מתוך הספר "משפחה ועיר" מאת מרדכי הלפרן יליד העיר וחבר הארגון, (נפטר ב-6 בפברואר 2012)
מבחינה גיאוגרפית נמצאת בוטשאטש בגליציה המזרחית, באיזור הנקרא פודוליה. היא לא רחוקה מהגבול הרוסי ומהגבול הרומני. עיר המחוז היא טרנופול. העיר שוכנת בין טרנופול לבין סטניסלבוב. היא נמצאת כ־150 קילומטר מבירת גליציה המזרחית - לבוב. את העיר מקיף נהר הסטריפה, היוצא מסביבות העיר זלוצוב ונשפך לנהר הדנייסטר. בתי העיר בנויים בעמק ועל מורדות ההרים הסובבים אותה. רבים מהבתים נבנו במדרון ונשענים על ההרים. מרחוק הם נראים כאילו אחד עומר על השני. אחד ההרים נקרא פודזמק Podzamek, על שם המבצר השומם (דעד פלסטע שלוס) הנמצא על פסגת ההר. כפי שסופר, נבנה המבצר במאה ה־16 ונהרס באחת המלחמות עם הטורקים. הר אחר הוא הפדור ועליו מתחיל יער גדול מאד. על הפדור יש גם שדות שבהם מגדלים סוגים שונים של תבואות. השדות היו שייכים ליהודי עשיר שכינויו טרכקה. הר נוסף הוא הבשטה שהיו מספרים שבתקופה הקדומה היה שם מבצר גדול, אך בתקופתנו לא נשאר ממנו סימן. בתקופה האחרונה גרו שם עניי העיר היהודים בבתים עלובים; רוב האוכלוסייה באיזור הייתה אוקראינית, אבל האחוזות מסביב לעיר היו ברובן שייכות ל"פריצים" הפולנים. בעיר עצמה רוב האוכלוסייה היו יהודים. עד מלחמת העולם הראשונה היו יהודים רבים גם הם בעלי אחוזות. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הפולנים השיגו עצמאות, הם הנהיגו רפורמה חקלאית, שנישלה את היהודים מאדמותיהם לכן בעלי האחוזות היהודים עברו לגור בעיר לאחר שהפסידו את רכושם.
העיר נוסדה במאה ה־16 ויהודים חיו בה עוד לפני שהוכרזה לעיר. במאה ה־17 העניק הרוזן פוטוצקי, שהעיר הייתה שייכת לו, מגילת זכויות ליהודים, שבה הזכות לשבת בעיר ולעסוק במסחר ובמלאכה ושיחרור ממיסים לתקופה של שנים מספר. בכניסה לעיר עומד הארמון של הרוזן בתוך האחוזה שלו. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 גרו רוזני בית פוטוצקי בארמון הזה. לא רחוק מהכניסה לארמון עומד עץ עתיק הנקרא "ליפה סוביסקה", זה אותו העץ שבקרבתו חתם המלך הפולני יאן סוביסקי הסכם שלום עם הטורקים. לפי ההסכם פינו הטורקים את פולין המזרחית. באחד המקומות ברחוב הרכבת (Kolejowa) ישנה גם באר מים הנקראת סוביסקי על שם המלך שלפי המסופר השקה שם את סוסו. הרבה פלגי מים יורדים מההרים ומתנקזים לנהר הסטריפה. אחד מפלגי המים האלה מקורו מגבעה שממנה שפעו שבעה מעיינות מים, שבאידיש קראו להם "זיבן ברינים". הזרם זרם לאורך רחוב פודהיצקה. על אותו פלג מים קטן הקימו יהודים שלוש טחנות קמח קטנות ומפעל לייצור כל מיני מוצרי נייר. פלג אחר היה עובר ליד הבית שלנו וגם הוא היה נשפך לנהר הסטריפה. על מימי הפלג הזה הקים הרוזן פוטוצקי מפעל לזיקוק אלכוהול.
כבר במאה ה־16 או תחילת המאה ה־17 החלו לקבור בבית הקברות של העיר, שאת אדמתו רכשו יהודי העיר באותה תקופה. בזמנו בית העלמין השתרע על שטח גדול מאד. הוא מתחיל מקצה הר הבשטות ונמשך לאורך כל השטח ההררי עד לנהר הסטריפה. בית העלמין מחולק לשניים, החלק הישן והחלק החדש. בחלק הישן ישנן מצבות (היו מצבות לפני השואה) מלפני מאות שנים. הכניסה לבית העלמין היתה דרך בניין בית הטהרה שעמד בין שני חלקי בית העלמין. לא רחוק מהכניסה לכיוון החלק הישן עמד מבנה ובתוכו שלוש מצבות. היו אלה המצבות של הצדיק מבוטשאטש, שהוא נקרא ר׳ אברהם דוד, בנו ונכדו. תמיד דלקו שם נרות ובחודש אלול היה כל המבנה מלא נרות דולקים. יהודי העיר שהיו באים, היו מדליקים נרות ודוחפים פתקים עם בקשות לתוך פתח שהיה בכל מצבה. למקום קראו ציון, ואני זוכר שהיו אומרים שהולכים על הציון (באידיש מגייט אויפן ציון). כאשר הייתי אחרי השחרור בבית העלמין לא נשאר סימן למבנה ולמצבות, אלא ערימה של אבנים.
חמישה עשר בתי כנסת היו בעיר, שמונה מהם ברחוב אחד. בית הכנסת הגדול היה בניין מפואר, שקירותיו בעובי של מטר, אחד המפוארים בגליציה. באולם הגדול של בית הכנסת היה בית כנסת קטן שבו היו מתפללים מוקדם בבוקר ובימי החורף הקרים. פרט לבית הכנסת הגדול, דרך אותה כניסה ראשית, היה בית המדרש הישן ומולו עוד בית מדרש. לצדו של בניין בית הכנסת הגדול היה בית הכנסת של החייטים שאליו עלו במדרגות מבחוץ. לצד בניין בית הכנסת הגדול עמד בניין שבו בית המדרש החדש (באידיש קראו לו דעם רובס בית מדרש), שלפי המסורת התפלל בו "הצדיק" ר׳ אברהם דוד ואחריו כל רבני העיר.
עוד שני בתי כנסת היו באותו רחוב. יש לציין שלכולם היו מתפללים (אחרי השואה בקושי היה מניין בכל העיר). בהמשך לבניין בית הכנסת הגדול בעלייה לרחוב ניקולאי הקדוש היה בניין תלמוד תורה, מושב זקנים ובית החולים היהודי. ברחוב ניקולאי הקדוש (בזמן הגרמנים החליפו את שם הרחוב לפטלורה) היו עוד שלושה בתי כנסת, הקלויז של חסידי טשורטקוב שבו התפללו גם בני משפחתנו, פיולס שילכל, שכנראה יהודי בשם פיול תרם את הכסף להקמתו, ועוד בית כנסת בקצה הרחוב.
ברחוב הרכבת (Kolejowa) שהיה הרחוב הראשי, היה בית הכנסת של חסידי קוסוב. בשנות ה־60 למאה ה־18 הקים הרוזן פוטוצקי את הרינג פלאץ (בפולנית Rynek) כאשר במרכזו בניין למועצת העיר. בתקופתנו הרינג פלאץ היה המרכז המסחרי של העיר ומסביבו דרכים לכל כיווני העיר. בניין מועצת העיר היה אחד הבניינים היפים וההיסטוריים שבהם תתגאה גליציה המזרחית. את הבניין תכנן אדריכל איטלקי שהובא ע"י הרוזן פוטוצקי. מספרים שאותו אדריכל תכנן גם את בניין בית הכנסת הגדול. את בניין מועצת העיר למעלה כיתרו פסלים רבים שתיארו את המיתולוגיה היוונית. היהודים קראו להם באידיש די בוקן פון דעם רוטהויז. מעל הבניין היה מגדל גבוה ועליו סמל המדינה ששלטה באותה תקופה בעיר.
באמצע הרינג פלאץ היה מקור מים בתוך בריכה קטנה עגולה. ממרכז הבריכה יצא צינור מעוצב וממנו יצאו עוד שלושה צינורות שמהם זרמו מים בזרם חזק ובלתי פוסק לתוך הבריכה. מאותם הצינורות היו שואבי המים ממלאים את הדליים ונושאים אותם לבתים. שלושה נושאי מים לבתים היו בעיר, שאותם אני זוכר. דניאל ואסערטרעגער, יהודי שהגיע עם הצבא הבולשוויקי בסוף מלחמת העולם הראשונה ונשאר בעיר לאחר שהבולשוויקים נסוגו. המזון שהוא היה אוכל היה לחם שחור ושום. הוא היה יושב על המדרגות ליד החנות של הסבא ושם אוכל. את הכסף שהיה מרוויח היה מפקיד בבנק היהודי. אותו מוסד בנקאי נוסד ע"י סוחרי העיר היהודים ומטרתו להעניק הלוואות לצורך עסקיהם. עוד נושא מים היה נתן. הוא היה מגיע מכפרו כל יום לעבודתו בנשיאת מים לבתי היהודים. שמו של השלישי אינו זכור לי, אלא בזאת שבכל יום, כאשר היה מביא מים, היה מודיע כמה ימים נשארו עד החג הבא.
מתחת לרינג פלאץ עברה מנהרה שיצאה מבית המועצות (Ratush) ועד לבניין שבו היה העסק של הסבא. היה זה הבניין שבו גרה משפחת ארליך. בתקופת השואה משפחת ארליך הייתה מסתתרת במנהרה בזמן האקציות. בשטח הרינג פלאץ היו דוכנים ובהם היו מוכרים כל מיני מצרכים. בחלק אחר היו איכרי הסביבה מוכרים את תוצרתם החקלאית. באחת הפינות היו יושבות תגרניות יהודיות ומוכרות פירות. הצעקות שלהן למשיכת קונים נשמעו בכל השטח. כל היום הן רבו ביניהן והיו להן קללות מיוחדות רק להן. בחורף כל אחת הייתה מביאה סיר עם פחמי עץ לוהטים כדי להתחמם. היא הייתה יושבת על שרפרף והסיר בין רגליה. היו אלה נשים שבקושי הוציאו את פרנסתן. בפינה אחרת היה שוק העופות. הנשים שהיו באות לקנות היו נושפות באחוריים של העוף לבדוק אם העוף שמן דיו. בניגוד לנהוג היום חיפשו אז רק עופות שמנים. בעונת הדובדבנים ותותי הבר (פוזיומקיס) המקום היה מלא איכרות שהיו מביאות את הפירות האלה למכירה. הפירות היו נמכרים בסירים ששימשו כמידה. בעונה שבה היו הפירות האלה הכינו מהם כל מיני מעדנים. למשל: היו מבשלים כיסנים עם דובדבנים, אופים עוגות דובדבנים ומכינים מיכלים של וישניאק. בבית המועצות היו בקומת הקרקע חנויות של יהודים והיו משרדי טחנת הקמח הגדולה של הרוזן פוטוצקי, שהיה מחכיר אותה ליהודים. הייתה זו שותפות של עשרים יהודים שהיו חוכרים את הטחנה. מהטחנה הזו היו משווקים קמח גם בתוך פולין וגם לארצות אחרות. עוד טחנת קמח גדולה הייתה לדודנו שמואל ברגר. האזור הזה, שנקרא פודוליה היה אסם התבואה של פולין, ולכן היו בו הרבה טחנות קמח.
בניין מרשים, נוסף על בניין בית המועצות, היה המנזר האוקראיני (בזיליני). הבניין היה גם מנזר, גם כנסייה וגם בית ספר לסטודנטים אוקראינים. היה זה בניין גבוה ובראשו שני מגדלים עם כל מיני פיתוחים באבן. הוא עמד באמצע ההר המוביל אל הפדור. הוא היה גם מרכז ללאומנות האוקראינית. הבניין היה עתיק והוקם לפני הרבה שנים.
נהר הסטריפה, שסובב את העיר, היה מרכז פעילות בחורף ובקיץ. בחורף היה הנהר מתכסה בשכבה עבה של קרח, שמזחלות רתומות לסוסים היו עוברות לאורכו ולרוחבו. בתי עסק של יהודים, שעבור עסקיהם היו צריכים קרח בקיץ, היו שוכרים פועלים לנסר גושי קרח מהנהר, שאותם היו מאחסנים במרתפים מיוחדים, חפורים עמוק באדמה. את גושי הקרח, אחרי ניסורם, היו מובילים למרתפים האלה. אותם סוחרים היו גם מוכרים קרח בקיץ לצרכנים אחרים ולא רק לעסקיהם.
גם אצלנו בבית היו קונים קרח בקיץ מאותם הסוחרים, לשמר מזון ובעיקר דגים ובשר לשבת. כאשר הייתה מתחילה ההפשרה באביב, היו שומעים בכל העיר את הקרח מתבקע. בנהר זרמו אז גושי קרח גדולים מאוד שהיו לפעמים סוחבים איתם את הגשר שעל הנהר. אני זוכר שעל הגשר היו עומדים פועלים מטעם העירייה, מוטות ארוכים בידיהם, ומרחיקים את גושי הקרח מהעמודים שהחזיקו את הגשר.
בקיץ היה הנהר מספק את רוב תצרוכת הדגים. כל מיני סוגי דגים היו בנהר. בשוק היו עומדות נשות הדייגים ומוכרות דגים. אימא שלי הייתה תמיד מכינה את דגי ה"מרינקה", והייתה אומרת שדג כזה היא לא בישלה מאז וגם לא אכלה. היו גם דגיגים קטנים שהיו מוכרים כמה עשרות על עלה של כרוב. הם היו בעלי צבע זהבהב, והיו מטגנים אותם על חמאה וזה היה דליקטס.
על שפת הנהר עמד בניין מכבי האש. הציוד שלהם היה עגלה עם מיכל מים גדול, צבוע אדום ושני סוסים רתומים לעגלה. את המים הם היו שואבים מהנהר במשאבה ששני אנשים היו מפעילים בידיהם. כשהיו נוסעים לכבות שריפה היה להם פעמון גדול והיו מצלצלים כל הדרך. ליד בניין מכבי האש היה בניין בית המטבחיים, שממנו כל השפכים נשפכו לנהר. למוסדות האלה היו מגיעים דרך הגשר שקראו לו באידיש "די פעדור בריק". שלושה גשרים היו מעל הנהר, גשר הפדור, גשר הגימנסיה (על שם הגימנסיה שהייתה באותו רחוב) והגשר הארוך. נוסף על כך היו גשרים צרים להולכי רגל בלבד.
שתי תעלות מים היו מסתעפות מהנהר. אחת עבור תחנת הכוח שהוקמה והייתה מספקת מאז שנות ה־30 חשמל לעיר, והשנייה תעלת מים המפעילה את טחנת הקמח הגדולה של הרוזן פוטוצקי. ליד התעלה הזו הייתה בריכת מים גדולה (סטאו) שבחורף היו מחליקים על הקרח שמעליה. באחד המקומות מעל הנהר היו ביתני רחצה עשויים מלוחות עץ. המתרחצים היו משלמים כמה אגורות בכניסה לרחצה. הרחצה הייתה לשם ניקיון ואפשר היה גם לשחות מהביתנים לנהר. בימי שישי בקיץ היו הביתנים בדרך כלל מלאים מתרחצים יהודים שבאו להתרחץ לכבוד שבת. בעל הביתנים היה פולני בשם בוזיק. הוא שימש גם ככרוז של העירייה. היה לו תוף קטן שעליו היה מתופף על מנת למשוך את תשומת הלב של הקהל שהיה מתאסף סביבו. הוא היה עומד ומקריא את הודעות העירייה. הוא גם היה הפקח של העירייה. כל התפקידים היו בידי איש אחד. כאשר כבשו הסובייטים את העיר בשנת 1939 הם שלחו אותו ואת משפחתו לסיביר.