סבי, דוד הלפרן, מוצאו מהעיר סאסוב במחוז טרנופול, הידועה מהסיפורים על הרבי
מסאסוב. עד לנישואיו ישב ולמד בישיבה. הוא נישא לבת ממשפחת שקלאר מסטרסוב, גם היא
במחוז טרנופול. לאחר נישואיהם הם עברו לגור במקום שנקרא ריזבן בקירבת סטרסוב. באותו
מקום היו להם אדמות (כנראה קיבלו אותן מהורי הסבתא) ומחצבה. מאבני המחצבה היו
מייצרים במפעל אבני השחזה לחרמשים ומגלים, שכן אז עוד לא היו מכונות לקציר התבואות.
את אבני ההשחזה היו מייצאים בעיקר לרוסיה וגם למקומות אחרים. רבים מתושבי המקום היו
מועסקים אצלם בעבודות האבן.
לדוד הלפרן ולאשתו צילקה נולדו שלושה בנים ובת אחת. לסבא דוד העיסוק העיקרי היה
ללמוד דף גמרא לבד, או עם אחד הבנים. את העסקים ניהלה בעיקר הסבתא ולאחר מכן, כאשר
הבנים גדלו, הם נכנסו לעסקים. הבן הבכור, הרשל, עבר לאחל נישואיו לעיר סטניסלב,
מקום שעסק בו במסחר. אבי היה מספר שהם בעצמם עסקו גם בעבודות החקלאיות כגון דיש,
קציר וכדומה. הסבא דוד קנה בית בסטניסלב שבאחת הדירות גר בנו הרשל אחרי שעבר לשם.
גם הבן השני זיינבל עבר לסטניסלב לאחר נישואיו, שם פתח עסק גדול ומוצלח. זיינבל היה
איש דתי מאוד, בשבת היה לובש שטריימל ובגדי משי. להרשל הלפרן נולדו שתי בנות,
לזיינבל נולדו שתי בנות ושני בנים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הפולנים קיבלו
עצמאות, הם הנהיגו חוקים מיוחדים שנישלו את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. רוב יהודי
הכפרים עזבו את הכפרים ועברו לגור בערים. סבי דוד מכר את רכושו בכפר ועבר לגור בבית
שקנה בסטניסלב. אז עוד היה אבי רווק והייתה עוד בת שעברו ביחד עם הוריהם לסטניסלב.
הבת דבורה נישאה לרב בן־ציון שפירא, דיין בעיר זלוצוב, בנו של הרב הגאון שמואל
שפירא רב העיר זלוצוב. גם אבי עזב את סטניסלב אחרי נישואיו לבת ממשפחת הלד
בבוטשאטש. בזמן החופש מלימודים היינו אחותי ואני נוסעים עם אבא לסטניסלב לסבא וסבתא
וליתר בני המשפחה. סבא דוד נפטר בשנת 1936 ט״ז באייר.
הייתה לו זכות גדולה שלא זכה לראות בחורבן משפחתו. הבן הרשל עוד הספיק לחתן את הבת
הבכורה לפני החורבן ואני עוד זוכר כאשר הוריי נסעו לסטניסלב לחתונה. לבת רוזיה
ולבעלה שהיה בעל מפעל לממתקים מצליח, עוד נולד ילד לפני החורבן. כאשר פרצה מלחמת
גרמניה־רוסיה ב־1941 גויס הבן הבכור של הדוד זיינבל, יצחק, לצבא הסובייטי, שכן
כמהנדס היה דרוש להם לחיל ההנדסה. הגיוס לצבא הציל את חייו והוא הגיע לארץ בשנת
1943 דרך פרס. עם כיבוש העיר סטניסלב ע״י הגרמנים התחילה השמדת יהודי העיר.
הראשונים ממשפחתנו שנרצחו היו שתי בנותיו של הדוד זיינבל, אידה שהייתה עורכת־דין
ואחותה בת השמונה עשרה, דניה. גם הבת הצעירה של הדוד הרשל נרצחה באותם הימים.
הגרמנים, בעזרת האוקראינים, חטפו באותם הימים רבות מבנות ישראל ורצחו אותן. בהושענה
רבה בשנת 1941 הובאו אלפי יהודים לבית העלמין החדש ושם נרצחו. באקציה קצת מאוחרת
נרצחו הרשל וחתנו. בסטניסלב הוכנסו היהודים לתוך גטו, היכן שרבים מהם מתו מרעב.
אחותי ואני היינו עומדים בתור בדואר ושולחים חבילות מזון של חצי קילו, שכן יותר
גדולות היה אסור ליהודים לשלוח. אימי היתה אורזת את החבילות ואנחנו היינו שולחים
אותן בדואר. חבילות כאלה היינו שולחים גם לזלוצוב, מקום שבו הדודה דבורה נשארה
אלמנה לאחר שבעלה הרב בן־ציון נרצח ע״י הגרמנים. בן־ציון שפירא נלקח ביום ח׳ בתמוז,
3.7.1941, ביחד עם עוד יהודים חרדים ודתיים מבתיהם. הם ידעו שמובילים אותם למותם
וכל הדרך למקום הירצחם במבצר של העיר הם התפללו בקול רם. כאשר הגיעו למבצר,
תפילותיהם הפכו לשירה ומזמורים. גם הגרמנים נדהמו מאמונתם, אך פתחו ביריות ורצחו את
כולם. דבורה אשתו עוד המשיכה לכתוב עד מחצית 1942, כאשר נרצחה עם בנה שמואל, שהיה
בגילי, באחת האקציות. בגטו בסטניסלב עוד נשארו הדוד זיינבל, אשתו ובנו וכן הסבתא
צילקה. מצד הדוד הרשל עוד נשארה הבת רוז'ה והילד שלה שהיה אז בן שלוש. באחד הימים
קיבלנו מכתב מרוז'ה שבו היא מודיעה לאבי שיתחיל להגיד קדיש שכן הסבתא צילקה,
זיינבל, אשתו ובנם מונדק כבר לא בחיים. רוז'ה נרצחה זמן קצר אחרי כן והילד שלה נשאר
אצל אחיו של בעלה. אבא שלי ניסה להוציא את הילד מהגטו ושלח לשם פעמיים איכרה עם
עגלה, אבל ללא הצלחה. הגטו בסטניסלב חוסל בתחילת 1943. חלקו נשרף על תושביו וחלק
מהיהודים נתלו על עמודי הטלפון. כך הקיץ הקץ על משפחתנו בסטניסלב.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן