כאשר עזבנו את בוטשאטש אחרי השואה בשנת 1945 לא חשבתי שעוד נשוב לבקר בה. בשנים
האחרונות התלבטתי רבות אם לנסוע ולבקר בעיר. אחד הנימוקים לנסיעה היה הרצון לעלות
לקברי אבי, סבי ודודי שקבריהם צמודים היו אחד לשני. רצינו גם לחפש את קבר אחותי שרה
ודודי אברהם ז״ל שנרצחו ביחד במקום שבו הסתתרו. חשבתי שהקברים עדיין קיימים. רצינו
גם למצוא את משפחת צ׳ייקיבסקי, שאצלם הסתתרנו חודשים רבים בזמן השואה. וכמובן
רצינו, בת־דודי רחל ואני, לראות את בית המשפחה שבו נולדתי. ואולם מצד שני חשבתי איך
ישפיע מבחינה רגשית ביקור אחרי חמישים שנה בגיא ההריגה של יהודי בוטשאטש, איך ישפיע
ביקור בבית שבו חיתה בעבר משפחה גדולה ומאושרת, שרובה הושמדה בשואה.
'
באזכרה האחרונה ביום השואה ב־2001, ליד מצבת הזיכרון ליהודי עירנו שנרצחו בשואה,
פגשתי את צבי קרניאל מקיבוץ רמת־יוחנן. צבי אמר לי שהוא מארגן קבוצה לנסיעה
לבוטשאטש. סיכמנו שהוא ישלח לי את תוכנית הנסיעה והסיור בעיר. אחרי שבדקנו את
התוכנית החלטנו, רחל ואני, להצטרף לנסיעה. אלינו הצטרפו שתי בנות־דוד שלנו, מרים
וחנה לבית ברגר. הקבוצה עמדה לצאת ב־5 באוגוסט 2001. ב־18 ביולי נפגשנו, כל אנשי
הקבוצה שעמדו לנסוע, לשמוע את הפרטים על הנסיעה. יוצאי בוטשאטש היו מיעוט בין
הנוסעים. הרוב היו בני ערים אחרות וחוקרי יצירותיו של ש.י. עגנון. הם ביקשו להתרשם
מעיר הולדתו של עגנון. בין החוקרים היו פרופ׳ הלל וייס, ד״ר רוחמה אלבג, ד״ר מיכל
לניר ואחרים.
ב־5 באוגוסט המראנו לפולין ונחתנו בעיר קראקוב. פולין קיבלה אותנו בגשם של קיץ.
עלינו לאוטובוס שחיכה לנו והתחלנו את דרכנו לאורך המקומות שבהם התרחש חורבן העם
היהודי בפולין ובאוקראינה. התחנה הראשונה הייתה אושוויץ ובירקנאו. מראה השורות
האינסופיות של הצריפים בבירקנאו, תאי הגזים, בניין הכניסה עם פסי הרכבת, הם עדות
לטרגדיה הנוראה של העם היהודי. ליד תאי הגזים ערכנו טקס זכרון ואמרנו "קדיש".
מאושוויץ חזרנו לקראקוב וביקרנו בבית הכנסת של הרמ״א. בית הכנסת הישן, שהוא היום
חלק ממוזיאון, היה סגור ובית הכנסת החדש, שגם הוא כבר ישן, היה פתוח, והשומר הפולני
סוגר אותו בשעה ארבע אחר הצהריים. נכנסנו לבית הכנסת וערכנו תפילת מנחה. בית הכנסת
נמצא בכניסה לבית הקברות ומאחורי הקיר של בית הכנסת נמצא קברו של הרמ״א ומשפחתו.
כמה קבוצות של יהודים חרדים מהארץ, שבאו להשתטח על קברי צדיקים, היו בבית הקברות.
בית הכנסת נמצא ברחוב היהודים וישנן שם מסעדות שכתוב שהן יהודיות, אבל אין לדעת כמה
מהן הם של יהודים.
משם הלכנו לסייד בעיר שפעם חיו בה עשרות אלפי יהודים. ליד כיכר העיר עומד פסלו של
אדם מיצקביץ׳, הסופר הלאומי של פולין. נכנסנו לבניין ה״סוקניצה", שהוא מרכז של
חנויות קטנות שמוכרים בהן מזכרות ותכשיטים זולים. מהכיכר נסענו למלון "נובוטל", שם
הוזמנו עבורנו חדרים. אחרי מנוחה קצרה יצאנו לרחוב היהודים למסעדה לארוחת ערב. את
האוכל הבאנו מהארץ. חזרנו למלון על מנת להמשיך למחרת בדרך.
