סבא מנחם קריגל – מספר על שורשי המשפחה

אני מנחם קריגל – סבא של גיא מצד אביו – טל, (משבט לוי בישראל) נולדתי בבוצאץ (Buczacz) שבגליציה המזרחית, (אז פולין והיום אוקראינה), ב- 25 ביולי 1930.

בוצאץ, שנוסדה במאה ה-13 היא עיר שבה כ-30000 תושבים, ומתוכם כ-20000 יהודים. רוב היהודים התרכזו במרכז העיר. בידיהם היה רוב המסחר שבעיר.  גם רוב העוסקים במקצועות החופשיים, כמו של רופאים ועורכי דין היו  היהודים. 
העיר התבססה וגדלה בימי השלטון האוסטרי, שהחל בסוף המאה ה- 18 והייתה ידועה ברבניה ומשכיליה. ספרים לא מעטים נכתבו בה ומסחרה פרץ למרחוק.
בכל העולם ידוע,  הסופר הישראלי המפורסם בעל פרס נובל לספרות ש"י עגנון, שנולד וגדל בבוצא"ץ. הוא עזב בצעירותו את העיר, ב-1908 , עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ע"מ לעלות לארץ כחלוץ בעליה השנייה. מהארץ הוא נסע לגרמניה לרכוש השכלה, ולאחר שהייה גרמניה/ברלין, בשנות העשרים של המאה ה-20 הוא חזר לארץ והתישב בירושלים.  כאן  בירושלים כתב את מרבית ספריו. הסופר ש"י עגנון, ברוך הכשרון, נולד כ- שמואל יוסף צ'צ'קס, וכאשר תיאר בספריו את העיירה היהודית, השתמש בבוצא"ץ כמודל לספריו וכך שמה
נודע למרחקים.
גם משפחת הוריו של הפסיכולוג המפורסם, פרופ' זיגמונד פרויד מוצאה מבוצא"ץ. לפי המסופר בספר "בוטשאטש" בהוצאת "עם עובד" משנת 1956 : "הוריו של זיגמונד פרוינד, נולדו וחיו בבוצא"ץ. אביו, יעקב פרויד, נולד ב-1835. בהיותו בן תשע עשרה נשא אשה, שמתה עליו ובהיותו בן 42 שנה נשא אשה שניה, אמליה נתנזון. חמש בנות ושני בנים נולדו להם, והבכור שבהם היה זיגמונד פרויד.
השם פרויד בא, כפי שמראה אילן-היחש, מפריידה. בשנת 1812 בא פקיד אוסטרי לבוצאץ' וקבע לפי החוק, את שמותיהם המדויקים של התושבים. אז גם נקבע השם פרויד והיה מקובל על המשפחה כל הימים.
אביו של פרויד בא לווינה מבוצא"ץ. כפי שהיה נהוג אז, היו לא מעט צעירים יהודיים שנדדו לבירה. וכך גם אביו של זיגמונד פרויד בא לווינה מבוצא"ץ. בווינה עסק אבי זגמונד בעמילות מכס,  כלומר מסייע היה בידי סוחרים בני מולדתו בקניותיהם בווינה.
בבוצ'ץ התקיימו חיי יהודים תוססים. היו יהודים חרדים ודתיים מכל הגוונים, היו מסורתיים וגם חילוניים. כל התנועות הציוניות ניהלו פעילות עניפה, תוך כדי הכשרה לעליה לארץ ישראל. חינוך יהודי דתי לילדי המקום התקיים ב"חדרים" הרבים וגם בישיבות. אך ילדי ה"ציונים" למדו
השכלה ושפה עברית בבית ספר עברי מרשת "תרבות" הנפוצה בפולין של אז – לפני השואה.

שמי העברי הוענק לי, על שם סבי מצד אבי – מנדל קריגל, אשר נפטר בשנת 1924.
סיפרו לי כי היה תלמיד חכם, איש מאוד נבון, נשוא פנים ומכובד מאוד בקהילה.
מנדל קריגל, היה איש אמיד וילדיו רכשו השכלה. לסבי מנדל, היו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, אשר נפטרה : אברהם, אשר היגר לארה"ב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה,
טמה אשר התחתנה עם פנחס הירשהורן – אשר הפכו בין עשירי העיר, יהודה ליב – לפי הידוע לי, עסק במסחר תבואות, ושרה (סלקה), אשר התחתנה עם גולדברג. הם חיו בהמבורג-גרמניה ועסקו ביבוא ומסחר של ביצים. אבי התגורר אצל אחותו ועבד אצלם בהמבורג כשנה, ב-1919.
מאשתו השניה – ברכה שהיא סבתי אשר נרצחה באקציה השלישית בפברואר 1943, היו חמישה ילדים. דודה לאה, התחתנה עם הרשל קליינר,אשר היתה לו חנות למסחר בדים בבוצ'ץ – היו להם שני ילדים. הבן הגדול, בנימין (בניו), סיים למודי כלכלה ברומא – נספה בשואה עם אשתו גיזיה. ב-1941 נולד להם בן אחד אמיל , אשר ניצל בעזרת דודתו פרידזיה (אחותו של בניו) והועבר לפראג ע"י קצין גסטאפו. אמיל היום פרופסור לרפואה באוניברסיטת מק-גיל במונטריאול/קנדה.
הבת (הצעירה) של הקליינרים - פרידזיה למדה רפואה בפראג. כאשר הנאצים כבשו את פראג במרץ 1938, היא התחתנה עם פקיד בנק ממוצא צ'כי בשם ריכרד סקמנה.  נולדו להם שני ילדים, והם אימצו וגידלו גם את הבן של אחיה – אמיל.
דוד מוניו (מרדכי)  למד רפואת שניים בוינה, ונשאר שם לעסוק במקצוע. ב-1938 כאשר הנאצים השתלטו על אוסטריה, הוא הושלך למחנה ריכוז בדכאו. ב-1939, חבריו מארה"ב שילמו הרבה כופר, ע"מ לשחררו מדכאו, והוא היגר לארה"ב , שם עסק במקצוע של רפואת שיניים
ב- פורטלנד/אורגון  - לא היו לו ילדים.
הדוד הרמן (צבי) התחתן עם גניה שולמן, היה מורה מכובד בעיר. היתה להם בת אחת בשם פלה.
הדוד נרצח (יחד עם אחי יצחק ובן דודי יוסף לנדמן ועוד כ-385 צעירים משכילים), כחודש וחצי לאחר הכבוש הגרמני, ב- 28.8.1941.  אשתו גניה ובתו פלה (פנינה) נרצחו בעיר ב- 1943.
אבי– נפתלי ואחותו גניה, היו תאומים והיו הילדים הצעירים של מנדל וברכה קריגל.
דודתי -  אחותו התאומה של אבי - גניה נישאה לישראל לנדמן. הוא נרצח מיד לאחר הכבוש,
כשבועיים לפני רצח בנו יוסף (המכונה בובי). היו להם שני ילדים. כאמור הבן הגדול יוסף ועוד בת בשם הלה – בת דודתי, אשר ניצלה מהשואה. היא נשואה למרדכי (מוניו) באואר, חברו הטוב של אחיה יוסף (בובי). מוניו שרת בזמן המלחמה בצבא האדום. הם מתגוררים היום בחיפה.

אבי נפתלי נולד בנובמבר 1897, למד בבית ספר למסחר. בזמן מלחמת העולם הראשונה, משנת 1916 ועד 1918 – זמן סיום המלחמה שרת בצבא אוסטרו/אונגרי. כאמור, כשנה התגורר ועבד אצל אחותו בהמבורג/גרמניה.  ב-1919 לאחר שובו מהמבורג הכיר את אימי חנה לבית רוזנשטוק מהעיירה הסמוכה לבוצ'ץ – יזלובצה. אימי נולדה במרץ 1898, דהיינו הייתה צעירה מאבי כחצי שנה. הם התחתנו ב-1920, ועברו לגור בבוצ'ץ בדירה , בבית המשפחתי, אשר סבא מנדל קריגל בנה לילדיו.

סבי מצד אימי – אפרים רוזנשטוק, לפני מלחמת העולם הראשונה היה איש עשיר מאוד. הוא סחר באדמות ויערות בסביבה. במלחמה הפסיד הרבה מרכושו, אך עדיין נחשב ליהודי אמיד בעיירה. סבי נפטר ב-1936 בעיירת יזלובצה, כאשר הייתי ילד קטן. סבתי מצד אימי – רבקה נפטרה עוד לפני הולדתי. היו להם ארבעה ילדים. אימי חנה הבכורה, אדולף השני, אסתר השלישית ויוסף הרביעי, כולם נספו בשואה.
אמי שהיתה הגדולה בין ילדיו קבלה נדוניה יפה לנשואים. בכסף אימי וגם של אבי הם פתחו בית מסחר גדול לממכר בדים. נחשבו לאמידים. נולדו להם שלושה ילדים. אחותי שרה (סופי) נולדה ב- 3.5.1921, אישה יפיפיה, למדה את מקצוע האחות ועבדה בו, גם בזמן הנאצי. כשנה וחצי היא התגוררה בעזרת מכרים בעיר לבוב, על פי תעודות מזויפות של צעירה ממוצא פולני, וכך גם ניצלה. בצעירותה הייתה יחד עם אחי בתנועת הנוער בית"ר. היא אמורה הייתה יחד עם בן-דודי ועוד צעירים לעלות לארץ ישראל בעליה ב' של תנועת בית"ר. הם עזבו את העיר לוורשה באוגוסט 1939. אך לחוסר מזלם, מלחמת העולם פרצה ב- 1 לספטמבר, והגבולות מפולין נסגרו, והם אולצו  לחזור הביתה, כאשר העיר כבר הייתה בשלטון רוסי. 
החל משנת 1946 אחותי גרה בניו יורק. יש לה שלושה ילדים.
הבן הגדול שלה נורמן, נשוי לברברה, גרים בני-גרזי ויש להם שני בנים.
הבן השני דני, נשוי לפת, מתגורר בסן-דייגו/קליפורניה – אין להם ילדים. 
הבת ננסי-אלן, נשואה לרוברט, גם היא מתגוררת בסן-דייגו/קליפורניה. יש להם שני ילדים: הילד זכריה בן 12.5 שנים, והילדה צ'לסי בת 11.5 שנים.

אחי יצחק (אוזיו), נולד ב- 14 לאוקטובר 1922. הוא היה בעל גוף אטלטי והיה ספורטאי. אחי היה תלמיד מצטיין, במיוחד במטמטיקה. הוא סיים את הגימנזיה בבוצ'ץ בהצטיינות ואמור היה להתחיל בלימודי הנדסה בבירת האיזור – בטכניון של לבוב. אולם הגרמנים/הנאצים כבשו את העיר ב- 5 ליולי 1941. ובסוף אוגוסט הם אספו את הצעירים המשכילים כ- 385, ורצחו אותם ביער מחוץ לעיר. ביניהם היה גם אחי.  

אני הקטן במשפחה, וגם קטן הנכדים של סבתי אשר פינקה אותי , גדלתי בסביבה חמה.  אני הלכתי לגן יהודי, אשר הגננת לימדה אותנו שירים עבריים. כאשר גדלתי הלכתי בשעות הבוקר  לבית ספר ממלכתי פולני, ובשעות אחר הצהרים הורי שלחו אותי ללמוד עברית לבית ספר "תרבות" בהנהלתו של ד"ר פרנהוף. ואמנם כאשר עליתי ארצה, ידעתי מעט עברית והיו לי יסודות מוצקים לרכישת השפה.

בית אבי, היה בית ציוני מאוד. אבי תמיד טען, כי ליהודים בפולין האנטישמית אין עתיד בטוח. הוא שאף לעלות לארץ ישראל, לבנות מולדת ליהודים ולעסוק בחקלאות. לפי המסופר ע"י אימי ב-1935 הם קנו כ- 30 דונם בסביבות פתח תקוה ע"מ להקים משק חקלאי. לשם כך הם מכרו את חנות הבדים ואת כל ריהוט הבית. בחורף אותה שנה, למרות שאבי היה חולה גריפה, הוא נסע חולה לורשה הבירה ע"מ להסדיר את הסרטיפיקטים (רשיונות עליה) מהקונסוליה הבריטית. היינו אמורים לעלות בעליית הקפיטליסטים. מתן הסרטיפיקט היה מותנה, כי משפחה המקבלת אותו, חייבת להוכיח על כל נפש 1000 לירות שטרלינג – הון עתק באותם הזמנים.
כתוצאת קירור הגריפה התפתחה אצל אבי דלקת פרקים חזקה, והתסבוכת גרמה למחלת לב קשה. התרופות באותם הזמנים, לא יכלו לרפא אותו. אין כל ספק, שאם התרופות האנטיביוטיות של היום הוא היה נרפא מהר. כמובן שמחלת אבי הורידה מהפרק את ההגירה לארץ ישראל. ואז נוצר מצב חדש. תקופה מסוימת, משפחה בת 5 נפשות ממשיכה להתקיים, מהמזומנים ללא הכנסה. אבי חייב היה לחפש איזשהו עסק אשר יכול לענות על מצב בריאותו הקשה. היה איזה הסכם בין בעל אחוזה בסביבה, שמשפחתי קנו פרות, הוא תיחזק אותם ושניהם התחלקו עם תוצרת החלב. כל זה איפשר קיום הוגן, עד שב- ספטמבר 1939 פרצה המלחמה, שהפכה למלחמת עולם. לפי ההסכם בין גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית (המכונה, הסכם ריבנטרופ – מולוטוב), מזרח פולין נכבשה ע"י הצבא הרוסי (הסוביטי). ואמנם ב-17 לספטמבר 1939 העיר בוצ'ץ עברה לשלטון הסוביטים. המשטר החדש הלאים את כל האחוזות וכל אשר בהם ללא כל תמורה, וכך משפחתי נשארה ללא כל אמצעי קיום בבת אחת. מחלתו של אבי החריפה מאוד, והוא נפטר ב-29 לדצמבר 1939, והא סה"כ בן 42. אני הפכתי יתום בן 9 – מאבי.
לפי המסורת הלכתי כל יום לבית הכנסת במשך 11 חודש לומר קדיש יתום על אבי.
אחותי עבדה בתור אחות בבית החולים הממשלתי, אחי למד עדיין בגימנזיה – ולפי הידוע לי היום היתה מצוקה כלכלית. אני בתור ילד לא הרגשתי בזאת, והמשכתי את חיי.
המשטר הקומוניסטי אסר לקיים בתי ספר עבריים/ציוניים, ולכן אימי הביאה הביתה מורה פרטי לעברית בשם קופלר. במשך שנה למדתי בבית ספר יידיש, ושנה שניה בבית ספר אוקראיני.
 
 השלטון הסוביטי/הרוסי התקיים כשנתיים. ב-22 ליוני 1941 הגרמנים התקיפו בהפתעה את  ברית המועצות, בהתקפה המכונה – "מבצע ברברוסה". העיר בוצ'ץ נכבשה ע"י הצבא הגרמני בשבת בבוקר, ב- 5 ליולי 1941. למעשה לא היה קרב, כי הצבא הרוסי הנסוג עזב את העיר בערב הקודם. המחתרת האוקראינית, האנטי קומוניסטית, קיבלה את הגרמנים בפרחים.  
כבר לאחר ימים ספורים, מנהלת הכיבוש התחילה בפעולתה. הם נעזרו במשתפי הפעולה האוקראיניים.  הם הורו למנהיגי היהודים להקים נציגות היהודים, אשר תקרא "יודנראט", ולעזרתה משטרה יהודית שתקרא "אורדנונגסדינסט". על אלה הוטל לשתף פעולה עם הממשל
הגרמני, זאת אומרת להוציא לפועל את הגזירות שהוטלו. במהרה היהודים הוכרחו לעבור לרובעים מסוימים, ולעזוב את בתיהם מהאיזור שהיה אסור לשהייה על היהודים. במהרה האיזור היהודי הופך לגיטו. כך, אנחנו הוכרחנו לעזוב את בית המגורים  שלנו, ולעבור להצטופף עם משפחות אחרות. על ילדי היהודים נאסר ללכת לבית הספר. עסקי היהודים הוחרמו, והיהודים נזרקו ממקומות העבודה הממשלתיים. היהודים הוכרחו לעבוד עבודות משפילות, או נחטפו לעבודת כפייה. לאחר כשנה, באמצע התחילו "האקציות". "אקציה", פירוש המילה בגרמנית "פעולה". אלו היו אקציות/פעולות  של צייד יהודים, למשלוח ברכבת בהמות אטומות למחנה ההשמדה, או לאחר מכן לשם הריגה בבורות מחוץ העיר.
האקציה היתה נמשכת כיומיים, עד אשר מספר היהודים שנקבע להריגה היה מתמלא.
היהודים, היו מסתתרים במקומות מחבוא מוסתרים, שנקראו "בונקרים".
אחי יצחק, כאמור נרצח כבר כחודש וחצי לאחר תחילת הכיבוש הגרמני. אחותי שרה (סופי) שהיתה בת 21, לאחר האקציה הראשונה, קיבלה תעודות מזויפות של פולניה ועברה לעיר הגדולה  לבוב, ושם עבדה במשך השנתיים הנוספות של הכיבוש הגרמני.
אימי ואני, הסתתרנו וניצלנו במשך 4 אקציות של צייד למוות. החל מפברואר 1943, עברנו להסתתר אצל משפחה אוקראינית ידידה בשם "שצ'רבטה" (Szczerbata ) בכפר בשם סמינצ'ה, כ- 15 ק"מ מבוצ'ץ. שם הסתתרנו על עלית הגג, או במקומות מחבוא אחרים, במשך כ- שנה.
 המשפחה הידידה קיבלה הרבה כסף, אך יחד עם זאת הם סיכנו את חייהם, כי העונש על הסתרת יהודים, היה לפעמים מוות.
ב- 24 למרץ  1944 הצבא האדום (הרוסי) כבש את העיר בוצ'ץ. לאחר כמה ימים  המשפחה האוקראינית החזירה אותנו - את אימי ואותי - העירה. אמנם הדירה שלנו לא הייתה מאוישת , אבל היא הייתה ריקה ללא ריהוט וחפצים כלשהם. החורף באיזור הזה הוא קר מאוד ובלילות במיוחד שורר כפור  מקפיא. היו אנשים מכרים טובים, שעזרו לנו עם מעט אוכל.
אך פתאום, לאחר יום, הרגליים שלנו התחילו להתנפח. זה בגלל שבמשך שנה  לא הלכנו בכלל אלא היינו מוסתרים ללא תנועה, אזי השרירים התנוונו והתכווצו, וכשפתאום לאחר שנה התחלנו ללכת מחדש, הרגליים התנפחו, וההליכה התחילה להיות משימה קשה ומכאיבה מאוד.
לאחר כשבוע התבשרנו כי עקב הקרבות בסביבה,  העיר תיכבש בחזרה ע"י הגרמנים.
העיר הפכה לחזית, ואנחנו שנינו חולים חסרי יכולת ללכת, כמעט זחלנו במנוסה יחד עם הצבא הרוסי הנסוג. והנה פתאום עצרה עגלה עם חייל רוסי ע"מ לתפוס סוס דוהר, אשר כנראה רוכבו נהרג בחזית.
אימא שלי דחפה אותי לעגלה, ואז פתאום החייל הרוסי עלה לעגלה והדהיר את הסוסים עוד לפני שאמא שלי הספיקה לעלות, וכך היא נשארה מאחור ואני החולה לא הייתי מסוגל לקפוץ מהעגלה או לעזור לה לעלות לעגלה, וכך אבדה לי אימי לעולמים.
לאחר מספר קילומטרים מהעיר, החייל הרוסי זרק אותי מהעגלה. שם התאספו עוד כמה פליטים יהודיים. באותו הזמן הפיקוד הרוסי שלח משאית ועליה פצועים לבית חולים עורפי, ובאותה משאית שלחו גם אותנו מאיזור החזית.
אני כילד גלמוד תשוש עם רגליים נפוחות באיזור הקרבות נדדתי והגעתי לעיר זברז', כ – 50 ק"מ מהעיר שלנו. שם איזו משפחה יהודית עזרה לי ונתנה לי מחסה ראשוני כך שלאט לאט החלמתי.
העיר בוצ'ץ נכבשה מחדש ע"י הצבא הגרמני למשך כ- 3 חודשים ובתוך העיר נשארו  כ- 1000 יהודים אשר ניצלו ויצאו ממקומות המסתור בכפרים או ביערות. רוב היהודים האלה אשר לא הצליחו לברוח יחד עם הצבא הרוסי הנסוג ,נרצחו במשך הכיבוש הגרמני המחודש, מעטים ניצלו. כאמור גם אימי לא הצליחה לברוח.
לאחר כשלושה חודשים, לאחר הכיבוש המחודש ע"י הצבא האדום, חזרתי לבוצ'ץ לחפש את אימי. אף אחד מהניצולים לא ראה אותה ולא שמע עליה. אינני יודע, כיצד היא נהרגה.  אולי בהפצצה, ואולי ע"י כפריים אוקראינים, אשר חיפשו לרצוח יהודים – גם אחרים נהרגו כך. לאחר כמה ימים בבוצ'ץ והסביבה, כאשר לא מצאתי אף אחד מקרובי, חזרתי לעיירה, שהייתי שם במשך כ- 3 חודשים. חיפשתי מחסה למחיה. באותה העיר היה בית חולים צבאי גדול. בין הרופאים היתה רופאה קצינה יהודיה ועוד כמה קצינים יהודים. הם ביקשו ממפקד בית החולים, לספח אותי אליהם. הנוהג הזה היה מקובל בצבא הרוסי, שיחידות של הצבא היו אוספים יתומים ונותנים להם מחסה – מלבושים, אוכל ושינה. לאחר תקופה מסוימת היו שולחים אותם לבתי ספר בעורף של ברית המועצות. לילדים האלה היה גם סטאטוס בשם "נער הגדוד". נערים כאלה כאשר הסתפחו לגדודים הלוחמים, היו משתתפים בקרבות, והיו שגם הצטיינו.
באותם הימים של קיץ 1944, גם האיזור של לבוב שבו הייתה אחותי סופי שוחרר מהכיבוש הגרמני, וגם היא חזרה לבוצ'ץ לחפש ניצולים. שם נודע לה כי ניצלתי, ושחזרתי לעיר זברז'. היא יצאה למשא של חיפושים, ובמקרה כאשר ירדה מהמשאית שהביאה אותה לזברז', הייתי
באותה הסביבה, וכך נפגשנו. כמובן, עזבתי בהכרת תודה את בית החולים, ואת המשפחה היהודית אשר נתנו לי מחסה ראשוני, ולמחרת יצאנו לדירתה בלבוב.
לבוב – עיר גדולה מאוד, היא גם בירת האיזור. אחותי עבדה, ואני הלכתי לבית ספר. לא היה לי קל, כי מספר שנים החסרתי לימודים. אבל גם תקופת לימודים זו לא ארכה הרבה זמן, כי חלו תמורות. צריך לזכור, שהתקופה היא סוף שנת 1944, והמלחמה עדיין משתוללת ואכזרית.
חלק מפולין שוחררה מהכיבוש הנאצי. וממשלת ברית המועצות הגיעה להסכמה עם יתר המעצמות של ארה"ב ובריטניה, כי האיזור שלנו שסופח לברית המועצות ב – 1939, ישאר בשליטתה ויקרא "אוקראינה המערבית". ולכן, כל התושבים ממוצא פולני או יהודי בעלי אזרחות פולנית רשאים לעזוב את המקום ולעבור לגור בפולין.
וכך, בינואר 1945, עזבנו את לבוב והגענו לקרקוב. אני בקרקוב, מצאתי חברים והסתפחתי, לקבוצת ילדים יתומים, אשר נאספו ע"י תנועות ציוניות ע"מ להעלותינו לארץ ישראל. בתום מלחמת העולם השניה תנועות הנוער הציוניות החלו לחפש ילדים יתומים משארית הפליטה כדי לארגן קבוצות לשם עליה לארץ ישראל. אני הייתי בקבוצה כזו, שניתן לה השם "אחווה". בקבוצה הזו היה עימי גם בן-דודי מנחם – שניתן לו אותו השם כשלי ע"ש אותו הסבא. ב- 1 לספטמבר 1945, עברנו את הגבול של פולין לצ'כוסלובקיה, בתעודות מזויפות של  עקורים יהודים יווניים, שהיו במחנות ריכוז וחוזרים למולדתם היוונית. היות וכמובן לא ידענו יוונית, אבל גם השוטרים בגבול הפולנים לא ידעו להבדיל בין יוונית ועברית, לימדו אותנו שירים עבריים ואמרו לנו כי עלינו להשתמש במילים האלו ללא כל משמעות בגבול עם השוטרים, העיקר שלא יבינו אותנו. כך עברנו גבולות של צ'כוסלובקיה, לכוון של וינה באוסטריה, ומשם במעבר של איזורי הכיבוש מהאיזור הסובייטי לאיזור הכיבוש הבריטי בהרי האלפים. אחרי תקופת מה של שהייה במחנה עקורים, באיזור העיר גרץ האוסטרית, הועברנו לאיטליה באיזור וונציה, והכל בעזרת התעודות המזויפות של עקורים יוונים. גם הנסיעה ברכבות היו על חשבון "ארגון בין לאומי מטעם האו"מ הדואג לפליטים. באיטליה קיבלו אותנו חיילים ארצישראלים של פלוגות התובלה פלשתינאיות  של הצבא הבריטי, והעבירו אותנו למחנה עליית-הנוער  בעיירה "סלבינו", אשר נמצאת בצפון איטליה, כ – 60 ק"מ צפונית ממילנו.  מוסד הילדים בסלבינו, אורגן ע"י הבריגדה היהודית ובהנהלת חיילים ארצישראלים. כל הילדים שעברו את המוסד הזה ידועים  כ- "ילדי סלבינו". למדנו שם עברית וקצת השכלה, כהכנה לארץ ישראל. אחרי תקופה של חצי שנה,
בן-דודי מנחם ואני, נפרדנו מקבוצת "אחווה" ע"מ להקדים את העליה לארץ. בעזרת בן-דודי מרדכי (מוציו), שהיה רופא הקבוצה, הצטרפנו לקבוצת ילדים אחרת, שהקדימה לעלות.
ההעברה, מפולין, דרך ארצות אירופה ועד לעליה לארץ ישראל – אורגן ע"י המוסד לעליה ב' של
ארגון ההגנה והתנועה הציונית.
באותה התקופה ארץ ישראל נקראה "פלשטינה" והייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, ולא ניתן ליהודים חופשית לעלות ארצה. על כן המוסדות הלאומיים היהודיים, שלחו לארץ אוניות מעפילים, שיעלו לארץ ללא רשות השלטונות. וכך באמצע יוני 1946, הועלינו על ספינת מעפילים בעלת השם "ווג'ווד" כ- 1250 איש דחוסים בספינה קטנה. לקראת 26 ליוני הגענו לקרבת חיפה, וכמובן שעוד בלב ים חיל הים הבריטי השתלט על הספינה. למחרת ב- 27 ליוני הספינה נגררה לנמל חיפה, הורדנו ממנה ו הועברנו למחנה מעצר בעתלית.
הממשל הבריטי, הקציב כל חודש כ- 1500 רשיונות עליה שנקראו "סרטיפיקטים".
אנחנו נכללנו בהקצבה הזו, כך שב- 18 ליולי (לאחר 3 שבועות בעתלית) שוחררנו מעתלית והועברנו (מנחם ואני) ע"י מוסדות "עלית הנוער" לקיבוץ רמת יוחנן, והצטרפנו לקבוצה אחרת של  "חברת הנוער העולה", אשר כבר הייתה כבר במקום כחודשיים. אני סה"כ נער בן 16, והקבוצה של בנים ובנות באותו הגיל – כולם פליטי השואה. חלקם הסתתרו כמוני בכפרים, אבל רובם ניצולי מחנות הריכוז. מסגרת של חברות הנוער הייתה למשך שנתיים. חצי יום בבוקר עבודה בענפי המשק, לפי סידור העבודה, וחצי יום השני – אחר הצהרים במשך 3 שעות לימודים. הלימודים כללו בעיקר עברית, ספרות עברית, תנך, היסטוריה , לימודי חקלאות וגם מעט מתמטיקה ויסודות בפיזיקה. בתום השנתיים האלה הנער/הנערה קבלו יסודות של השכלה כללית, כך שכאשר מישהו רצה להמשיך ללמוד, היו לו היסודות.
היו אלה הימים של תמורות בהיסטוריה של ארץ ישראל. ב- 29 לנובמבר 1947, באו"ם הייתה ההחלטה ההיסטורית של חלוקת ארץ ישראל. הערבים בארץ לא היו מוכנים להשלים עם מתן אפשרות של הקמת מדינה יהודית, על כן הם החלו במאורעות הדמים, אשר הפכו למלחמת העצמאות.
תוך כדי המלחמה הנהגת הישוב העברי בהנהגת דויד בן-גוריון החלחטה על הכרזת הקמת המדינה  העצמאית  בשם מדינת ישראל, בה' באייר תש"ח – 14 למאי 1948. נציגי מנהלת העם חתמו על מגילת העצמאות, הם גם בחרו בממשלה הזמנית אשר תנהל את המדינה והמאבק עד לבחירות בינואר 1949.
רמת יוחנן והישובים של אושה וכפר-מכבי, באותו הזמן היו ישובי ספר, ובמטה ההגנה הוחלט שחברת הנוער שלנו תשאר במקום כתגבורת משקית והגנתית.
ואמנם, בפסח 1948 היתה התקפה קשה על רמת יוחנן של כנופיות הערבים, מכיוון שפרעם וכפרי הסביבה הושה (אושה המקראית) וקסייר. בתום קרב קשה של כמה ימים, ההתקפות נהדפו וערביי הושה וקסייר ברחו מפחד הנקמה.
אני נשארתי במשק עוד מספר חודשים, ולאחר מכן התגייסתי לשרות הצי המסחרי.
בהתחלה, חשבתי את המקצוע בתור הרפתקה לטייל בארצות שונות. אך במשך הזמן, זה הפך  למקצוע, אשר בו נשארתי עד יציאתי לגמלאות/לפנסיה, ב- 1.10.1995.
עברתי את כל הדרגות במקצוע, עד שהגעתי לתפקיד מכונאי ראשי באניה. זה תפקיד של אחראי על הצוות הטכני, של תפעול האניה. מכונות האניה, מפעילות את המדחף לתנועה, יש מכונות המפעילות גנרטורים ליצירת חשמל וכן משאבות המספקות מים לשתיה וכן לקרור. היום הפיקוד על המערכות הוא מתוחכם ואוטומטי.
אני הייתי בתפקיד האחראי כ- 28 שנים, הפלגתי להרבה ארצות ונעדרתי הרבה חודשים מהבית.
ב- 1 לדצמבר 1960 התחתנתי עם טובה (מגל). החתונה הייתה בגלריית עין-הוד. נולדו לנו 3 ילדים.

טל (אבא של גיא, עדי ורוני)  -  נולד ב- 10 באוגוסט 1964.
אמנון (אבא של שי וקרן)      - נולד ב- 21 במאי 1966.
תמר                                 - נולדה  ב- 4 בפברואר 1973.

מאת מנחם קריגל, ניצול שואה מבוצ'אץ'.