אני יודעת מאין אני באה
אינני יודעת לאן אני הולכת.
רחוקה מולדתי מרחק דורות
רחוקה עירי מרחק שנים רבות.
בעיר הולדתו של עגנון, שם אני הולכת,
העקב לא למישור היה,
והרכסים לא בקעה המה.
במקום שבו רעדו אמות הסִפים
לא נותר מאום,
אך הכול נותר כתמול שִלשום.
בתי התפילה באש זדון הועלו,
בסופה עזה ביד אדם משורש נעקרו,
נמוגו מעל פני האדמה.
בתי המדרש על תלמידיהם
במימיי הגשמים נשטף עפרם
ותחת ערמות השלג נטמן זִכרם.
אי אז – געשו המים הנובעים מיובליו של נהר ״הסטריפה״.
היום – מבויש, משפיל מבט,
בפכפוך פלגים חרישי זורם,
אל עצמו נאסף.
משמלאו שבע שבתות תמימות
מיום הבאת עֹמר התנופה,
וראשיתו של פרי האדמה בשל - גורשו בצו.
בבור שכרו לעצמם בפקודת אויב מצאו את מותם.
מי ליער הושלך, ומי על המוקד הועלה
בין עצי האשור או עצי האלה.
ומבעד לחלון בדממה שותקת
צפו בהם מכר וידיד של אמש.
במולדתם, שבה רצו יחפים
במשובת ילדים -
שם עזב חסדו של בעל הרחמים
את החיים ואת המתים.
אני נושאת עיניים אל אשר היה
פיסה מעברנו,ועדות איין,
ורק גל אבנים יחיד יזכור ימות עולם.
מהנץ השחר עד דמדומי ערב
לעולם לא אבין את זו החרב.
עת בכות היא לי ועת ספוד
ועת אשוב אל עירי ומלאה כוס יגוני,
והיא כאש תמיד לא תכבה
בשכבי ובקומי.
את שוכני העפר יסתיר האל
בסתר כנפיו לעולמים,
והם יעמדו לגורלם לקץ הימים.
כי הכול היה מן העפר
והכול אל העפר שב.
מצבה לזיכרם של יהודי איזור בוצאץ׳