הוא כותב שאנו מאותו עיר, הוא גם נולד בבוצ'אץ'. פנה אליו מניו
יורק בן דוד אברהם זוממר בבקשה מדודתי האחרת – אחות של אבי – סלי הכט (קלינסברג לפי
בעלה) – למצוא אותי. דודה סלי גרה בלוס-אנגלס. אמרו לו שאני שירתתי בצבא היכן שהוא
ליד מוסקבה.
ועכשיו אני מרגיש שיש קשר בין קרובי המשפחה מצד אמי בישראל ובין אחות של אבי
בארה"ב. לאזאר כותב שהוא פנה למחלקת כוח אדם במשרד ההגנה ומסרו לו באדיבות בכתב את
כתובתי המוסקבאית. הוא מייד בלי לחשוב הרבה ( בן אדם נאיבי! ) העביר את הכתובת לדודה
בלוס אנג'לס ועל כך מיידע אותי בפרוטרוט.
באוקטובר 1965 קיבלתי מלוס אנג'לס מכתב קצר מאוד ברוסית מהדודה.
היא כתבה שבשנת 1939 היא הצליחה לברוח מווינה לשנחאי ובשנת 1947 עברה עם בעלה
לארה"ב. עכשיו הבעל נפטר , היא מאוד בודדה, חולה, ילדים אין לה והיא מבקשת שאני
אהיה לה כמו בן.
הלב התמלא אושר: נמצא עוד בן אדם בודד, בן אדם מבוגר ובודד. אבל איך אפשר לעזור לו?
ההתכתבות מתבצעת דרך מונצ'גורסק. אני מקבל מהדודה תמונות שמאוד יקרות, של הוריי
הצעירים. אני שולח לדודה תמונות של משפחתי. לזאר כותב לי ושואל: "דודה סאלי לא
יכולה להבין, למה אני לא כותב לה ישירות?"
עניתי – יהיו לי צרות גדולות בעבודה. עכשיו מעשים כאלה נראים לא נורמאליים , אבל אז
זה היה חוק.
שם מעבר לאוקיאנוס היה מאוד קשה להבין את כל זה לבן אדם זקן וחולה.
נחנקתי מחוסר שליטה ועלבון. נמצא בן אדם קרוב, זקן וחולה, ואתה צריך כל הזמן
להיזהר. אתה פוחד לאכזב משפחה. אשתי גם סובלת מהדאגות שלי.
היגיע רגע קריטי. תוך התעלמות מוחלטת מכל מנגנוני הזהירות, כתבתי ישירות ללוס
אנג'לס, מכתב לדודה סאלי המסכנה. לתשובה לא זכיתי, המכתב חזר עם חותמת "המכותב
עזב". עם חושיי של יוצא בית יתומים (החושים שלנו של יוצאי בית היתומים מאוד חדים,
אנחנו מתבוננים יותר מאחרים).
חשתי בסערה המתקרבת. אנשי כוח אדם התחילו לגלות עניין רב בי. לפי התפתחות העניינים
בהמשך הכול התאמת. בטוח שהמכתב של דודתי אלי ושלי אליה ללוס אנג'לס תועדו אצל
הגורמים המתאימים.
גם ידידי ממונצ'גורסק בטוח, הוא כבר מזמן נמצא במעקב ("תחת מצנפת") מכיוון שמנהל
התכתבות עם הרבה ארצות בעולם.
התחילו הזמנות לשיחות עם "השירותים המיוחדים" של המפעל – מחלקה אזורית של הק.ג.ב.
כתבתי הררי הסברים. הראיתי את כל ההתכתבויות. צילמו העתקים. דרשו תמונות. שכתבתי את
תולדותיי ממש מיום הולדתי. הטענה העיקרית שלהם הייתה למה לא הודעתי על קרובי משפחה
שנמצאו בחו"ל. הריצו אותי שנתיים. בשנה השלישית אמרו: "תעבוד רגוע".
התכתבויות עם מונצ'גורסק המשיכו, אבל מכתבים מדודה סאלי הפסיקו להגיע לשם.
בספטמבר 1969 מכרו של לזר ליאו גייזר מארה"ב, מסר שבשנת 1968 הדודה נפטרה. כך באופן
טרגי נקטע הקשר עם בן אדם קרוב, חולה ובודד.
אחרי השפלה ועבודה רבה הרגשתי לא נוח. נשאר רק לחכות למקרה יוצא מהכלל.
שנות ה-80. יהודים מסוימים התחילו לארוז מזוודות. חברי סמיון מנשר נסע לארה"ב
לשיקגו. לפני נסיעתו רשמתי לו את המידע המועט שהיה לי על קרובי משפחה המתגוררים
בפתח תקווה, בתקווה שהדבר יעזור למצוא אותם.
לצערי הרב המידע הנ"ל וכתובתי אבדו לחברי כפי שהתברר לי מאוחר יותר.
הגיעו שנות ה-90. העלייה המסיבית. עזבו הרבה חברים ועמיתים לעבודה. אני עושה ניסיון
נוסף. אני כותב לחברותי – האחיות מילה סמלנסקי ואלה דובוב שמאוד עזרו לי בחיפושי
אחר קרובים. הן מפרסמות מודעה בעיתון במדור חיפוש קרובים. נמצא בן אדם עם שם משפחה
זהה, אך מתברר שהשורשים שלנו שונים. אני יוצא לפנסיה בעקבות נכות. כבר שנת 1996.
עדיין אין קשר עם קרוביי מפתח תקווה. מאז תום המלחמה חלפו יותר מ-50 שנה!
לאחר שנים רבות של שתיקה נוצר קשר עם החבר משיקגו. אני חוזר שנית על בקשתי לעזור
למצוא את קרוביי בפתח תקווה. במכתב הבא משיקגו סמיון שולח לי כתובת ומספר טלפון של
משה שפריצר (לשעבר בוצ'צ'ניק) המתגורר בישראל, אשר לפי גרסתו של סמיון נמנה על חבר
יוצאי בוצ'א'ץ'. להשיג אותו בטלפון לא יכולתי- כי מספר הטלפון לא היה מדויק. דחוף
אני כותב מכתב למשה. במכתבי אני מתאר מידע על קרובי משפחה ועלי שהצטבר אצלי במשך 40
שנה. אני פוחד שהמכתב ילך לאיבוד אז אני שולח אותו עם חברי מרק שוורץ, הוא נוסע
לישראל.
מחכה. נדמה שהזמן עמד מלכת. אבל פתאום האירועים מתרחשים במהירות הברק. לאחר שקיבל
את מכתבי משה מייד יצר קשר עם ווילי (זאב) אנדרמן – יושב ראש ארגון יוצאי בוצא'ץ
בישראל. הנ"ל פנה לחברי ארגון זקנים. הזקנים המליצו לצלצל לקיבוץ רמת יוחנן, אשר בו
גרים ועובדים כמה דורות של משפחת הירשהורן מבוצ'אץ'.
שם התגלה בן דוד מדרגה שלישית צבי קרניאל (הוא שינה את שם משפחתו – לפני זה היה הירשהורן). בהמשך המכתב הועבר לבן דוד שלי שמעון (הנקרא ע"ש סבא שלנו) ברמת השרון.
שמעון – אחד משני ילדיה של דודה בטי, אשר עליהם דובר במכתב משנת 1958. הם פעם גרו
בפתח תקווה.
אז התחילו הצלצולים בלילות למוסקבה. לתקשר היה קשה מכיוון שדיברנו בשפות שונות.
דמעות שמחה של משפחתי לא התייבשו עד הבוקר.
כדי שנצליח לדבר שיחה רצינית בבוקר שמעון הביא את איגור, "רוסי" מז'יטומיר. בסופו
של דבר הבנו שאנחנו בני דודים. אני רוצה לציין שההוכחה הכי חשובה שהוכיחה את הקרבה
בינינו, היה שמי הפולני דזונק. אני רשמתי אותו במכתבי. השם הזה הוזכר בביתם עם
הרגשה של דאגה וכאב לעיתים קרובות.
סבתא רוזה ודודה בטי מאוד דאגו לי. לצערי הרב סבתא ודודה כבר לא היו בחיים.
קרה נס, אשר לו (אני יוצא בית היתומים) חיכיתי כמעט כל החיים. הסתיימו תלאות מרובות
השנים של תקווה והמתנה משותפים. אפילו היום אני לא מאמין שהדבר קרה לאחר כל כך הרבה שנים של בדידות.
עבורי התחילו רגעים מאושרים! פגשו אותי כבר לא כל כך צעירים בני דודים שמעון ומיכל
– הילדים של דודה בטי. אנחנו עמדנו בהמון של שדה תעופה בן-גוריון עם שלטים – רק כך
אפשר היה לזהות אחד את השני. התחבקנו, עמדנו ובכינו משמחה – ילדים, אשר בוורידים
שלהם זורם דם משותף.
משדה התעופה שמעון לקח אותי לבית קברות בפתח תקווה. אני קדתי קידה לסבתא רוזה ודודה
בטי היקרות וביקשתי מהן סליחה. הנחתי כפי שנהוג אצל יהודים, אבן על המצבות. אני אז
הייתי בן 68 שנה.
הגעתי לארץ בחג הפסח. הוכנה ארוחת ליל הסדר מרובת משתתפים. בן דודי שמעון לקח אותי
לטייל בכל הארץ עם עצירות בקיבוצים "שלנו" רמת יוחנן ועין המפרץ. ראשוני המתיישבים
בקיבוצים האלו בשנות ה-30 הגיעו מבוצא'ץ' שליחים של משפחת הירשהורן. דודה בטי עם
בעלה הייתה בין הנימנים.
