אושוויץ, בירקנאו, אביב, 2014.
בחוץ שמש אביבית נעימה, השמים כחולים, והכול ירוק מסביב, פרחי אביב צהובים ואדומים. האם יתכן שבכל היופי הזה התרחשה פעם שואה?
נכנסנו בתוך השער שבו נכנסו הרכבות ברעש גדול, איז'ו המדריך שלנו, מתחיל לספר לנו מה קרה מהרגע שנכנסו הרכבות. אני מתחילה לשמוע את הרעש,את הצעקות, את נביחות הכלבים ואת בכי הילדים...את הפחד והצעקה הגדולה.
נכנסנו לצריף, הארוך והחשוך, הצריף שנבנה כאורווה לסוסים ולא לבני אדם. אין אוויר פה, רק דרגשים, ובנוסף לקולות ששמעתי קודם, לכאן גם מתווסף הריח...אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום פה.
המשכנו ללכת, והגענו למקום המקלחות והמשרפות,וכאן, כבר הרגשתי את המוות, כאן כבר לא היו צעקות, היתה דממת מוות...
ופתאום, כמתוך סיפור, רץ לו במבי צעיר בתוך השילוב הזה של הזוועה האיומה והעשב הירוק הפסטורלי הזה, בלב לחשתי לו, תברח , תברח מפה מהר , כאן, יש רק מוות.
עברנו וראינו את ערימות הנעליים, הבגדים, המזוודות, וקיר ציורי הילדים,שציירו את הזוועה הזו. ואז הגענו לרשימת השמות. בהתרגשות רבה, פתחתי באות h , ופתאום ראיתי אותם, את שמות בני משפחתי, משפחתה של אימי...עכשיו לכל הצעקות,הפחד, נביחות הכלבים, הבכי, הזעקה, הריח ודממת המוות...נוספו גם השמות והפנים.
אושווייץ, בירקנאו, אביב, 2014
חובה עלינו לזכור ולהעביר הלאה את העובדה שפה התרחשה שואה.