בבוקר יצאנו לסייר בקראקוב. הגענו למקום שבו הוקם גלעד לזכר יהודי העיר שניספו
בשואה, הגענו לגטו היהודי לשעבר, שכיום גרים שם לא יהודים. בצהריים של ה־6 באוגוסט
התחלנו בנסיעה לכיוון העיר לבוב (למברג). בדרך עצרנו בעיר טרנוב. עד השואה חיו בה
אלפי יהודים ועכשיו אין בה אף יהודי. הלכנו דרך מרכז העיר לרחוב שנקרא רח׳ היהודים
(Ulica Zydowska). בקצה הרחוב עמד בית הכנסת הגדול שנהרס ורק הבמה נשארה. ליד הבמה
הקימו יהודי העיר לשעבר, החיים בארץ, לוח שיש לזכר יהודי העיר שנרצחו. כאשר הגענו
למקום עמדו נערים פולנים והתחרו ביריקות על המצבה. שאלנו אותם על מעשיהם והתשובה
הייתה קללות על היהודים. על השאלה האם ראו אי פעם יהודי הם ענו שלא, אבל הוריהם
סיפרו להם שהיהודים היו עשירים והם עבדו אצלם. נזכרתי באימרה הידועה שהפולנים
יונקים את האנטישמיות ושנאת היהודים עם חלב אמם.
מטרנוב המשכנו לעיר לנצוט, גם היא עיר שחיו בה אלפי יהודים שנרצחו וגם בה אין היום
אף יהודי. הגענו לבית הכנסת של העיר שהיה סגור. כיום הוא שייך גם כן למוזיאון
העירוני. המדריך הפולני שהתלווה אלינו הלך לבקש שיפתחו לנו כדי שנוכל לבקר בו. הם
שלחו שליח ודרשו מכל אחד שלושה זלוטי. בית הכנסת נשאר בשלמותו (בלי יהודים) ומיוחד
ביופיו. על הקירות ישנם לוחות שיש ובהם חרוטות תפילות שונות. מצד ימין ממוקם חדרו
של הרב עם פיתוחים יפים. באותו בית כנסת התפללנו מנחה, וייתכן שזו התפילה הראשונה
אחרי 55 שנה מאז שיהודים התפללו בבית הכנסת הזה.
מהעיר לנצוט המשכנו למחנה ההשמדה בלזץ. בלזץ הוא מחנה השמדה שבו לפי האומדן נרצחו
כ־000,800 יהודים, רובם יהודי גליציה. יהודי בוטשאטש משתי האקציות הראשונות הובאו
לבלזץ ונרצחו שם. עדיין ניתן לראות עצמות מתגוללות בשטח. יש שם מכלים גדולים ובהם
אפר הנרצחים. במקום הוקמה מצבת זיכרון ולידה ערכנו טקס זיכרון. פסי הרכבת שעליהם
היו הרכבות מביאות את היהודים לדרכם האחרונה עדיין קיימים ומגיעים ער לשער המחנה.
נפרדנו מבלזץ ומפולין האנטישמית ונסענו לכיוון הגבול הפולני־אוקראיני. יש לציין
שנסיעה בפולין מזכירה בית קברות יהודי אחד גדול.
עד מלחמת העולם השנייה גליציה המזרחית הייתה חלק של פולין והגבול היה ליד העיר
פודוולוציסק שמשם הייתה מתחילה אוקראינה. היום הגבול הוא בעיר פשמישל, שכן כל מזרח
גליציה סופחה לאוקראינה ע״י הסובייטים. בתמורה הם נתנו לפולנים את "שלזיה התחתית",
שהייתה שייכת לפני המלחמה לגרמניה.
עם מעבר האוטובוס לאוקראינה הוא הופנה ע״י השוטרים בגבול למסלול צדדי הקרוב למשרדי
המשטרה ופקידי המכס. האוקראינים סוחטים כסף מהעוברים את הגבול כמה שרק אפשר. בקבוצה
שלנו אני הייתי היחיד שדיבר אוקראינית במידה מסוימת, עד כמה שזכרתי מימי ילדותי.