בתאים קשים הם בנו שם כבישים ועיבדו את האדמה שניתנה לא בקלות. עכשיו אלה שדות
פוריים וירוקים. לפעמים האנשים הללו נאלצו להגן עם נשק על אדמתם. באחד ההיתקלויות
נהרג בגבורה בן דוד של אימא, שמואל קרניאל (הירשהורן). נשארו שני בניו צבי ואמנון.
צבי נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה, אמנון אחד המנהיגים של הקיבוץ. בקיבוץ עין
המפרץ מתגורר דודי מדרגה שנייה יוסף כהן מורה לביולוגיה. הפרש הגילים בינינו לא
גדול – הוא גם פנסיונר. בזמן פגישות עם קרובי משפחה ליבי התמלא אושר אשר לו חיכיתי
כל כך הרבה. כדי שאצליח להגיע לרגעים האלה הייתי צריך סבלנות ותקווה ולא לוותר.
הרי לאחר סיום מלחמת עולם השנייה עברו 54 שנה. לצערי הרב על קרובי המשפחה מצד אבא
חוץ מדודה סאלי לגלות לא הצלחתי. כנראה כולם נשרפו בלהבות השואה. עכשיו אני
פנסיונר. זמן פנו רב. היגיע הזמן להוריד את השטויות הרשומות בתעודת לידה ותעודת
זהות. אספתי המון ניירות – הגשתי תביעה לבית המשפט. רק לפי החלטת בית המשפט משנים
תעודות.לבסוף בית המשפט "ניקולין" האזורי של מוסקבה פסק על שינוי הרישום שנעשה בשנת
1947 לפי משרד הנישואין בחימקינסק.
עכשיו בתעודה החדשה רשום הכט ויקטור בן הרמן נולד ב 2.2.1934
מקום לידה עיר בוצא'ץ', מחוז טרנופול.
אב הכט הרמן – יהודי. אם הכט פפה – יהודיה.
עם שנת הלידה 1934 השלמתי אחרי 60 שנה למרות שלפי המסמכים אני "צעיר ב-3 שנים.
להתחיל משפט חדש לא היה לי כוח.
מאד מצטער על כך שבדרכון החדש הרוסי אין התייחסות ללאום. אפשר היה לכתוב שחור על
גבי לבן שאתה סוף סוף נהיית נכה של סעיף 5 (בדרכון הקודם סעיף 5, לאום – אתה יהודי).
אני נסעתי לקצין העיר והראיתי לו תעודת לידה חדשה ואחר כך שבפנקס הקצין כתוב שאני
סרן בדימוס. הפקיד, בסעיף הלאום, כתב בכעס במקום המילה רוסי שמתאריך 11/4/2000 אני
יהודי ושם חותמת עגולה, כאילו בצחוק. אבל זה מוצא חן בעיני. כמקום הלידה נשאר בפנקס
הקצין כתוב בית יתומים, שהשטות הזאת תישאר למען ההיסטוריה.
אני אדם עקשן, לפעמים יותר מדי, כך נהייתי במהלך החיים שלי. אני חשבתי שבכל זאת אני
צריך להגיע לאמת ולמצוא את המסמכים האמיתיים שלי.
בקונסוליה הפולנית קיבלתי את כתובתו של הארכיון המרכזי של וורשה, היות ובוצ'אץ, עד
1939 הייתה תחת שלטון פולני. התבקשתי לפנות בפולנית ובעזרת מילון רוסי-פולני הצלחתי.
ב-2002 קיבלתי מוורשה את תעודת הלידה האמיתית שלי, בתעודה כתוב שבעל התעודה, איזידור
הכט נולד ב 31/10/1931 בעיירה בוצ'אץ'. האבא – שמואל הרש הכט (שנקרא בחייו בשמו
הפולני - הרמן), האימא – פפה הירשהורן. יש את מספר הסימוכין והתאריך בו נרשמה הלידה
בספר.
יותר מכל דבר אחר בחיים רציתי לדעת כמה שיותר על הורי. באותה מתכונת, בעזרת מילון
פולני רוסי, עשיתי עוד פניה אחת וקיבלתי את תעודת הנישואין של הורי שהתחתנו בבוצ'אץ'.
דרך תעודה זו הצלחתי לקבל את תאריכי הלידה שלהם ואת המקומות בהם נולדו, את שמות
העדים הנוכחים בחתונה ואף את שמו של הרב (פייבל ווילינג) שהשיא אותם ב- 1/3/1939.
בביקורי בישראל סיפרו לי שלסבא רבא שלנו, אברהם הירשהורן, היו 11 ילדים. "העלים
והענפים" של העץ החזק הזה גדלים עכשיו בכל היבשות בעולם.
לסיכום אני רוצה להודות לכל המשתתפים בחיפושים, לכל אלו שעזרו לי, המתגוררים
ברוסיה, ארה"ב, פולין וישראל. כל האנשים הללו מוזכרים בשמם בטקסט הזה.
נ.ב.
לכל אחד שמחפש כמוני את שורשיו אני רוצה להגיד – עכשיו יש הרבה הזדמנויות – חפשו.
ינואר 2007