לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר ממשלת פולין הנהיגה רפורמות חקלאיות שפגעו בעיקר
ביהודי הכפרים, עזבו רבים מהם את הכפרים ועברו לגור בעיר. אחת המשפחות, משפחת
וקסמן, שכרה בביתנו דירת גג שהייתה בסך הכול בת חדר אחר ומחסן. המשפחה הייתה של זוג
אנשים מבוגרים ולהם בן אחד. הילדים במשפחתנו היו קוראים לו סבא יענקל ולה סבתא
חנצ'ה. שם הבן היה מלך. כאשר גרו בכפר הייתה להם שם מחלבה שהייתה מספקת מוצרי חלב
כשרים ליהודי העיר. היו להם עוד בנים ובנות שהיגרו לאמריקה. כאשר עברו לגור בעיר
היו מתקיימים מכסף שהילדים שלהם באמריקה היו שולחים להם ומדוכן שהבן שלהם מלך היה
מוכר בו אבני סיד.
את הסבא יענקל לא הכרתי, שכן הוא נפטר לפני שאני נולדתי, אך אימי הייתה מספרת שהוא
היה כל היום אומר תהילים. אני זוכר כבר רק את הסבתא חנצ'ה שכל הילדים היו קוראים לה
באבע חנצ'ה, ובמיוחד הייתה הדודה סושע מבלה הרבה אצלם. הבן מלך היה קם מוקדם בבוקר
ויורד במגפיים במדרגות העץ ומעיר את כולם בדפיקות המגפיים על המדרגות. בשעות
המוקדמות האלה הוא היה הולך להכין את אבני הסיד בדוכן שלו לפני שהאיכרים מהסביבה
היו באים לקנות אותם. האיכרים היו ממיסים את האבנים ומהסיד היו מסיירים את בתיהם
בכפר. הייתה להם קרובת משפחה, בחורה רווקה, שהייתה באה אליהם בכל שבת. לבסוף, בשנת
1940, כבר תחת שלטון הסובייטים, הם החליטו להתחתן כאשר היו כבר אנשים מבוגרים.
החתונה התקיימה בביתנו ואת הסעודה הכינו אימא שלי, הסבתא בלצ'י וסושע. סבא פרץ ערך
את הקידושין וניהל את החתונה. הסבתא חנצ'ה נפטרה כבר בזמן הכיבוש הגרמני בשנת 1941.
מלך ואשתו עוד המשיכו לגור בביתנו עד שגורשו משם ע"י הגרמנים כפי שגם אנחנו גורשנו.
כאשר נפטר הסבא פרץ בא מלך ועמד ובכה כמו ילד קטן. הוא ראה בסבא אב. אני עדיין
ראיתי אותם בחודש מאי 1943. סופם היה כאשר איכר מהסביבה, והיו רבים כאלה, הבטיח להם
להסתירם אצלו תמורת כסף, ולבסוף לקח את הכסף והרג אותם.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן