גיבורי השואה

סיפור מאת ישראל מונצ'ר ניצול שואה

אני בעצמי ניצול שואה מבוצ'אץ', על עצמי כבר כתבתי בספר "ניצול שואה מבוצ'אץ"' .

הסיפור הפעם הוא לא רק על עצמי אלא על כל "גיבורי השואה". ולפי דעתי , אחד שעבר את השואה בתור ילד מגיל 5 עד 11 והסתתרתי עם אימא שהייתה בגיל 25 עד 35 , אני יכול לקבוע בוודאות ש"גיבורי השואה" הם האמהות והילדים הקטנים , מגיל חמש ומעלה. אני לא מדבר על תינוקות שלא הבינו מה קורה להם , ונם היו הקורבנות האמיתיים . עד היום שאני חושב עם עצמי , אני כל הזמן חושב על האמהות והילדים , מה הם עברו, ולפי דעתי לא כתבו מספיק ספרים , או בכלל לא. באיזה מצב נפשי היו האמהות , שראו את מצבם של ילדיהם בלי שום יכולת להושיע , זה דבר שזועק לשמיים . לכן אני רוצה קצת לספר על כמה אמהות ולנסות להיכנס קצת לנפשן למרות שאני לא סופר ולא פסיכולוג , אבל הרגש שלי והשיפוט שלי עמוק !טהור כי אני הייתי שם!

לפני כמה שנים הייתי בקורס ביד ושם בכדי ללמוד לספר על השואה . כל אחד מהמשתתפים היה צריך לספר סיפור קצר, של שבע דקות. בין המשתתפים הייתה אישה אחת שסיפרה שהיא הייתה בבונקר בזמן האקציה שהייתה בעיירה שלה, היו שמה כמה גברים ונשים ורובם היו בני משפחה אחת. האישה סיפרה שגם אחותה הייתה שם עם תינוק בן חמישה חודשים. הם היו כמה ימים בבונקר , ובשיא האקציה הם שמעו את קולות הירי , צעקות ובכי, התינוק  של אחותה התחיל לבכות מפחד ומרעב, וכל האנשים שהיו בבונקר רצו להשתיק את התינוק כי פחדו שיגלו אותם. האם הבינה מה זה להשתיק את התינוק. ואז
היא החליטה לבד לעשות את זה. זאת דילמה נוראית , מצד אחד היא לא הייתה מסוגלת לראות במו עיניה איך חונקים את תינוקה , ומצד שני היא במו ידיה הייתה צריכה לחנוק את התינוק שלה. קשה מאוד לשפוט אותה וגם אני לא מומחה לזה. אני גם חושב שלאף אחד אין זכות לשפוט אותה עד שהוא לא נקלע למצב כזה, או שהיו מגלים את הבונקר והורגים את כולם , או לחנוק את התינוק , שהוא , בשום מצב , לא היה שורד את השואה, כמובן שהאישה סיפרה את הסיפור, וזה עוד על אחותה , אז כולנו בכינו יחד איתה.
לכן אני קורא לאמהות גיבורות , איזה כוח נתן לה לעשות דבר כזה ובאיזה מצב נפשי קשה היא הייתה בזמן שעשתה את זה , זה ממש מזעזע אבל זה מקרה שרק פסיכיאטרים יכולים לפענח.
וזה אחד מאלפי סיפורים כאלו שהאמהות הגיבורות היו צריכות להתמודד.
לקראת סוף המלחמה הגענו לאיזו עיירה , שנכבשה כבר על ידי הרוסים , ושמה פגשנו אישה אחת עם שני ילדים . היא סיפרה שהתחבאה באיזה מרתף למעלה משנה , למרות שאנחנו עברנו סבל רב היה קשה לראות אותם , שהם יצאו מחושך לאור הם כמעט לא ראו בעיניים , נוסף לזה הם התקשו ללכת מרוב שהיו מקופלים במרתף. זאת לפי דעתי גבורה.
הכוח הנפשי החזק של האימא שראתה את שני הילדים שלה שוכבים במרתף , בקור , ברעב עם בינים , הרי במצב זה אפשר לאבד את השפיות , אך הכוח שאלוהים נתן להם והתקווה שבכל זאת האסון הזה יגמר והרצון להישאר בחיים אחרי כל הסבל , זה נתן את הכוח להמשיך ולא לאבד את השפיות,
והילדים ,שהיו בערך' בגילאי עשר , היו גיבורים שלעצמם. קשה לי להעלות על הדעת שמישהו היום מבין את משמעות הדבר. שילדים בני עשר לא בוכים , לא שואלים שאלות למה הם במצב הזה , למה ברחו מבתיהם , למה אין אוכל , למה קר... הייתה להם בגרות נפשית כמו מבוגר. הם הבינו את המצב וידעו שאסור לבקש כלום כי אין מי שייתן ואסור לבכות כי יתפסו אותם ויהרגו אותם, זאת הייתה הגבורה של הילדים . וזה עזר הרבה לאמהות , כי הן לא יכלו להושיע להן בכלום.

כמובן אחת הגיבורות זו האימא שלי. בעיירה שלנו היו ארבע אקציות , תמיד בקשו מאתנו שכנים ומכרים שנצטרף אליהם בבונקר ותמיד סירבנו, והודות לכך נשארנו בחיים. כי תמיד גילו את הבונקרים, תמיד ברחנו איך שהתחילה האקציה . וגם מהגטו ברחנו ואז חיינו במסתור מסביב לכפרים בשדות, אם זה בקיץ החם ואם זה בחורף הקשה ובשלג. אקציה אחת אני הייתי חולה מאוד , שמענו המון יריות וצעקות של הגרמנים והאימא העירה אותי ואמדה "בוא נברח מהר" , אני לא יכולתי לקום היה לי חום גבוה והייתי חלש , אני זוכר עד היום כמה הבנתי את המצב , ואני בערך בן שש או שבע , אומר לאימא " אימא תברחי את ותשאירי אותי פה כי אין לי כוח לברוח " היה אז חורף קר ושלג ירד , בגדים כמעט לא היו לנו רק סחבות, ובלי נעליים רק כפכפים מעץ וקש. אז אימא לא חשבה הרבה , שמה אותי על הגב - וככה היא רצה. תוך שריקות הכדורים שעפו מעל ראשה , בקור וברוח החזקה , וגם הייתה צריכה לחצות את הנהר שהיה קפוא, עד שהגענו לכפר ושם התחבאנו בשדות.
האם זאת לא גבורה? היא הייתה בסכנת מוות וסיכנה את עצמה רק בכדי להציל את ילדה.
ובאיזו מצוקה נפשית היא הייתה קשה לחשוב על זה אפילו.
היינו פעם אצל איכר אחד שהחזיק אותנו ברפת כי אני הייתי' חולה זה היה חורף כך שגם הפרה הייתה איתנו. אני שכבתי שמה , ככה סיפרו לי, בערך עשרה ימים קודח מחום עם עיניים סגורות ובלי הכרה. היום אני חושב על זה מה הרגישה האימא , שרואה שהילד שלה שוכב וכמעט מת - והיא לא יכולה לעשות כלום , רק ישבה ובכתה והתפללה לאלוהים . וזה כנראה עזר. האיכר שראה את מצבי אמר לאימא שהוא הולך לחפור בור ואחרי המלחמה היא תיקח אותי, אחרי שהוא חזר מחפירת הבור לקחת אותי , אז פתאום הרמתי את הראש ואמרתי "אני צמא" . וזה היה אחד הניסים של השואה הזאת.
אחרי זה רוב הזמן שכבנו בשדות של תבואה , וכאן ברצוני להדגיש את גבורת הילדים.
שכבנו ככה בלי אוכל ובלי מים ובלי תחושת זמן , לא ידענו תאריכים או איזה יום או שבת , כמו חיות. זה היה קיץ אבל יש גשמים וכל הזמן עם אותם הבגדים והיינו מתכסים בשמיכה רטובה. האימא פחדה לצאת מהשדה לכן אני בתור ילד , אולי בן שמונה , הייתי יוצא מהשדה והולך לכפר , בערך כמה קילומטרים , וכל זה בלילה בחושך כי ביום גם אני פחדתי שיתפסו אותי ואז יגלו גם את אימא , הייתי מגיע לכפר ואז נכנס לאיזה בית ומבקש חתיכת לחם. בדרך הייתי ממלא שני בקבוקים במים , מהשלוליות של הגשמים , והמים היו מלאים בראשנים של דגים או צפרדעים. היה יורד גשם , בדקים ורעמים , ובכדי למצוא את האימא בשדה הייתי עושה סימני דרך עם אבנים , ובכדי לראות לאן ללכת הייתי מחכה לברק שיאיר את הדרך, גם שהבאתי קצת לחם ומים אז חלקנו את זה לכמה מנות בשביל כל היום עד שיצאתי שוב למחרת. ואם היה גשם חזק במיוחד לא היינו אוכלים הכול אלא
משאירים בשביל מחר. זאת הייתה ה"גבורה" של הילדים. שהייתה להם בגרות נפשית כמו לנערים בני עשרים היום. חבל שהדור הצעיר של היום לא לוקח דוגמה , אם היו קוראים על השואה זה היה מלמד אותם להיות פחות מפונקים ולהיות יותר עצמאיים , והיו לומדים מה זה,שאין , או לחיות בתנאים פחות נוחים.
כך שרדתי את השואה והאימא הגיבורה ניצחה את השואה , שנשארה בחיים והצליחה לשמור על שני ילדיה. אך הגורל התאכזר אליה , לאחר שבאה לארץ והקימה משפחה חדשה נולדה לה בת. אבל בשנות השישים רכב צבאי דרס אותה למוות, ולא זכתה לקבל קצת נחת ולחתן את בתה.

סוף

ישראל מונצ'ר