הפשטידה של פסח הייתה אפויה יפה, שמנה וטעימה. היין הרומני היה לבן ומשמח את הלב, והייתה בטעמו מין חריפות ממזרית, שקשה היה לה ללשון לעמוד על טיבה ולהחכים ולדעת, אם מותר לסכן ולשתות עוד כוסית אחת. היום עמד בחוץ חמים, שלו ושקט, ומרוב עייפות, לאחר שבוע כמעט של חג, היה מצנן עצמו ברוח־אביב קלילה ואצילה.
התיישבנו שלושתנו בכורסות רכות: בן־עירי זוסמן שפינדל, המנהל וייסל־ברגר ואני. יכולים היינו להצטרף לרביעיה, אבל המארחת שלנו, מרת שפינדל, הייתה מאותם האנשים שאינם אוהבים לאבד את זמנם בהקשבה לדבריהם של אחרים. טעמנו כוסית יין, קינחנו בחתיכות פשטידה של פסח, העפנו מבט בחוץ המחייה־נפשות ומיד השתלט עלינו מצב־רוח של לימוד־זכות ואמירת־טובות על יהודים. בשבתנו כך בכורסות הרכות ליד החלונות הפתוחים, התחלנו מרגישים עצמנו כנוסעים בתא־רכבת ממחלקה שנייה. להיכן אתה נוסע, פאניה שפינדל ? ואתה, פאניה וייסלברגר ? הבה ננצל למשהו את הזמן החולף! זוסמן שפינדל נתן את האות לפתיחה:
— ידידי היקרים שלי,— פתח ואמר בנעימה מעשית של כרטיסן ברכבת — מתחילה הנסיעה הביתה. — ובלי להמתין להערות נוספות מצדנו, התחיל מספר. הוא פנה אלי ושאל:
— כבר היית פעם בווינא ?
— כן!— עניתי. — כבר כמה פעמים.
— האם היית פעם בבית־הקברות המרכזי, כוונתי למחלקה היהודית שבו ? כשעניתי לו ב'כן', הרגשתי שעזרתי לו לפנות אבני־נגף מיותרות, שהיו מוערמות בדרך אל סיפורו.
— מיד כשאתה נכנם דרך השער הגדול — התחיל בן־עירי מתאר את בית־העלמין הווינאי — מוצא אתה מצד שמאל את קברותיהם של פני־העיר. שם קבורים היליניקים, הפולאקים, הקאדים, וניצבות מצבות־השיש והשהם של כל בנקאי או בעל־בית־חרושת למשי. הנצח שלהם התלבש בלבוש של אבן. אם אתה שובר מצבת־אבן אחת, שיברת אחד מן הנצחים המסכנים שבירה עולמית. אך אתה לו שמעני! הנח לקברותיהם של הגבירים שבצד שמאל וסוב ופנה לך לצד ימין. אתה עובר רק כמה מאות פסיעות, ואתה מגיע אל מצבה אחת חדישה. היא נראית כמין גל של אבנים, שהעוברים־ושבים הטילו שם והערימו במשך שנים, כל אחד על־פי דרכו, אבל כל אחד בכוונת־הלב הנאמנה, להקים גל־עד לאדם הגדול, שהובא כאן לקבורה. את הכתובת העברית על המצבה אינני זוכר עוד, אך כנגד זה עשה עלי הפסוק הגרמני רושם עצום בשעה שקראתי אותו, והוא נשאר חקוק בזיכרוני.
בן־עירי התחיל מדקלם את הפסוק ההוא ולא גרע עין מאתנו, שני שומעיו. הוא רצה
לראות, איזה רושם עושות עלינו המלים 'די פראפעטען אפענבארטען איהם איהרען גייסט'
(הנביאים גילו לו את רוחם). משהבחין בכך, שהוא יצא עמנו לדרך־המלך ואנו נכונים
לשמוע, הוסיף בנעימה מפוכחת:
— ואין זו מליצה סתם, שכותבים כרגיל על מצבה יהודית, אלא האמת לאמיתה, בלי שום
תוספת נוי וקישוט.
פרופסור דויד היינריך מילר, הרשו־נא לי לומר לכם, משום שהיה לי המזל לשמוע את הרצאותיו וללמוד את ספריו, היה הסמכות הגדולה ביותר בתחום ידיעת־התנ"ך בכל אירופה. הוא הוציא כמה מהדורות וכתב השלמות למילון העברי־הארמי הגדול של פרופסור גזניום, ספר שהמלומדים רואים בו את החיבור היסודי ביותר בחקר לשון־התנ"ך.
