מה ראיתי להיות מחוברי חבר לעת זקנתי, עת סר כוחי ונס לחי, וכל ימי היי נחבא הייתי אל הכלים, לא השמעתי בחוץ קולי, ופרי עטי לא גמלו ברחובות, אספרה נא לאחי את אשר קרה ונאום הגבר ראו עני כל עמל ותלאה בהמלחמה הגדולה והנוראה בימינו, למען ידע דור אחרון, ולמשמרת לדוד עולם.
ימי חיי עד ששים שנה עלו בתוהו, בין החיים לא יחשבו כי רעים ומרים היו, אך משנת תר״ע, שלח המשגיח למחיה לפני את בני מחמדי יחיאל מיכל עירה ברלין בירת אשכנז, ושם עלה ונתעלה על במתי ההצלחה, ותמך את ידי, די החיות את ביתי ברחבה, ודמיתי כי מעתה אשב רענן על התורה אשר אהבתיה מנעורי, אבל רק מצער היו ימי שלוותי, כי בשנת תרע"ג קרא ד׳ מלחמה על פגי תבל, עם בעם, ממלכה בממלכה, וארצנו גליציה נהפכה לשדי קטל, ועם פרא הקאזאקין שטפוה בחרב דם ואש, גזלו חמסו דרסו הרסו הרגו, ערי חמד היו למאכולת אש, בתי מסחר עם כל סחרם ומערבם, בתי כנסיות ובתי מדרשים עם כל ספרי תורות וספרי למוד שרפו באש, גם על עיר מגורי בוטשאטש עבר כוס התרעלה, שלחו אש בארמונותיה ויעשוה למעי מפלה, חמסו בגדי וכלי ביתי, שברו החלונות ובין אימה ופחד ישבנו דומם מפחד אויב, עד שנת תרעיה, כי נצחו האסטרכים גרשו את הרוסים עד חורמה והמה נסו בחיפזון עד מעבר נהר סטריפא המזרחי אמרנו נצלנו, עשיתי לי בית רוכל ומצאתי ת״ל חיית נפשי, אכן לא ארכו ימי השלווה, ועד ארגיעה היה משושינו, כי בקיץ תרע״ו חדשו חיל הרוסים את כלי הקרב, (אפענזיווע - אופנסיבה) ברב אונים ואמיץ כוח, כלי תותח הרוסים רחפו ממעל לראשנו, גם אניות עלי רוח (לופט-שיפע) השליכו כדורי מות על העיר, כמה נפצעו, והרבה נהרגו, אמרנו נגזרנו, נצחו עוד הפעם הרוסים והאסטרכים מהרו לברוח, וביום הראשון דחג השבועות לקחנו כלי גולה אני ואשתי ובני הקטן צבי יחיה ומהרנו לברוח רגלי, עד עיר מאניסטרשיסקא 25 ק"מ, השארתי בית מלא ספרים וכל טוב וכתבים שירים ואמרי יושר שחברתי מעודי, חנות מלא סחורה, והלכנו קודר מלחץ אויב ואנכי אז בן ס"ח שנים, ומשם נסענו עם מסילת־הברזל (רעטונגס-צוג) מהממשלה עד עיר םטאניסלאוו, וגם פה לא מצאנו מרגוע ולא הייתה בטוחה מהאויב, ואחר ששה שבועות אשר שמה ישבנו, נשלחנו עם צוג מהממשלה, אשר הביאנו לברקין מעהריש־טריבוי שמה ישבנו בין אלפי אנשים שונים על הארץ ושבענו גדודים ששה ימים לרבות הלילות וסבלנו מכאובות מכל מיני פרעושים ורמשים, משם נשלחנו אל הברקין הגדולים בעיר דייטשבראד, שמה נתנו לנו לחם נקודים ומאכלי זרעונים, ושמה שררה מחלת הקדחת (טיעפוס) נורא מאד, הרבה מצדינו מתו ונקברו שמה לדאבון נפשנו, ואחרי שבעה שבועות עמל ומכאובות יצאנו לחופשי בהשתדלות בני יקירי מעיר ברלין, לגור בכל מקום נחפץ, כי לא נתנה הממשלה להוציא איש משם לבל תדבוק המחלה הלאה, והתיישבתי בעיר ברינן [ברנו] בירת מעהרען [מוראביה], שמה ישבתי, תהילה לאל סלעי ומפלטי מאויב דבר ורעב - בשלוה עד כלות המלחמה, ובני יקירי שלח לי די מחסורי ברוח נדיבה וביד רחבה, עד שגת תרע"ט כי אז באו עם הטשעכין לממשלת הארץ ונתנו צו, כי כל בני ניכר ישובו לארצם, ונתנו נסיעת חופש במסילת־הברזל לכל משפחה עד מקום מגורו ונסעתי עירה סטאניסלאוו, כי ביתי בעיר בוטשאטש נהרס בתגרת המלחמה, גם רוב בתי העיר נשרפו מבלי מצוא מקום מושב, שמה דרתי חצי שנה עד תר״פ, ואז קנה בני הגביר בעירי בוטשאטש בית חומה רחבת ידיים ועליות מורוחים ופה אשב תהילה לאל סלעי בשלוה, ולמדתי מדי שבת בשבתו במקהלות עם תורת ד׳ תמימה בטוב טעם ודעת, עד כי שבתי ודברי יתנהגו בכבידות, והנני כותב כעת מאשר חדשתי על ספר, כי לא אוכל עוד ללמד על פה, גם אז כי באתי אל המנוחה ואל הנחלה לא עוד מצאנו מרגוע כי בעת באו הפולנים לממשלת ארצם, רגזה ותחל הארץ גליציה עוד הפעם בתגרת האקרנים ואז היו בני־ישראל השעיר לאשמת העם ונלחץ בין הפטיש והסדן, ונודע מהנעשה בעיר לבוב כי שרפו בית הכנסת מלא אנשים מבלי נתנם להימלט, ומעבר מזה חיל פעטלורע הנלווים עמהם בעת שטפו הבאלשוויקין מארץ רוסיע בפעם האחרונה עד גליל גליציה המזרחית, גזלו רצחו את עם אלוהי יעקב בכל מקום בואם, והפולנים חגרו וילחמו כאריות, כלי התותח עפפו על ראשנו בקול רעם אדיר וחזק, ולא יכלו הפעם עמוד לפניהם ופנו דרך, ונשארו רק חיל פעטלורע הנלווים אז אל הפולנים וחמסו גזלו הרגו את עם בני־ישראל, צערי היה גדול מאד לשמוע אנקת המוכים בזעקת אוי ואבוי ובין אימה ופחד ישבנו דומם, גם הלחם אזל מבתינו ואל השוק לא יכולנו לבוא כי מחוץ שכלה חרב ומבית כמות, ועל אשר הרסו הפולנים הגשר מנהר סטריפא ההולך סמוך לבית מגורי, היה בעזרינו כי לא באו הרוצחים אלינו בחמלת ד', ובראש חודש אלול תר״פ באו הבאלשוויקען בשערי עירנו, ואמרנו נצלנו מחמת חיל פעטלורע אבל המה עוד ירעו מהם, כי יעבדו את עם בני־ישראל בכל עבודה קשה, לא יחמלו על זקן, ונשים עדינות רכות וענוגות יעבדו בפרך, גם כסף ענושים ייקחו בחזקה מכל איש, וכל מיני סחורה ייקחו מבעליהם וגדלה המבוכה, וביום הרביעי לירח תשרי תרפ״א נצחו הפולנים והדפו את האויב ממצבם, והמה נסו בחפזה עד מעבר לגבול ארצם, והפולנים באו שערי עירנו בתרועה, רק האקרנים עם חיל פעטלורע הנלוו עמהם עוד דרך ירצחו עם ב״י ער חורמה, ובימי חג הסוכות שבו גם האקרנים לדרכם, הסערה קמה לדממה, בתי מסחר נפתחו, ימי השוק נתחדשו, והכל על מכונו בא בשלום:
אולם בא הקרץ על מסחר עם ב״י, כי הממשלה הכבידה עול המסים, גם חדשו שטרי המדינה במארקען, אשד הוזלו מאוד והחליפו בזלאטי, אשר אלף ושמונה מאות מארקען נלקחו מחיר זלאטי אחת, גם הזלאטי הוזלה בשער הקורס, וידל ישראל מאוד, רבים פשטו הרגל לנושה, ורבים מהצעירים יחישו מפלט למו לארץ ישראל, רק לדאבון נפשנו לא יוכלו לבא לארצנו רק מתי מספר, גם אמעריקא סגרה שערי ארצה בעד זרים, ולא אתנו יודע עד מה ד, תאגף לנצח, שוב הבט ופקוד גפן זאת, אלה הדברים אשר מנעוני ממשוך בשבט סופר עד כי באתי לימי גבורה:
דוד חלפן הלוי מעיר בוטשאטש