האברך המושלם ר' זנביל הורביץ, חתנו של שלמה זאב המדקדק, לא בא "בשבת שמברכין"
אל ביהמ"ד להתפלל. ואם תמצא לומר: מאי כל הרעש ? האדם קרוץ מחומר, אפשר אינו "בקו"
— — —
במה דברים אמורים? אילולא ראוהו הולך להתפלל עם הטלית על זרועותיו ... אבל
עדי־ראיה, עדי־אמת יש ויש! ודא עקא. לא לביהמ"ד ראוהו הולך, אלא, הרים נפלו! אלא —
להקלויז דהחסידים! — — —
אדם כי ימות מיתה חטופה, או אדם מתהלך בשוק ואירעה לו תקלה, נתקל ונשבר רגלו, הרי
אלו מקרים פעוטים, מעשים בכל יום... יהודי כי נכנס בו רוח שטות ונכנס ל"גלח" והמיר
דתו — גם זה בגדר האפשרות, ואינו מעורר בנו רגשי פלא; אבל מתנגד כי יעזוב פתאום את
בית מדרשו, מקום שהתפללו אבותיו ואבות־אבותיו, וילך ויעבוד "אלוהים אחרים" ממש
בהקלויז דהחסידים, זה מקרה היוצא מדרך הטבע. אי־שגירות שאין כגון זה. ולא אחד
מהשוק, מתנגד סתם, עשה כדבר הזה, אלא ר' זנביל הורביץ.
לאו מילתאיזוטרתא, ר' זנביל הורביץ זה! מיוחס הוא האברך המושלם הזה, בן־מתנגדים
מחמירים מדור־דור. אבות אבותיו כבר היו מפורסמים למתנגדים. מוניטין של אבי־זקנו יצא
בעולם, הוא, עליו־השלום, היה ירא שמיים ויירא חטא, שאין דוגמתו בזמננו. הוא שסגר את
"הצדיק" במחילה בבית הכיסא... עד היכן מסירת נפשו מגעת!... וברא כרעיה דאיבוהי, ובן
בנו' ר' זנביל זכה להיות חתנו של ר' שלמה זאב המדקדק — — ולא לחינם השיא את בתו
לתלמיד חכם זה. בחור חשוב היה, "פרי עץ הדר", רך בשנים ואב בעובדין טבין; "כפטיש
יפוצץ" קדקוד חסיד מתהלך באסמיו. חוץ מזה היה מטופל בסמיכות משלושה גאוני הזמן.
ולאחר חתונתו היה הוא לתכשיט בית מדרשו... צנא מלא ספרא! בקי בש"ס ופוסקים בפועל
ממש. וחוץ מזה בעל "פסוק" יחיד ומיוחד. בעל "מורה נבוכים" שאין כמוהו, והיכן דקדוק?
מי ישווה לו בדקדוק? גם את ה"חיצונים", הוא יודע. כביכול, יש מה לדעת שם. אין כאן
לא תורה ולא חכמה. אט, חוטפים בשעה שאין יום ואין לילה ומעיינים קצת, בדרך ארעי,
ויוצאים ידי חובת "ודע מה שתשיב"... וחוץ מזה יש לו פה מפיק מרגליות, פנינים. מלמד
הוא 'חומש עם רש"י' לפני ה'עולם' בביהמ"ד, ומושך אליו כמה וכמה מניינים יהודים
לשולחנו. כל חובשי ביהמ"ד מתלבטים לרגליו, מחכים למוצא פיו, תולים ממש עיניהם עליו;
הוא התל שכל הפיות פונים אליו. וחוץ לזה, כותב הוא שו"ת לגדולי הגאונים והוא מקבל
מכתבי תהילה וקילוסים מהם. ברם, אינו מראה את המכתבים. לאיזו תכלית? אטו — בחיקו
ישאם ? כלום להתפאר הוא צריך? קטנטנות! רק מכתב אחד הוא נושא בכיסו, על פי מקרה הלך
להתפלל ומסר לו נושא המכתבים בדרך. עפ"י מקרה, המכתב הוא מגאוני־הגאונים, "צבי
תפארת ישראל", ועפ"י מקרה כותב הלה אליו "טיטעל" גדול, שלא כפי־הרגלו. והגאון נודע
למקמץ בתהילות ותשבחות. ופיק חזי, מה כותב אליו בהתחלת המכתב: לחריף ובקי, עניו
וסביל, לבית המדרש מושך המנוול, עושה לתורה דרך ושביל, אין לגמור שבחיו , על קלף
וגוויל, החכם השלם, כש"ת כמהור"ר שלמה זנביל, יצ"ו. וחוץ לזה טבעו יצא לעולם, ספרו
הגדול המכונה "שביל התורה" מונח בכתב־יד. שביל יוצא מעדן התורה, ומשם ייפרד והיה
לשלשה ראשים: פירוש על התורה, ע"פ דקדוק והמסורה; ביאור של הגמרא ע"פ הגיון וסברא;
פירוש על ה"מורה" בדרך ישרה ובמליצה יקרה ובשפה ברורה. וכבר ראו חכמים את הספר
ויהללוהו, גאונים — ויכתבו עליו: דולה מים מבארות עמוקים, כל רז לא אניס ליה ועמו
נימוקים, חכו ממתקים יקרים מפנינים ומפז וענקים וכו' וכו'.
הרי לא לשווא אברך מושלם הוא, ר' זנביל הורביץ זה!
והאי גברא עזב את הדגל — ונפל אל מחנה האויב! בגד במסורת אבות, וניתק חוליות
השלשלת, שלשלת של מתנגדים נוראים. והאי גברא פתאום מינות נזרקה בו ויצא לתרבות רעה,
עזב מקור מים חיים בביהמ"ד של המתנגדים לחצוב לו בורות נשברים בהקלויז של החסידים!
חרף מערכות ישראל!
כשראוהו תמיד מתלחש עם ר' שמלקי ברזנר כבר חששו המתנגדים חשש סכנה בדבר. לבם ניבא
להם אחרית לא טובה. עילוי גדול... מוח־חריף... ומוחות כאלו עלולים להתקלקל אגב
חריפתא... מי יודע דרך הרוח?... אברך המדבר תמיד ברמיזת אצבע, בעיניים ממצמצות,
שוקע תמיד בהרהורים, מוציא לפרקים פנקס מכיסו וכותב ומטמין ופניו שופעים איזה סוד—
— הלוואי והסוף יהיה טוב... גם לפני ר' שלמה זאב, חותנו של האברך המושלם, באו
האורבים בקובלנה. אדרבה יראה גם הוא את הסכנה. יש קושיות על חתנו, ידע לכל הפחות.
אולי יועיל מה, אבל ר' שלמה זאב, כדרכו תמיד, לא ענה מלה להקובלים... אבל ניכר היה,
שגם לבו כואב מאוד על התנהגותו הזרה של חתנו. אבל חסר־אונים הוא להושיע... חתנו זה
כבר אינו דר עמו בכפיפה אחת, אינו נסמך על שולחנו, עסקיו הוא מנהל בפני עצמו, ואינו
תולה כבר בדעתו בשום דבר. אדרבה, הוא, הזקן, כפוף לו במידה ידועה. יישנם עניינים,
שיד חתנו בהם על העליונה, למשל ב"מורה נבוכים" — וכי יכול הוא לצוות לו או גם
לבקשו, שלא ירבה שיחה עם החסיד המסתופף בביהמ"ד — החסיד הזה הוא מקור כל האסונות!
איך אומרים לו בפירוש: חוששני שלא תתקלקל ע"י החסיד ־ הזה. חוכא־וטלולא! החסיד הלז
יסית אותו, את הלמדן הגדול, את הירא שמים המופלג, את האברך המושלם ? ברם, רמז פעם
ושתיים לבתו היחידה, זוגתו של ר' זנביל, שדעתו אינה נוחה מבעלה, מחמת שאינו הולך
בדרכים הכבושים מאז, "חדש אסור מן התורה", אבל מה הועיל ברמיזה זו? האפשר, שרעייתו
של ר' זנביל תהין להגיד לבעלה איזה דעה? הוא גאונה ותפארתה בחיים — כל בנות הנגידים
מקנאות בה בגלל בעלה, ופניו היפים, ופאותיו הקטנות המסתלסלות למעלה כלפי שולי
הכובע. והיא, אין זה סוד, ואינה מתביישת בזאת, היא אוהבת אותו כנפשה. והיאך לא
אוהבים בעל כמותו, איש טוב/ונעים שאין דוגמתו. ואוהב הוא שידמו אחרים, כי מטפח הוא
סוד בלבו — מאי בכך ? ביחסו אליה אין לו כל סוד. — לא. היא מאמינה בו אמונה שלימה,
שכל מעשיו רצויים. כך צריכים לעשות; והלוואי שיתנהגו כל הבעלים כך, כמו שזנביל בעלה
עושה. — —
ובכן, לא נמצא איש עומד בפרץ, לא היה מי שיקבל פני הדעה.
והרעה באה ונהייתה.
לאחר שגרשו את החסיד ר' שמלקי מביהמ"ד, ראו, שהאברך המושלם אבד מנוחתו, לא ישקוט
עוד. הכירו בו, שמלחמה פנימית; מתלקחת בלבו. מבולבל הוא, אינו לומד ואינו מתפלל
כהוגן, מטולטל ממקום למקום, מזווית לזווית בביהמ"ד, מחכך במצחו ומנענע בראשו.
ופתאום — והוא מתפלל בקלויז דחסידים.
"אוי מה היה לנו", בוכה אביו של ר' זנביל לפניו, ועיניו זורמות דמעות ומרטיבות את
הזקן הלבן. תורני מופלג, מתנגד כשר הוא אביו הישיש; והיה כשמעו את הבשורה השחורה,
התפרץ למרות זקנותו המופלגה, לביתו של בנו וגעה בבכיה: אוי, מה היה לנו! הלואי ומתי
טרם ראו עיני, שבני מחמדי נתהפך לאיש אחר — — — הלוואי והיו עיני נמקות בחוריהן טרם
עזב את דרך התורה — הולך את לצים ויליץ גם הוא...
ואמו, אישה בת דעה וחכמנית, ממשפחת מתנגדים ורגילה הייתה עוד בימי נערותה בבית אביה
לשמוע חרפת־החסידים, באה גם היא לספוד, על בנה ולבכותו. מלטשת את לשונה בתאניות,
בטענות והתחננות. גם מאיימת עליו בכל מיני איומים, תתפרץ אל הקלויז דחסידים, ותעשה
שם מהומות על שפרשו הרשעים והמינים רשת לבנה בר־בטנה, נשמתה וחיתה. מה חפצו
מחייה?... המעט להם האברכים שלהם? רבש"ע, היא מתחילה לבכות בעקימת פיה ודמעות
נושרות על לחייה העבות. 'אפשר נכתבה הגזירה בשמים, עוד ברה"ש דאשתקד, יה"ר מפניו,
שתהפך הגזירה על ראשה, על עצמותיה, תהא כפרתו, ובנה יצא נקי...'
'רבש׳יע, אבותי הטובים הרפו ממני, תנוני גם אותי לדבר מלוז. אל תיראו, בנכם לא
יקדיח תבשילו. בטחו בו בכל לב; לא אעשה מדחה חלילה. כבר גדלתי, ואני יודע מה טוב,
מה נחוץ לי... אחריותי הרי עלי. אל תדאג אבי, אל תפחדי ואל תרעישי אמא... חכו איזה
זמן... תראו. בעצמכם'.
'לא, לא, הם אינם יכולים לחכות,. דברים כאלה אינם סובלים דחיה. תיכף מיד ישבע להם,
שלא יוסיף דרוך על מפתנם, שלא ירמוס חצרם, אם לא, אזי יראה מה ש...'
והנה גם ר' שלמה המדקדק, בכבודו ובעצמו, שאין דרכו לבקר את בתו רק לעתים רחוקות, בא
הפעם, והוא רוטן בהברה מרוסקה, חצאי מלים. בושה... גנאי, חרפה הוא עוטה על המשפחה
כולה... ישחית זרעו... אין להרים ראש עוד פשוט... אנוס יהיה לגרום "גט" "גט", ואם
לא יצייתו לו, יעבירם מנחלה — —
שעמום שתקני נסוך על כל בני הבית... מועקה אילמת.
רעייתו של ר' זנביל שומעת את כל הסכסוך בהשתוממות, ואינה מבינה אותו היטב. גם עליה
שנואים אלה האנשים, אשר קוראים אותם "חסידים", אע"פ שאינה יודעת למה. אביה למדה
לשנוא — והיא שונאת. אבל מה להם ולה? אם זנביל שלה יבין שכך צריכים לנהוג, בוודאי
נכון. הוא מבין יותר ממנה... בעיקר הדבר אין נפקא מינה. בעלה לא נשתנה במקצת. — —
יכולה היא לאהוב אותו אף בהיותו חסיד. — והשם הרע? מה יכולים לעשות? עד שתצטרך
להשיא הבנות ישתכח הדבר... ועוד, האם תוכל היא לשנות? — — תש כוחה, ומה שהגברים
יכולים לחשוב... אביה מדבר על גט... על פיה מתגלית בת־צחוק רכה ואדמומית קלה ריצדה
על לחייה ... — "מה שיעלה בלבותיהם של גברים!" .
ובבית המדרש לא פסקו מלדבר בזנביל זה, שהפך הקערה על פיה, |והלך בעצת הכת החדשה ...
הללו גידולים של הזקן האשמאי, שמלקי ברזנר, הולך ר' קלמן בריש ה"פלגאה" ומרתח. את
שמו ושם אמו של ר, פסח הזכיר לפני הרבי שלו — התפלל לפניו עבורו... ועכשיו לקח ממנו
עטרת ראשנו. ארורים הרשעים, שעל פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה! כמה פעמים
אמרתי: גרשו את הטמא בעוד מועד... ולא שמעו לי. עכשיו — הא לכם! הוא הדבר אשר
דברתי. גם על צווארו של ר' שלמה המדקדק תלוי הקולר. גם עליו למתוח דין קשה, אני
במקומו אחרת הייתי עושה...
ור' שלמה זאב המדקדק בוודאי לא נח ולא שקט, מאותה העת שנתחמץ . חתנו. הוא עשה כל מה
שהיה בכוחו לעשות... הקים עליו מליצים בין חבריו, שהשפעתם עליו. גרם שגם ממרחקים
השיג ר' זנביל מכתבי תוכחה ומוסר ארוכים מ"ידידים מנוער" מעין:
"היות שמועה שמעתי, ותרגז בטני, לקול הקורא תצילנה אזני. שמעתי אומרים עליך, שבגדת
באשת נעוריך — התורה הקדושה. השלכת מרגניתא וקבלת מחירה חספא וכו'. פיתוך אנשים
רעים ללכת בעצת הכת החדשה. מה עצמה תוגת נפשי! חי רוחי שלא האמנתי, לא האמנתי זאת
עליך אם לא שמעתי מאיש נאמן. ומי לא ישתומם לראות ירא ושלים כמוך ישליך התורה
והחכמה אחרי גוו — מי האמין לשמועה כזאת עליך, הוותיק, וכו'. לא טוב הדבר אשר אתה
עושה, ידידי, לא כן עשו אבותיך. הנה קמת תחת תרבות אנשים לזרוע קוצים בתוך כרמנו,
כרם ד' צבאות, ולעקור כבודך וכבוד אבותיך שוכני עפרי, וכבוד כולנו... ולהיות שמך
חומץ בן יין. — — — מה גדלה עגמת נפשי בזכרי, כי אנחנו אבדנו אותך.
ידיד יקר, והכת הסכלים הבעשטנים, ישמחו בך כעל הון... הם ירבו בשמחות ואנו באנחות,
וכו'. אבל זאת היא נחמתי, כי לא אבדת כל תקוותך, אייחל לד' שתשוב ותתנחם על מעשיך,
תבוא לידי ידיעה ברורה שדרכיהם נפתלים הם, וגדוליהם סרו מנתיב השכל וילכו עקלקלות.
תבוא העת כי תדע, שכולם הם רמאים, המתעים את עם ד'. אבל לא לי להעתיר דברים
לפניך... ומה אדע אני אשר לא תדע אתה... וכו'.
כאוות נפש ידידך מנוער החפץ בתשובתך
פנחס בן ר' גדיל ז"ל."
אבל כל האמצעים, כל השידולים וההפצרות לא פעלו כלום. כל עמלו של ר' שלמה זאב להשיבו
אל דרך האמת, היה לבטלה. ר' זנביל באחת :
יודע הוא את דרכו אשר הוא הולך עליה... ואין לשום איש להתערב במעשיו....
שומע ר' שלמה זאב שחתנו הולך מדי יום ביומו להתפלל בהקלויז דחסידים דווקא. שומע ר'
שלמה שהוא מתחבר עמהם, יושב אתם במסיבתם, ינגן ניגוניהם ויישתה יינם... ועבירה
גוררת עבירה! נוסע הוא להרבי שלהם, "ייתן פדיון", ימסור פתקא. מעשה מומר להכעיס.
שומע ר' שלמה את כל זאת, והוא שופך את כל חמתו על חתנו ע"י הדרת הנאה והעברת נחלה
בעדים ובשטר כחוק...
שומע זאת ר' זנביל הורביץ ומחייך.
ומתדבק רש"ז ביתר עוז וביתר הטעמה במנהגיו ודקדוקיו, מוסיף הוא שמירה על שמירה,
זהירה על זהירה... אבל לא באותה השלווה הנפשית כמקודם. ייאוש מר נמסך בלבו, קומתו
נכפפה, ורואה הוא שקווי אישיותו מתחילים להיטשטש. והוא מתכנס לתוך עצמו ומצטמצם
במחיצות ובד' אמות של הלכה. כופף ראשו כלפי השורות הרוקדות לפני עיניו ונעשות
מטושטשות. הרי חסר לו חתנו, המעולה שבמשפחתו, על כל צעד ופסיעה... הנה "אבן עזרא",
לפני מי ירצה עליו? הנה. דיוק נכון, חדש לגמרי, בפסוק — ואין לפני מי להגיד ! ונוסף
לזה, מחשבה מלפפת אותו, אולי חסר דעה הוא ר' זנביל חתנו ! נכנסה בו רוח תזזית. —
גם בביהמ"ד ניכר היה, שאין כאן עוד האברך המושלם. פנה אותו הזיו ואותו ההוד שהוא
היה משרה שם. מרה שחורה השתטחה בכל ירכתי בית המדרש. שבת אחר השינה, ואברך אחר ממלא
מקומו בלימוד חומש עם רש"י לפני "העולם", אבל אין לזה אותו הטעם כמו של ר' זנביל.
יושב ה"עולם" ומשתוקק לאותם הדברים המתוקים, לאותם הסלסולים שהיו רגילים לשמוע".
דרכי ביהמ"ד אבלות. לא באים עוד מבתי כנסיות אחרים לשמוע חידושים מפי הלמדן
הבית־מדרשי... ובהקלויז דהחסידים ששון ושמחה...
באים בני חברה לידי התפעלות ורגיגה ורקידה של מצווה.
שמחים החסידים על הניצחון הגדול, על האברך המושלם של המתנגדים, שנתווסף על אנשי
שלומם, הם הולכים ומתרבים, הולכים ומתפשטים, והמתנגדים הולכים וכלים, הולכים
ומתנוונים. כל אדם חשוב, שיש בו אך ריח תורה, פורש מהם, במשך הזמן יתרוקן ביהמ"ד
שלהם מכל צורבא מרבנן, יישארו רק הזיבורית וההדיוטים ועמי הארץ, העגלונים והקצבים.
החסידים מזדקרים ומקרטעים כדגים. מטיחים דברים כלפי המתנגדים בפני ר' זנביל.... מי
שהיה מתנגד נורא...
"אם פגע בך מנוול זה — משכהו לביהמ"ד של המתנגדים. ושם יישאר, ואתה בעצמך לך־לך אל
הקלויז דחסידים..." י האין כך ר' זנביל שלנו ?
כ־כ־ך, מזמזם ר' זנביל.
הכרת פניו תענה בו, שמפוזר הוא מאוד, אין לבו הולך אחרי בדיחותיהם... — —-
לפנות ערב של יום קיץ, חמה גדולה ומבהיקה מזה את חומה וזהרה סמוך לשקיעה בתוך מפלשי
דם ואש... מטיילים הבריות מחוץ לעיר במסילה העולה על ההר הגדול לשאוף אויר,
למסתכלים בשמש ובתכלת השמים, הפתוכה ארגמן וירקרק, ואחרים רוחצים בנהר שלרגלי ההר.
ואחרים מתקררים ביער העב שבקצה ההר, וישנם גם בריות השוהים כעת — בבית המדרש...
י בביהמ"ד של המתנגדים, המואר בזהרורים כהים ונוגים של השמש השוקעת, האוויר חם
עכשיו, שרב מחניק, אפס רוח ישם... ערב ר"ח אלול היום. והתאספו המתנגדים להתפלל
תפילת "יום כיפור קטן", ראשיהם מורדים למטה, על פניהם שוכנת עצבת. כל רוח מדוכא, כל
גוף טבול בזיעה, כל עין נוזלת דמעות רותחות...
עטופים הגופים היגעים הללו בטליתות, ברעותא דלבא... ומתפללים הם. פעם מרימים
קולם ופעם משפילים בתחנונים ובקשת רחמים, והם מסלסלים בניגון עצוב:
רחמננננא אידכר לן קימה דאברהם רחימא! בדיל ויעבור...
והנה פתאום נפתחה הדלת ואברך נכנס לתוכה...
הרי זה האברך המושלם ר' זנביל הורביץ.
כל העיניים, כמו לפי צו של איזה פקיד, נשואות אליו; כל פה פעור
וחפץ לשאול מה, להביע תימהון, לצעוק "אתה כאן"
אבל מחניקים הדיבורים, השאלות... אסור להפסיק
כשעה קלה נשאר ר' זנביל כך, בעמידה מאוששת, כשהוא משהה עיניו על קירות ביהמ"ד, על
עמודי הבימה, על השעון העתיק ועל ארונות׳ הספרים. אח"כ ניגש ישר אל מקומו, אצל
חותנו ר' שלמה זאב, הופך פניו אל הקיר ומתחיל לצעוק עם הצועקים: "בדיל ויעבור"...
מרגיש ר' שלמה ונזדעזע בכל אבריו...
"הקולך זה, בן־ממר ?"
מביט עליו מן הצד מתוך הסידור כמבוהל ומשתומם... -
אבל הרי אומרים הפיוטים הלאה... החזן לא יחכה... ומגיע החזן אל הפיוט "במה אקדם"
ומגביה ר' זנביל קול צעקה איומה ... צווח הוא: " כְּבֵן סורֵר וּמורֶה הָיִיתִי ...
מורֵד על אֲדנָיו"... ועיניו יורדות מים...
כל המתפללים בוכים עמו. ידע העם מה פירושן של המלות האלה. מתפללים הם את התחינה
ההיא בחשאי, מניחים את ר' זנביל להתוודות בקול רם, והוא בוכה כתינוק המתחטא לפני
אמו: "אך לא להכעיסך כוונתי, שמתי פני ככלב, העזתי מצח כזונה... וכן כתוב ומצח
אישה..."
מדברי התפילה הזו ומאופן יציאתה מפיו של ר' זנביל ידעו כבר כל המתנגדים, כי ר'
זנביל חזר אליהם בתשובה שלמה... הרגישו באילו אפרסמון נשפך בהמון לתוך לבותיהם,
ונרפאו הפצעים...
אבל למה כל זאת ? מעיקרא דדינא פירכא| בקוצר רוח, בסבלנות ובסקרנות גדולה חכו לגמר
"תפלת־יום־כיפור קטן", כדי לשמוע בפירוש את הווידוי של ר' זנביל — ואת פתרון החידה
הנוראה...
עוד המלה האחרונה בפי החזן וכבר עומדים המתנגדים סביב לר' זנביל כפופים אליו לשמוע,
לשמוע הם חפצים...
ור' זנביל התכונן תיכף למלאות מאוויים העז לספר לחבריו בדעה מה הגיע לו, ולמה פירש
מהם:
"דעו לכם, רבותי" — פתח בקול צלול — "מעולם לא עלתה במחשבתי להתדבק בכת הבעשטנים
ולא להשתקע בתוכם ר"ל. אלא שמחבר אני ספר נגדם, בשם "תורת הקנאות" כניתיו. הספר הזה
מגלה לבני ישראל כל מעשה הכת ותהלוכותיהם, מנהגי גדוליהם הרמאים, תעלוליהם
וזיופיהם... הכול לאשר לכל כותב אני שמה, ומוכרח אני לכתוב, לכלוא את הרוח איני
יכול... אני מקווה שמהחבור הזה תצא טובה לעמנו, בקרוב תיווכחו. אבל צריך היה
לי לדעת את פרטי דיבוריהם, טענותיהם ודרשותיהם, נימוסיהם ומסתריהם, כל סודותיהם
ותנועותיהם. כל אלה היה עלי ללמוד מאנשי הכת עצמם, לולא זאת הייתי עושה שקר
בנפשי... לשקר העט. וכל עוד שהאי גברא, החסיד ברזנר, היה מסתופף בבית מדרשנו,
למדתי הימנו כל הנצרך והנדרש לי לדעת הוא אומר — ואני רושם בפנקסי. והשוטה ההוא
חשב, כי דבריו יעשו איזה פעולה עלי. — — — אבל הרבה עוד חסר לי לדעת. את חייהם
הציבוריים והחברותיים לא יכולתי ללמוד הימנו... את שיחות החסידים בינם לבין עצמם,
את מנהגיהם וטפשויותיהם אצל הרבי, את תנועותיהם בישבם בצוותא חדא. העיקרים האלה היו
חסרים בספרי, בפרט מיום שנטרד ר' שמלקי החסיד מכאן, נפסק לגמרי הקשר ביני לבינם.
ויראתי פן לא אוציא מחשבתי מכוח אל הפועל וחטאתי להאמת כל הימים. לכן, אך לתכלית זו
החלטתי להתחפש במסווה החסידות בכוונה, למען יהיה בידי להתערב עמהם, להתהלך אתם שנה
שלמה, כדי להבין סודותיה של החסידות הבעשטנית לכל פרטיה ודקדוקיה. מרגל הייתי
בתוכם, והם לא ידעו דרכי. הפתאים האמינו בי ולא העלימו דבר ממני. ועתה יש, תהילה
לאל, בכוחי לפרסם את קלונם, לגלות נבלותם לעיני כל. ומן החומר הזה אעשה, בעזר אלי,
צורה נאה; בקרוב תראו ותצהלו, והם, הטיפשים הבעשטנים, יכבשו פניהם בקרקע...
ומרטיב ר' זנביל בלשונו את שפתיו הצורבות, ונוקב באצבעותיו את חוטמו, וריכז מבטו
עליהם: "לא להכעיס את קוני חלילה ולא להכעיסכם נתכוונתי, שמתי את פני ככלב, ולא כלב
ממש. "התכלית מקדשת את האמצעים", אמר חכם אחד".
נהנו חובשי בית המדרש, הלמדנים הפלפלנים, מסיפור המעשה, צחקו מטוב לב עד להפקע...
זהו ענין מחודד, פלפלת וחריפה ! סברא "מהרמשיפית". "חרוץ הוא ר' זנביל שלנו — —
— ".
ור' שלמה זאב עדיין עומד מבולבל... מפקפק הוא אם היטיב לעשות או לא. לכאורה, כונה
טובה מצרפה הקב"ה למעשה, אבל אינו מוצא דוגמא כזו, שילך איש ויעבוד עבודה זרה
לפנים, לא בתנ"ך ולא בגפ"ת. יעיין בתחילה היטב בספרי שו"ת ואח"כ ידע לדבר דברים
ברורים ולא ישחית דבריו לשווא — — ועדיין אינו מדבר מלה עם חתנו.
"א־אבל מדוע הסתרת בסוד כל כך? לנו על כל פנים היית יכול לגלות הכוונה" תמה ושאל ר'
קלמן בריש בהנאה מרובה.
"ידעתי שחותני היקר, יחיה, לא יהיה מרוצה מאמתלה זו, ולא היה נותן לי רשות להתחפש
בשום אופן. והיינו אני וילדי רוחי חטאים... אמרתי בלבי, מוטב שאעשה מדחה לכאורה,
ואח"כ יראה עין בעין, שכוונתי הייתה רצויה".
הרגיש ר' שלמה זאב את עצמו מחונף מעט. ראה נא ראה! לא ידע עד היכן מכבד אותו חתנו
זה. אבל להתפייס לגמרי לא יכול עוד. והוא ממלל:
"אברך בן תורה צריך לדעת היטב, שגם למראית־עין אסור לעבוד עבודה זרה. — אצלי היא מן
העבירות "ייהרג ואל יעבור". אין..."
ובאמצע פרפור הלב נזכר בדבר נחוץ יותר משיבת בנים אל אבות...
והוא עוזב את "העולם" מתרגש... ומרים הוא את שתי רגליו ופוסע על השולחן, מרכין ראשו
כלפי השעון, התלוי במרומי הקיר, נועץ בו עיניו ואומר : רבותי, צריכים לאמור
"אשרי"... ותוך כדי דיבור, בעודנו עומד על גבי השולחן, הוא גומר את כל הפסוק עד
"יהללוך סלה".
כדי לקמץ מלה...
יצחק פרנהוף