יכול להיות—התעוות שפינדל לפתע, כאילו משהו דקר אותו דקירה קלה במקום שאינו נוח כלל — כי גזניוס היה באמת ידען גדול ונכבד מאוד של הלשון העברית, אבל אני סובר — הסתער עלינו בביטחונו של מאוהב — כי הידיעה בלשון העברית שהייתה לו לפרופסור מילר בקצה הציפורן של הזרת, לא הייתה לו לכומר הפרוטסטנטי בכל גופו ונפשו. אלא תשאלו: הרי העולם צועק: גזניוס! אומר אני: מי צועק ? יהודים צועקים! הם מתפעלים מכך, שגוי יודע משהו־מועט. יהודי כל־כמה שהוא יודע, אין בזה די. הגויים יש להם הזכות־היתירה היקרה, שיהו יודעים מעט, גונבים הרבה ושמים בכליהם, ושם יוצא להם שהם ידענים גדולים.
מילא, אנחנו כבר לא נשנה את העולם — אמר בן־עירי ונאנח אנחה יהודית בעלבתית־מכובדת — אבל מילר חיבר גם ספר גדול בשני כרכים על 'הנביאים בצורתם המקורית', ואפילו יהודים אנוסים היו להודות, כי קוטנו עבה ממותניו של גזניוס. ואפילו האוניברסיטה האנטישמית של וינא לא הייתה לה ברירה והייתה נאלצת לעשות תחילה את מילר למשהו של פרופסור, אחר־כך לפרופסור־למחצה וסוף־כל־סוף לפרופסור שלם.
בדרך־כלל הייתה האוניברסיטה של וינא נוהגת כך: אם מלומד יהודי התבלט בידיעות רבות, שהיו מנקרות ביותר את העיניים ומתוך בושה היו מוכרחים לעשות משהו, קבעו אותו להיות פריוואט־דוצנט והרמיזוהו רמיזה ברורה שיחדל מלעלות ומלטפס בלמדנותו יותר גבוה, משום שיותר מפריוואט־דוצנט אין הוא יכול להיות. אבל אם היה היהודי עקשן ולא נשמע לאזהרה, ואדרבה, הוסיף להוציא ספרים והפליא בחידושיו המדעיים, היו לה לאוניברסיטה הווינאית שתי ברירות: האחת הייתה — השתמד, יהודי יקר שלי, ונעשה אותך פרופסור בווינא! ואולם אם גם בפרט הזה אתה עקשן, נשלח אותך לצ׳רניביץ. ועל־כן באמת, כל מלומד יהודי שידע יותר ממה שראוי לדעת ולא הסכים להחליף את הדינר, הוא נעשה פרופסור בצ׳רנוביץ. וכך אירע, שהאוניברסיטה, הקטנה על גדות הפרוט, הרחק מאוד מן הגבול הרומני, קלטה לתוכה אנשי־שם, שמעולם לא חלמה עליהם. כך נעשו פרופסורים בצ׳רנוביץ המשפטנים המפורסמים ארליך, אדלר ופטשק, וכך נתגלגל לשם חוקר־שקספיר הגדול ליאון קלנר, שנוסף לכך היה גם ציוני וידיד של ד"ר הרצל.
ומעניין הפרט הזה. צ׳רנוביץ הייתה לא רק עיר־מקלט בשביל אנשי־שם יהודיים שלא הסכימו להשתמד, אלא גם בשביל בעלי־מום מן הגויים, שהיו יחסנים ואף־על־פי כן לא יכלו להגיע להיות פרופסורים באוניברסיטה הווינאית, משום שבורותם הייתה מתנוצצת יתר על המידה. באופן זה נעשתה צ׳רנוביץ מין סיביר בשביל יהודים חריפים־מדי וגויים מטומטמים־מדי.
— השמיענו כבר מה שיש בדעתך לספר על פרופסור מילר — נעשה המנהל וייסלברגר קצר־רוח. — על צ׳רנוביץ יכול אני לספר לך. היכן היא קולומיה ? היכן גאליציה שלכם ? עד עתה היינו רק בבית־העלמין הווינאי ובאוניברסיטה של צ׳רנוביץ.
— מעט סבלנות, המנהל היקר שלי — התחנן בן־עירי— אמלא את רצונך. תשתאה כשתדע, שפרופסור דויד היינריך מילר יש לו שייכות אל קולומיה, והוא מי שהיה לפנים בפשטות דויד־הירש, בנו של אברהם מבוטשאטש. אך לפי שעה חייב אני לספר לכם על סוף הקריירה של מילר. הוא מן המועטים והספורים, ואם אינני טועה — היהודי היחיד הבלתי־משומד, שהממשלה לא יכלה להתעלם ממנו והייתה אנוסה לעשות אותו פרופסור שלם בווינא. שמעו של המלומד היהודי הגדול הגיע אפילו אל הקיסר פראנץ־יוזף. והקיר"ה הזמין את מילר להיות מורה לערבית ליורש־העצר רודולף.
כאן הפסיק בן־עירי שוב את דברי־התשבחות לפרופסור מילר, שיצאו מפיו באותה אדיקות ממש שבה מספר חסיד נלהב את שבחי הבעש״ט או את המופתים של הרבי שלו. הוא הפסיק לרגע, בשביל לומר בתרעומת:
— מפני־מה יורש־העצר רודולף צריך היה ללמוד דווקא ערבית ולא עברית, אין אני יודע ומבין כלל. וכי מה ? באוסטריה היו ערבים יותר מיהודים ?
— כל־כך הרבה ערבית הוא ידע באמת, כמה שהיו מרובים הערבים באוסטריה — סילק המנהל וייסלברגר את המצבוט מעל חוטמו וצחק במלוא הפה.
— רודולף דעתו הייתה נתונה לעברית ולערבית ? ראשו ורובו כבר היו נתונים אצל הבארונית היפה וטשרה, והאקדח כבר היה מונח טעון בכיס.
— מה שנתרחש במייארלינג אין שום בן־אדם יודע, והרומאים מספרים פשוט סיפורי־מעשיות בדויים — אמר שפינדל ברגש וניסה בדרך פאטריוטית להגן על שמה הטוב של משפחת פראגץ־יוזף.— אבל אל נא נסטה מן הדרך. פרופסור דויד היינריך מילר נעשה יוצא ונכנס בחצר הקיסר כמה שנים לפני מותו. הוא מת כשנתיים ימים לפני המלחמה. והעניק לו פראנץ־יוזף את התואר בארון, ודויד־הירש בנו של אברהם מבוטשאטש נעשה בארון פרופסור דוקטור דויד היינריך מילר.
שפינדל השחיל את תוארו הארוך של דויד־הירש בנו של אברהם מבוטשאטש באותו כובד־ראש עצמו ובאותה זהירות עצמה, שבה היה שר־טקס האבסבורגי מדקלם את תאריו הרבים לאין־ספור של פראנץ־יוזף.
לאחר הפסקה טעימה של אכילה ושתייה התחיל זוסמן שפינדל מספר על השנים, שבהן דויד היינריך מילר היה עדיין דויד־הירש בנו של אברהם מבוטשאטש והיה לומד 'בפני עצמו' על־יד 'עמוד' בבית־המדרש הישן בקולומיה. היה היה דויד־הירש יליד בוטשאטש, אבל כשמלאו לו שש־עשרה שנה קנאו לעצמו יהודי קולומיאי לחתן והביאו לקולומיה. יהודים יראי־שמים אצלנו בעיר לא היו מרוצים ביותר מבוטשאטש. יודעים היו, כי בעיר בוטשאטש יודעים תורה, וכי נמצאים שם מוחות חריפים במספר מרובה, אולם יראת־השמים של הבוטשאטשאים היה בה סדק, שדרכו היא יכלה להינגר ולהיעלם על־נקלה. יודעים היו שם יותר מדי דקדוק. בקולומיה היו מתלוצצים ואומרים, כי בבוטשאטש יודעים דקדוק אפילו הנערים הסובבים בשוק למכור כעכים. ונער כזה לא יהא עולה על דעתו לעולם להכריז ולהודיע 'פרישה פרצל' (כעכים טריים), משום שהוא יודע, כי על־פי דקדוק יש לומר ׳פרישה פרצל׳, שהרי פ׳ ראשונה חייבת בדגש קל, ואילו האחרת דווקא צריכה להיות רפויה, בגלל הה"א שלפניה. מילא, זו הייתה בדיחה. אבל המלמד שלי, משה מבוטשאטש, שיותר משהיה מלמד היה שדכן, ומשום כך נמצא לעיתים נדירות בחדר, הציע פעם לדוד שלי שידוך עם 'לאה פרלס' (לאה בתה של פרל). שכן, אמר, אם פרל חשקה נפשה לקרוא לבתה בשם לאה, שוב אין עצמה יכולה על־פי דקדוק להיקרא בשם פרל, אלא פרל, משום שהה"א שבסופה של לאה מחייבת רפיון בפ"א שלאחריה. ובגלל התאווה הזאת לדקדוק, שהשתלטה עליהם על יהודי בוטשאטש, לא היו מחשיבים בקולומיה את יראת־השמים שלהם. בדויד־הירש סיכן הגביר הקולומיאי סיכון גדול, ואמנם הוא גם נכשל. דויד־הירש היה עילוי מופלא. זכריה־מנדל הדיין אוהב היה לחטוף עמו שיחה בדברי־תודה, ושלמה חלפן, שהיה אותו זמן קשיש הרבה מדויד־הירש, אמר כי החתן שהובא מבוטשאטש יודע כבר כהיום הזה יותר משלושה רבנים גם יחד.
חותנו היה חסיד קוסובאי נלהב ורצה לקחת עמו את דויד־הירש אל הרבי. היהודי מקווה היה, שהרבי ישאל מה את חתנו בדברי־תורה ולו יצמח מזה כבוד. אבל דויד־הירש לא רצה לנסוע. אביו שלו היה מתנגד, והוא התנה בשעת התנאים, כי בנו שלו לא יהיה חייב 'לנסוע'. החותן לא נהנה משום כך בכל לבבו מן השידוך הזה. הוא לא התייחס באמון אל אדיקותו של דויד־הירש והיה שומר עליו בשעת הלימוד כשוטר. והוא ארב לו כל־כך הרבה, הגביר, והיה בא אל בית־המדרש עשר פעמים ביום, בשעה שדרך בני־אדם לבוא ובשעה שאין דרכם לבוא, והרבה כל־כך להשגיח על חתנו, עד שתפס אותו עם טריפה־פסולה מתחת לגמרא. זו הייתה תאוותם של בני־בוטשאטש: ספר־דקדוק. לא עברי, אלא גרמני. קרובים ניצלו את הפרט הזה וביקשו בכך להרגיע את החותן. הם טענו: התהילה לאל, שאין זה דקדוק עברי אלא גרמני. ואולם החותן לא הניח להם לכבוש אותו בדברים. ראשית, השיב להם, מניין אני יודע. שהבחור הזה לא יתמסר ביום מחר באמת לדקדוק עברי ? והשנית, גם דקדוק גרמני הוא אפיקורסות שלא נשמעה כמוה.
חובה היא להודות, כי פחדו של הגביר הקולומיאי מפני תאוותו של חתנו גם אל הדקדוק העברי היה פחד מוצדק, שהרי דויד־הירש נעשה, כפי שכבר אתם יודעים, שנים רבות לאחר מכן, המדקדק המפורסם של לשון־המקרא. נמצא כי חותנו צדק באמת, שלא האמין ליליד־בוטשאטש בשעה שהמדובר הוא בעניין דקדוק.
החותן צעק: גט. אנשים ביקשו לדבר על לבו ולהסביר לו, שבני־הזוג אוהבים זה את זה ואסור להפר את שלום־הבית. אומרים אפילו, כי האב עצמו חזר ושאל את בתו, וכי היא לא התביישה להודות לפניו, שהיא אוהבת את דויד־הירש, שום דבר לא הועיל. החותן דרש בתוקף גט.
וכאן מתחיל סיפור־מעשה על גורלם של שני בני־אדם, סיפור־מעשה שהוא נראה לא כאילו הוא מסופר מפי יהודי סתם, המוסר מעשה־שהיה, אלא כאילו הוא לקוח ממש מתוך רומאן של פרץ סמולנסקין. דויד־הירש בנו של אברהם מבוטשאטש הוא מין גדעון מן הרומאן של פרץ סמולנסקין 'התועה בדרכי החיים'. הוא הולך — כך מספרים בקולומיה — ברגל לווינא. בדרך הוא סובל רעב וצמא, עד שהוא בא ומגיע אל מעיינות החוכמה והמדע בברסלאו ובווינא. הוא מתחיל מתפרסם בעולם בלמדנותו הגדולה, עד שהוא נעשה דוקטור, פרופסור, ואחר־כך, כפי שאתם כבר יודעים, גם בארון. בדבר אחד שונה הוא, נראה לי, מגיבור של סמולנסקין. סופר־ההשכלה העברי לא היה מניח לו ליהודי כמו דויד־הירש, שנתענה כל־כך מרה עד שיצא מן החשכה ונעשה מה שנעשה — להישאר יהודי ירא־שמים. אולם יהודים מקולומיה ומבוטשאטש היו מספרים על דויד־הירש שלהם (האם הייתה זאת מציאות, או רק תוצאה של אגדת־העם ?), כי על וינא אין מה לדבר: שם אינו מחסיר בשבת אחת את התפילה בהיכל, ובכל יום הוא מתפלל בטלית ותפילין. אך בזה עוד לא די; מזמן לזמן תוקפים אותו געגועים אל הקלויז הישן בבוטשאטש והוא מתחמק מווינא ומפליג לשם ללמוד דף גמרא עם הלמדנים הזקנים של בוטשאטש. אל הלווייתה של אמו, מתפארים הבוטשאטשאים ולא פחות מהם הקולומיאים, בא דויד־הירש אל העיירה, חילק הרבה לצדקה ואמר בבית־העלמין קדיש־דרבנן גאליצאי־פשוט, רצוני לומר, כפי שמבטאים את המלים אצלנו ולא כפי שמבטאים אצלם, בהיכלות הווינאיים.
בפרט הזה, כפי שאתם רואים, טעה חותנו של דויד־הירש טעות מפורשת. טעותו הייתה בכך, שהוא, היהודי הקולומיאי האדוק, נפגש, אם נדבר בלשון ספרותית, עם סופרי ההשכלה. גם בדמיונו שלו נראה יהודי עם דקדוק כפי שראו אותו (וביקשו שכך יהיה נראה) סופריה של תקופת ההשכלה. כנגד זה מה שנוגע לגורלה של האשה הצעירה, שנתן לה דויד־הירש ספר־כריתות על־פי מצוות חותנו, הרי הוא מתאים כשלימות לדוגמה המקובלת בספרות־ההשכלה. היא הייתה קורבן לקנאותו של אביה. היא נישאה בפעם השנייה, ובקולומיה זוכרים יפה, היאך היא ישבה בחנותה הקטנה בסמוך לרחוב־הביבים ומכרה ראשי־מלח בסיטונות ובקמעונות לאיכרים וליהודי־הכפרים, שהיו באים ביום שישי אל היריד. בימים שבהם היה הפדיון חלש הייתה איטה זיגלוואכס יושבת מדואגת לפני פתחה של חנות־המלח שלה. על מה לדאוג היה: ילדים, פרנסה וסתם דאגות. אך אולי נתגנבה לפעמים אל ראשה המכסיף המחשבה, כי אביה שלה אימלל אותה. אילו לא עקשנותו של אביה, היא הייתה אולי כהיום הזה בארונית בווינא ולא חנוונית בקולומיה.
— שומע אתה, מה שיש בדעתי לומר לך — הפסקתי בפעם הראשונה דבריו של בן־עירי זוסמן שפינדל — אם אמנם חשבה פעם איטה זיגלוואפס מחשבה כזאת, הרי שחשבה שלא כשורה. אילו לא נתגרשה ביום ההוא מדויד־הירש, ספק גדול הוא אם הייתה נעשית בארונית בווינא, אבל למעלה מוודאי הוא, כי דויד־הירש היה נשאר חנווני מוכר־מלח בקולומיה. והדבר הזה היה מצעד הרבה יותר מכך, שאיטה לא נעשתה בארונית. אך סוף־כל־סוף הרי אין זה יותר מפלפול של שטות בדבר גורלם של בני־האדם. אבל לי נוגע כאן עניין אחר לגמרי. מתיירא אני, שאתה מפליא בסיפור־המעשה הזה רק את דויד־הירש, ואתה מוציא מחוץ לתחום־האהדה שלך את חותנו שלו. ואני — מודה אני ומתוודה — יש לי יראת־כבוד גדולה בפני היהודי הזה, העקשן הזה, שלמען אדיקותו, למען האידיאה של האדיקות, הוא מקריב כל־כך הרבה כוח ושלווה נפשית, ואינו נרתע מלהביא לקורבן אפילו את אושרה של בתו־שלו עצמה. יש ביהודי הזה משהו מאותו הכוח המופלא ומאותה הקנאות, שהשקיע פרץ ביהודי הזקן שב׳שלוש מתנות׳, כשהוא מצווה לו למסור לשודדים את כספו וזהבו, את כל רכושו, ולמסור את עצמו לדקירה ולמיתה בעד שקיק קטן קטן של עפר מארץ־ישראל.
זוסמן שפינדל הרהר רגע ואחר־כך אמר בחשאי ובענווה:
— אני מסכים, מסכים כשלימות, אבל הווי יודע, כי סיפור־המעשה על דויד־הירש אינו
אלא הקדמה אל סיפור־המעשה על אבי־אבי־אביך שלמה חלפן, שהיה אדם מעניין שלא כרגיל,
אולי מעניין עוד יותר מן הבארון דויד הירש מילר.