דיברתי עם הפקידים ותרגמתי לעברית. על כל נוסע הוטל מס בריאות ובלית ברירה המס
שולם. על מעבר האוטובוס הם דרשו 280 דולר מס, שאותו יש לשלם בסניף הבנק במעבר. כאשר
הגענו לשלם התברר שהמקלדת מקולקלת. בעזרת מזלג וסכין וכמה מכות למקלדת היא חזרה
לחיים. הפקידה, שהיא העובדת היחידה בסניף, אמרה ברוב יאושה "כך אנחנו נראים". צבי
קרניאל שילם את הכסף ונתן "מתנה" לפקיד הממונה על המעבר ובזה גמרנו את כל הסידורים
הפרוצדורליים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה העיר לבוב (למברג). ללבוב הגענו מאוחר בערב ומרוב עייפות בקושי אכלנו ארוחת ערב. בבוקר יצאנו לסייר בעיר. בעיר זאת, שהיו בה עשרות בתי כנסת, אין ספור מוסדות יהודיים דתיים וחילוניים, ומרכזי מסחר יהודיים גדולים - לא נשאר זכר. בית כנסת אחד של חסידי קרלין הוא היחיד הפועל בעיר. כאשר הגענו אליו ישבו שם כמה זקנים שלא היו מיהודי העיר. על שאלתי מאין הם, השיבו שהם ממולדביה, שם המצב עוד יותר גרוע מבחינה כלכלית מאשר באוקראינה. נתתי להם כמה "גריבני" (הכסף האוקראיני) ונפרדנו מבית הכנסת. משם הלכנו לבקר באחד המקומות המרכזיים בעיר, שם הקימו אנדרטה לזכר 200,000 היהודים שחיו בעיר הזו והושמדו. ברובע היהודי הישן שבו ביקרנו עדיין ניתן לראות בפתחים את השקעים של המזוזות. ביציאה מהעיר עברנו בבית הקברות, שם נשא ירוחם רויכר את תפילת "אל מלא רחמים". עברנו ליד מחנה ההשמדה ינוב שבו נרצחו אלפי יהודים, ביניהם גם יהודים מבוטשאטש שהורדו מהרכבת שנסעה לבלזץ.
בנסיעה מלבוב לבוטשאטש עברנו דרך ערים ועיירות שאותן זכרתי מילדותי כאשר הייתי
נוסע עם אבי ז״ל לבקר את הסבים, הדודים ומשפחותיהם בסטניסלב. המקומות כולם קיימים
כאילו כלום לא קרה, פרט לכך שאין בהם יהודים. עברנו את העיירה טלומטש שבה היו
יהודים רבים ולמשפחתנו היו שם מכרים קרובים. עברנו את העיירה מונסטרישט שגם בה היו
הרבה יהודים עד השואה, ביניהם משפחת פרייברג שהיו קרובי משפחה של אבי, ולוי
הורנשטיין שאצל אביו למדתי גמרא. בעיירה הזו היה מפעל לסיגריות ואחרי השואה נסעתי
פעם עם חבר בגילי לקנות שם סיגריות על מנת למכרן בבוטשאטש. אולם התברר שלא נשאר
מפעל ולא היו סיגריות.
כאשר התקרבנו לבוטשאטש הדבר הראשון שראיתי היה ציון שם העיר באותיות קיריליות יצוק
באנדרטת בטון. עד מלחמת העולם השנייה הכול היה כתוב בפולנית באותיות לטיניות. ציון
שם העיר אז היה על תחנת הרכבת שהיה הבניין הראשון כאשר הגיעו העירה מכיוון מערב.
היום ישנם בניינים ומשקים חקלאיים הרחק לפני תחנת הרכבת. עומד שם גם מפעל תעשייתי
גדול שהיום הוא משותק. כנראה שכל זה נבנה בתקופת הסובייטים. כאשר עברנו את תחנת
הרכבת היא נראתה כל כך קטנה שהייתי ממש מאוכזב. כילד היא נראתה לי גדולה, אבל זו
אותה תחנה שממנה נשלחו יהודי בוטשאטש לבלזץ להשמדה.
אנו ממשיכים בנסיעה העירה דרך רח׳ "קוליובה". מצד ימין פונה דרך לכיוון האחוזה של
הרוזן פוטוצקי, שהיום אין רוזן ואין אחוזה. גם רח׳ "קוליובה" שהיה פעם הרחוב הראשי
מלא פעילות, נראה קטן ומוזנח, אך ברחוב הזה סיירנו למחרת ברגל. באותו אחר הצהריים
שבו הגענו לבוטשאטש לא עצרנו בעיר אלא נסענו ישירות לבית הקברות, או יותר נכון למה
שנשאר ממנו. עד מלחמת העולם השנייה היה כביש שהוביל ממרכז העיר מול משרדי הסטרוסטה
(מושל העיר מטעם הממשלה) שבו היו עולים לבית הקברות. היום הדרך הזו לא קיימת. המקום
שאליו הגענו היה מגרש ריק הגובל עם בית הקברות. עד כמה שאני זוכר היה על השטח הזה
בית הטהרה ומשרד החברה קדישא. כאשר ירדנו מהאוטובוס עמדו כמה אנשים והמתינו לנו.
אחד מהם היה יהודי בשם אשכנזי שהיום הוא קרוב לגיל שבעים. הוא היה בן 12 כאשר העיר
שוחררה מהגרמנים. הוא נשאר יחיד מבני משפחתו והיה מסתובב, ילד בודד בעיר. השלטונות
הסובייטיים שלחו אותו לרוסיה והכניסו אותו למוסד חינוכי. הוא גויס לצבא שם וגמר בית
ספר לטיס. לבסוף הוא הגיע למעמד מפקד בית ספר לטיס בדרגת קולונל. היום הוא פנסיונר
הגר בעיר חמלניצקי. מהפנסיה שהוא מקבל קשה להתקיים והוא זקוק לעזרה. כאשר הודיעו לו
מהארץ שעומדת להגיע קבוצת יהודים מיוצאי העיר הוא הגיע והמתין לנו. רק לפי תצלום
שנעשה לאחר השחרור ליד מצבת זיכרון שהוקמה לזכר הנספים, יכולנו לזהות אחד את השני.
ארגון יוצאי בוטשאטש בארץ העביר לו דרכי גם סכום כסף לעזרה. אשכנזי גם סיפר לנו
שיומיים לפני שהגענו התחילו להרוס את מה שנשאר מבית הכנסת הגדול. הם עמדו להשלים
מחיקת כל זכר ליהודים בעיר. כאשר למחרת הגענו לשם אמרו הפועלים שעסקו בהריסה שזה לא
היה בית כנסת, ואולם נשים עירוניות שעמדו שם צעקו שהן זוכרות שהיהודים התפללו
בבניין. מה שהתברר זה שראש העיר מכר את השטח לקבלן והוא יקים על שטח בית הכנסת
לשעבר איזה פרויקט. את הריסת בית הכנסת התחילו באופן סמלי בתשעה באב, מבלי שהתכוונו
לכך. נוסף לאשכנזי היה שם עוד יהודי הגר היום בעיר שלא מבני עירנו. פרט להם המתינה
לנו אישה אוקראינית, רומה קריוונצ׳וק שמה, שמשפחתה הצילה יהודים בזמן השואה, והייתה
לנו לעזר רב בזמן ביקורינו בעיר.
כאשר נכנסנו לשטח בית הקברות התגלה לנו שהרבה לא נשאר ממנו וגם מה שנשאר הוא במצב
של התפוררות. מצבות רבות הוצאו לסלילת מדרכות. כבר בשנת 1944 בזמן הגרמנים נסללה
מדרכה שהיתה עשויה ממצבות בשוק החזירים. היום אומרים האוקראינים שהסובייטים הם שעשו
את זה. בכלל, היום על כל שאלה בקשר להרס האתרים הקדושים ליהודים התירוץ הוא
הסובייטים, אולם הסיבה להרס החלק שעדיין נשאר מבית הקברות הוא סלילת כביש בתוך בית
הקברות לאורכו, מהצד הפונה לכיוון העיר מבלי להתחשב בקברים. אחת ממטרות נסיעתי
הייתה לעלות לקברי אבותיי וזו גם הייתה אחת המטרות של רחל. לצערי הכביש שנסלל עובר
על קבריהם ולא נשאר אפילו סימן. המשאיות שנוסעות על הכביש שנסלל מזעזעות את המצבות
שעדיין עומדות והן נופלות ממקומן. יש לשער שתוך כמה שנים לא יישאר זכר לבית הקברות.
לאחר שהיה ברור לנו שאת קברי אבותינו לא נמצא, שכן אין הם קיימים, הלכנו לחפש את
קברי הסבתא רחל הלד והסבתא הגדולה בלצ׳י. מרים וחנה שהלכו לפנינו מצאו את קבריהן.
הדלקנו נרות על הקברים, עשינו "אל מלא רחמים" ואמרתי "קדיש". גם מרים וחנה מצאו את
קברו של סבם הגדול ברגר. היה זה ביקור מלא עצב ויגון.
בבוטשאטש של היום אין בית מלון ולכן אי אפשר ללון בעיר.
עד המלחמה היו שני בתי מלון בעיר: אחד מלון "אנדרמן" ברחוב "קוליובה" שהבניין שלו
עדיין עומד, אבל בלי דלתות וחלונות, השני היה של משפחת ברסלר. בלית ברירה נוסעים
לסטניסלבוב שהיום נקראת איבנופרנקיבסק, כדי ללון במלון. הגענו לסטניסלבוב למלון
שהיה שייך עד השואה ליהודים. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון עייפים מקורות היום.
למחרת בבוקר יצאנו שוב באוטובוס לבוטשאטש. אספנו את שני היהודים ואת רומה ונסענו
ישר לפדור שבו קבורים אלפי יהודים שנרצחו. אין זה אותו הפדור כפי שאני זכרתי
מטיולים בשבתות בין שדות ושטחים ירוקים. היום כל השטח מכוסה בעצים, שיחים ועשבי
פרא. האוטובוס עצר על שביל המוביל ליער ואנו המשכנו ברגל לתוך היער. מטרתנו הייתה
להגיע לקבר שבו קבורים מאות יהודים, קרבנות הרגיסטרציה הראשונה. על הקבר שאליו
הגענו עומדת מצבה שלא ידוע מי הקים אותה. אני זכרתי את הקבר כפי שראיתי אותו אחרי
השואה, בולט מאור בשטח. היום הוא שקוע באדמה. זה מה שהזמן עשה. ערכנו טקס אזכרה
שאותו ניהל ירוחם רויכר, "הסמכות הדתית" של קבוצתנו, נכד של חיים ישראל רויכר
שהייתה לו חנות עיתונים בבוטשאטש, ובנו של מנחם מנדל. סיפרתי לאנשים מעל הקבר איך
זה קרה ומה הייתה התגובה של היהודים בעיר באותו זמן.
כשיצאנו מהיער רצינו למצוא את קברי האחים שבהם קבורים כ־4000 מיהודי העיר. אני
זכרתי את הדרך שהובילה בירידה לנהר הסטריפה כאשר הקברים היו מצד שמאל של הדרך. היום
הדרך הזו אינה קיימת וכל השטח מכוסה בצמחייה שאין לחדור דרכה.
בירידה מהפדור עברנו ליד בניין המשטרה שבו גם בית הסוהר ונזכרתי באקציות השלישית
והרביעית, שבהן הובילו משם אלפי יהודים בדרכם האחרונה. ממול עומדת הכנסייה
האוקראינית "הבזיליאנה", משופצת ומחודשת. יש לציין שעיקר הבנייה והשיפוצים
באוקראינה הם הכנסיות, רק לזה יש להם כסף. עברנו מעל הגשר של הסטריפה הממשיכה לזרום
כאשר הגשר בנוי עכשיו בטון. אני זכרתי אותו בנוי מעץ. מצד שמאל, ביציאה מהגשר,
הקימו האוקראינים מוזיאון על שם עגנון. אצלם עגנון הוא יוצא בוטשאטש ואזרח כבוד
ולכן שייך להם. יש לזכור שאותם אוקראינים לא היו מהססים לשלוח אותו באותה דרך שבה
הלכו יהודי בושטאטש בזמן השואה. יש גם רחוב על שם עגנון - "עגנונסקי". הגענו למרכז
העיר לבניין בית המועצות ולכיכר שלפניו שהיה פעם המרכז המסחרי עם עשרות חנויות,
רובן של יהודים. היום אין שם אף חנות והמקום שומם ועזוב. החנויות שהיו שם, ביניהן
גם של אבי ז״ל, דלתותיהן נאטמו בקירות לבנים. במקום שורת החנויות שהיו לאורך הנהר
הקימו את בניין העירייה.
פנינו משם ימינה על מנת להגיע לבית משפחתנו. בדרך עברנו ליד הכנסייה הפולנית שהייתה
פעם המרשימה ביותר בעיר. היום היא נראית שוממה ועזובה. כנראה שאין שם אוכלוסייה
פולנית, שכן האוקראינים עשו "טרנספר" לאוכלוסייה הפולנית ושלחו אותם לפולין. כבר
מרחוק ראינו את הבית שלנו לשעבר שהיה בהמשך הרחוב. הבית, שהיה בית משפחתי יפה, נראה
כאילו שקע באדמה, כאשר יצא מהבית הדייר שגר שם, לאחר שראה אותנו מתקרבים, שאל מה
אנחנו מחפשים. אמרתי לו שזה היה הבית שלנו והוא הזמין אותנו להיכנס. הוא אמר שהוא
קנה את הבית לפני עשרים שנה. כאשר נכנסנו פנימה זה נראה כאילו זו חורבה, קירות
הרוסים וקשה להכיר איך זה נראה פעם. לא שאלתי את הדייר מי מכר לו את הבית לפני
עשרים שנה. לפני עיניי עברו כל בני משפחתי שחיו בבית הזה ואינם. מהשכנים הלא יהודים
לא פגשתי אף אחד, כנראה שחלקם מתו וחלקם עזבו. פלג המים שזרם ליד הבית ממשיך לזרום
כאילו כלום לא השתנה. לפני שעזבנו את הבית נתתי לדייר כמה שטרות והוא נישק את ידי.
אולי זו נקמה.
חזרנו למרכז העיר במקום שחיכתה לנו רומה. לבקשתנו היא אירגנה מכונית שאותה נהג
המחותן שלה. מטרתנו הראשונה הייתה הנגוז׳נקה, לראות את בית הסבא של מרים וחנה ושבו
נולד אביהן אליהו. התחלנו לנסוע על כבישים שקשה לדעת מה הוא כביש ומה הוא בור.
הנסיעה היא עינוי אחד גדול. כאשר הגענו למקום מצאנו מגרש ריק שעל חלקו נבנתה
הצרכנייה של הכפר. מבית משפחת ברגר לא נשאר סימן. ניגשנו לבית ממול והאיכרה שיצאה
הייתה צעירה שלא ידעה כלום על העבר. היא הביאה את אמה, אישה זקנה שזכרה את משפחת
ברגר טוב מאוד. היא אף זכרה את שמותיהם הפרטיים של בני המשפחה. המחזה היה מאוד
מרגש, אך אני חשבתי בליבי שאלה אותם השכנים שהסגירו את בני משפחת ברגר לגרמנים.
אחרי שעשינו כמה צילומים נפרדנו מהאישה הזקנה ונסענו לכפר קורדיבניבקה. מטרת הנסיעה
לכפר הייתה למצוא את קבר אחותי ודודי ז״ל ואולי מישהו ממשפחת צ׳ייקיבסקי שאצלם
הסתתרנו חודשים רבים בזמן השואה. הגענו לכפר שלא השתנה במשך עשרות השנים מאז
שהסתתרנו בו. אותה באר בכל חצר עם הדלי התלוי על שרשרת מעל הבאר, התרנגולות
המסתובבות בחצר ואותם כלי עבודה. נכנסנו לחצר בית אחד האיכרים בכניסה לכפר. האישה
ובעלה סיפרו לנו שמשפחת צ׳ייקיבסקי עזבה את הכפר ואף אחד מהם לא נשאר בכפר. שאלתי
אם הם זוכרים שבשנת 1943 רצחו בכפרים חמישה יהודים, שלוש נשים ושני גברים והם זכרו
טוב מאד. היו אלה אחותי שרה, דודי אברהם ועוד שלושה יהודים ז״ל. הזכרנו להם שהם
נקברו בבית קברות לסוסים וגם את זה הם זכרו. הם סיפרו שבשנת 1946 אילצו אותם
השלטונות הסובייטיים להוציא את הגופות ולהעבירן לקבורה בבית הקברות שלהם. כאשר
ביקשתי לראות את מקום קבורתם, הם אמרו שהם לא יודעים איפה זה. אני מאמין שכל הסיפור
על העברת הגופות הוא שקר והם נשארו קבורים בבית הקברות לסוסים. עזבנו את הכפר בכאב
לב ואכזבה וחזרנו לבוטשאטש. בדרך חזרה עצרנו על הגשר העובר מעל פסי הרכבת בנגוז׳נקה
לפני שהרכבת נכנסת למנהרה הגדולה. כאשר רצינו להסתכל מהגשר למטה יצא שומר עם רובה
ואיים עלינו. זו אותה מנהרה שאבי ז״ל עבד בה בזמן השואה ושהביאה למותו.
כשחזרנו העירה הלכתי עם רחל להראות לה את בית הוריה ושבו היא נולדה. לרחוב שבו עומד
הבית יש לעלות במדרגות מרחוב "קוליובה". אני זכרתי את המדרגות יפות וחזקות. היום הן
במצב של התפוררות וקשה ואולי מסוכן לעלות בהן. הגענו לבית, שם גרה היום משפחה
אוקראינית. הבית מטופח ויפה, ירושה מהיהודים שנרצחו. עברנו גם ליד הבניין שבו היה
הבונקר בו הסתתרנו בזמן הכיבוש הגרמני של העיר בפעם השנייה.
באותו יום יצאנו יותר מוקדם לסטניסלבוב. רצינו לסייר בכמה מקומות. כאשר הגענו למלון
חיכה לנו שם רב העיר, חסיד חב״ד, אדם צעיר ונחמד המשמש גם הרב של כל האיזור שחיים
בו מעט מאוד יהודים. נסענו איתו לבית הקברות של העיר שבו נרצחו ונקברו יהודי העיר
והסביבה. בכניסה לבית הקברות יש שטח גדול שבבורות שנחפרו שם בזמן השואה קבורים
100,000 יהודים שנרצחו ע״י הגרמנים ועוזריהם. גם סבתא שלי, דודי וכל משפחת הלפרן
קבורים באותם הקברים. במקום הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים. משם נסענו עם הרב לבקר בבית
הכנסת היחיד בעיר שפעם היה "הטמפל" שבו התפללו היהודים המתקדמים. כילד עברתי שם פעם
עם אבי ז״ל והוא הסביר לי אז מה זה "הטמפל" וגם את שמו של הרב שכיהן בו, הרב ברטיש.
את זה סיפרתי לרב הנוכחי. יהודים חרדים לא התפללו ב״טמפל". היום אין "טמפל" ואין
יהודים חרדים וכמעט שאין בכלל יהודים בסטניסלבוב. נסענו גם לסייר ברחובות העיר שפעם
הייתה עיר ואם בישראל. עברנו ליד הגימנסיה העברית של פעם, בה למדה בת דודתי ז׳ניה
שנרצחה עם בני משפחתה. הגענו לרחוב "ספיזינסקה", שבו הייתה לדודי זיינבל הלפרן חנות
גדולה, בה ביקרתי עם אבי ז״ל כאשר ביקרנו את בני המשפחה בסטניסלבוב.
באותו ערב אכלנו ארוחת ערב עם הרב. יש לציין שרוב הרבנים באוקראינה הם מחב״ד, והרב
לא יוצא מביתו בלי שומר ראש. היה זה הערב השני שלנו בסטניסלבוב והאחרון, שכן למחרת
אמורים היינו לצאת לבוטשאטש ומשם להמשיך מזרחה לכיוון קייב, בירת אוקראינה.
בבוקר הכנסנו את המזוודות לאוטובוס ויצאנו שוב לבוטשאטש זה היום השלישי. כאשר הגענו
לבוטשאטש בא היהודי שגר בעיר והודיע לנו שישנה אישה שיודעת איפה מקום הקברים של
אלפי היהודים על הפרור. היא הגיעה עם בנה והביאה צילום ובו רואים את המצבה שהוקמה
אחרי השואה ע״י הניצולים. היא סיפרה שאת הצילום עשה בעלה לפני עשרות שנים. נסענו
איתה לפדור, חדרנו לתוך הסבך ואת המקום לא מצאנו. חזרנו העירה ושם ביקשו ממני לערוך
לקבוצה סיור ברחוב שבו גרו היהודים בזמן השואה. התחלנו את הסיור מהבאר על שם
סובייסקי ונכנסנו לרחוב שנקרא רח׳ "פטלורה" על שם רוצח היהודים בזמן מלחמת האזרחים
ברוסיה הסובייטית. הבית השני ברחוב שהיה פעם בית כנסת הוא היום בית מגורים, והבית
שלפניו היה בית מגורים של משפחת ברגר, אותו הראיתי למרים וחנה. הן נכנסו פנימה
לראות את הבית, שבו גרה עכשיו משפחה אוקראינית. האשה הראתה להן את הדירה. מצד שמאל
של הרחוב, עד בית המרחץ שהיה, עומדים רוב הבתים ריקים. בשטח שעליו עמד הקלויז של
חסידי טשורטקוב בנה לו מישהו בית פרטי. גם בית הכנסת ממול לקלויז, שקראו לו "פיללס
שילכל", הפך לבית מגורים. המשכנו עד קצה הרחוב שבו עומדת הכנסייה על שם ניקולאי
הקדוש. הראיתי לצבי קרניאל את המקום ליד הכנסייה שבו נרצח דודו יאנצי הירשהורן. אני
הסתתרתי כמה צעדים משם בזמן שגרמני ירה בו. הראיתי לקבוצה גם את המקום שדודי
בן־ציון, אביה של רחל, בנה בונקר שבו הסתתרנו בזמן האקציות השלישית והרביעית. היום
אי אפשר לדאות את הבונקר, שכן בבית גרים, ועברו מאז שישים שנה. ירדנו לאורך החומה
של הכנסייה וליד בית החולים היהודי, שרק קיר אחד שלו עדיין עומד כאילו לזיכרון.
חזרנו שוב לחורבות בית הכנסת הגדול למרכז העיר. נשים אוקראיניות ניגשו אלי לדבר. הן
אמרו: כאשר היו היהודים בעיר הייתה לנו פרנסה, היה אוכל והייתה עבודה. אמרתי להן:
חשבתם שתהרגו את היהודים, תיקחו את הרכוש ויהיה לכם טוב וכולכם תהיו עשירים. היום
אין יהודים, אין רכוש ותראו את מצבכם.
במקום אין ספור חנויות של יהודים ישנם היום כמה דוכנים ועליהם קצת בגדים, כל מיני
סידקית וקצת תוצרת חקלאית. זה כל המסחר בעיר. עמדנו עוד קצת במרכז העיר, כל אחד עם
הזיכרונות שלו מהעבר. נפרדנו מרומה ומהיהודי היחיד בעיר והתחלנו בנסיעה מזרחה.
עברנו את הגשר הארוך, או כפי שהיהודים קראו לו די לאנגע ברייק. עצרנו שם על מנת
שאוכל להראות למרים וחנה את טחנת הקמח של סבן, שהייתה בקירבת מקום.
משם המשכנו לעיר טשורטקוב, מקום שחיה בו היום משפחה יהודית אחת. הם ליוו אותנו
לראות את החצר והבניין של הרבי מטשורטקוב שאותו זכרתי כילד. גם היום זה בניין מרשים
והוא משמש כבית קולנוע. עלינו גם לקברו של הרבי הראשון, הנמצא בתוך פארק עירוני.
המשכנו לטרנופול, שהיא עיר המחוז ובה נשארנו ללון עד למחרת. המלון הוא בניין גבוה
אבל מים מגיעים רק עד הקומה הרביעית וחשמל רק משעה שש לפנות ערב. זו דוגמה למצב
בגליציה המזרחית היום.
למחרת המשכנו בדרך לקייב. עצרנו במדזיבוש, מקום קבורתו של "הבעל שם טוב", ועלינו
לקברו. נכנסנו לברדיצ׳ב ועלינו לקברו של "רבי לוי יצחק". בז׳יטומיר בבית הכנסת
פגשנו שליחי חב״ד שבאו מהארץ והפועלים בכל אוקראינה.
באותו יום, שהיה יום שישי, הגענו למלון בקייב. בערב הלכנו לבית הכנסת (ישנם שלושה
בעיר) ושם ערכנו קבלת שבת. ביום ראשון 12 באוגוסט יצאנו לאומן לבקר את קברו של "רבי
נחמן מברסלב" ואת הפארק על שם "סופיה פוטוצקי", שהוא אחד היפים באירופה. למחרת
ביקרנו בבאבי יאר על קברי האחים של יהודי קייב שנרצחו ע״י הגרמנים. ליד המנורה
הגדולה, שהיא מצבת זיכרון שהוקמה ע״י מדינת ישראל, ערכנו אזכרה.
לסיכום יש לציין שאת האזכרה הראשונה ביום ראשון לביקורנו ערכנו באושוויץ ואת
האחרונה בבאבי יאר. כל המסלול הזה זרוע בקברי אחים ואתרי השמדה של יהודי מזרח
אירופה.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן