מוסדות הקהילה היהודית בין שתי מלחמות העולם
מערכת החינוך בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה
בתום מלחמת העולם הראשונה חל שינוי גדול בעיר. חלק גדול של בנייני העיר היו
הרוסים, העסקים קרסו ורבים ירדו מנכסיהם. עוני גדול שרר בעיר, הכסף איבד מערכו.
אימא הייתה מספרת שכל מצרך שהיו קונים היו צריכים לשלם עבורו חבילה של כסף.
האינפלציה הייתה עולה כל יום בעשרות אחוזים. רבים מבני העיר שנמלטו במלחמה לא חזרו.
עסקי המשפחה מלפני המלחמה לא היו קיימים יותר, והיה צורך לחפש פרנסות ועסקים חדשים.
הסבא והסבתא החליטו להיכנס לענף הטקסטיל. החנות שבה מכרו קודם סחורות שונות, הפכה
לחנות טקסטיל. עסקי הטקסטיל האלה היו לאחד המוצלחים בעיר. הרוח החיה בעסק הייתה
הסבתא רחל. היא הייתה נוסעת ללבוב - מרכז העסקים הגדול וסוכנויות של מפעלי ייצור
הטקסטיל, בודקת דוגמאות ומחליטה איזה מהם לייבא. באותה תקופה לא היה מקובל לקנות
בגדים מוכנים. מי שרצה בגד חדש היה קונה בד והולך לחייט. עיקר העסקים היו עם
האיכרים שבסביבה. לעיר בוטשאטש היו מסונפים תשעים כפרים. האיכרים היו הקונים
העיקריים של הסחורות. כאשר הבנים במשפחת הלד גדלו, הם נכנסו לעסקים. בתחילה היה זה
הבן משה ולאחר שהוא עזב את פולין נכנס הבן בן־ציון בהיותו בן 15 בלבד. לאחר שהבן
אברהם גדל גם הוא נכנס לעסק. שני האחים המשיכו בו בזמן ללמוד לימודי קודש. בן־ציון
למד בקלויז בערב ואברהם למד אצל הרב של העיר פייבל וילק. במקביל הם למדו בבית ספר
למסחר, שהיום קוראים לזה מינהל־עסקים. חלק גדול של משק הבית אצל הסבים ניהלה הסבתא
הגדולה בלצ'י. הסבתא רחל הייתה רוב הזמן עסוקה בעסקים.
בשנת 1923 נישאה הבת הבכורה למשפחת הלד - לאה, אימי, למשה הלפרן בנו של ר׳ דוד
הלפרן מהעיר סטניסלבוב. מוצאה של משפחת אבי מהעיר סטרוסוב, שם היו להם אדמות ומחצבת
אבן. לדוד הלפרן, סבי, היו שלושה בנים ובת. משה היה הבן הצעיר. דוד הלפרן היה יותר
איש גמרא מאשר איש עסקים. את עיקר העסקים ניהלה הסבתא צילקה והבנים שגדלו. כאשר
הבנים הגדולים עזבו את בית המשפחה לאחר נישואיהם, ניהל משה את המשק ואת עסקי
המשפחה. בזמן מלחמת העולם הראשונה גויס אבי משה לצבא האוסטרי כאשר הוא בן 17 בלבד.
אבי נלחם באיטליה ובגמר המלחמה חזר על גגות הרכבות מאיטליה הביתה.
לאחר הנישואין הם נכנסו לגור באחת הדירות של בית המשפחה בבוטשאטש, שבה נולדנו אחותי
ואני, ובה גרנו עד שעזבנו בזמן השואה. הם פתחו חנות בכיכר העיר (רינג פלאץ) בענף
הטקסטיל. למשה ולאה נולדו שני ילדים. הבת הבכורה שרה ז"ל, שנרצחה בזמן השואה בגיל
17, ואנוכי.
על אף כניסתו של אבי לעסקי הטקסטיל, בנשמתו הוא נשאר איכר, איש אדמה. הוא חלם תמיד
לעלות לארץ ולחזור לעבוד במשק חקלאי. לצערנו הוא לא זכה לכך. אבי היה איש חזק מאוד,
גבוה, רחב כתפיים, בעל זקן אדמוני. על אף היותו איש חרדי הוא היה שחיין מצטיין, שלא
כמקובל בימים ההם, כי אבי גדל בסביבה כפרית ליד הנהר. בניגוד ליהודים האחרים הוא לא
פחד מהגויים. אני זוכר, שפעם הלכנו ביום שישי בערב הביתה מהקלויז, הסבא בשטדיילןל
ועוד כמה מבני המשפחה ואבי. כמה צעירים נוצרים התחילו להתנפל לנו, כולם חיפשו דרך
איך לברוח במהירות האפשרית. אבי נעמד מולם וכאשר התחיל להתקרב אליהם ה"שקוצים"
מיהרו להסתלק. אבא היה חבר באיגוד של יהודים דתיים שרצו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב
על אדמתה, אך אימא הייתה תמיד שואלת איך היא תוכל לחלוב פרות. באותה תקופה יהודים
רבים חיפשו דרך לצאת מפולין, גם בגלל השנאה ליהודים וגם בגלל המצב הכלכלי הקשה. רוב
יהודי פולין ובתוכם יהודי בוטשאטש חיו בעוני.
ביום שישי היו מחלקים חלות לשבת לעניים, והיו יהודים מכובדים שהיו צריכים לתת להם
מעות לעשות את השבת. אני עוד זוכר שבפורים היה הסבא פרץ יושב בראש השולחן בבית,
לפניו קופסה עם כסף. הדלת לא הייתה נסגרת מרוב היהודים שבאו לבקש וגם כאלה שכל השנה
התביישו לבקש. היו רחובות ששם גרו יהודים שחיו על לחם עוני. היו יהודים מכובדים
שירדו מנכסיהם והפכו למלמדים. גם אני למדתי אצל מלמדים כאלה, שהיו בדרך כלל, מרוב
מרירות וצרות, מוציאים את כעסם על התלמידים בצעקות ומכות.
הבן הבכור משה לא הלך בדרכי אביו. הוא נטה לציונות והצטרף לתנועת "החלוץ". פעם באו
לספר לסבא פרץ שראו את משה עם חבורה של צעירים מצטלמים בשבת על הפדור. הדבר הביא
לריב גדול בין הסבא לבנו. בשנת 1927 עזב משה את הבית בדרכו לארץ ישראל. תחילה הוא
יצא להכשרה ללבוב, שם הכשיר את עצמו בעבודות בניין. הוא יצא מהבית מבלי להודיע ורק
בתחנת הרכבת ביקש ממכרו אליעזר איסרליש (ממשפחת הרמ"א) להודיע בבית. אימא שלי לאה
הייתה מספרת שהסבא, כאשר נודע לו הדבר, נהיה לבן וכמעט התעלף. הסבתא רחל, שהייתה
נוסעת הרבה ללבוב בענייני עסקים, הייתה הולכת לבקר אותו במקום עבודתו. החברים שלו
בהכשרה היו צועקים כשראו את הסבתא באה: "משה, האימא באה" (די מאמע קימט) ואז הוא
היה רץ להחליף את הבגדים, כדי שהיא לא תראה אותו בבגדי עבודה. על אף היותו בהכשרה
הוא היה מלווה את האימא שלו בעסקיה בלבוב. את זה הוא סיפר לי פה בארץ בהתרגשות רבה.
לאחר גמר ההכשרה הוא נסע לארץ, שבה היה חלק מהזמן חבר קיבוץ. עיקר עבודתו בארץ היה
בחקלאות. הוא היה מומחה בשתילת פרדסים. בפתח־תקווה היה אז יהודי בן עירנו, בעל
פרדסים ואדמות חקלאיות. תקופה מסוימת עבד משה אצלו. היהודי הזה, ששמו היה מרגוליס,
התגאה שבנו של פרץ הלד עובד אצלו. לאחר חמש שנים בארץ חזר משה הביתה לבוטשאטש. בארץ
הוא חלה במלריה ורופא יעץ לו לנסוע להבראה הביתה. סיבה נוספת, כפי שאימא שלי הייתה
אומרת, שהיו לו הורים עשירים ועל כן היה לו לאן לחזור. אימא שלי לא סלחה לו עד יומה
האחרון על עזיבתו את הארץ. היא חשבה שלו היה נשאר היו עוד בני משפחה עולים לארץ
ומצילים את עצמם. אימי הייתה מספרת שביום שמשה היה צריך להגיע, היא הייתה עסוקה
מחוץ לבית, הסבתא רחל עזבה את כל עסקיה ובאה בריצה להודיע לאימא שלי שמשה מגיע - כל
כך היא שמחה. משה ניסה להישאר בבוטשאטש, אבל השלטונות הפולניים אמרו שיש להם די
יהודים בלעדיו ושיחזור למקום שממנו בא. משה איבד את אזרחותו הפולנית כאשר נהיה אזרח
בריטי בארץ ישראל. בלית ברירה הוא עזב את פולין ואת בית אביו ונסע לווינה, שם גר
הדוד פייבל שטרנברג. בווינה הוא התחיל ללמוד בסמינר לרבנים תקופה קצרה. הוא פתח עסק
והצליח בו. הוא נשא אישה, מלי, למשפחת גולד. הסבא פרץ והסבתא, במקום לנסוע לחתונה
בווינה, החליטו לערוך את שבע הברכות בבוטשאטש והזוג הצעיר נסע לאחר החתונה
לבוטשאטש. אימא שלי הייתה מספרת שאשתו עשתה רושם יוצא מהכלל בעיר. בווינה נולד להם
בן, אברהם, על שם הסבא הגדול אברהם נתן.
אולם השמחה הייתה מהולה בעצב. לצערה הרב של המשפחה נפטרה האישה והאם לאחר הלידה.
ב־1936 ביקר משה בארץ לצורך חידוש הדרכון האנגלי שלו. היה זה מהלך חכם, כפי שהתברר
לאחר מכן. משה נישא פעם שנייה לבת ממשפחת קליינפלד, רוזה.
כאשר פלשו צבאות גרמניה לאוסטריה וסיפחו אותה לגרמניה, היותו של משה אזרח בריטי
איפשר לו לעזוב את אוסטריה עם משפחתו ורכושו ולחזור לארץ ישראל.
ראש ועד הקהילה בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מנדל רייך, ולידו מועצת
הקהילה שבה היו מיוצגות כל המפלגות היהודיות. סבא פרץ ייצג את האגודה. באותה תקופה
נוסדו בעיר מוסדות שונים ואחרים הורחבו. בית החולים היהודי הורחב, נוסד בית יתומים,
תלמוד תורה, מושב זקנים, בית להכנסת אורחים ועוד. סבא פרץ היה פעיל ברובם, גם כספית
וגם ניהולית. בשבתות היו באים מורים ותלמידיהם לסבא הביתה כדי שהוא יבחן אותם. גם
המורה שאני למדתי אצלו, יוסלה אורנשטיין, היה בא בשבת לסבא שיבחן אותי בנוכחותו.
כרב העיר כיהן באותה תקופה הרב פייבל וילק, בעל הדרת פנים ולמדן גדול. הוא גם שימש
אב בית דין. במקרים רבים, כאשר יהודים היו מתדיינים לפני מוסדות המשפט הממשלתיים,
היה השופט שולח את המתדיינים לבית הדין הרבני. הרב וילק נפטר בבוטשאטש ב־1941. את
מקומו היה צריך לרשת הרב ישראל וגנר שהתארס עם הבת הצעירה של הרב וילק, רבקה. הוא
לא הספיק לעלות לכס הרבנות בעיר בגלל השואה. בבית הדין הרבני שימש כדיין גם הרב
פייביש גלנצד, שהיה תלמיד חכם ובעל ידע רב. הוא נרצח ע"י הגרמנים ב־1943.
הקהילה העסיקה שלושה שוחטים. מאיר שוחט שהיה הבכיר, ולוול שוחט ושלמה שוחט. לקהילה
היה בית מטבחיים לעופות בשוק הקטן. בכניסה לבית המטבחיים היה יושב אבא שטרן, יהודי
עם זקן לבן מטופח, שהיה מקבל תשלום מהצרכנים שבאו לשחוט.
אבא שטרן נרצח ע"י אנשי הגסטפו שבאו במיוחד לחפש אותו. הסברה הייתה שהדבר קרה בגלל
שבתו הייתה מנהיגה במפלגה הקומוניסטית, ברחה עם הצבא האדום וישבה במוסקבה. מאיר
שוחט נרצח ב־1943. ולוול שוחט נרצח באחת האקציות. שלמה שוחט נרצח ברגיסטרציה
הראשונה.
היחסים בין היהודים הדתיים והחילוניים בשנים האחרונות היו מתוחים מאוד, גם בוועד
הקהילה וגם בענייני העיר בכלל. בשנת 1938 היה צריך להתקבל חזן לבית הכנסת הגדול
בעיר ע"י הקהילה. הבחירה של החזן הביאה לפרוץ "מלחמת עולם". היהדות הדתית ביקשה חזן
מסורתי, והחילונים צידדו בחזן מודרני. בסוף ניצחו החילונים והתקבל החזן פישמן, אדם
חילוני. הוא לא הספיק להתפלל זמן רב בבית הכנסת הגדול. עם כיבוש העיר ע"י הסובייטים
בשנת 1939 הוא חדל להיות חזן והיה מופיע בקונצרטים, גם כזמר וגם ככנר מעולה. סיפר
לי ניצול ממחנה סבידובה, שהחזן פישמן, שגורש עם אחרוני היהודים מבוטשאטש, לאותו
מחנה, התפלל לפני הציבור לפני הירצחו ע"י הגרמנים. הגרמנים לא הבדילו בין דתיים
וחילוניים.
כל המפלגות והזרמים ביהדות היו מיוצגים בעיר. מאגודת ישראל, המזרחי, כל המפלגות
הציוניות - הרביזיוניסטים, הציונים הכלליים ועד פועלי ציון ומפלגות השמאל. הייתה גם
המפלגה הקומוניסטית במחתרת, שרוב חבריה היו אנשים צעירים ממשפחות המעמד הבינוני
ומעלה, בהם בנים למשפחות דתיות וחסידיות ואפילו אחד בעל סמיכה לרבנות. הגויים היו
קוראים לו "הרב האדום". חלק גדול מהם היה עצור חודשים רבים בבתי סוהר, ביניהם גם בן
דודנו אליהו ברגר, נכד הסבתא בלצ'י. לצעיר יהודי באותה תקופה לא היו הרבה אפשרויות
של תעסוקה או לימוד. בתי ספר תיכוניים וגבוהים לא קיבלו יהודים, וזו הייתה הסיבה
העיקרית שהם פנו לקומוניזם. הניגודים באו לידי ביטוי ביחסים בין משפחות שכנות.
הייתה לנו משפחה שכנה שגרה בבית לידינו, משפחת מרגוליס. החתן שלהם, דוד אייזיק סגל,
היה הולך בפסח למאפייה נוצרית, קונה שתי כיכרות לחם על מנת להתגרות ביהודים כאשר
היו שבים מבית הכנסת. אביו, שהיה יהודי דתי מאוד, היה מתחנן לפניו שיקנה לו כמה
כיכרות לחם שהוא רוצה לפני הפסח, רק שלא יילך להפגין את חוצפתו ויבייש אותו לפני
הקהל. אולם כל מטרתו הייתה ההפגנה. אותו שכן נסע לארץ ואחרי תקופה מסוימת גורש ע"י
האנגלים, בגלל היותו חבר המפלגה הקומוניסטית. מאותה סיבה גורשו עוד כמה מבני העיר
בוטשאטש מהארץ ע"י האנגלים.
שתי מערכות חינוך היו בעירנו - מערכת יהודית עבור תלמידים יהודים בלבד ומערכת
כללית ממלכתית.
בגיל שלוש כבר הביאו את הילדים למלמד. אותי הביאה אמא שלי למלמד משה לייב. המלמד
היה לומד עם הילדים את האותיות העבריות ובהמשך הגיע לחומש. ה"חדר" באותו גיל היה
גם, במידה מסוימת, גן ילדים. בל"ג בעומר היה המלמד יוצא עם הילדים לטבע, בדרך כלל
לבשטה. לשמחת תורה היו בנותיו של המלמד עושות לנו דגלים. דגלים יפים כאלה לא ראיתי
מאז. הם היו עשויים נייר זהב וכסף, ובקצה מוט הדגל היה תקוע תפוח עץ אדום ועליו נר.
כאשר גדלתי העבירו אותי למלמד שלימד חומש עם מפרשים. בפולין היה נהוג חוק חינוך
חובה. בגיל שבע התחלנו ללמוד בבית ספר יסודי ממלכתי, במקביל לחינוך היהודי. בחינוך
היסודי התקבלו תלמידים יהודים בלי הגבלה. שני בתי ספר ממלכתיים בחינוך היסודי
וגימנסיה היו בעיר. לגימנסיה כמעט לא התקבלו תלמידים יהודים, בגלל האנטישמיות.
בשלושת המוסדות האלה היה בסך הכל מורה יהודי אחד למתמטיקה בגימנסיה, ד"ר הניג. בבתי
הספר היסודיים היה רק מורה יהודי שלימד את הדת היהודית לתלמידים היהודים. כאשר
המורה לדת, ששמו היה קריגל, לימד את ספר בראשית, הוא פירש את תורת דרווין. כשנודע
הדבר לסבא פרץ(נדמה לי שזו היתה הבת סושע שסיפרה לו על כך), הוא עורר שערורייה
וקראו למורה לבירור בבית הקהילה. היה גם מורה מומר, ד"ר קורנגוט, מורה להיסטוריה
ולשפה הפולנית. הוא היה המורה הטוב ביותר בגימנסיה. הוא נשא אשה נוצרייה ממשפחת
קפרמילר, מהממסד בעיר. בזמן השואה אשתו הסתירה אותו במחבוא והוא שרד. הם עזבו את
העיר ב־1945 לפולין, באותו זמן שגם אנחנו עזבנו.
אנחנו הילדים, שהיינו צריכים ללמוד בשתי מערכות החינוך, היינו לומדים בבוקר בבית
הספר היסודי ואחר הצהריים ב"חדר". ילדים מבתים דתיים היו לומדים בערב גמרא אצל
מלמד. אני זוכר שהייתי חוזר בערב בחושך מהלימודים, היה לי פנס שהיה קופסת זכוכית
ובה נר דולק, או פתיל טבול בשמן להאיר את הדרך הביתה. לבנות היה גם כן בית ספר,
"בית יעקב", שבו למדו אחר הצהריים. אחותי שרה ז"ל ודודתי סושע תיבדל לחיים, למדו
ב"בית יעקב". היה גם בית ספר "תרבות", שבו לימד המורה פרנהוף את השפה העברית.
הכנות לפסח התחילו כבר לפני חנוכה. שבועות לפני חנוכה היו אוספים את שומן
התרנגולות או האווזים לפסח. בחנוכה היו כבר מתיכים את השומן ע"י בישול ומפרידים את
שאריות הבשר מהשומן. את השומן המותך היו מאחסנים עד הפסח בסירים של פסח. את שאריות
הבשר מהשומן היו מטגנים (גריבן). את הגריבן היו אוכלים כמעדן.
כמה שבועות לפני פסח היו מחמיצים סלק אדום בתוך כדי חרס גדולים לבישול חמיצות
(בורשט) בפסח. בסירים גדולים על מצע של קש קצוץ היו מאחסנים ביצים בכמויות גדולות.
במרתף הבית היו ממלאים את הכלובים בעופות ושקים עם תפוחי אדמה. יינות לפסח היו כולם
מתוצרת עצמית.
שבועיים לפני החג התחיל הניקיון הגדול. היו מוציאים את כל מה שהיה בבית כולל הבגדים
לחצר ומנקים ובודקים כל חפץ ודבר. הגויים היו אומרים שליהודים יש מזל שיש להם פסח,
אחרת לא היו מנקים אף פעם. לילדים היו תופרים בגדים חדשים ועושים נעליים לחג. כאשר
היו מתיישבים לסדר כולם נשמו לרווחה. כל משפחה ערכה את הסדר לעצמה. אחרי הסדר שערך
אבי אצלנו, היינו נכנסים לסבא, שאצלו הסדר היה מתארך עד מאוחר. הסבא היה יושב בקיטל
הלבן, קורא ומפרש את ההגדה. אחד המאכלים העיקריים בפסח היו תפוחי אדמה בצורות
שונות: לביבות, בבוליניקעס, פשטידות ועוד. היו אוכלים אותם עם חמיצות (בורשט) שהיה
בכמויות גדולות ובתוספות לבשר. אכלו הרבה ביצים והרבה בשר. ממוצרי חלב היה רק חלב.
חמאה וגבינה לא היו די כשרים. היו הולכים עם סיר לרפת שבה היו חולבים את הפרות,
וחולבים ישר לסיר שהביאו מהבית.
אימא שלי הייתה אומרת שאחרי ההכנות הרבות והקשות לפסח, לא היה מזיק שהפסח יתארך
כפליים.
אני עוד זוכר פסח אחד שלקראת הסדר ירד שלג. לילדים הפסח היה החג השמח ביותר, לא
הלכו לבית הספר ול"חדר" והלכו לטייל עם ההורים בטבע.
בשנת 1935 פתחה הסבתא חנות גדולה בענף ההלבשה, שאותה ניהל הבן בן־ציון. בחנות
הועסקו שכירים ובן־ציון בעצמו היה מרבה בנסיעות עסקים. בהעדרו היה העסק מנוהל ע"י
אימי לאה. הסבים עסקו גם בעסקים אחרים, בעיקר עם בני אצולה שבסביבה וברבים מהם היה
בן־ציון איש הביצוע. היה זה כאשר בן־ציון היה עדיין רווק. אינני זוכר שלסבתא היה
זמן לשבת עם נכדיה, אז שניים, אחותי ואני. יום חמישי בשבוע היה יום השוק, כאשר
המוני איכרים היו באים מהכפרים למכור ולקנות. באותו יום אימא היתה מכינה לנו
סנדויצ'ים, כי לא היה לה זמן להכין ארוחת צהריים. כל היום היא הייתה בעסק עם אבי.
ביום שישי ההורים היו קמים בארבע לפנות בוקר להכין את השבת. היו מתחילים באפיית כל
מיני דברי מאפה: פשטידות תפוחי־אדמה (בובעס), קנישעס, רוגליס, רוגלך, עוגות ביצים,
עוגות שמרים ועוד. את תנור האפייה ופלטת הבישול היו מסיקים בעצים. בבוקר יום שישי,
כאשר אבי היה חוזר מבית הכנסת, היו אוכלים כבר מאפה שהוצא מהתנור. ביום שישי היו
הולכים לבית המרחץ, ואני כילד הייתי הולך עם הסבא פרץ. לסבא הייתה בבית המרחץ ספה
באולם המנוחה, שבה נח לאחר הרחצה וההזעה. באולם ההזעה עמד תנור גדול עם אבנים
לוהטות בתוכו, שהיה מוסק כל הזמן.
פועל היה שופך בכל פעם מים על האבנים הלוהטות וכך נוצר הקיטור להזעה. כל אחד
מהמתרחצים היה מחזיק דלי מעץ מלא מים וחבילת זרדים וחובט לעצמו בכל הגוף. בשבת אחרי
התפילה ואחרי שעשו קידוש היו הולכים למעיין ברחוב שולגס לשתות מים מהמעיין עם סירופ
שהביאו מהבית. אחר הצהריים היינו הולכים לטייל על הפדור. אז אף אחד לא חשב שהפדור
יהיה הקבר של יהודי העיר.
בקיץ, כאשר חפירות היו מבשילים, היו עושים כל מיני ריבות, קונפיטורות וסירופים.
הסבא פרץ היה עושה מפירות כל מיני יינות. אני עוד זוכר יהודי שהיה בא בעונת
החמוציות לבית הסבא עם מכבש על הגב כדי לסחוט שקיות עם חמוציות. הסבא היה עושה
מהמיץ שנסחט יין (וויינפלעך וויין).
סירופ היו עושים משושנים, פטל ותות שהאיכרות היו מביאות מהכפרים. את התות הן היו
אוספות ביערות מתחת לעצים. יינות לא היו קונים אלא היו עושים. בעונת הדובדבנים היו
עושים וישניאק. כל זה היה התחביב של הסבא. כל היינות האלה היו מאוחסנים במרתף,
במיכלי זכוכית גדולים כאשר מכל מיכל יוצאת צינורית זכוכית שהיין יוכל לשחק. בזמן
השואה הדוד אברהם עוד מצא יין לפסח על אף ששנים כבר לא עשו יין.
בשנת 1936 נשא בן־ציון את חנה ממשפחת לנץ מהעיר טרמבובלה. משפחת לנץ הייתה משפחה
מכובדת ומיוחסת עוד מדורות קודמים בעולם החרדי. היה זה שידוך כפי שהיה מקובל בחוגים
החרדיים. בשבת, כאשר בן־ציון עלה לתורה, ערכה המשפחה סעודה, שכמעט כל העיר השתתפה
בה. באותה שבת הגישה המשפחה סעודת צהריים לזקני בית האבות. היה זה מנהג בעיר
שמשפחות שהייתה שמחה אצלן היו מממנות, או מגישות צהריים בבית האבות היהודי ותורמות
כסף לבית החולים היהודי. לחתונתו של בן־ציון הגיע אחיו משה עם משפחתו מווינה.
לחתונה שהתקיימה בטרמבובלה נסעה המשפחה במכונית פרטית, שהעמיד לרשותה אחד מבעלי
האחוזות הגדולות, שניהל עסקים עם משפחת הלד. המכונית הזו הסיעה במספר סיבובים את כל
בני המשפחה. באותה תקופה מכונית פרטית הייתה דבר יוצא דופן. בעירנו כל התחבורה
באותה תקופה הייתה בכרכרות בקיץ ומזחלות בחורף. כל הכרכרות היו של יהודים שזו הייתה
פרנסתם. התחנות שלהם היו בתחנת הרכבת מחוץ לעיר ובמרכז העיר.
כאשר הסבתא ואימי הלכו לתפור שמלות לחתונה, אמרה הסבתא לחייט, שהיה חייט צמרת, שהיא
מחפשת דירה לבנה. החייט דרייפום, שהיה לו בית גדול, אמר לסבתא שיש לו דירה להשכיר.
ואמנם בדירה הזו גרו בן־ציון ומשפחתו עד שעזבו בזמן השואה. לבן־ציון וחנה עוד נולדה
בת לפני השואה, רחל, על שם הסבתא רחל. אימא שלה קראה לה רותה וכך קראו לה כל בני
המשפחה. בן־ציון היה באופיו בעל מזג נוח. הוא היה בעל מבנה גוף חזק. אני זוכר שבזמן
הסובייטים, 1939־1941 היה יורד למרתף בביתנו, בוקע עצים להסקה, ממלא שק גדול,
שם על הכתף ולוקח אליו הביתה, מרחק שלושה רחובות. בן־ציון היה איש דתי מאוד. בשבת
לבית הכנסת היה לובש בגדי משי. בימי השבוע היה לובש תמיד בגדים אלגנטיים.
כמה חודשים אחרי חתונתו של בן־ציון נפטרה הסבתא רחל משטף דם במוח,. כנראה מעומס
בעסקים. הסבתא הייתה בת 56 במותה. היא עוד נאבקה שבוע ימים, אך לשווא. למשפחתנו זו
הייתה טרגדיה גדולה. הסבתא הגדולה בלצ'י לא התאוששה עד יום מותה. ללוויה של הסבתא
יצאה כל העיר. הסבתא הייתה מאוד מקובלת וידועה בעירנו. משה בנה הגיע מווינה וישב
שבעה עם בני המשפחה. עם מותה של הסבתא רחל היה על הסבא לנהל את ענייני המשפחה
בעזרתי ילדיו ובמיוחד עם בנו אברהם שעדיין לא היה נשוי. הבת סושע הייתה עוד צעירה
מאוד. מותה של הסבתא הביא גם לשינוי בעסקי המשפחה. עד למותה היו העסקים מרוכזים
בידי הסבא והסבתא, עכשיו פוצלו העסקים בין הילדים. חנות הטקסטיל במרכז העיר, שהייתה
עיקר העיסוק של הסבתא, עברה עכשיו לידי הורי - משה ולאה - ואוחדה עם העסק שהיה להם
עד עתה. הבן בן־ציון קיבל את עסק ההלבשה שניהל עד עתה עבור המשפחה. הבן אברהם פתח
עסקי טקסטיל סיטוניים מצליחים.
פעם סיפר לי הדוד משה פה בארץ, שאחרי שקמו מהשבעה לאחר מות הסבתא, הוא טייל עם
אברהם, ואז אברהם אמר לו שהוא הולך להשקיע כספים בעסקי טקסטיל סיטוניים. אמרתי אז
למשה, שחבל שהוא לא אמר לו לקחת את הסבא ואת סושע ולעזוב את פולין. היה זה אז שהסבא
שאל את הרבי מטשורטקוב, אולי כראי לעלות לארץ ישראל, והרבי אמר לו לא לנסוע.
בין האחים והאחיות לבית הלד הייתה אהבה גדולה, כאשר במרכז עומד הסבא, שקשה לתאר את
הכבוד שרחשו לו ילדיו ויתר בני ביתו. את מסירות הנפש הזו ראינו בזמן השואה, כאשר כל
אחד היה מוכן להקריב את חייו עבור השני. אני זוכר כאשר האחים היו חוזרים מנסיעותיהם
לערים הגדולות בפולין, ובמיוחד ללודז בענייני עסקיהם, היו מביאים לסבא הוצאות חדשות
של ספרים בתחום לימודי הקודש. הם היו הראשונים שהביאו את סוג הכיפות (ירמיקעס),
שקראו להן פרנקפורטר ירמיקעס. לפני המלחמה עוד הספיקו לקנות ש"ס וילנא, ולשלוח
כמתנה לאריה, בנו של הדוד פייבל שטרנברג לווינה. היה זה לפי הדרישה של הסבתא הגדולה
בלצ'י.
בשנת 1939 עוד נסעה המשפחה לנפוש. בקרפטים במקום שנקרא טטרוב. היה זה מקום עם הרבה
בתי מלון; כל המקום הזה היה מלא נופשים יהודים מכל רחבי פולין. לנו היתד, שם דירה
ששכר הסבא מיהודי דתי, בעל בתי מלון ובתים רבים במקום. אני זוכר שבשבת עבר הסבא
לפני התיבה בבית הכנסת בתפילת מוסף, כאשר המקום היה מלא מתפללים. כשחזרנו הביתה כבר
הורגש מתח באוויר וחשש למלחמה.
ואמנם המלחמה לא איחרה לבוא. בראשון בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את פולין והיה זה
האות לפרוץ מלחמת העולם השנייה. את תוצאותיה ליהודים אף אחד לא שיער אז.
ממרחק של זמן ניתן לראות את השנים 1939-1941 במזרח פולין כתקופת מעבר בין השלטון
הפולני לבין הכיבוש הגרמני. שבועות לפני פרוץ המלחמה כבר הורגש מתח רב. במקומות
שונים פרצו שריפות, שכנראה הוצתו ע"י מחבלים אוקראינים. לא רחוק מבוטשאטש נשרפה
עיירה שלמה, פוטוק־זלוטי. הנפגעים העיקריים היו כמובן יהודים. בין הנפגעים בשריפה
היה נכד הסבתא בלצ'י, בנעם ברגר, שכל רכושו נשרף שם והוא בא עם משפחתו לגור בעירנו.
אצלנו החיים עדיין נמשכו כרגיל.
כל חיי השיגרה הנורמליים הסתיימו כאשר ב־1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.
ב־1 בספטמבר היה יום יפה, כאשר הופיעו מטוסים גרמניים בשמיים והפציצו את גשר הרכבת
על נהר הםטריפה. אנחנו הילדים, שהיינו בבית הספר, רצנו מהר הביתה, לראות האם האבא
עדיין בבית, או כבר גויס לצבא. עדיין לא הבנו מה זו מלחמה. הגענו, אני ואחותי ז"ל,
לחנות הורי, והנה הכול עדיין מתנהל כרגיל ואבא עדיין בעסק. כבר באותו יום התחילו
תנועות צבא. יחידת הצבא הפולני שהייתה מוצבת בעיר עזבה לכיוון מערב, להשתתף בהגנת
פולין. על חלונות הבתים הדביקו נייר דבק, שבמקרה של הפצצה הזכוכית לא תתפזר בבית.
דודי בן־ציון, שהיה בהגנה האזרחית, קיבל מסכת גז מטעם העירייה נגד גזים שאולי יוטלו
ממטוסים גרמניים. כמה צעירים יהודים קיבלו צווי גיוס לצבא הפולני. רובם נפלו בשבי
הגרמני וניספו במחנות ריכוז, ביניהם היה חבר של הדוד אברהם, פישל וילנר. הוא עוד
כתב כמה גלויות מהמחנה שבו היה עצור ושבו גם ניספה.
כבר אחרי ימים ספורים התחילה הנסיגה של הצבא הפולני המובס ומה שנשאר ממנו. הנסיגה
הייתה דרך בוטשאטש לכיוון הגבול הרומני בזלשציקי, שלא הייתה רחוקה. גם אצולה פולנית
ופקידות גבוהה זרמו לכיוון הגבול הרומני. בין הבורחים היה גם רוזן העיר פוטוצקי
וה"סטרוסה" (מושל העיר). ה"סטרוסה" האנטישמי שהיה תמיד צועק: יהודים לפלסטינה (חבל
שלא שמעו בקולו), הגיע בעצמו לפלסטינה כפליט. בארץ פגשו אותו יהודים בני עירנו,
שעלו לארץ בין שתי מלחמות העולם, והזכירו לו נשכחות.
בוטשאטש נכבשה כשבוע אחרי פרוץ המלחמה ע"י הצבא הסובייטי. לפי הסכם שעשו שרי החוץ
מולוטוב וריבנטרופ לחלוקת פולין בין רוסיה וגרמניה, עברה מזרח פולין לידי
הסובייטים. כמה חיילים פולנים עוד ירו קצת יריות מההר שעליו עמד המבצר השומם. אנחנו
ירדנו למרתף הבית כדי לא להיפגע, אך היורים חוסלו מהר מאוד ע"י הרוסים שירו לכיוון
המבצר שמעל לביתנו.
צבא רוסי אדיר שטף את העיר בדרכו מערבה. ימים רבים עברו דרך העיר טנקים, תותחים
וחילות אחרים לאין ספור. צבא זה התקבל בשמחה ובנשיקות ע"י הקומוניסטים המקומיים,
רובם יהודים, בנים ובנות למשפחות מהמעמד הבינוני והדתי. קבלת פנים זו הרגיזה לא מעט
את הפולנים שאיבדו את עצמאותם ואת האוקראינים שחיכו לגרמנים. הם זכרו להם את זה
ונקמו בהם כאשר הגרמנים כבשו את העיר ב־ 1941. זה לא ארך זמן רב וחלק גדול מאותם
הקומוניסטים ראו שזהו משיח שקר. בינתיים רובם קיבלו תפקידים בשלטון החדש כפקידים
גבוהים או כשוטרים. היו ביניהם גם בניהם של חסידיה שהתפללו בקלויז של חסידי
טשורטקוב. יושי הלר, בנו של מיכאל הלו־ שחבש שטריימל, שייע מילר ואחותו, שאביהם
מאיר שוחט גם הוא חבש שטריימל והיה גם שוחט וגם מוהל(הוא היה גם המוהל שלי) ויהודי
חסיד שהתפלל בקלויז. אחת מפעולותיהם הראשונות של הסובייטים הייתה מעצר בעלי האחוזות
ושליחתם לסיביר. גם ציונים ידועים נעצרו ואחד מהם, גוטפריד, מת במעצר. הוא היה
מהמפלגה הרוויזיוניסטית וסיפרו אז שהקומוניסטים היהודים הביאו למעצרו.
העיר הוצפה באותה תקופה בפליטים יהודים שנמלטו ממערב פולין שאותה כבשו הגרמנים.
רובם היו גברים שהשאירו את משפחותיהם מאחור. הייתה אז שמועה שהגרמנים מחפשים רק את
הגברים, ולכן היו אלה הגברים שברחו. היהודים המקומיים עשו מאמצים לבוא לעזרתם, כפי
יכולתם. זכורני שתמיד היו פליטים מסבים לשולחן האוכל בביתנו. הפליטים לא נשארו זמן
רב בעיר. השלטונות הסובייטיים ערכו רישום של הפליטים שביקשו לחזור לאיזור הכיבוש
הגרמני ולמשפחותיהם. כמעט כולם נרשמו לחזור הביתה. הם עדיין לא ידעו מה מחכה להם
מהגרמנים. אולם הסובייטים כלל לא התכוונו להחזירם לאיזור הגרמני.
באחד מימי שישי בלילה הופיעו יחידות מיוחדות של הנ.ק.ו.ד. (המשטרה הפוליטית)
במקומות מגוריהם של הפליטים, עצרו אותם והובילו אותם לתחנת הרכבת, שם עמדה רכבת משא
שחלונותיה רושתו בתיל דוקרני. הפליטים הוכנסו לתוך הקרונות ונשלחו לעומק רוסיה,
לסיביר. באותו ליל שבת בוצע הדבר בכל ערי מזרח פולין שהיו בשליטת הסובייטים. באותו
זמן התקבל שילוח הפליטים לסיביר כאסון גדול, אך בדיעבד הציל הגירוש את חייהם
מהשואה, מבלי שהסובייטים התכוונו לכך. במשך כל השבת עמדה הרכבת בתחנה, מוקפת
שומרים, ויהודי העיר מנסים להעביר לפליטים חבילות מזון. בין המגורשים היה גם לייביש
פרנקל, חברו הטוב של הדוד משה הלד, אשתו ובתם הקטנה. הם היחידים ששרדו ממשפחת פרנקל
שהושמדה בשואה.
תקופה קצרה אחרי הכיבוש הסובייטי חוסלו כל העסקים הפרטיים, שכן אסור היה לנהל עסק
פרטי במשטר קומוניסטי. הרבה סחורות מהחנויות הוסתרו ע"י בעליהן בכל מיני מקומות
והשלטון היה עורך חיפושים בבתים על מנת לגלות את הסחורות. פעם בא יושי הלר לערוך
חיפוש אצלנו בבית. הוא אמר אז לאימי שמאוד לא נעים לו שדווקא הוא נשלח לבצע את
החיפוש. ואמנם, הוא ערך חיפוש לכאורה. בעלי המלאכה כגון חייטים, סנדלרים, פרוונים
ואחרים אורגנו בקואופרטיבים והיו חייבים לעבוד בשבתות ואפילו ביום כיפור. איחור
לעבודה או אי הופעה לעבודה נענשו במעצר של שנים.
השלטון החדש חייב את כל התושבים לקבל פספורטים (תעודות זיהוי). סוגי הפספורטים
ניתנו לפי מעמדו של כל תושב לפני הכיבוש. אלה שהיו עשירים או לא כשרים מבחינה
פוליטית, קיבלו פספורטים מיוחדים והיו מועמדים להישלח לסיביר. דודי בן־ציון ואברהם
קיבלו פספורטים כאלה, ובן־ציון היה חושש ללון בבית והיה מחליף את מקומות הלינה.
מנפיק הפספורטים היה שכן שלנו דוד אייזיק סגל, חבר המפלגה הקומוניסטית, שבזמנו גורש
מארץ ישראל ע"י הבריטים בגלל היותו חבר במפלגה. כאשר שאל אותו הדוד אברהם: למה אתה
נותן לי פספורט כזה, הרי אתה יודע מה הפירוש של זה, הוא ענה לו: בך אמר הרבי, כנראה
לא התפללת טוב ביום כיפור. יש לציין שהרוסים לא הספיקו לעצור את בעלי הפספורטים
האלה וחבל, שכן שילוחם לסיביר היה מציל את חייהם מהשואה.
רוב היהודים שהתפרנסו לפני המלחמה ממסחר היו עכשיו מחוסרי עבודה והתפרנסו ממכירת
חפצים, או סחורות שהוסתרו. כל אחד חיפש לעבוד בעבודה פרודוקטיבית על מנת לקבל תעודה
שהוא עסוק. בקירבת העיר היו שדות של כבול ששימש להסקה. מנהל השדות האלה היה בן
דודנו אליהו ברגר. הוא העסיק הרבה יהודים מהעיר, ביניהם היה גם אבי משה, על מנת
להוכיח שהם עובדים במקום ובעבודה חיונית.
יש לציין שהיו גם דברים חיוביים במשטר החדש. בשטח החינוך הכללי חל שינוי גדול
לטובה. השלטונות הפולניים האנטישמיים הגבילו בזמנו ואף פסלו לגמרי כניסת תלמידים
יהודים לגימנסיה. אחותי שרה ז"ל, שגמרה בית ספר עממי (במקביל היא למדה ב"בית
יעקב"), לא יכלה להמשיך ללמוד בגימנסיה על אף היותה תלמידה מצטיינת. עם כניסת
הסובייטים נפתחו כל בתי הספר לתלמידים יהודים ולמורים יהודים. לא הייתה שום
אנטישמיות והיה שוויון בין יהודים ולא יהודים.
צבא רוסי רב התמקם בעיר, וביניהם היו קצינים יהודים רבים שדיברו אידיש. בעיר הוחרמו
חדרים בדירות התושבים עבור הקצינים. גם אצלנו הוחרם הסלון בדירה ובו השתכן קצין
רוסי יהודי עם אשתו ובנו הקטן. היחסים ביניהם ובין משפחתנו היו מאוד ידידותיים.
כאשר התקיימה חתונה בביתנו, שבה התחתנו מלך וקסמן וכלתו סושע (שהיתה גם בת דודתו)
שגרו בדירת הגג אצלנו, ישב בראש השולחן הקצין הרוסי היהודי זכרביץ מהעיר ז'יטומיד.
אשתו של הקצין לא הייתה יהודייה, אבל סיפרה שאביו של בעלה הולך עדיין כל יום לבית
הכנסת. בשנים האלה של שלטון סובייטי בתי הכנסת היו פתוחים ובהם התפללו כרגיל. סבא
פרץ היה לובש בשבת את השטריימל ובדרך לקלויז אף אחד לא העז להעיר או לפגוע.
בעיר נפתחו כל מיני מוסדות תרבות ובהם תיאטרון יהודי באידיש וכאשר היו צריכים קיטל
להצגה שלהם היו באים לקחת בהשאלה את הקיטל של הסבא. אף אחד לא העז לסרב. פעם הם
לקחו את הקיטל ולא החזירו והיה צורך לתפור אחד חדש.
בשנת 1940 עוד היתה שמחה במשפחה כאשר דודי אברהם הלד התארס. הוא התארס עם בחורה
מהעיר קולומאי, אחייניתו של הרב מבוטשאטש הרב וילק. האירוסין התקיימו בחוג המשפחה
בלבד עם מעט מוזמנים, רק קרובי משפחה. באירוסין היו גם הדודה מירצ'י, אחות הסבתא
רחל, ושמואל בעלה ובנם הבכור בנעם. לצערנו התקיימו רק אירוסין, שכן חתונה כבר לא
התקיימה. שניהם ניספו בשואה. הכלה הייתה מאוד יפה, מבית חרדי.
עם התגברות המתיחות בין הסובייטים והגרמנים הוזז כל הצבא הסובייטי שהיה מוצב בעיר
מערבה. גם הקצין הרוסי (היהודי) שגר אצלנו עזב עם משפחתו לכיוון הגבול הגרמני.
תנועות צבא גדולות זרמו לכיוון הגבול, דבר שלא בישר טובות.
את הפסח עוד חגגנו כרגיל כמו לפני המלחמה. את המצות אפו אצל משפחת ברגר בכפר. להם
היה תנור גדול, שכן בכפר לא היו קונים לחם אלא אופים פעם בשבוע לכל השבוע. התנור
הזה הוכשר בהשגחת הסבא פרץ וכל המשפחה עלתה לכפר לאפות את המצות. אבי משה ז"ל היה
האופה. הוא היה עומד ליד פתח התנור, מכניס את הבצק שהוגש לו ומוציא את המצות
המוכנות. הבן הצעיר של משפחת ברגר, אברהם, היה בוקע את העצים להסקת התנור וכל
האחרים היו לשים את הבצק. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את הבית והמשק של משפחת
ברגר, וגם האחרונה.
החודשים הראשונים של 1941 כבר היו חודשי מתח ופחד מהבאות ומן האפשרות של מלחמה,
שאמנם לא איחרה לבוא.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן