כאשר חזרנו הביתה לאחר כניסת הצבא האדום לבוטשאטש באוגוסט 1944 היינו אנשים
שבורים, מיואשים, חלקנו חולים מאוד וכולנו בהלם. הבית עמד כפי שעזבנו אותו, אך
כמובן היה ריק. כמה מהרהיטים עדיין היו בו. העיר נראתה בימים הראשונים כמו בית
קברות גדול. תושבים לא היו בה, שכן הגויים גורשו בגלל קירבת החזית והיהודים נרצחו
כולם. רק יהודים בודדים או כמה בני משפחה חזרו העירה מכל מיני מחבואים. היו אלה
אותם כמה יהודים שהצליחו לשרוד. הבעיות שעמדו בפנינו היו איך להמשיך להתקיים, האם
ניתן להציל עוד את החולים, איך להתפרנס, איך לחזור להיות בני אדם.
הדבר הראשון היה להביא את דודי בן־ציון הלד לקבר ישראל. כפי שכתבתי בפרק הקודם,
בן־ציון הושכב אחרי מותו באחד הבניינים מתחת לקרשים ואבנים. קשה היה למצוא יהודים
למבצע זה, שכן היהודים היו במצב שבקושי חיו. כשבוע לאחר השחרור ניסיתי לגייס שני
יהודים לערוך את לווייתו של בן־ציון. באותו בוקר חזרה במקרה משפחה יהודית לעיר. הם
ברחו עם הצבא הרוסי באפריל 1944 שנסוג מהעיר. הייתה זו משפחת קליינר, וכאשר מוטי
קליינר שמע את בקשותי משני היהודים, הוא שאל מה הבעיה. כאשר שמע על מה מדובר הוא
אמר "אני קרוב משפחה של משפחת הלד״. באותו יום הוא, עם עוד יהודים ששרדו,
הבאנו את בן־ציון לבית העלמין לקבר ישראל. הקבר שלו צמוד לקבר אביו פרץ.
הבאתו של בן־ציון לקבר ישראל לא סיימה את השכול במשפחתנו.
היה זה המשך של השכול בשואה. על אחת המיטות בבית שכב אבי משה חולה מאוד וללא תקווה
להבריא. המחלה שבה חלה בעבודה במנהרה אצל הגרמנים המשיכה לכרסם בו עד הסוף. כאשר
אימי הזמינה את ד"ר אנדרמן הרופא שיבדוק אותו, הוא ביקש מאה רובל עבור הביקור. זה
היה
כל הרכוש שלנו באותם הימים. ואמנם, אימי שילמה לו, אך לעזור הוא לא היה יכול.
אבי נפטר לאחר כמה ימים שבהם עוד סבל. גם אותו קברנו בצמוד לסבא פרץ, שלושה קברים
צמודים.
אך גם בזה עוד לא נגמרה הטרגדיה שהתחילה בשואה. אשתו של דודי בן־־ציון, חנה, האימא
של רותה, חלתה ובהיותה חלשה לאחר שנות הסבל בשואה לא התגברה על המחלה ונפטרה כמה
שבועות לאחר השחרור. היה זה המשך הטרגדיה של משפחתנו.
מכל המשפחה הגדולה נשארנו רק ארבעה, אימי לאה, הדודה סושע, רותה ואני. גרנו רק
בדירה אחת בביתנו. ברירה השנייה גרו בחדר אחד אח ואחות בילר מהכפר טריביחוביץ. בחדר
שהיה פעם חדר השינה של הסבא פרץ והסבתא רחל גרו עכשיו לוי הורנשטיין ובתו לושה
ששרדו מכל משפחת הורנשטיין הגדולה. בדירת הגג גרו אם ושני ילדיה ששרדו.
הבתים בעיר היו ברובם ריקים מתושבים. רחוב קוליובה, הרחוב הראשי, שעד השואה גרו בו
רק יהודים, היה עכשיו ריק מתושבים. הבניינים נראו כמו מצבות וכך גם יתר הרחובות
שבהם גרו קודם יהודים.
עניין הפרנסה לא היה פשוט. היה צריך להתחיל ממשהו. בעליית הגג בביתנו מצאנו בתוך
שק כמה קילו מלח, שהיה באותה תקופה מצרך יקר המציאות. עבור שני קילו מלח קיבלה אימי
שני ליטר וודקה (אלכוהול) מאיכר. את הוודקה מכרנו לחיילים רוסים. תמורת הכסף קנינו
קמח ואימי התחילה לאפות לחמניות. היא הייתה לשה עשרה קילו קמח בידיים ואופה
לחמניות. את הלחמניות אני הייתי מוכר ברחוב הראשי לחיילים הרוסים. חודשים לאחר
שהפסיקה לאפות לחמניות עדיין היו לה כאבים בידיים. אחר כחודשיים של העיסוק באפיית
הלחמניות אימי פתחה מין קיוסק שהיה גם חנות, ושם מכרו מכל הבא ליד: סיגריות, וודקה,
טבק לעישון ולפעמים גם דברי מזון. הקונים העיקריים היו אנשי הצבא הרוסי. אני הייתי
נוסע פעם בשבועיים לטשורטקוב ומביא כמה קילו טבק עישון שהייתי קונה אצל יהודי שם.
אותו טבק עישון הייתה אימי מוכרת בחנות.
ניסינו גם לחפור במרתף ביתנו, מקום שדודי ואבי קברו בל מיני דברי ערך לפני שעזבנו
את הבית בזמן השואה, אך לא גילינו כלום.
אחרי כמה חודשים אימא סגרה את הקיוסק ופתחה חנות בשוק של העיר. היו מוכרים שם כל
מיני דברי מכולת וכל דבר שניתן לסחור בו. הדודה סושע הייתה עוזרת בניהול משק הבית.
אני ועוד שני נערים היינו נוסעים לטשרנוביץ ומביאים משם סיגריות ושמרים. שמרים היו
באותה תקופה עסק גדול, שכן מאפיות לא היו וכל התושבים בעיר, וגם האיכרים בסביבה,
היו אופים בעצמם את הלחם. בכל נסיעה הייתי מביא חמישה קילו שמרים וכמה קרטונים של
סיגריות. כאשר הגעתי בפעם הראשונה לטשרנוביץ קיבלתי הלם. בעיר היו אלפי יהודים,
בעוד שבפולין כמעט ולא היו יהודים.
בטשרנוביץ פגשתי את שני האחים צלר ואת אימם ציפה. הם גרו בבניין שבו הייתה הישיבה
של הרב מסוקולן ובה למד יונה צלר. הוא המשיך במסורת של לימוד כפי שהיה בבוטשאטש
לפני השואה. בטשרנוביץ גם פגשתי קרוב משפחה שלנו, נחמן קרמר, שריד מכל משפחת קרמר
הגדולה מטשורטקוב. את הנסיעות לטשרנוביץ היינו עושים בטרמפים של הצבא האדום. את נהר
הדנייסטר המפריד בין פולין לרומניה בזלשציקי היו עוברים במעבורות, שכן הגשרים פוצצו
ע״י הגרמנים הנסוגים.
מבחינת מצרכי מזון היה בעיר מכל טוב. האיכרים מהכפרים בסביבה היו מביאים את תוצרתם
העירה למכירה, אבל לא היו הרבה קונים. היהודים, שהיו בעבר עיקר הקונים, לא היו יותר
בחיים. היינו אוכלים כמויות של חמאה, ביצים, חלב, ירקות מכל הסוגים, פירות בלי סוף.
כל זה העמיד אותנו חזרה על הרגליים, לאחר תקופת הרעב והמצוקה בבונקרים השונים. בכל
הזמן הזה שנשארנו בבוטשאטש לא אכלנו בשר, שכן לא היה שוחט בעיר.
את המצרכים שהאיכרים היו מוכרים הם היו אורזים בדפים מתוך ספרי קודש יהודיים. אפשר
היה לראות איכר או אישה לא יהודיה שהיו מוכרים מצרך כלשהו, מחזיקים ספר תלמוד, או
תנ״ך, או סידור תפילה יהודי או ספר קדוש אחר, תולשים ממנו דפים ואורזים את התוצרת
שהיו מוכרים. אפשר היה לראות נשים לבושות בשמלות שנתפרו מטליתות של יהודים. פעם
אימא שלי ראתה אצל אישה את המעיל ששדדו ממנה בזמן השואה. היא לא התביישה והורידה
ממנה את המעיל. היו איכרים שהיו מביאים דולרים ותכשיטים למכירה. היה זה רכוש יהודי
שנשדד בזמן השואה.
קומץ היהודים שנשארו בחיים התרכזו בשני בניינים במרכז העיר. רובם התפרנסו ממסחר
זעיר בחנויות קטנות או בדוכנים בשוק. מכל בתי הכנסת בעיר נפתח בית כנסת אחד שנשאר
בשלמותו. על מנת שיהיה מניין היו צריכים לאסוף כמעט את כל יהודי הקהילה. אני הייתי
אז בתקופת אבל ועל מנת שאוכל להגיד קדיש הייתי עומד על המדרכה במרכז העיר ומבקש
מהיהודים לבוא לבית הכנסת.
עם התקרב הימים הנוראים שופץ בית הכנסת לתפילות. ספר תורה לבית הכנסת הוציאו יהודי
העיר מהכנסייה האוקראינית הבזילינה. היו אלה אותם ספרי תורה שבתחילת 1943, כאשר
שארית היהודים שעדיין היו בחיים וראו שהסוף מתקרב, אספו את ספרי התורה, בסך הכול 65
ספרים, והסתירו אותם בכנסייה האוקראינית. באותה כנסייה הכמרים האוקראינים פינו חדר
ולתוכו הוכנסו ספרי התורה. אף אחד מאלה שהביאו את הספרים לשם לא האמין שיהיה מי
שיוציא אותם משם. כאשר עזבו השרידים שנשארו בחיים את בוטשאטש לאחר השחרור מערבה
לקחו רבים מהם ספר תורה. שופר לתקיעות בראש השנה מצאנו במחבוא היכן שהוסתרו כל ספרי
הקודש של סבא פרץ ושל יתר בני המשפחה. באותו מחבוא גם מצאנו גביע לקידוש ותשמישי
קודש שונים. היה זה אותו שופר שבו תקע סבא פרץ בראש השנה 1942 בתפילה אצלנו בבית,
בפעם האחרונה בחייו. את תפילת ראש השנה ניהל לוי הורנשטיין והוא גם עבר לפני התיבה.
לתקוע בשופר לא היה מי ולכן אני תקעתי בשופר, בלי לדעת את סדר התקיעות. הייתה זו
סתם השמעת תקיעות. זה מה שנשאר מעיד ואם בישראל. היהודים שפעלו אז בקהילה היהודית
הקטנה היו שמואל רוזנטל, לוי הורנשטיין, מוטי קליינר, ואבא ריינר, שכיהן גם כרב
העיר כלפי השלטון, על אף שלא היה רב ולא היה דתי.
כחודש לאחר השחרור כתבתי גלויה, בשפה הפולנית, לדודי משה הלד לארץ ישראל, מבלי לדעת
את הכתובת שלו. כתבתי רק פלסטינה תל־אביב. הפלא הוא שאת הגלויה הוא קיבל. כנראה
שקבלת גלויה משם, בסוף שנת 1944, הייתה כמו לקבל גלויה מהעולם הבא, ולכן עשו מאמצים
בדואר למצוא את הכתובת שלו. באותה גלויה כתבתי רק על מי נשאר בחיים ממשפחתנו.
תקופה קצרה לאחר השחרור בא לבקר אותנו האיכר סטפן צ׳ייקיבסקי שהסתיר אותנו במתבן
שלו במשך תשעה חודשים, עד חודש מרץ 1944. מאותו ביקור והלאה הוא היה בא כל שבועיים
מהכפר שלו ואנחנו היינו נותנים לו כל מה שיכולנו. במרתף ביתנו היו הרבה חפצים, כלים
שונים ודברים אחרים. כל זה הוא היה מעמיס על העגלה שלו ולוקח אליו הביתה. לפני
שעזבנו את בוטשאטש גם העמסנו לו את כל החפצים שהיו לנו בבית ולא לקחנו איתנו. אמא
גם הלכה איתו לבית המשפט ורשמה על שמו את הבית שלנו. לאחר כמה שנים, כאשר התכתבנו
איתו, הוא כתב לנו שהוא לא קיבל את הבית. אימי הלכה לשגרירות הרוסית בתל־אביב,
סידרה מסמכים אצל נוטריון, עם חתימות של השגרירות, ובכל זאת הוא לא קיבל את הבית.
עם התקרב חג הפסח הראשון לאחר השואה היה צורך להתחיל לדאוג לעשות פסח כשר. את
כלי הפסח מצאנו במחבוא בעליית הגג. באחת המאפיות הריקות, שהייתה שייכת ליהודי שנספה
בשואה, הוכשר תנור האפייה. שרידי יהודי העיר הביאו לשם קמח ואפו מצות. בשר לפסח לא
היה שכן, כפי שכבר ציינתי, לא היה שוחט בעיר. את הפסח חגגו כמה עשרות יהודים,
שרידים, מקהילה מפוארת.
אצלנו בבית היינו ארבעתנו ולוי הורנשטיין ובתו. יין כמובן לא היה. ארבע הכוסות
ששתינו מולאו בבורשט מסלק אדום. בראש השולחן ישב לוי הורנשטיין וניהל את הסדר. היה
זה סדר עצוב מאוד, כאשר אף גבר במשפחה לא נשאר בחיים, ואת הסדר ניהל יהודי שלא מבני
המשפחה, גם הוא ובתו שרידים ממשפחה גדולה. כל הארוחות היו תפוחי אדמה, בורשט
וביצים. הדודה סושע הייתה הולכת לאיכרה לא רחוק מהעיר, שהייתה לה פרה והיא הייתה
חולבת לה חלב ישר לכלי שאותו הביאה מהבית.
לאחר חג הפסח התחלנו לחשוב על עזיבת העיר והתחלנו גם בהכנות. המטרה הייתה לנסוע
לפולין ומשם הלאה. כדבר ראשון החליטה אימי לאה להקים מצבות על הקברים של בני
משפחתנו שאת מקום קבורתם ידענו. אימי הביאה סתת מצבות לא יהודי ואנחנו שירטטנו לו
אותיות עבריות למילים שאותן רצינו שיסתת על המצבות. ארבע מצבות הקמנו: לסבי פרץ,
לאבי משה, לדוד בן־ציון ולאשתו חנה. לקברים של בני משפחתנו האחרים לא יכולנו להגיע
מפני הסכנה. במקומות ההם התנהלה מלחמה בין הצבא האדום לבין הכנופיות האוקראיניות.
קומץ היהודים שהיה בעיר הקים מצבות זיכרון על קברי האחים, שבהם קבורים האלפים
שנרצחו ע״י הנאצים והאוקראינים בזמן השואה. שתי מצבות הוקמו על קברי הנרצחים על
הפרור ומצבה על קבר הנרצחים בבית העלמין היהודי בעיר.
יהודים התחילו לעזוב את העיר עוד לפני שהסתיימה המלחמה. כולם ידעו שאין יותר עתיד
ליהודים בבוטשאטש אחרי השואה. קומץ היהודים שהיה בעיר חיסל את החנויות הקטנות
והדוכנים בשוק שהיו להם. בתקופה האחרונה הטילו הסובייטים מיסים כבדים על בעלי
החנויות והדוכנים על מנת ללחוץ עליהם לסוגרם. גם אימי סגרה את החנות שהייתה לה.
בבית היו לנו מאות ספרים מהספרייה התורנית של סבי פרץ. אותם ארזנו בארגזים על מנת
לקחתם איתנו לפולין. קנינו הרבה דברי מזון, שכן סיפרו שבפולין יש מחסור גדול,
שהתברר לאחר מכן כלא נכון. כאשר ב־9 במאי 1945 נגמרה המלחמה אנחנו, היהודים בעיר,
הרגשנו כאילו זה לא נוגע לנו. ליהודים, ובתוכם ליהודי בוטשאטש, זה היה מאוחר מדי.
אלה שנשארו בחיים לאחר החורבן היו יחידים ממשפחות וכמה עשרות מעיר של אלפי יהודים.
תקופה קצרה לאחר גמר המלחמה העמסנו את כל מה שהיה לנו על העגלה של ידידנו סטפן
צ׳ייקיבסקי ועזבנו את העיר לכיוון הרכבת.
הרכבת באותו זמן הייתה מגיעה למקום מרוחק כעשרה קילומטר מהעיר. לעיר בוטשאטש לא
יכלה הרכבת להגיע, שכן הגרמנים הנסוגים פוצצו את מנהרת הרכבת עם נסיגתם. היתר. זו
אותה מנהרה שאותה הם בנו מחדש במשך שנתיים, לאחר שהצבא האדום פוצץ אותה בשנת 1941.
העלינו הכול לתוך קרון משא שבו נסעו עוד שתי שאריות של משפחות יהודיות מהעיר ונסענו
מערבה, בינתיים לפולין. בעיר בוטשאטש לא נשארו יהודים. זה היה הסוף של בוטשאטש
היהודית.
בסוף 1943, כאשר האוקראינים, בעלי בריתם של הגרמנים (הם אפילו הקימו דיביזיית
ס.ס אוקראינית) הרגישו שהגרמנים עומדים להפסיד במלחמה, הם התחילו לאגור כמויות
גדולות של נשק ביערות ובכפרים האוקראיניים. את הנשק הם גנבו ושדדו מהגרמנים
הנסוגים. הם התחילו להקים יחידות וכנופיות חמושות בתוך היערות והתכוננו למלחמה בצבא
הרוסי כאשר יכבוש מחדש את פולין. הם נקראו "בנדרובצים" על שם מנהיגם בנדרה. היו אלה
יחידות שאפשר להגדירן יחידות של רוצחים.
כדבר ראשון הם התחילו לחסל את האוכלוסייה הפולנית בכפרים. הם היו מקיפים כפר פולני
ורוצחים את כל האוכלוסייה הפולנית. היו אפילו מקרים של זוגות מעורבים שבהם היה אחד
אוקראיני והשני פולני, דבר שהיה מאור מקובל שם. במקרים כאלה היו האוקראינים הורגים
את בן הזוג הפולני. מטרת חיסול הפולנים, היה החשש שלהם שבגמר המלחמה יחזור השלטון
הפולני למזרח פולין המאוכלס באוקראינים. בעיית היהודים באותה תקופה כבר לא היתר.
קיימת. העיד כבר הייתה "יורן ריין" והיהודים כבר חוסלו. אבל אם הם נתקלו ביהודי
שהסתתר באחד הכפרים היו רוצחים אותו במקום. אני עוד זוכר את השיר האוקראיני שהתחיל
במילים "את הרוסים נגרש, את הפולנים נתלה ואת היהודים נשחוט". על היהודים היה להם
ניצחון מלא. עם כניסת הסובייטים לקראת סוף המלחמה התחילו להתנהל קרבות בין הצבא
הרוסי לבין האוקראינים ביערות ובכפרים. גדודים של הנ.ק.ו.ד הצבאי שהתמקמו בעיר היו
יוצאים לכפרים האוקראיניים ולעיירות ונלחמים ביחידות האוקראיניות. רבים מהחיילים
הרוסים נהרגו ונפצעו בקרבות. במקביל נמשך רצח הפולנים. אני זוכר שבאחד הלילות פשטו
האוקראינים על כפר פולני ליד העיר ברש, ורצחו 1000 משפחות. למחרת הביאו העירה את
הפצועים שנשארו בעגלות. רבים, ואולם כל האיכרים הפולנים, עזבו את כפריהם ונסעו
לפולין המערבית. כאשר הרוסים הצליחו פעם ללכוד יחידה של אוקראינים ביער, הם הובילו
אותם דרך העיר לבית הסוהר כאשר בראשם צועד כומר אוקראיני שהיה מפקדם.
הרוסים הפעילו את כל האמצעים על מנת לחסלם. באחד הימים המשטרה הרוסית קראה לכל
האוכלוסייה בעיר לבוא לשטח הטרגוביצה (מאותו מקום בזמן השואה היו שולחים את היהודים
למותם), לראות בהוצאת אחד ה״בנדרובצים" להורג. באמצע השטח הקימו הרוסים גרדום ועליו
הם תלו את האוקראיני. באותו יום הם תלו אוקראינים בכל ערי גליציה שמאותה עת נקראה
אוקראינה המערבית. כאשר למחרת נסעתי לטשרנוביץ, לא רחוק מהעיר עצרו השוטרים את כל
המכוניות על מנת שהנוסעים יראו גרדום שבו היו תלויים שני אוקראינים. זה היה צריך
לשמש אזהרה לאוקראינים.
לא רחוק מבוטשאטש היה כפר ידוע ככפר של מרצחים. קראו לו פרולוק. באחד הלילות הוא
הוקף ע״י צבא רוסי שהביא את כל אוכלוסיית הכפר לטרגוביצה בעיר ומשם נשלחו לסיביר.
כאשר אנחנו עזבנו את בוטשאטש עדיין התנהלו הקרבות ביערות. בנדרה עם חלק מאנשיו
הצליח להגיע לגרמניה המערבית, שם הרגו אותו סוכנים רוסיים בשנת 1956.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן