"נו, מה לומד כעת אברך ? מסכתא סוכא! אט, אין העיקר הגמרא..." שומע האברך המושלם
ר' זנביל הורביץ מאחוריו את בת־קולו של ר' שמלקי ברזנר, המסנן דבריו בין שיניו
בנשימה אחת.
"קום, אברך, הנח מקומך ליהודי זקן וחולה, אומר ר' שמלקי אל ר' זנביל, בתוך כדי
דיבור, כמנהגו להפריע את הצעירים בעלי־סודו, הלומדים גפ"ת בבית. המדרש, להעמידם
ממקומם, לשבת תחתם, לדבר אתם בלשון "אתה" וללחוש להם דברים יפים על אודות עניינים
כמוסים, העומדים ברומו של עולם, ע"ד רביות וחסידות, "מדרגות ודביקות", תכלית הבריאה
ועבודת הבורא, שבירת התאוות וגדרים וסייגים של פרישה וזהירה. וכל אלה הדרשות
המונוטוניות והמנמנמות היו אך הקדמות לאיזה סיפור חסידי מעניין, שהיה מספר בקול
נמוך, שאין בו חיותא, מפני שמתיירא שמא יגיעו הדברים למי שאינו ראוי לשומעם...
כמובן הניח ר' זנביל מתחילה את ר' שמלקי לתפוס מקומו והתיצב נכחו, כי אהב מאד לשמוע
את דבריו ולחישותיו המלאות רמזים וסודות ערפליים ולהסתכל בפניו הזרים, בפראות
תנועותיו והעויותיו המשונות; כיצד הוא עוצם את עיניו החומות־בהירות במין כוונה
רזית, כאילו שמסירן מהביט על הבלי עולם הזה, והן חודרות לעומק הכל, מפנים, לקליפות
המכסות את פני הדברים הנסתרים, וכשפותחן אחר כך, תוצת בהן איזו אש קדושה וברק של
שלווה סודית מבריק בהן, וכיצד הוא מושך את שתי זויות של פיו לכאן ולכאן לשני
הצדדים, עד שיתעוותו פניו ויתמלאו קמטים וחריצים עמוקים וסבוכים אין־מספר, וגבותיו
העבות והלבנות תתכנסנה ותתלכדנה... בכלל, אהב האברך המושלם לסקור על ר' שמלקי בעין
חדה, כמו חפץ לעסוק בניתוח לבו של החסיד הנלהב ובהפרדתו, לבוא אל פנים פנימיותו
ולפתור את החידה, ששום אחד מחובשי ביהמ"ד לא ידע לפתרה, מי זה ר' שמלקי ברזנר? מאין
בא? היש לו אשה ובנים? או מתו? מה תורה הזרות בעיניו? מה מעשהו ומה תכלית ביאתו
לעירנו? והעיקר, מה לכהן הזה בבית הקברות? מאי בעי בביהמ"ד של המתנגדים דוקא? משום
מה שוהה הוא, החסיד הנלהב והנאצל, בבית מדרשם של המתנגדים הקרים ככפור, במקום הסטרא
אחרא גופא? במקומו של ר' קלמן בריש שחיק טמיא, השוחק על כל הצדיקים ומכנה את הבעש"ט
בשם של גנאי? לאיזה צורך הוא מתעכב כאן, מתגלגל על הספסל שאצל התנור ומכלכל את נפשו
בבולבוסים צלויים, ומתלחש עם הצעירים דוקא, ואינו עונה אף מלה אחת על שאלותיהם של
התאבים לדעת את עברו הנעלם, ואינו מסתכל ממש בפני המתנגדים המושבעים, אינו מדבר
בפניהם, אינו משים לב לחידותיהם וחירופיהם, אינו עומד בד' אמותיהם, וכשרואה את אחד
"ממלאכי החבלה" הללו עומד בזוית זו, הוא פורש לזוית אחרת, וכשיושב לספר עם אחד
הבחורים, אשר היה לו אימון בו, שלא יגרה בו את ה"רשעים", הוא מתקפל עמו, מטה ראשו
לראש השומע, שפתיו נעות לעיניו, ועיניו מטייפין אם לא אורב עליו חד מ"חבריא" לחטוף
מלה חסידית הימנו ולהרעיש אח"כ את "העולם", שהוא מקלקל את בני המתנגדים, מסית ומדיח
אותם ל"עבודה זרה". ־ ־ ־ ושום איש לא יכול להבין למה לר' שמלקי כל הצרה הזאת? למה
לו כל הזהירות והשמירות, כל עינויי הגוף והנפש וכל הזלזולים הללו בביהמ"ד הישן של
המתנגדים, בעוד שהיה יכול לשבת בכבודו של עולם, להתנהג בחסידות "ביד רמה" בהקלויז
של החסידים, ששמה בא רק פעם בשבוע בליל שבת קודש אל "השלחן".
"אין העיקר הגמרא ותלמוד", מתחיל ר' שמלקי ללחוש לאזני האברך המושלם העומד נגדו,
במתינות מעושה בשעה שסגר מסכת סוכה ונשק את כריכתה; "אין העיקר כל אלה, אלא העיקר,
בני, הוא הלב, כשיש לבר־נש לב, אין צריך שום דבר חיצוני לעבודת השם, כי אין שום
עכוב ומניעה שיעכבוהו וימנעוהו מעבודתו ית', ואין לו שום התנצלות לומר. שלא ידע זאת
או שבמקום פלוני אי-אפשר לו לעסוק בעה"ש, כי כשיש לאדם לב, ידע ממילא ומעצמו כל
ענין השייך להיהדות, וכל המקומות של העולם הם שלו; ואפילו אם הוא נע ונד ובא לפעמים
למקומות שרחוקים מאוד מעבודת השם יתברך, יש לו כוח, לבעל־הלב, להעלות ולהרים כל אלו
המקומות להשי"ת..."
פה הפסיק ר' שמלקי מעט, "כדרכו בקודש", וההפסקות היו באות כדי ליתן רוח להשומע
להתבונן בדבריו ולרדת לעמקותם.
ור', זנביל הורביץ, אם אמנם ההקדמה של "נחיצות הלב" לתכלית עבודת הבורא, לא חדשה
הייתה בעיניו, שהרי אברך מושלם הוא "המעיין בכל מקום" ויודע וקורא הכל, ומפני שכבר
שמע אותה ההקדמה עצמה מר׳ שמלקי לא פעם אחת — בכל זאת העמיד את עצמו כאילו הוא שומע
אותה בפעם הראשונה, והוא משתומם על עמקותה ושם הוא לב להבין אותה על בוריה. כי כן
אהב ר׳ שמלקי, ששומעי דבריו יטו אוזן קשבת לו ויבלעו כל הגה ומלה היוצאת מפיו
בתשוקה נמרצה, כאילו זה עתה ניתנה מסיני.
"כך, בני, העיקר הוא הלב. אבל איזה לב משמע ? לא לב נקפא וקר, אשר סלעי קרח וכפור
תלויים עליו, כמו הלב של הני בריוני המתנגדים היבשים..." בדברו זאת הראה באצבעו על
ר׳ קלמן בריש, ר׳ שלמה זאב, ור׳ יחיאל מיכל, שלושה עמודי הותיקין, שהתפללו עכשיו
מנחה גדולה. מצוותיהם של אלו מצוות גלמיות, אומרים משפה ולחוץ "ברוך אתה השם", ואין
לבם בוער באהבה למי שצוום לעשות המצווה. לא בלב כזה הכתוב מדבר, אלא לב ממש, לב חם,
לב בוער, לב רוצה. כי העיקר, תדע, אתה האברך, הוא הרצון, החשק והכיסופין להשבית את
כל המניעות והאונסים, הבאים לבטל את האיש הישראלי מלעשות את הדברים הצריכים לו
ולגופו ולחייתו, היינו ליהדותו, וכל מי שרוצה באמת להיות ליהודי כדבעי, מסייעין לו
מן השמים, וכל מי שנכסף ולבו בוער לקיים המצוות, מזמנים לו את המצוות גם
במדבריות ובמקומות שונים בסוד: "ימצאהו בארץ מדבר, בתהו ילל ישימון. והבן הדברים,
כי עמוקים הם, בוערים כלפידים".
כפי הנראה לא חש האברך המושלם את האש ואת הלפידים בהדיבורים הללו. אבל נהנה מן
ההקדמה משום סופה, כי תמיד היה סוף ההקדמה הזו סעד וסיוע מאיזה מעשה נורא, מופת
חותך מבוצינא קדישא זה או אחר, או מעשה נס, "אצבע אלהים ממש", ממאורעות חייו של ר׳
שמלקי.בעצמו, שכל אלה היו נצרכים לעניניו... והעסיקו את פנטזיתו.
"מה רוצה אתה ?" התחיל ר׳ שמלקי למתוח את חוט שיחתו בקול תוסס וטמיר, אחר ההפסקה.
"מה רוצה אתה ? מצוות סוכה ומצוות מצה הן בודאי מצוות קשות וחמורות, שאין אתה יכול
לשאת אותם ב"שק התפילין" שלך, אעפ"כ בדידי הוה עובדא, שהזמינו לי מן השמים סוכה
כשרה בסוכות ומצה שמורה — בפסח, במקום שממה אין שם לא איש ישראלי ולא איש נכרי,
בדרך נס נפלא בסיעתא דשמיא וסיעתא דלבאי, שנתלבש ברעוא דרעוא... וכיוון שמצאתיך
לומד מסכת סוכה, אקדים לספר לך סיפור של הזמנת הסוכה, ומשום דבר בעיתו מה טוב,
ואח"כ אספר לך ג"כ את המעשה של הזמנת מצה בדרך נסיי —ותשתומם..."
"לפני עשרים שנה או עשרים ואחת שנה. ה? כיצד? כך. זה היה לפני עשרים ושש שניה בדיוק
ויום השני של חוה"מ סוכות היה, ואני הייתי מהלך בדרך לאיזה נחיצות גדולה. איני זוכר
עוד, מרוחק הזמן, אנה הלכתי אז ולאיזה צורך הייתה ההליכה, אבל כשהלכתי בחוה"מ,
מסתמא לצורך גדול הייתה, ואי אפשר היה לעכבה". ואני זוכר כמו היום, כי השכמתי קום
כעלות־השחר, והתפללתי במנין הראשון, אבל לטעום פת־שחרית לא יכולתי אז עדיין, כי לא
התרגלתי לסעוד בהשכמה כהני הגרגרנים, ולקחתי "צידה לדרך" עמדי, ויצאתי מיד בזריזות
והזדרזות ועשיתי דרכי... ויהי בחצי היום ושמש תשרי להטה על ראשי, שלהי דקייטא!
ועייפתי מאוד, ולבי התכווץ מרעב — אבל איפה אוכלים, אם סוכה אין ? חוץ לסוכה לא
יכלתי בשום אופן לפתוח פה... ונפלה עלי עצבות גדולה, ועצבות מזקת לעבודת השם,
כמפורסם. ע"י העצבות נחלש האדם ביותר ואינו משיג תוחלתו, כידוע! אז התחלתי לגעות
בבכיה, מפני שהבכיה סגולה גדולה לעצבות. וכן חלפה ממני העצבות, אבל הרעבון לא סר
ממני אף כמלוא נימא. כמו להכעיס, היה כל הדרך זרוע באילני תפוחים אדומים, מעוררים
תאות האכילה, ובולמוס אחזני, הייתי בסכנת־נפשות... בכל הסביבה ההיא לא היה ישוב,
ומה יכולתי לעשות ?"
"ר׳ שמלקי! הרי מדינא דגמרא הולכי דרכים פטורים ואינם צריכים להמתין עד שימצאו סוכה
?" נפל ר׳ זנביל לתוך דבריו, להראות לו את למדנותו, וכי מאזין הוא בשים־לב אל
סיפורו.
"אט, כלך לך עם דינא דגמרא שלך", ענה ר׳ שמלקי. "מתנגד רואה אך את קליפת התורה ולא
תוכי תוכיותה... יהודי כדבעי אינו משגיח על דינא דגמרא לקולא; והם, המתנגדים, תפח
רוחם, אומרים, כי מקילים אנו. אין אנו מקיימים המצוות כהלכתן... עוד הפעם. איך יוכל
יהודי לפתוח פה וללעוס לעיסה חוץ לסוכה בסוכות, שהיא המצווה היותר גדולה, שיכולים
להיכנס בה עם ה"שטיוועל" (מגפיים). ומי יודע איפשר יש לנשמתי איזו שייכות לסוכה ?
נשמת אדמו"ר מרופשיץ זצ"ל, למשל, הייתה כולה ממצוות סוכה, והיה עוסק כל השנה בסוכה,
בכל יום היה עושה איזו עבודה בסוכה שלו. היכולים לדעת ? — — —
ובכן אנכי הולך הלאה והלאה והקיבה שלי תובעת את שלה בקולי קולות. הקיבה היהודית שלי
הרגישה, שלא יום־כיפורים היום ההוא, ולא תענית אחרת, אדרבה, היא ידעה, שאסוף
להתענות בחול המועד סוכות, ומחמת זה להוטה הייתה אחרי אכילה ונחלשתי עד כדי יציאת
הנפש. חוץ לזה הייתה נשמתי נמשכת כמו במלקחיים ממש, ולבי דופק בי כמו בפטישים וכמעט
פרכס לצאת מגודל התאווה ומרוב התלהבות לקיים מצוות סוכה, במקום שאין אנשים ושאין
סוכה מוכנה דווקא — — — לא יכלתי ממש לזוז ממקומי מגודל הצער והייסורים של הקיבה
והלב. אבל מי שיש לו לב יהודי ממש, מתגבר על כל המניעות ומשבר כל העיכובים, הלב
גוזר — והקב"ה מקיים; אי־אפשרות תהי לאפשרות. ולבי רצה לאכול בסוכה במין רצון עז,
במין כוח נפלא, שאין הפה יכול לבטא והאזנים לשמוע. ויעץ עלי לבי לצעוק אל הקב"ה.
וכן התחיל הלב להתפלל ולזעוק בקול של תחינה וגעגועים נפלאים להשי"ת ועשיתי תנועות
להשי"ת בנשיאת כפיים, כזה..."
בדברו זאת הגביה ידו ונראתה כפו הרזה ואצבעותיו הדקות והארוכות, שעורן הצח שקוף
בלבנינותו, וכך צעקתי: "רבש"ע, פרוש עלי סוכת שלומיך! אוי, נא, רבש"ע..."
"אז היה הדבר הגדול שמוכרח היה להיות — — —"
"הנה — סוכה עומדת לפני בצד היער — — —"
"סוכה כדינה וכהלכתה. עם ג׳ דפנות ישרות של נסרים ומחצלאות של קנים, שקורין —
רוגיזה, וצורת הפתח בדופן הרביעי. סוכה מסוככה בקש וענפי אלון".
"אז רתת וחלחלה אחזוני. הכי טיפש הייתי, שלא אבין את העניין?"
"שידוד המערכות!"
הרי לא פעם ושתים עברתי בדרך הלז, וסוכה במקום ההוא מאן דבר שמה ?...
ההוא יחיה ויחיה אמר, אם אין הקב"ה רוצה, לא רואים כלום אפילו מה שנגד העיניים ממש;
ואם כביכול חפץ, אזי רואים פלאי־פלאים! בסוד "ויפקח ד׳ את עינה — ותרא באר מים".
כלום גם מקודם לא הייתה הבאר, אך חסרה הייתה "פקיחת עיניים". ועתה רצה הקב"ה לזכות
אותי, לפיכך פקח עיני ואראה את הסוכה. _ _ _
"בחרדת קודש, ברתת וזיע נכנסתי, אל הסוכה ונשקתי את כל דפנותיה. הגבהתי את הסכך
וחזרתי והנחתיו שוב על מקומו, משום "תעשה — ולא מן העשוי", יהי גם אם בידי שמים.
וברכתי "ברוך שעשה לי נם". ואכלתי באיזו הנאה משונה, והרגשתי מעין טעם "שיריים" בכל
לעיסה ולעיסה..." .
את דבריו האחרונים סיפר בהתלהבות גדולה ובשכחת ישותו, ולא נזהר להגביה קולו קצת,
כאילו יושב הוא בין אנ"ש, ועיניו נהרו. קמטי פיו נתפשטו ועל שפתיו המזדעזעות היה
נגלה מין שחוק עדן נפלא.
"מה תאמר עכשיו לזה?" סיים ר׳ שמלקי בהרמת קול כגיבור מנצח. "מה אתה אומר, ר׳ זנביל
? אדרבה, האפשר לבלי האמן כי משמיא קא זכו לי למיתב בצלא דקב"ה ממש, מוקף מכבוד
קדשו וזיוו נסוך על ראשי י האם .לא נראה בעליל? היש עוד למיחש למלגלגים קרי הלב, בן
המתנגדים היבשים! אמור נא אתה.
בן המתנגדים לא אמר כלום, אבל המתנגדים גופם! ר׳ קלמן בריש ה"פלגאה", שעמד כל העת
מאחורי הבימה מצד שמאל והאזין ללחישת ר׳ שמלקי, מבלי שהרגיש זה במציאותו, אמר מתוך
צחוק אדיר:
שטיא! סוכה יפה הזמינו לך משמיא! חה, חה, חה, סוכה כשרה ! חסיד שוטה! הרי זה היה
אוהל רועה. מקום שהרועה עושה כל צרכיו שם עם הערלית שלו, חה־חה־חה, חסיד שוטה!...
פפני ר׳ שמלקי נתכרכמו. השנאה הכבושה שטיפח בלבו מאז, הזלזול הנורא, חילול קודש
מעכשיו, שללו הימנו כל יכולת לשלוט ברוחו והתלקח והתקצף בכל כוח, וקלל בקול ניחר
ומשונה: טמא־נפש! אפיקורס! אפיקורסים אתם כולכם. מתפללים בלי ניקיון! הוא מעיז
לקרוא אותי שטיא בפני... רשע מגושם כזה! הוא מסיר את לב בחורי חמד. מעבודת השם
האמיתית— — — כל עמלי לרכוש נפש למפלגה שלנו לשווא, לשווא. אני מתגולל כאן בין
מסואבים ומזוהמים... אוי לי, עם לבן גרתי זה כמה ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב
חנם... עבודות ירחים רבים הם מקלקלים ברגע אחד... תפח רוחם של אבות — אבות —
אבותיכם, . המתנגדים המכוערים!!!"
אכן! — — — נודע הדבר, לאיזה תכלית החסיד השוטה שוהה כאן. מסית! מדיח! מיסיונר!
רעש נורא קם בביהמ"ד. המתנגדים המושבעים צועקים ורועשים, שוחקים בכוונת זדון, כדי
להגדיל כעסו של הזקן האשמאי — — —
ר׳ פסח, שטרם התפלל מנחה, מתיירא שמא יעבור זמן, צועק בקול: "הסו, הסו, שעת תפילת
המנחה הגיעה! ילך לו החסיד למקום שבא משם. — להקלויז של חסידים. מנחה! — —"
"עזות מחוצף־פנים!" צועקים מכל עברים. מעיז הוא לקלל את המתנגדים בבית מדרשם עצמו."
מחציף פניו לקרוא אותנו מנוולים. שמטוהו החוצה! מהפך הוא את ביהמ"ד ל"שטיבל", — —
מנחה!..."
ואיש טרם העיז לנגוע בהזקן.
וסערת רוחו של ר׳ שמלקי הולכת וחזקה. הצחוק וזעקות של עלבון הוסיפו שמן על המדורה
והרתיחו את דמו. — — — המרירות התלקחה מרגע לרגע. ונתבלבל
ר׳ שמלקי עד שלא ידע מה להתחיל ומה לאמר.
ועשה מדחה ...
הוא נדחף, התנפל אל התיבה ושפך עליה כל חמתו... אצל התיבה עמד כבר יהודי אחד מעוטף
בטלית להתפלל מנחה, ואך אמר-להתחיל ה"קדיש", וחטף ר' שמלקי מפיו הדברים והתחיל
לצעוק, בקול שנשמע בו שוועת ייאוש ועינוי נפש:
יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא. כרעותיה.
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה — — —
"במקום קדוש ? במקום קדוש אומרים ויצמח? ויצמח פורקניה!"
ואחרי הרעש — צליל של מכת לחי... ואחרי הסטירה סתימת הפה, שלא לחזור חלילה על המלות
הטמאות, והשלכה מחוץ לבית המדרש...
על כבודם. וכבוד אבותיהם וויתרו המתנגדים "ויהדרו" פני זקן בר אוריין, יהא גם חסיד
שבחסיד... אבל על כבוד כותלי ביהמ"ד שחולל ע"י אמירת "ויצמח פורקניה", על מקום קדוש
שנעלב — לא יכלו למחול...
יצחק פרנהוף