תוכן העניינים:
'
תוכן העניינים:
'
אין די מילים בפי כדי להסביר את גודל השליחות ואת התחושות שהרגשנו אורלי ואני עת עסקנו בהנצחת הסיפור של אימא שלי. קראנו את הספר עשרות פעמים וכל פעם הסתכלנו זה בזה ומחינו דמעה.
מה עברה האישה הזו? הייתכן?
זכיתי באימא מיוחדת בעלת לב ענקי, רגש ויכולת ביטוי, ובעלת זיכרון שאפשר רק להתפעל ממנו.
אימא היא אדם ענקי! אישה בעלת אישיות נדירה. אישה שלא שוכחת את עברה וממנו היא בונה את עתידה. הסבל שעברה נתן לה כוחות להגיע למימוש חלומה, חלום שהוא חלומו הפשוט של כל אדם - הקמת משפחה.
יחסיה אתנו ועם נכדיה הם מושא להערצה. הספר, כך אנו מקווים, יעביר את הסיפור מדור לדור וישאיר אותו חי בלב כולנו לעד. אימא שלי מרגשת אותנו בכל שיחת טלפון, בכל פגישה, בכל פעם שהיא מספרת לנו את שעברה. היא יחידה במינה. התעוררות הרגשות שהיא גורמת לנו נתנה לנו רצון וכוח להפיק את הספר הזה.
קראו את הספר ביראת כבוד ותחוו דרכו את ההיסטוריה של עמנו. ספרו את הסיפור לקרובים אליכם. ואת אימא שלי - תהיי בריאה וחזקה, ותהיי עבורנו עוד שנים רבות.
שמוליק נויפלד
הספר מוקדש למשפחתנו היקרה.
שמות הקדושים שנרצחו בשואה:
לא הכרתי את שרה נויפלד עד אשר פגשתי בה לראשונה כדי לערוך את ספרה המונומנטאלי, ספר זה שמחזיקים אתם בידיכם.
למן הרגע הראשון נכבשתי על ידי אישיותה המיוחדת. מיד הבחנתי כי ניחנה בראייה חודרת שמקורה בשכל טוב ובאנושיות מפליגה. אישה צלולה וחדה שסיפור חייה הקשה הוא סיפורו של עם ישראל בזעיר אנפין: לשמוע אותה פירושו לשמוע על מקומו של היהודי בעולם רודף ואכזר, אבל גם על יכולתו לגבור על כך, לאסוף כוחות וליצור עולם של תקווה, אמונה וניצחון - כאן בארץ ישראל.
בחכמה, בדיבור מינימלי ובהתבטאות רזה היא מאירה את העולם בתושייתה הספוגה בתמצית החכמה היהודית.
תושיית המעשה שלה ומחשבתה שאיננה נעצרת, מחשבה שמוצאת פתרונות לבעיות שנראות לא פתירות הביאו אותה ואת אחותה בתיה להינצל מתלאות הקלגסים וכך נפנו ליצור כאן חיים חדשים. דווקא במינוריות שלה יש עצמה, עצמה שהתבטאה בבית שהקימה עם בעלה, ועברה לבית בנה־ממשיכה שמוליק ולילדיו, בקן שבנה עם אורלי. שמתי לב ששרה יודעת לשמור דברים לעצמה, אך גם להוציא החוצה. מבדילה בין עיקר לבין תפל, בין דברים של עשה ולא תעשה, דברים שבינו לבינה. בחוש המיוחד לה היא יודעת להפוך זיזים חדים לפינות עגולות, לפרק מוקשים, למלא מהמורות ולהפוך אויב לאוהב.
אני יושב בעכו, בדירתה האסתטית ומשתאה: כמה כוחות היו ויש לאישה הנעימה והשברירית לכאורה הזו, איך ידעה להיחלץ ממצבי תופת שבהם הייתה נתונה תחת המגף הגרמני, איך ידעה לעקוף כללים וחוקים ולהניח במקומם את הממד האישי שלה.
זו אישה שיודעת להיות "היא עצמה" ומאפשרת לאוהביה להיות "הם עצמם" אבל חבל להכביר מילים על המפגש המרגש עם אישיות יפה זו. תנו לדברים לדבר אליכם.
שאול מייזליש
אני יושבת עכשיו בבית בעכו, שעת צהריים. עכו מורידה הילוך - כמעט סיאסטה. שקט שורר
בדירה היפה, שכל רהיט בה הוא חלק ממסכת חיי. ולנטינה המטפלת מכינה תה. אנחנו מדברות
ברוסית ולשתינו השפה המשותפת היא גם כלי להבנה בסיסית, וזו זורמת.
אחר הצהריים מסת החום מתמתנת. אפשר לפתוח תריס. בריזה קלה באה מן הים, רגע של
התרגשות נוכח מאורע שעומד לקרות. היום אלך למועדון ׳ויצ"ו' בעיר - ושם יעניקו לי זר
פרחים ושי קטן כתודה על פעילותי, על תרומתי ועל חברותי רבת שנים. הלב מחסיר פעימה.
אני סוקרת את חיי. אולי יש כאן סגירת מעגל מאותם ימים רחוקים. שם ברוסילוב הרחוקה,
העיירה הקטנה שליד בוצ'אץ', שם בבית משפחת פטרובר, משפחתי היקרה, הכול התחיל. ילדות
מאושרת ויפה, פרפרים, מדבקות ובובות. אבל ההמשך... הכול נקרע, שוסע, התפרפר. זה קרה
כשמכת המוות ניחתה על שליש מהעם היהודי, ובהם משפחתי היקרה. עץ שנגדע. המראות הקשים
עומדים בסתירה תהומית להתחלה היפה שם במזרח אירופה, שעדיין ראתה אז ביהודי בן אדם.
כמה יפה היה במחוזות הנערות. נכון, קצת מריבות (איך לא?) עם אחיותיי: בתיה הגדולה
וחנה'לה הקטנה, ואני שרה (מרים) ילדת הסנדוויץ'. כן, אותה חנה'לה שבגיל ארבע סיימה
מסכת חיים מאושרת, קיפדה את חייה ולא נפרדה אפילו מן ההורים...
אני חוזרת לשם. מחשבותיי נודדות. הנה רוסילוב - בתים קטנים, גינות. מרתפים ובהם
כדים וצנצנות זכוכית שבתוכם מאוחסנים סלק, כרוב, תפוחי אדמה, אוכמניות ושזיפים
שחורים. איזה כיף! לעת חורף יהיה מה לאכול... עיירה שלמה הנמצאת בצילה של עיר, הלוא
היא בוצ'אץ'. ממש כרך קטן שיש לו כל כך הרבה משמעות בתולדות העם היהודי. הרי כאן
נולד עגנון, ש"י עגנון, הלוא הוא שמואל יוסף צ'צ'קס, שחיי העיר שזורים בסיפוריו,
סיפורים שנגעו בלבו של כל מי שהעולם היהודי חשוב לו.
בוצ'אץ' (בפולנית Buczacz) הייתה ועודנה עיירה במחוז טרנופול שבאוקראינה המערבית (בעבר גליציה המזרחית). אהבתי
לטייל עם משפחתי על גדת נהר סטריפה שבטבורה ולחזות גם בנהר האדם שמנה כ־10,000 נפש
(יהודים, אוקראינים ופולנים). לצד מרכז למלאכה זעירה ושוק לתוצרת חקלאית, הייתה בה
גם תעשיית בית של מרבדים. דוכנים עמוסי דובדבנים וחמוציות, שזיפים ארגמניים כבדי
בשר ומלפפונים שבאים מן הכפר. אתה בולע את המראות ושומע מאבא על תולדות העיר.
מתקופת שלטון הפוטוצקים בבוצ'אץ' (השם נכתב גם בוטשאטש) מהמאה ה־17 עד המאה ה־19
שרדו בה חרבות טירה, כנסייה ובית עירייה, שרידים בעלי חשיבות אמנותית. בתעודות
רשמיות נזכר לראשונה היישוב היהודי בעיר בשנת של"ב (1572). המצבה הקדומה ביותר היא
משנת תצ"ג (1633). בימי גזירות ת"ח נחרבה הקהילה. אני מנסה להעלות בעיני הילדה
שלי את מראות הפוגרום, זה לא נתפס. הרי הכול כל כך יפה כאן... שם העיר בוצ'אץ',
אגב, נגזר משם העץ בוק, כפי שבוקובינה נקראת על שם עץ זה. בתנ"ט (1699), מספר אבא
ישעיהו, חידש אדון־העיר סטפן פוטוצקי את זכויותיהם של היהודים: הם שוחררו מזיקה
לשיפוט העירייה, כלומר סכסוכים בין יהודי לבין נוצרי הובאו לפני פקיד ממונה מטעם
אדון־העיר אך סכסוכים בין יהודי לבין יהודי נתבררו בבית הדין הרבני. אני הולכת עם
אבא יד ביד. הוא מצביע על האחוזות הגדולות המשתרעות על שטח נרחב. "ולא הייתה קנאה?"
שאלתי שאלת תם של ילדה.
"ועוד איך הייתה. הם חכרו את האחוזות מידי אצילים פולניים והיו כל כך חרוצים שהרבה
מהתעשיות היו בשליטתם".
"מה למשל?י
"יהודים היו מייצרים בבוצ'אץ' כוהל, ומייצאים דגן, קטניות, בקר, סוסים, עופות,
ביצים ואפילו זיפי־חזיר".
"חזיר?י
"כן, לפרנסה מותר להשתמש אפילו בחיה הטמאה הזו. אז מול כל ההצלחה הגדולה הזו - שלא
תהיה קנאה ביהודים המצליחים?
תיאורים מחייהם של יהודי בוצ'אץ' מצויים כאמור
בסיפוריו של ש"י עגנון, יליד בוצ'אץ', והם מלאים ביופי אנושי. את שמו מזכירים
יהודי העיר בלחש, ביראת כבוד, ולא רק הם. גם העירייה הנוכחית של בוצ'אץ' מנציחה את
שמו של עגנון, וקבעה שלט בחזית בית צ'צ'קס ובו תיאור פעולתו של חתן פרס נובל, הסופר
הדגול והמתורגם ביותר בין סופרי ישראל.
בבית שלנו, בית משפחת פטרובר, עזרו שלוש
האחיות במלאכת שימור ואחסון הפירות והירקות לקראת החורף. בתחילה היינו חמש בנות,
ואחרי כן נותרנו שלוש. חיה הבכורה נפטרה ממחלה שאיני זוכרת את שמה. אחותי פרידה
נפטרה ממחלת הסקרלטינה (שנית): מחלת ילדים מדבקת וקשה שתסמיניה הם חום, כאב גרון,
פריחה בבית השחי ופריחה שזורעת אדמומית גם באזור הגפיים. ככל שמתפתחת המחלה מתפשטת
הפריחה בחזה, על הלשון ועל הגב. אנטיביוטיקה לא הייתה זמינה והמחלה הפילה חללים
רבים.
כל פעם כשהשתעלנו קצת אבא ישעיהו ואימא עמליה כל כך חששו. הפחד שמא תתקוף המחלה
אותי או את אחיותיי ריחף בחלל הבית. ואכן, המחלה פקדה גם את ביתנו. אחותי בתיה נפלה
למשכב בשל מחלה זו, והצליחה לשרוד אותה. אני נדבקתי מבתיה, וגם אני הצלחתי לשרוד את
המחלה. פרידה'לה היפהפייה לא התברכה במזל כמוני. היא נדבקה ממני, וניסתה להיאבק
במחלה בכל כוחה, אך לבסוף קרסו מערכות גופה לחלוטין. ההורים, המומים מכאב, החליטו
להביא צאצא נוסף, וחנה'לה באה לעולם, אך גם היא הלכה אל סופה עם ההורים בגיא ההריגה הגרמני. בפעם ההיא באה המכה
לא מידי שמים או מהטבע, אלא בידי בני אדם, אם ניתן לקרוא להם כך.
מחלת השנית הותירה בי טראומה לכל החיים, עד שגם היום כשאני שומעת את בני, כלתי או
נכדיי משתעלים, אני מיד נלחצת. הם כמובן לא מבינים מדוע אני כל־כך נסערת ודאוגה,
אבל קולות השיעול של אחיותיי החולות עדיין מהדהדים באוזניי. אבא ישעיהו היה סוחר
בענף חקלאות מובהק: פרות. בהמות שעורן שחור ולבן או חום, לועסות בשקט חציר ואספסת
ומביאות תוצרת נהדרת של חלב וגבינות. לקוחות היו באים כל השבוע, מתדפקים על דלתו של
אבא. הם באו מן הכפרים באזור, מפרובינציות מרוחקות, משטעטלים נידחים. אבא הסביר
פנים והוסיף אל החלב גם גבינות, פירות ומרכולת. הוא היה מוכר וקונה ומשכיר, ושמר על
אחוז רווח נאה. את מיני המוצרים מכרנו במכולת שהייתה בתוך הבית. בתחילה גרנו בבית
הישן, ואחר כך החליטו ההורים לעבור משם ולבנות נווה חדש. כרגיל, לא רק ההתקדמות
לבית מרווח יותר עמדה במוקד תשומת הלב, אלא גם המחשבה שיש עוד שלוש בנות לחתן ואולי
יזדקקו לבית חדש עמדה במרכז ההחלטה הזו. מבחינה זו ההורים היו ׳פולניםי עד הסוף.
צריך לדאוג לבנות, לא?! נדוניה זה דבר חשוב וכך גם משכן ודיור, ואכן, בית חדש, נאה
- מרחיב דעתו של אדם. הבנייה הסתיימה כעבור שנה ומחצה, אך רק בחציו של הבית השתמשו
באשר לא היה כסף להשלים את הבנייה. הכול נראה שליו, אך מהומת אלוהים נוראה החלה
קורמת עור וגידים. אימא עמליה הייתה יפהפייה. יש האומרים שהזכרתי את תווי פניה. היא
הפעילה את המכולת בבית. שלטה במחירים, בספקים, בקשת המוצרים, במרכולות ובחשבונות,
אולם בכך לא הסתפקה. למרות סדר היום האינטנסיבי והדחוס, מצאה שעות אחדות ביום שאותן
הקדישה לתפירה. היא התפרסמה כתופרת מעולה והמוניטין שזכתה לו הביא עוד ועוד לקוחות,
בהם גויים רבים. אפילו זמן לטפל בעץ הדובדבנים שעמד בגן, טובל בים של שושנים - אימא
ידעה לרקוח מהם ריבה טעימה - היא מצאה, ועבדה בגינון, ועוד איך עבדה. אשת חייל.
אכלתי הרבה דברים טובים מאז, אבל טעם הקונפיטורה השושנית הזו שיצאה תחת ידי אימא
עדיין נמצא בחיכי. מלבד המסחר בבהמות ובפרות והסחר־מכר במכולת, אבא ניחן גם בקול
נהדר ולכן ביקשו ממנו תדיר בבית הכנסת לעבור לפני התיבה, כחזן בקי ורגיל שקולו
ומזגו נעים. הוא נענה ברצון ושמו הלך לפניו כבעל תפילה חם. קהל המתפללים התרפק על
קולו: "הוא מרים אותנו טפח מעל גבי הקרקע", אמרו.
ואכן, בבית הכנסת אבא היה שליח ציבור במלוא מובן המילה. אבא אהב את המלודיות, את
הסלסולים ואת הדבקות שבתפילה. בכל יום התפלל. הלחן, הנוסח והסגולות המוזיקליות
שירשנו ממנו אנו הבנות, נשארו בתודעתנו ימים רבים. אמנם לא הייתה זו משפחת מלבסקי,
אבל הפלאנו לשיר בהרמוניה, גם כשהיינו בעיצומה של מריבת־אחות־עם־אחות (עד שאימא
הפרידה). ה"ברוגז" לא כלל את תחום השירה והדואטים. אלה הפליגו בבית בלי שיהיה לנו
בעצם חינוך מוזיקלי בסיסי. סי במול ודו־רה־מי לא היו בלקסיקון, אבל לדעת לשלב שני
קולות ידענו גם ידענו. אפילו כשבגרתי ועליתי ארצה, המשכתי לשיר עם בתיה, שהתגוררה
לא הרחק ממני, במחנה דוד בחיפה, והקולות התמזגו למלודיה יפה. אני למדתי מאבא מוזיקה
יהודית מהי והגנטיקה עברה כנראה גם לשמוליק בני, העוסק במוזיקה לענפיה. הוא ירש מן
הגן הזה עד כדי כך שהפך את עולם הצלילים למשלח יד, והוא היום מוזיקאי, מלחין, מעבד
ויוצר. בגיל הנערות שיפרנו את ביצועי השירה עד כדי כך שהצטרפנו יחד למקהלת בית הספר
ואני אפילו התקבלתי לחוג שירה. עיסוקו של אבא כחזן מלמד גם שהבית התנהל על אדני
המסורת ומורשת ישראל. המטבח היה מופרד, חלב לחוד ובשר לחוד, ובכל ערב שבת הדלקנו
נרות וקיימנו קידוש. ערב לא יימחה שנחרט בתודעה היה ליל פסח. כמו עכשיו, כאילו קרה
זה אך אתמול, אני זוכרת: אבא לבוש בגדים לבנים מיוחדים, עטוף 'קיטל' בהיר ומסב בכיסא גדול ומרופד בכריות שבו היה מתיישב כמו
מלך. אכן, הסבנו בלילה הזה כמו בני מלכים. שבוע לפני החג טיפס אבא לבוידעם כדי
להוריד את כלי הפסח. כולם נאים, בוהקים. במיוחד לא אשכח את הכוס; זו הכוסית שלי
הסגולה המקושטת בפרחים. לכל ילד הייתה את הכוסית שלו. אימא, בשלנית מעולה ועקרת בית
מיומנת כל השנה, הפליאה לעשות במטבח בפסח: מיני ממולאים, מרקים, צלי בשר ומאכלים
שהטעם שלהם ממלא את הפה עד היום. לידה עזרה סבתא מרים, שהתגוררה ממש לידינו. בהכנת
השיעורים לא נעזרתי בהורים. עשיתי אותם בעצמי והייתי מצטיינת תמיד. עד כיתה די
למדתי ברוסילוב, ואחרי כן בתיה ואני עברנו לגור בעיר פוטוקזלוטה אצל דוד אשר אח של
אבא, ושם למדנו בבית הספר. בתיה אחותי הייתה תלמידה מעולה ואפילו קפצה שתי כיתות
למעלה. גם אני קפצתי מכיתה ד' לכיתה ו', אבל חליתי ולכן התקדמותי נעצרה. בבית הספר
התנהלו הלימודים באוקראינית, למרות שגרנו בפולין. הרוב דיברו אוקראינית וזו גם הפכה
לשפת הלימוד. עם זאת שכרו הוריי מורה מיוחד, בעצם "מלמד", ללימוד השפה העברית. הוא
היה מגיע לכל משפחה לשלושה חודשים ואחר כך עובר למשפחה אחרת. הוא סבב בין המשפחות
השונות ולימד אותנו לא רק עברית אלא גם להתפלל בשפת הקודש.
מעט חברות יהודיות היו לי באותם ימים. סבינה ונילובר הייתה החברה הכי טובה שלי וגם
ואנגיה היבשר, בחורה עשירה מאוד מ"בית טוב" ששמחתי להימנות עם חברותיה. מהי חברה
טובה? כזו שאפשר לגלות לה סודות כמוסים שאפילו לאימא לא סיפרתי, שאפשר לעשות אתה
"החלפות", שאפשר לצייר אתה ציורים מדהימים. הרגע המכונן של השבוע היה היריד שכינס
אליו גויים ויהודים מכל הסביבה. "יארקמרק" שוק, כך כונה היריד בפולין. הוא
התנהל ב"רינק" - בכיכר השוק המקומית, והוצעו בו למכירה אפילו חזירים. ביום זה, יום השוק,
אפילו אחותי ואני חדלנו ממריבותינו האינסופיות, אם כי אלה הוסיפו כנראה טעם ופלפל
לחיים. היא הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים ומטבע הדברים רוב השמלות החדשות שאימא קנתה
נקנו בעבורה. אני כמובן לא השלמתי עם כך וניסיתי את הבגדים שלה, במיוחד כששלי לא
מצאו חן בעיני (בלשון המעטה). לבשתי את בגדיה של בתיה - וכל בלוטות הכעס שלה רתחו.
כך גם כשהשתמשתי בבושם שלה. פעם הפליגה כל כך מידת הקנאה שלי עד שהעבירה אותי על
דעתי, ופשוט עשיתי שטות: הוספתי קצת מים לבקבוק הבושם היוקרתי שלה המריח למרחקים.
חשבתי שהיא לא תרגיש בכך, אך היא הרגישה גם הרגישה: הצבע של הנוזל הפך לבן והתעלול
נחשף... כמה שחטפתי...
ואז, לפתע זה קרה, עבים נאספו בשמים שמעלינו. ההתחלה הייתה בגרמניה, בליל הבדולח,
ה"קריסטל־נאכט", שבו שרפו בתי כנסת והיכו כל יהודי מזדמן. הגרמנים ניסו להפריד את
הגברים היהודיים מן המשפחות כדי לשלוח אותם למזרח. מי שהצליח לברוח מן הגירוש הזה
עזב את המשפחה וברח מגרמניה. חלק מהם הגיעו אלינו. הם סיפרו את האמת הקשה, כי
הגרמנים אכזריים מאוד: שוברים חלונות, הורסים חנויות, מכים אנשים, גוזזים את זקנם
של המבוגרים באמצע הרחוב ולפעמים אפילו לא גוזזים אלא תולשים. כזו השפלה וכזה כאב
תהומי.
בשנת 1939 גרמניה החלה להשמיע קולות מלחמה. שמעתי קטעי שיחות בבית. לא היה אפשר שלא
להרגיש במתח ובדריכות שאחזו באבא ובאימא. אבא אמר: "תראי איך העולם מתרפס לפני
הגרמנים". רוח הפייסנות הזו מול גרמניה הגיעה לשיאה בוועידת מינכן (ספטמבר 1938),
שבה הסגירו בריטניה וצרפת את ציכוסלובקיה לידי היטלר וגרמניה. אבא תיאר לפני אימא
כיצד גרמניה קרעה שטחים מפולניה ומהונגריה וסיפחה אותם אליה. כישלון הפייסנות התברר
חודשים מספר אחר כך, כשסיפח היטלר את בוהמיה ומורביה ושם קץ לקיומה של ציכוסלובקיה
הריבונית. "תראי, תראי איך הוא מתכחש בכך להבטחותיו בוועידת מינכן", ניתח אבא את
שידורי הרדיו שנקלטו בבית של השכן.
רק שם היה מכשיר רדיו וכולם הצטופפו סביבו כדי להתעדכן בחדשות. הקדרות נוכח
האירועים ניכרה היטב בפני כולם. מעשי הגרמנים שמו קץ לקו הפייסני בבריטניה וראש
הממשלה צימברליין, שבשמו נקשרה הגישה המתונה הזו, שינה כליל את מדיניותו. אבא המשיך
לתאר בפני עמליה רעייתו את המהלכים המדיניים. כולם דשו בהם - ברחוב, בשוק, בבית
הכנסת. פה ושם העיר מישהו שצריך לעזוב, אבל תמיד נמצא מי שהשקיט את הרוחות, הרגיע
את כולם ואמר כי לא ייתכן שהטירוף הזה עוד יימשך זמן רב. ואכן, מאנגליה הגיעו
ידיעות על התארגנות מול פני האויב הגרמני. אבא סיפר כי אנגליה הגדילה את תקציבה
הצבאי, כי הנהיגו גיוס־חובה וכי בריטניה וצרפת הבטיחו את תמיכתן לרומניה, יוון,
תורכיה ופולניה. כשהעלה היטלר את תביעתו המחוצפת לקבל גם את העיר דנציג, נעמדו גם
בריטניה וצרפת על רגליהן האחוריות ותמכו בפולניה. בלילה שמעתי את הלחישות מחדר
ההורים: "הן כל המדינות הללו עשו, בחצי־לב, מאמץ להתגבר על יחסן המהוסס כלפי ברית
המועצות, שהרצון לבודדה מנע את שיתופן של מדינות רבות בוועידת מינכן". אימא ענתה:
"אז כך דווקא גדלה השפעתה של גרמניה במזרח אירופה ובדרום מזרחה". "נכון", אישר אבא.
המשא ומתן בין בריטניה לבין ברית המועצות שמטרתו הייתה לגבש חזית מלוכדת נגד
גרמניה, לא הביא לידי תוצאות כלשהן, כמה חבל. ב־23 באוגוסט 1939 חתמה ברית המועצות
על חוזה דווקא עם גרמניה. לחוזה זה, שכינויו הרשמי היה "הסכם לאי־התקפה", נוסף נספח
סודי שעניינו חלוקת פולניה והמדינות הבלטיות בין המדינות שחתמו על ההסכם. אנחנו -
הבנתי מלחישותיו של אבא - "נפלנו" לחלק הרוסי ומולו עמדו הגרמנים.
ואז באה התכסיסנות הגרמנית. בשידורי הרדיו דיווחו שכדי להטיל את האחריות למלחמה על
פולניה, ציווה היטלר לביים התקפה בתחומי גרמניה על ידי אסירים שהולבשו במדי צבא
פולניה. "איזה ממזר מנוול" - הפטיר אבא. ואכן, ב־1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים
לפולניה - ומלחמת העולם השנייה החלה. "מלחמה! מלחמה!" בישרו כותרות העיתונים
הפולניים ואנחנו הבנו כי נלכדנו. ב־3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה
ובעקבותיהן הלכו מדינות חבר העמים הבריטי: קנדה, אוסטרליה, ניו־ זילנד ודרום
אפריקה. אנחנו היינו הראשונים לספוג את מוראות המלחמה. הייתי אז בכיתה ח', נערה כבת
שלוש־עשרה, וסיימתי את לימודי בשפה הרוסית. אני זוכרת אפילו שירים ברוסית שדיברו על
הוולגה ועל הדניפר, על נערות רוסיות ועל לחם שחור כבד. היטלר התנפל על פולין וכך גם
על רוסיה והכול בשיטות המתוחכמות שלו - מארב. אחרי שחתם לכאורה עם מדינות אלה על
חוזה שהיחסים מושתתים על דרכי שלום, נהפכה הקערה על פיה. גרמניה חשפה ציפורניים
חדות, מסוכנות.
לפני המלחמה היינו בתחום אחריות השלטון הפולני. כאמור, לאחר שבועיים של קרבות חולקה
פולניה לשני חלקים. חציה האחד היה שייך לגרמנים וחציה השני נותר לרוסיה. אנחנו
היינו נתונים לשליטת רוסיה, ולכן תחילה פחות חשנו במאורעות המלחמה, אך בה בעת חשבנו
שנצטרך לעזוב את רוסילוב ולעבור לבוצ'אץ', הכרך הגדול. מדוע? כדי להימלט מאימת אנשי
"הבנדךה" האוקראינים, אותן חיות טרף שלא נפלו מהקלגסים הגרמניים, ואולי אפילו עלו
עליהם באכזריותם. אני זוכרת היטב את סיפוריה־אזהרותיה של אימא זיכרונה לברכה. היא
גוללה את סיפור הטרור שהמיטו הקוזקים הרוסיים במלחמת העולם הראשונה עם חדירתם לאזור
זה. החלק המבעית ביותר בסיפורה של אימא היה על אונס נשות הפלך בידי צבאות הדגל
האדום במלחמת העולם הראשונה. עד כדי כך היה הפחד מפניהם גדול, תיארה אימא, עד שאמה,
סבתא שלי, הייתה צובעת בצבעים מכוערים את פניה היפהפיות כדי לא לעורר את תשומת לבם
ואת יצריהם של החיילים הרוסיים...
פחדנו אפוא מן הסיפורים האלה, אבל לרוב המזל עד מהרה התבדינו. הרוסים הללו דווקא
היו מאוד עדינים ונחמדים, עזרו ליהודים ואהבו לשבת עם סבא מנדל, זקנו מגודל ובפיו
אמרי חכמה שמצאו חן בעיניהם. עכשיו, כאמור, רוסיה נסוגה בשל ההסכמים המדיניים, מה
שאפשר לגרמנים להיכנס לאזורנו ברגל גסה. לפניהם הם שלחו את האוקראינים האכזריים
כחיל חלוץ. הגרמנים ידעו מה הם עושים: זו הייתה הדרך הטובה ביותר להוריד את המורל
של האוכלוסייה המקומית, כדי שמפלס ההתנגדות לגרמנים שיבואו יהיה נמוך ולא משמעותי.
"להשחית, להשמיד ולהרוג ביהודים", זו הייתה הסיסמה בידי האוקראינים וכנופיות
הבנדרה. הבנדרה אז מזכיר את יאסר ערפאת. הוא וכנופייתו נכנסו לכל עיר ולכל כפר
ושחטו את היהודים, כשהאוקראינים מסייעים להם להוציא לפועל את משימתם. הגרמנים נתנו
לאוקראינים רשות לטבוח, שהרי האחרונים רצו עצמאות, וזה מה שהבטיח להם היטלר. כנראה
שעם ה"עצמאות" בא גם הרצון לעשות ליהודים את המוות. שישה שבועות של רדיפות, אונס
והרג. פשוט קיבלו רשות רשמית לעשות מה שהם רוצים. האוקראינים ניצלו את הרשות הזו עד
הסוף. הם לבשו כובע צהוב־כחול שהיה סמלם הלאומי ועבורנו הוא בישר רק צרות, חרדות,
מוות. כשהיינו רואים את הכובעים הללו נעשה לנו חושך בעיניים. הפורעים פלשו לבית
הקברות היהודי שמולו התגוררנו. ראינו מול עינינו את מסות הקורבנות. בכל יום הביאו
עוד ועוד יהודים, הרוגים וחיים גם יחד. חלקם עומדים, מהם שוכבים עדיין במיטותיהם.
שחטו אותם.
בעיר המחוז שלנו בוצ'אץ', חיו התושבים באשליות: "אצלנו הרי זה לא יקרה". תמיד היה
איזה מרגיע קהילתי שהסביר שהכול יסתדר. מסביבנו כבר התרבו השמועות על רדיפות
ופוגרומים בסטניסלוב, בלבוב, בטרנופול, בצ'ורטקוב.
מפה לאוזן נלחשו התיאורים על כלי האכזריות הסיטונאיים שמייצר שם היטלר ועל משרתיו
האוקראינים העוזרים לו - אבל בבוצ'אץ' האמינו כי אליהם הם לא יגיעו. לכל היותר יחיו
תקופה קצרה בתנאים לא נוחים ואחר כך ייוושעו.
הכול התבדה כמובן. אנשים המשיכו לשוטט בתוך פולין ולבקש להם פשפש או סדק לעבור
דרכו. התברר כי כל דרכי המילוט והתנועה הולכות ונחסמות.
אבא חש בסכנה והחליט כי אימא והילדים - יעברו לבוצ'אץ'. טעמו של אבא היה עמו -
בכפרים שוחטים את היהודים ביתר קלות. בוצ'אץ' עדיפה על רוסילוב.
ואכן אנחנו, הילדים ואימא, עזבנו את הבית החדש ועברנו לבוצ'אץ'.
אבא לא פחד והחליט להישאר ברוסילוב, להמשיך לנהל שם את החנות. במבט לאחור זו גבורה
בלתי רגילה. הוא השתמש במושג השחוק "לי זה לא יקרה", אבל הפך אותו לחי ותוסס, מעין
קלף ביטוח שאותו נשא לכל מקום שאליו הלך.
אנחנו, אימא והילדים, התגוררנו בבית שהעמידו לרשותנו שמעון זילברבוש (נויפלד) ואחיו
אבנר. שמעון היה אחד מאחיה של דבורה, שהייתה נשואה לשמואל, אחיה של אמי עמליה.
שמעון היה בעליו של בית בעיר בוצ'אץ'. עיסוקו היה שוטר במשטרת העיר ובאותם ימים כבר
היה נשוי בראשונה. אשתו זו נשמדה בידי הגרמנים בעיר פודהייצה, עיר שבה כבר נשחטו
יהודים רבים.
אז כמובן עוד לא ידעתי שאנשא לשמעון אחיה של דודתי, אך כך הכרנו. בלא מודע גרתי
בבית שבעתיד תהיה לו זיקה אל משפחתי. נזקקנו למפתח של הבית בבוצ'אץ'. מצאנו אותו
אצל אבנר, אחיו של שמעון. אבנר ידע את הסוד ואת הצופן והוא שלף את המפתח והעניק לנו
רשות כניסה לבית החד־קומתי והיפה. קשה־קשה לעזוב את הבית ברוסילוב שכל חייך היה לך
מגן, מחסה, קן מרופד.
קשה שבעתיים לעזוב את אבא מאחוריך, להותיר אותו שם. עברנו אפוא את עשרות הקילומטרים שהפרידו בין כפרנו לבין העיר בוצ'אץ'. בלב כבד ורוטט מחרדות
התהלכנו שם. זו הייתה המציאות החדשה - כואבת, חותכת בבשר, צורבת בתודעה - והיא
חייבה מעשה. עזבנו כשבגדינו לעורנו בלבד. אני זוכרת את הגרמנים נכנסים, תחילה
אופנועים ורוכביהם, חיילים מצוחצחים, בלונדיניים. אחר כך באו הגייסות. עמדנו בחלון
והבטנו בכניסתם אל העיר, לא יודעים איך לעכל את התופעה החדשה. מהר מאוד הם הראו את
נחת זרועם. נכנסו לבתים בשיא הברוטאליות, הורסים כל מה שבדרכם. הם היכו את מנהל בית
הספר שלנו, דמפלינג המסור, וכבר הבנו שכל מה שהיה עד עתה - לא יהיה יותר. אימא חזתה
אז את העתיד: "יבוא יום שניאלץ להיפרד". אמרה, "שהכדור יפגע בנו מאחור". ניבאה ולא
ידעה מה ניבאה.
לא ארזנו, לא לקחנו עמנו דבר. בלי בגדים, בלי אוכל, בלי כלום, בידיים ריקניות.
הצטרפו אלינו גם סבא מנדל ואשתו סבתא מרים. גרנו כולנו יחד - אך לאכול היה "קדחת".
פשוט לא היה מה להכניס לפה. פתח ההצלה בא ביוזמתו של אבא שהחליט בינתיים לעבור לגור
אתנו בבוצ'אץ'. אגב, לימים הצטרף גם דוד יהודה. יהודה בכלל חי בטרגדיה. הוא בא מן
המחוזות שבהם האוקראינים כבר שלפו את המאכלת. הוא ברח אך היה מסומן. אינני זוכרת
במה עבד, אבל האוקראינים רצו מאוד להרוג אותו, לכן ברח על נפשו. לילה אחד בא אלינו
מבוהל מאוד, רועד כולו. "אני רוצה להיות פה אתכם". אבא לא היסס: "בבקשה". אבא היה
אדם טוב וברור היה לו שנחלוק את יצוענו ואת כל אשר לנו עם יהודה. יהודה הסתתר מתחת
למיטה כל אימת שנשמעה דפיקה בדלת כיוון שפחד מאוד שמחפשים אותו. כל דפיקה הקפיצה
אותנו. היינו דחוקים במנות המזון שלנו. פתח ההצלה בא ביוזמתו של אבא: באותם ימים
כבר שלטו בעיר בוצ'אץ' אנשי היודנראט, יהודים אנשי משמר הקהילה היהודית. הם מונו
בידי הגרמנים לנהל את המערך האדמיניסטרטיבי ואת דופק החיים. הם נתנו פקודות על פי הוראות שקיבלו מן הגרמנים.
לפעמים שינו את לשון הפקודה לפי האינטרסים שלהם עצמם. הגרמנים מסרו להם מה לעשות
ויהודי היודנראט העבירו אלינו. אבא חיפש, פשפש, הריח את תנאי החיים החדשים והלך
לחפש עבודה בתור שמש. כך השיג את תפקיד השמש בקהילה בבוצ'אץ'. תפקידו היה להדליק את
התנורים בבית הכנסת, בתלמוד התורה ובבית הספר, לטאטא, לנקות ולצחצח את מבנה הקהילה
ואת בית הכנסת - העיקר שתהיה לו עבודה בחסות היודנראט.
באותם ימים הונחת עלינו גם הכורח לסמן את בגדינו. הזיהוי והתיוג הפכו הוראות
דרקוניות של קבע. הורו לנו ללבוש פס לבן שאורכו עשרה סנטימטרים ורוחבו שמונה
סנטימטרים שהתנוסס עליו מגן דוד. כן, הסימן המובהק של היהודים, מגן דוד מהלך. אבא,
שעבד ביודנראט, לבש רק פס ירוק בלי מגן דוד. זו הייתה פריבילגיה של יהודים חשובים
יותר, כדי שיהיה אפשר למצוץ מהם עוד משהו, למרות שגם פריבילגיות אלה התבטלו תוך זמן
קצר. כך המשכנו לחיות כשהעולם הפך חשוך יותר ויותר, אך אנחנו הסתגלנו לתנאים החדשים
וראו זה פלא, אפילו הצלחנו להחזיק מעמד. אבא היה מגיע מהעבודה ביודנראט ואומר
לאימא: "אני יוצא לכפרים של הגויים האלה שאני מכיר להביא קצת אוכל, קצת לחם". וכך
השביע במשהו את רעבוננו...
אלה היו ימים כה קשים שאפילו האפילו על אותה שבת ראשונה שבה נכנסו הגרמנים לחיינו.
כבר סיפרתי על המחזה הסוריאליסטי של ההתנפלות הראשונה של החיילים עלינו. היה זה
בשעה אחת־עשרה כאשר נכנסו האופנוענים לראשונה, אחד אחד, רוכבים בסדר מופתי בשרוולים
מקופלים, מסתכלים בחלונות. אחד נוהג והשני אוחז רובה, מחפש את מי שעלול לירות בו.
בצהריים כבר נכנסו הכוחות הנוספים והפלוגות הנאציות המיוחדות והללו החלו בפוגרום.
היחידות הנוספות שברו את השערים, נכנסו לבתים וחדרו לכל חדר. בוונדליזם לא יתואר התנפלו על כל דבר בבית. הם לקחו כריות, רהיטים, גזרו בכוח לזקנים את הזקן ואת מי
שאנסו - אנסו.
ביום השני הודיעו אנשי היודנראט כי על כל בעלי משלח היד השייך לאינטליגנציה, לבוא
ולהירשם. הרישום היה מסודר. כל אחד מהם קיבל עבודה התואמת את השכלתו: מהנדסים,
רופאים, עורכי דין, כל אחד בתחומו. אולי 400 איש נלקטו שם ומשאית אספה אותם. זו
הייתה הפעם האחרונה שנראו בחיים. עד היום אין יודעים היכן נקברו. אני זוכרת את
השכנה שלי נוימן. בעלה היה מהנדס שנלקח גם הוא. משפחתו הייתה בטוחה שהוא עוד ישוב.
חשבו שהוא יחזור, אבל אנחנו שמענו את מטח הירי: "פוק, פוק, פוק", אחר כך שקט
ודומייה, אפילו ציפורים לא צייצו שם, כמו ביער לופוחובה ליד טיקטין, שם נקברו עשרת
אלפים בני אדם בקבר אחים שחפרו לעצמם במעבה היער - איש לא נותר שם ונותרו רק תמונות
שהגרמנים בסדר הזוועתי שלהם ובחוש התיעודי שלהם - הרשו לצלם. השמועה , אם כן, אמרה
כי ירו בהם. שמועה אחרת אמרה שהם נשלחו לחזית ושם מצאו את מותם. כך או כך, ברור כי
הרגשנו נורא אחרי המשלוח הקטלני שחיסל את כל האינטליגנציה של הקהילה. אל החיים
הקהילתיים הצטרפו דיווחים על עדויות זוועה. אחת מהעדויות הייתה על הגרמנים שהסתובבו
בעיר ורק ניבט אליהם אותו פס לבן או צהוב על השרוול, וכבר פירקו במכות את האיש שנשא
אותו. הצבע הצהוב היה סמל לרוע בשלטון הרומי, והגרמנים אימצו צבע זה לסמל שכפו
עלינו לכרוך על השרוול. אם מישהו מפגין עצמאות יתר - יש להרוג אותו לאלתר, ברחוב.
לכל אחד, לכל חייל, הייתה רשות להשתמש באקדח ולהרוג. הוא האלוהים ואין בלתו. זהו
פחד איום ונורא.
בתחילת ימינו בבוצ'אץ' נלקחתי למחנה העבודה שולהנובקה. כיצד הגעתי לשם? אבא ואימא
הלכו לחפש אוכל בכפר ואני והבנות נותרנו בבית. פשוט לא יכולתי לזוז בגלל פצע נורא
ברגל שריתק אותי לבית, עד שאפילו לצאת החוצה ולקחת את רבע כיכר הלחם שהגרמנים
הקציבו לנו, לא יכולתי. והנה בא שוטר יהודי לביתנו וציווה עליי: "בואי". בתיה
התחילה לבכות: "לאן אתה לוקח אותה? תראה את הפצע!" אבל הוא היה החלטי ועמד על שלו:
"לא, לא יעזור כלום, אלה ההוראות ועם ההוראות של הגרמנים לא מתווכחים". הביאו אותי,
כמו גם את כל הבנות הצעירות מבוצ'אץ' ומהאזור (גם מטרנופול), אל מחנה העבודה
בשולהנובקה. זה לא היה "לגר" (מחנה) עם סימן, אלא לגר עבודה, מחנה גדול. מדי בוקר
יצאנו לשדה לעבודה קשה ומתשת. בוקר אחד, והנה חולפת על פנינו רכבת, רכבת נוסעים.
התמונה שנגלתה לעינינו הייתה כל כך נאיבית: בעיקול הדרך הרכבת מאטה והנה קבוצת בנות
קופצות מחלונה. ואז מישהו החל לירות בהן. לא הבנתי תחילה שאלה הגרמנים שיורים, אבל
עד מהרה נשמע חיתוך הדיבור הגרמני הכבד בדיאלקט שלהם. הם ירו כמו משוגעים בחבורת
הבנות. חלק מהן הצליחו לברוח, אבל רובן מצאו את מותן מירי הכדורים. את הגופות קברו
במקום הרצח עצמו. בורות - בתוכן הגופות - ונגמר. ניסיונן להציל את חייהן נסתיים.
המשכנו בעבודה. כמו תינוק שדורש שאמו תחלוץ לו שד ולא אכפת לו אם מקור חיותה יבש או
אם היא מתה מעייפות - כך הגרמנים - הם דורשים עבודה "על פי הספר" - שהקהילה היהודית
תחלוץ להם שד ותספק ידיים עמלות. גם אם אינם מסוגלים, שיבואו על ארבע ויעבדו. שישה
שבועות עבדנו במחנה שולהנובקה. כשההורים חזרו הביתה ובידיהם מזון מהכפרים, מצאו את
הבית ריק ולא ראו אותי. הם התחילו לבכות מחרדה ומדאגה. אבא רץ אל ה"יודנראט" וביקש:
"שחררו את הילדה". היות שעבד שם היו לו קצת קשרים ופרוטקציה והוא הצליח לארגן משלוח
חבילות אל מחנה העבודה שמוענו אלי. החבילות אכן הגיעו ותוכנן נאכל בו־במקום. הבנות
שם היו רעבות מאוד ואם קילפתי מלפפון הן היו תופסות אפילו את הקליפות ואוכלות אותן.
הרעב היה כבד ובנות הקהילה היהודית ניסו להשיג מזון בכל דרך. לשווא. הבטן קרקרה כל
היום וכל הלילה ודרשה שישביעו אותה. המשכנו לעבוד
קשה ובשל הפצע ברגל שלא הגליד, טיפס החום בגופי לגבהים. היה שם שוטר יהודי שהגיע אל
מיטת הקומות שבה ישנתי. ביקשתי ממנו להישאר בחדר כי לא יכולתי לצאת ולהלך בגלל הרגל
הדלקתית והזיהום שנגרם. "אין דבר כזה" ענה. הלכתי בלית בררה, צולעת ונאנקת מכאבים.
יום אחד הגיע הטרנספורט השני למחנה העבודה שולהנובקה. משלוח זה "שחרר" את הטרנספורט
הישן, כולל אותי. חזרתי הביתה ומצאתי בית מוכה, חבוט ורצוץ - הרעב בבית היה כה גדול
עד שנאלצתי ללכת לקטוף עשב. אימא טחנה את העשב במכונה לטחינת קפה (במטבחו של בני
בביתו בתל אביב יש היום מכונה כזו, והיא מזכירה לי את התמונה משם) ואחר־ כך הכינה
מן התערובת שנוצרה לביבות. תאמינו לי שקציצות העשב עוד היה אכילות איכשהו, למרות
שהיציאה בעקבותיהן הייתה ירוקה. מילא הצבע - העיקר שהצלחנו ללקט פירורים שישיבו את
נפשנו קודם שנגווע ברעב. באופן כללי לא היה מה לאכול, ולכן נאלץ אבא לצאת אחר
הצהריים, אחרי שחזר מעבודתו ביודנראט, כדי לחפש אוכל אצל הגויים בכפרים. באחת
מגיחותיו אלה אל הכפרים הוא נפל בפח של הקולאקים הפולניים (האיכרים הגסים והפשוטים)
שהיו נתמכים על ידי תגבור אוקראיני. היה זה כאשר שב לרוסילוב, שם נלכד על ידי
המקומיים שהפליאו בו מכות רצח. בחיים שלי אני לא זוכרת שאבא בכה, חוץ מאשר במקרה
הזה. הוא בא הביתה וגופו חבורות־חבורות כחולות, הפנים והגוף דיממו. היה מפחיד לראות
אותו כפוף, רפוס, נאנח. הוא הוציא כמה פיסות לחם מנרתיקו והניח על השולחן. לפחות
שבני הבית יינצלו. הוא לא שכח את סבא ולא שכח את סבתא, וקרא להם לטעום חתיכת לחם
להחיות את נפשם. יום אחד הגיעו אנשי היודנראט והחליטו לסלק אותנו מן הבית. אבא,
שכנראה שיער שאפשרות כזו עלולה להתרחש, הכשיר את המרתף מבעוד מועד כמקום מבטחים.
ישבנו בבוצ'אץ' במרתף, מסתתרים מאחורי בולי העץ שאוחסנו שם. סבא מנדל, אימא, אבא,
אחותי בתיה, אחותי חנה'לה ואני. אבא ואנוכי ניסינו להרגיע את חנה'לה. כל כך אהבתי
אותה והנה היא הופכת להיות "בת חסותי". בתיה ואני חשנו אחריות עצומה כלפיה וכלפי
שאר בני הבית. אפילו אבא ואימא נראו לי על סף התמוטטות ואני הקטנה עודדתי את רוחם.
מה עושים במרתף כל היום? פשוט יושבים, מרותקים מפחד. האימה מזדחלת ועולה במעלה
הגרון. הרקות מתכווצות, הפה יבש. צעקות בחוץ - האם שוב אקציה או סתם שיכורים? מרתף
הבית הפך לבונקר שלנו וגם כשביקשנו לעלות הביתה לא יכולנו לעשות זאת. הגויים הפכו
אותו למחסן בגדים שהורידו מגופות ההרוגים. בפברואר 1943 התחוללה האקציה הגדולה.
יומיים תמימים שבהם הגרמנים עשו הכול כדי לרוקן את בוצ'אץ' מיהודים בדרכם להגשמת
היעד שגיבשו הנאצים בוועידת ואנזה בברלין - פתרון הבעיה היהודית. לימים סיפר לי אבא
מה הייתה מטרתה של הוועידה הזו. ובכן, וועידת ואנזה התקיימה ביוזמתו של היידריך
בינואר 1942, ועסקה ב"פתרון הסופי של יהודי אירופה". זו הייתה הפעם הראשונה שהיה
שימוש ברור במונח "הפתרון סופי", שמשמעותו - השמדה טוטאלית של העם היהודי. אילו
מילים נוראות!!! פתרון סופי... למרות זאת, בוועידה לא מתקבלות החלטות חדשות בעניין
ההשמדה כיוון שהשמדת היהודים החלה קודם לכן.
אז מה קרה באקציה הזו? הגרמנים נערכו אל האקציה בשיא יכולת התכנון השטנית שלהם. כל
חדר, כל מחסן, כל מבוא של מדרגות נבדק על ידם בשבע עיניים. העיקר למצוא את המסתתרים
ולשגר אותם מזרחה, אל המקום שממנו לא חוזרים. למזלנו לא נחשפנו במחסן הסתרים שלנו,
שהירידה אליו במדרגות אחוריות. הצטנפנו יחד, מתכרבלים איש ברעהו. ואז החל השיעול.
כן, סבא מנדל נתקף בעווית של שיעול וזו לא פסקה. היה ברור שהגרמנים יתחקו בסוף אחרי
מקור השיעול ויגיעו אלינו. כאן נתגלתה חנה'לה הקטנה במלוא חכמתה. היא רצה מן הפינה
שלה במרתף אל תיקה ושלפה ממנו כמה קוביות של סוכר. כן, כמות קטנה של סוכריות. "קח
סבא, תמצוץ את הסוכר. זה יפסיק את השיעול". אבל זה לא פסק. קצת התמתן אבל עדיין היה
טורדני ויבש.
אז רצה חנה'לה שוב אל אחת מפינות החדר ושבה כשבידה כרית. היא הניחה אותה על פיו של
סבא, באופן שהשיעול לא יישמע. הייתה בזה סכנת חנק, אולם האחיזה של חנה'לה לא הייתה
הדוקה וכך יכול היה סבא גם להוציא את לחתו וגם לשמור על השקט התעשייתי... איזו חכמת
חיים וכוח הישרדות היו לחנה'לה אחותי, איני יכולה שלא להיזכר בה כמעט מדי יום
ביומו.
היחסים של בתיה ושלי עם חנה'לה הקטנה היו כמעט יחסים של אם ובת. שימשתי עבורה דמות
סמכותית ובוגרת, ועם זאת גם שיחקתי אתה. אפילו במרתף החשוך, בשעת האקציה הגדולה
בבוצ'אץ' ב־1943, הצלחתי להשיג בובה, שאליה היינו מדברות במשך שעות. עיניה של
חנה'לה נצצו כאשר הלבשנו את הבובה, האכלנו אותה, הולכנו אותה לבית הספר. כל זה היה
קרן אור באפילה שהייתה שם למטה. יכולתי רק לחלום על חזרה לבית הספר שבו למדתי. האמת
שהתגעגעתי לחברותיי שם בחוץ, שהמשיכו לנהל חיים כאילו אין מלאך מוות הסובב בינינו.
התגעגעתי למגרש החזירים שליד בית הספר, שהמה מקולות של מסחר ומשאון של מיקח וממכר.
כל כך אהבתי להלך בין הדוכנים, להאזין לאמרות הטבולות בחכמת חיים מעשית ולשמוע את
הבדיחות. ובעיקר אהבתי את החיים עצמם שזרמו שם בעוז. עכשיו הייתי כאן למטה, סגורה
ומסוגרת, מרוויחה כל דקה של חיים ומנסה להעביר את הוויטאליות הזו גם להוריי
ולאחיותיי. בחוץ המשיכו הנאצים לכתוש: "שנל, שנל" (מהר, מהר), אין זמן. הגרמנים
פרשו שלטים גדולים ועליהם מילה אחת: "יודנפריי", וגם כבר ציוו על היודנראט לארגן את
המשלוחים הבאים. הסימנים הללו הביאו את כולם, את כל היהודים, להעמיק את החיפוש אחר
מסתור. כל אחד הלך לאן שהיה נראה לו שאפשר למצוא שם מחסה, מפלט לשעה, אפילו לדקה.
חלק עשו דרכם לכפרים, לנקיקים ולגומחות. היו מקרים קשים שבהם הגרמנים לא ידעו על
קיומו של בונקר שבו נחבאים יהודים, אבל היו שוטרים יהודים שהיו יותר גרועים
ואכזריים מן הגרמנים והם שעשו עבורם את המלאכה וגילו להם את מקום המסתור. השוטרים
היהודיים חשבו שהם קונים את ביטחונם וביטחון משפחותיהם, אבל הסוף ידוע - גם אותם
הרגו, גם את השוטרים ואנשי היודנראט. איש לא נמלט.
נזכרתי בבית הספר שלמדתי בו בתקופה הראשונה של המלחמה. כשישבנו במרתף העליתי את
תמונתו בעיני רוחי. כמה חכמה ספגנו שם! איזו שמחת חיים הייתה בגימנסיה, בניגוד כל
כך גמור לאפלה שאוחזת בנו עתה, ספונים במרתף הדחוס, מכורבלים איש ברעהו. את
הגימנסיה הזאת היה אפשר לראות מן החלון האחורי של הבית בבוצ'אץ', אפילו מן המרתף...
לו רק יכולנו לצאת... כל כך קרוב - כל כך רחוק. אני ממשיכה להעלות תמונות מן החיים
בחוץ, ימים ספורים לפני שעלה הכורת הנאצי. ליד הגימנסיה, במגרש שבו התנהל המסחר
בחזירים, התקיים יריד. איזו המולה הייתה שם, איזה שאון. אנחנו הילדים עברנו מדוכן
לדוכן וספרנו את בעלי החיים, ואף לא פעם אחת הצלחנו להגיע לתוצאה האמיתית. הרי הם
כל כך דומים זה לזה וזזים כל הזמן, לכן מי שמנה אותם נכשל שוב ושוב.
באותם ימים העמקנו את הסתתרותנו במחתרת. אבא ישעיהו חיזק את המקלט והוא נראה כמו
שנראים היום סרטים שצפיתי בהם שצולמו בחוץ לארץ: מכינים עצי בעירה לתנורים לקראת
החורף, מאחסנים כפיסי עץ וקרשים. היו לנו הרבה עצים כאלה ומאחוריהם הסתתרנו כולנו:
סבי, אמי, אבי, בתיה, חנה'לה ואני. חנה'לה חששה שסבא ישתעל שוב ושהשיעול יסגיר את
מקום מחבואנו. לפחד שלה היו רגליים, כי סבא החזיק כרית עשויה נוצות ופוך, והיה חשש
שישאף נוצה אל גרונו באחד מההתקפי השיעול, שההתקף יחמיר ושכולנו נוסגר. חנה'לה
החזיקה צמוד אליה קוביות של סוכר שנתנה לסבא כאשר התחיל להשתעל, כדי שימצוץ אותן
והמציצה תקל עליו את שיעולו. הרודפים היו כל
כך קרובים ומאיימים; שיעול אחד - ואתה מת. אני זוכרת את אורות פנסי הגרמנים, חודרים
מבעד לחרכים שבין קרשי העץ שמאחוריהם הסתתרנו. לשמחתי, למחפשים לא היו כלבים ולכן
לא הרגישו בנו. האורות של הגסטאפו היו כה מפחידים כיוון שכאן, בבוצ'אץ', היה ברור
שהיעד הוא לכידת יהודים. אלומת האור הזרקורית של הפנס שמחפשת עוד ועוד יהודים.
ציפינו לקריאות הללו: "יודה, יודה, ראוס!" - "יהודים החוצה", וחששנו ממה שיקרה
כשניתפס בבונקר ונוצא להורג. לבסוף הצלחנו לשרוד. לא נלכדנו ולא הוציאו אותנו מן
הבונקר. התמזגנו לתוכו כאילו היה זה ביתנו משכבר הימים. אגב, באותה תקופה יצאתי
מחוץ למרתף כדי לחפש אוכל, ללקט מזון, תוך סיכון עצמי עצום. אזרתי אומץ ויצאתי -
והשטן לא עצר בעדי.
אחד מהגויים שאהב מאוד את אבא, סיפק לי כיכרות לחם שהחיו אותנו ימים רבים, וזו
הייתה הצלת נפשות של ממש. בשלהי 1943 התקיימה עוד אקציה. הפעם היא ארכה יומיים.
הפיקוד הגרמני ציווה על חייליו לפעול. "תוצאות! תביאו תוצאות" צווחו המפקדים. אנחנו
כאמור ספונים במרתף הבית המלא בעצים לחורף. הסתתרנו מאחורי העצים, ואז יצא קלמן,
שעבד במאפיה, אל מקום עבודתו. בנו שהיה אתנו במרתף התקשה להיפרד ממנו. הוא בכה
בקול: "אבא, אל תלך, אבא תישאר". אבל חובת העבודה קדמה לכל חובה משפחתית וקלמן יצא.
המתנו במתח בל יתואר לחזרתו, אבל השעות נקפו והוא לא חזר. אחר כך נודע לנו כי
הנאצים תפסו אותו בדרך. בסמוך לבית שבו נחבאנו עמד מגרש ענקי, שם היה מתקיים מדי
שבוע שוק הבהמות והסחורות. היו שם חזירים, שכבר הזכרנו, בהמות ופריטי מסחר. מגרש
מסחרי שהוא יריד לכל דבר. עכשיו כינסו כאן את כל היהודים שנתפסו בבונקרים, כדי
להעבירם לפדור - פארק מטיילים בבוצ'אץ' הנישא על גבעה, מעל בניין המשטרה. שם הרגו
אותם. אחרי יומיים של "פעילות" חזינו בתופעה מחרידה ומקפיאת דם: כל בארות המים
בתחתית העיר התמלאו בדם. הגרמנים הסיקו מכך כי לא כל אחד שהרגו אותו - מת.
לאחדים פגע הכדור ביד, לאחרים ברגל, ומזה לא מתים. לכן המשיך הדם לזרום. דימום
הפצעים חלחל אל מקורות המים. כך גם המחנק שנגרם מכך ששוכבים זה על זה, גופה על
גופה. הגרמנים הבינו שים הדמים מהגבעה זורם אל תוך מקורות המים ואל הבארות שבמימיהם
השתמשו בביתם. סדר הוא סדר, "אורדנונג" זה מעל הכול אצל הגרמנים. למחרת יצאה פקודה
נוספת, "יצירתית" ומפלצתית, כדי למנוע את מהילת המים בבורות בדם: הילדים, ליתר דיוק
מי שנותר מהם, נקראו בצו מיוחד לחפור בורות חדשים למלאם בגופות, כדי שהדם לא יזרום
לברזים. אחרי האקציה נודע כי שתיים מן הגופות שהוטלו לבורות - נותרו בחיים. שני
אנשים אלה הצליחו לצאת בעור שיניהם. אני זוכרת את שמו של אחד מהם - מוטילה. הם
סיפרו כי נאבקו כדי לצאת והזיזו מעליהם גופות של חברים כדי לפלס את דרכם. אחד מהם
התנדנד בין חיים למוות וכששב אל ארץ החיים הבין באיזו סיטואציה קשה היה נתון. ייתכן
שחבריו בבור עדיין נשמו... עד שמתו מחנק.
מאז הוכה אבא - חסרנו את מנת המזון שהיה נוהג להביא, מנת מזון שהייתה מחיה את
נפשנו. הרעב, הרעב לא הפסיק להכות בנו כל עת שהותנו בבוצ'אץ'. רעב זה היה חריף,
הופך את המעיים. במצב כזה קשה לחשוב, לתפקד, לפעול נכונה, כשהבטן משדרת אותות
חזקים: "תן לי משהו, השבע אותי, מלא אותי".
עמדנו בתור לחלוקת לחם החסד שהגרמנים התירו לנו ברוב חסדם לקבל. רבע כיכר, לעומת
חצי כיכר שחילקו לגויים. גם לחם פת העוני הזו הייתה רק על הנייר, כי להגיע אל נקודת
החלוקה לא היה פשוט. מדרכות כבר לא נועדו ליהודים, כך הם אמרו לנו. אתה ז'יד? תלך
רק בכביש ואת המדרכה תותיר לפולנים ולאוקראינים. למזלנו, אחותנו הקטנה חנה'לה דיברה
אוקראינית מושלמת. היא, הכישרונית לשפות, למדה את השפה מן הבחורה האוקראינית שעבדה
אצלנו ודיברה רק בשפת האם שלה. ידיעת השפה של חנה'לה זיכתה אותנו במתנה גדולה. היא
עמדה בתור הלחם המיועד לגויים כאילו היא אוקראינית מבטן ומלידה וזכתה בפרס הגדול:
עוד חצי כיכר. בחכמתה, כאשר עמדה בתור נמנעה מלהביט בי, היהודייה, שכן מאליו הייתה
מתעוררת השאלה מאיפה גויה מכירה נערה יהודייה?
מחצית כיכר הלחם הנוספת עזרה לנו מאוד, שכן כך הצלחנו להביא שלושה־רבעים של כיכר
לחם ביום וזה עזר לשרוד.
לכפר אבא כבר לא הלך שוב, אנחנו גם לא הרשינו לו לעשות זאת. ביודנראט לא נתנו כל
מנת מזון, וכך מצאנו את אבא שוכב על הספה, מותש מנסיבות חייו המצמיתות. הוא הפך
להיות רעב, פשוט רעב. הבחנתי שבטנו של אבא התנפחה. היה עצוב מאוד לחזות בכך.
יום אחד נודע לאבא כי ביודנראט הוצב איש גרמני ששמו מאייר כאחראי במטבח הגדול שפעל
שם. עוד נודע לו כי פועלים רבים עובדים בהכשרת הקרקע ובהנחת פסי רכבת. בין הפועלים
היו גויים וגם יהודים. מאייר זה, אכזרי, איש רע, אסף חמישים יהודים והכניס אותם אל
בין הפועלים. הוא נתן להם מקום להניח בו את ראשם - בית לישון בו. אבא נמנה בין
ה"חמישים המאושרים", והתאפשר לו לישון בבית ההוא. אבא ידע שבלעדינו הוא אינו רוצה
לעשות זאת. הוא לא רצה לעזוב אותנו, אלא לסייע לנו. לכן אמר למאייר: "לבדי איני
רוצה להיכנס למחנה של חמישים הפועלים. יש לי אישה, שתי בנות וילדה קטנה. אני רוצה
שגם הן תצטרפנה אלי". "אתה יודע מה?" אמר מאייר. "את שתי הבנות תביא אתך לכאן, הן
יעבדו. אבל את האישה ואת הילדה תן לפאול". אז הבין אבא שאת סבא מנדל יצטרך להשאיר
במרתף.
בעיר פעלו חוליות הגסטאפו כמו מנוע טורבו, וגם חובשי המגבעת השחורה שוטטו
שם, המגבעת השחורה שפירושה היה מוות ברור. קצין גסטאפו ידוע במיוחד לשמצה היה פאול, שהתפרסם כצייד אדם. מאייר עזר לו לבחור בנות
צעירות שאין בהן תועלת לעבודה, ולירות בהן. כך, פשוט, ללא הכנות או טקסים. להתפשט
מהבגדים, לקבל כדור, להיפרד מהעולם ולהתכסות בעפר. מאייר ציווה אפוא על אבא למסור
לפאול את אשתו ואת חנה'לה. כאן נחלץ אבא אל מול הזוועה. הוא הבין מה פירוש הדבר.
אבא, מסכן, סיכן את כולנו. לתת לפאול את אימא ואת חנה'לה? לעולם לא. הוא לקח את
אימא עמליה בלילה והעלה אותה יחד עם חנה'לה אל גג המטבח. לא אוכל לשכוח את דמעות
הפרדה שלנו מסבא מנדל. אני זוכרת את הדמעות זולגות על זקנו הלבן.
מאייר לא ידע על
מקום המחבוא הזה שבימים כתיקונם שימש כמקום להניח בו אלומות של ירק. גם המטבח היה
מוסתר, ואימא הסתתרה על הגג בגומחה שבחלקה נטתה אל עבר בניין אחר. אבא הניח שם ירק
כך שאימא וחנה'לה יוכלו לישון על מצע העשב, אבל לאכול? אני ואחותי אכלנו עם
הפועלים, אבל מה עם אימא וחנה'לה?
תחושת הרעב היא הדבר הקשה ביותר לאדם. תחושה
שאינה מרפה ממך, חודרת ומחלחלת אל תחתית הבטן. אבל מתמודדים. אחותי ואני החלטנו
ליזום. קילפנו תפוחי אדמה, העברנו אותם לאבא, ואבא נתן אותם לאמי ולאחותי. פתאום
היה מה לאכול. פתאום הבטן התמלאה. הרעב הבלתי נסבל - נפסק. כאמור, הותר לי להיכנס
למטבח, לאכול ארוחת צהריים רגילה, וגם אבא אכל שאריות. את שיירי המזון החבאנו בקפלי
הבגדים כדי להעביר לבנות המסתתרות, ואת כל שהיה עתיד להיזרק לפח אסף אבא, ארז
בחבילה ובלילה נתן לאימא ולחנה'לה. הטבחית, צעירה יהודייה ויפה, ראתה את מעשינו
וביקשה שגם הילדה שלה תיכנס למתחם הגג. היא שאלה את אבא והוא אישר. למחרת העלתה גם
את הילדה שלה אתה אל המחבוא, והטבחית הצטרפה אליה לשינה בלילות. כך חשו שתיהן
מוגנות באופן יחסי.
תשאלו בוודאי מה קרה עם סבא מנדל האהוב. שאלה מצוינת. לעת הזאת
מנדל כבר לא היה אתנו. הוא נלקח מן העיר בטרנספורט למקום שממנו לא חוזרים. כבר אז,
בהבנה של נערה בת 16, ידעתי בתוכי את האמת הנוראה הזו.
סיפורו היה כזה: הוציאו אותו מן הבית בבוצ'אץ' והוא הובל לאזור שבו הושמדו כל
היהודים שנלקחו יחד אתו. אז לא ידענו זאת והיו רק שמועות, אבל הן נתבררו כנכונות
מאוחר יותר. בתחושת הבטן שלי ידעתי - סבא מנדל כבר לא בין החיים. מה שהיה כה מדהים
זה הטרנספורט שלקח את סבא מנדל, שהיה מלווה - כמה מחריד - בסטיקרים ובמודעות רחוב.
מודעות אלה בישרו על אזור נקי מהסכנה השמית, נקי מיהודים. "יודנפריי" זעקו הכתובות,
עיר ללא יהודים. הווה אומר: "פלך נקי מהז'ידים שמפריעים לעולם". לא הבנתי למה הם
רואים בנו, היהודים, מיקרובים, תולעי עפר שצריך למעוך אותם בתחתית הסוליה. אל
המודעות הצטרפו המעשים. המוות שלט ברחובות. מי שיצא לרחובה של עיר - נהרג במקום.
בתוך מחנה הפועלים היינו אולי בטוחים קצת יותר, אך גם לילותינו עברו מתוך פחד
וכחידה קיומית מהותית - בכל לילה לקח אותנו אבא לישון במקום אחר שאותו הוא איתר
כבטוח. אסור לישון באותו מקום, שמא ייוודע המקום לפורעים והם יבואו בלילה הבא. ימים
של ספקות, אי־ודאות לגבי מה טומן המחר, היעדר רגע אחד של שקט נפשי. רק היום אני
מבינה את האמרה החכמה "אין שמחה כשמחת התרת הספיקות". כשיש לך משהו ברור - אתה יודע
להתמודד אתו. כאשר הדברים לא ברורים, מעורפלים - זו המציאות הקשה ביותר.
נוסף למצוקות הקיומיות, נוספה עוד צרה. אחותי ואני היינו נערות יפות ומתבגרות, שהדליקו את הדמיון הגברי של הגרמנים ושל האוקראינים־פולנים. המנוולים מצאו כאן הזדמנות לחפש טרף קל לסיפוק תאוותיהם. מדי יום ביומו באו לאכול במטבח כל מיני אזרחים גרמניים שהיו בעיר. הם לא היו לובשי מדים אלא לבשו בגדים אזרחיים. אחד מהם, פאול (לא קצין הגסטאפו שהזכרתי, אלא אדם אחר באותו השם) ראה בי מטרה כזו. הוא הגרמני הגס והבהמי ודווקא עליי היה צריך להתביית... כל יום היה עמוס בנדנודים ובשאלות טורדניות: "איך קוראים למאכל הזה?", "איך קוראים לך?", "את מאוד יפה", "בואי, אני חייב לדבר אתך", "אני אכתוב לאימא שלי מכתב ואספר לה שהכרתי פה בחורה יפה", "אל תדאגי שאת יהודייה, אני אשלח אותך לגרמניה". מובן שלא רציתי לדבר אתו או להיענות לחיזוריו, אבל המצב היה עדין וחייב דיפלומטיה זהירה. אבא הבין לאן הדברים עלולים להיסחף ולכן ביקש ממני לענות לפאול. "אם לא תעני", אמר, "הוא יכול להרוג אותך וגם אותנו". הכול נתון על כפות המאזניים, הכול כחוט השערה. כאשר פאול הוסיף והטריד, ושאל "איך קוראים לך?" עניתי כי שמי רוזה. אמנם שיקרתי, אבל עניתי לו. ככה היה זה בכל יום. אני ואחותי קילפנו את תפוחי האדמה והוא ישב לידנו. תפקידו של פאול היה לנהל את הפועלים שעבדו בהנחת פסי הרכבת, אבל הוא העדיף אותנו. יום אחד, היה זה יום חמישי שאותו לא אשכח לעולם, פאול הנודניק בא, והפעם הייתה בשורת איוב אמיתית בפיו. הוא קבע בפנים חמורות, כי הידיעות האחרונות מספרות שהגרמנים החליטו להשמיד גם את חמישים האנשים העובדים במטבח.
בכל אותה תקופה ראיתי רק את אבא. הוא עבד במחנה, בעוד אימא וחנה'לה מתחבאות על הגג.
אבא כאמור לא ישן שם כי כל לילה מצא מקום שינה אחר. בדרך כלל הגיע לבסוף למקום
שאימא נמצאה בו, על הגג שליד המטבח. כלל ההישרדות אמר כי אסור לישון באותו מקום
יותר משני לילות רצופים. באותו יום חמישי באנו אחותי ואני אל הבניין שבו ישנו
חמישים הפועלים, ומצאנו את תעשיית השמועות רוחשת: גם שם כבר התפרסמה הידיעה על
ההשמדה. מה עושים? אני מצאתי לי פתרון קסם למקרה של לחץ ומצוקה כאלה. פשוט הלכתי
לישון. כן, תנסו זאת גם אתם במצבים של צרות ואסונות: לכו לישון. בדרך כלל זה עבד.
אבל באותו לילה לא ארכה שנת הבריחה שלי מן המציאות. צביטה עזה הקפיצה אותי על
רגליי.
"מי זה?" נבהלתי, וראיתי את בתיה רוכנת מעליי.
אחותי אמרה: "נו, תתלבשי,
קומי, בואי נברח מפה, פאול אומר שעוד מעט משמידים את חמישים הפועלים ואנחנו
ביניהם".
"לאן נברח?"
"אל גג המחסן של מאייר, נחבור להורים".
"אי אפשר, כי אנו נחשוף שם את אימא ואבא".
בתיה צדקה. המצב היה חמור ואנחנו נזרקנו אל החושך, אבודות ומהוססות. בדרך חלפה
במוחי הסצנה שתיאר אבא כמה ימים קודם לכן: אבא כהרגלו, קם השכם בבוקר, התעטף בטלית
והתפלל. גרמני אחד הופיע וראה אותו עומד בתפילה. "ממנו אתה מבקש?" הוא אמר והצביע
אל השמים. "ממנו? חה, חה, חה, תשכח ממנו. אני, ורק אני, אתן לך את החיים. לא הוא
שבשמים, אלא רק אני אתן לך את החיים. הוא, האלוהים שלך, לא יעזור לך". לכך הוא
הוסיף גם מכות רצח, קרע את הטלית של אבא והשליך את הכול לאשפה.
התמונה לא עזבה את
מוחי. גם עכשיו, בלילה, כשיצאנו מהבית שאכסן את חמישים הפועלים והגחנו אל החושך.
בתיה ואני צועדות במעבה העלטה, ומאחורינו הולכים יהודים נוספים. חלק מחמישים
הפועלים האחרים נשארו מאחור. אבא נשאר עם אימא ועם חנה'לה.
היה קשה להאמין כי
הגרמנים ישביתו את המטבח שסיפק גם להם ארוחות חמות. היה קשה להאמין כי הם ישמידו גם
את אלה שעבדו בפרך בהנחת קווי ברזל לרכבות הגרמניות שתחלופנה עליהם. לכן, נראה תמוה
שחמישים הפועלים לא יוותרו בחיים, אבל היה ברור שלנו אסור להישאר שם, ולכן מיהרנו
לצעוד.
לפתע, מתוך האפלולית, נשמעה קריאה חדה בחיתוך גרמני: "רוזה! רוזה!" לא ידעתי
שפאול עובד שם, אבל היה ברור שזה הוא. רק הוא קרא לי רוזה. פאול הגיע בריצה.
"לאן
את הולכת?" הוא השתנק.
מה שסיפרת לנו הוא כנראה נכון ואחותי ואני הולכות להורים".
"לא! אל תלכי, זה
מסוכן! אתן תחשפו את ההורים. קחו מפתח לבית שלי ולכו לשם".
הוא הראה לנו בדיוק היכן
הוא גר, מסתבר כי זו וילה יפה וידועה.
פאול ציווה: "תיכנסו לשם, את ואחותך, וחכו שם עד לפנות בוקר. כשאחזור מהעבודה אספר
לכם מה היה". אחותי הסכימה מיד: "טוב, בסדר, הולכים".
הלכנו לשם. נכנסנו לבית
יפהפה, מעוטר בגינה ירוקה ובה עצי פרי, ממש בוסתן פורח. לי כבר לא היו בגדים יפים,
אבל לאחותי עוד נותר מעיל חם, יפה, ונעליים. ראינו גויים ההולכים להתפלל בכנסייה,
אז החלטנו לצאת ולהצטרף למאמינים. כך יכולנו לשמוע קטעי דברים שנאמרו בדרכם אל בית
יראתם. אחת המתפללות, גויה, בלונדינית בהירה (בלי צבע, אוריגינל) זיהתה אותי וצעקה:
"חמודה, חמודה... ילדה, ילדה!"
הייתה זו אישה שהכרנו קודם לכן. כשקילפנו תפוחי אדמה
היא ביקשה מאתנו את הקליפות כדי להאכיל את העזים שהיו בחצרה. בתמורה היא הביאה לנו
לחם, מצרך יקר המציאות, יסודי וחיוני לחיינו, שיכולנו לתת גם לאימא. עכשיו שוב
נפגשנו. שאלתי בפולנית טובה: "מה קרה?"
"את יודעת שאין לך יותר הורים. בשתיים בלילה
שמעתי את אנשי הגסטאפו באים עם כלבים ומוציאים בצעקות את אימא שלך ואת הילדה
ומורידים אותם". עמדתי שם כמו פסל, נטועה על עמדי וממוסמרת למקומי, לא מסוגלת לשמוע
את הדברים האיומים עד תומם. לא ידעתי מה לעשות. נותרתי חסרת אונים. האם כך? האם
באמת כבר אין לי אימא? איך משפט אחד שנאמר בשנייה, כמעט בהיסח הדעת מפי אישה כמעט
אלמונית, מסיים עבורנו פרק בחיים? כמה מילים שנאמרו, ופרק חדש, נורא, חשוך־הורים
מתחיל עבורנו? עוד אני מתחבטת ברגע הנורא הזה, מנסה לעכל את פירושן של מילים אלה
ולחברן למציאות, והנה אני כבר חוזרת להוויה הנוראה החדשה.
ראיתי את פאול מתקרב. הייתי בשוק. הרי התלבשנו יפה כדי ללכת לכנסייה, רק שלא ירגישו שאני יהודייה, והנה הוא בא וצועק לי בוולגריות מרחוק "צוריק,
צוריק!", כלומר "חזרי בחזרה". חזרנו במהירות, כדבריו. הוא נכנס לבית ואז אמר בקולו
השקט והסמכותי: "זהו, כבר אין לך הורים". שוב, קורנס של עשרות קילוגרמים נחת על
ראשי. ימים שלמים לא הצלחתי לעכל את הבשורה הרעה וחשתי שכולי בוערת. אין לי הורים.
נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותה, את אימא. אני חווה זאת שוב עכשיו. היה זה ביום
שבו פאול התחיל לדבר על אקציה המתקרבת גם לחמישים הפועלים. "אין לכם יותר תעודת
ביטוח", הזהיר. היה זה ביום חמישי בצהריים. הלכתי למקום שבו ישנו כל לילה. הייתה שם
מעין גבעה. ברגע שירדתי מן הגבעה למטה משהו גרם לי להסתובב אחורה. בקצה העלייה עמדה
אימא. התפלאתי מאוד שיצאה ממקום המסתור. כנראה שהיא פשוט הלכה קצת אחריי... היא
עמדה שם בשמלה חומה, עמדה והתבוננה בי. אני רואה אותה עד היום בפוזיציה הזו, בשמלה
חומה מתבדרת ברוח ובמבט אוהב שנקשר אליי בעבותות. הסתובבתי עוד פעם והפרחתי אליה
נשיקה. היא ענתה בתנועת יד, כמו אומרת: לכי בתי, לכי. מבט אחרון, אחרון. משם היא
נלקחה, עם אבא וחנה'לה, ולא שבו עוד. שלושת יקיריי שהיו כל עולמי אינם עוד בין
החיים. ביום אחד הפכנו יתומות.
זה הלילה האחרון שבו ראיתי אותה, את האישה היפה הזו,
את אימא שלי. משם והלאה אין לי יותר אימא. אותו מצבור של אנושיות יפה וחכמה, אישה
שמבינה הכול במבט אחד, רגישה ואמפתית. היא ידעה לבחור מילה אחת באידיש כדי לקלוע
בול לתיאור אופיו של כל מי שנקלע למחיצתה. עכשיו אין לי יותר אימא. גם אחותי
החיננית, חנה'לה, שובת הלב, מלאת החיים, כובשת באמרותיה למרות גילה הצעיר - נלקחה
אל קצה. ואבא... האיש שהיה כל עולמי... מורה הדרך של חיי. אבא, שהיה כוח החיים
שלנו, שהציל אותנו ממוות ברעב, פשוטו כמשמעו. אבא, שבלי חכמת החיים שלו הייתה כל
המשפחה גוועת מזמן... אבא שהיה צוק של היגיון ברזל שידע לתרגם אותו לשפת המציאות.
אבא איננו.
הטמעתי בתוכי את התמונה וגם שמעתי מן השכנה מאוחר יותר כיצד נלקחו אבי, אמי
ואחותי. תמונה ומילים שנחרטו בי לעד. אבי, אמי ואחותי נספו בי"ג בתמוז התש"ג
(1943). יום זה לא אשכח כל חיי. עד היום בכל שנה אומר שמוליק בני קדיש בבית הכנסת
בתאריך זה בדיוק.
הייתי חייבת לבדוק שהעדויות לגבי אימא הן אמיתיות. הלכתי לשאול את השכנה הזקנה.
ואכן השכנה הזקנה שמעה צעקות "של ילדה ושל אימא ואבא". זהו. זה נגמר. היא גם ראתה
כשהם נלקחו, עמדה בחלון וראתה אותם מובלים. לימים, כשישבתי בבית הסוהר בתא המאסר,
היו חרוטים על כתליו שמות של יהודים. חיפשתי, אולי גם אבא כתב שם משהו. לא מצאתי
דבר. אחר כך התברר לי איפה הרגו אותם; זה היה באותו הפדור, הפדור שעליו סיפרתי
קודם. אותו מקום יפהפה בעיר, פארק שבו נוהגים האוהבים להתייחד. היה זה המקום הטבעי
להתייחדות, שכן שכן ליד הגימנסיה, אתר שבו כל הזוגות הצעירים מטיילים. כשנכנסו הגרמנים
הם כמובן שינו את אופיו של הפדור באחת והפכו אותו למקום העצוב ביותר בעיר. משם יצאו
המשלוחים (אומשלגפלץ') ושם הוטלו הצווים המנהליים שנגעו לחופש ולעצמאות שלנו. את
ההתרחשות הזו ראיתי בעיניי. אני זוכרת שכשהיינו עדיין בבית של אבא, כשהוא עבד
ביודנראט, יום אחד באביב של שנת 1942 אמרו שהיהודים צריכים לצאת לעבודה, לחפור
בורות. "עבודה מועילה", הם אמרו. ידענו כמובן שהבורות נועדו לנו עצמנו. אבל מה ניתן
לעשות? חפרו בורות. למחרת אספו הגרמנים את הילדים מן הבתים ומן הבונקרים, ואת כל מי
שתפסו העבירו לפדור, שם הרגו אותם. כך, אחד אחרי השני, או בקבוצות. ירייה בלב והאיש
נופל אל הקבר שאותו חפר. המקום הפסטורלי והרומנטי היה לגיא הריגה נורא. כנראה שכאן,
בפדור הזה, סיימו גם הוריי ואחותי את חייהם. בתיה הייתה אתי לאורך כל הדרך. באותו
לילה, כשהבנו שאנו יתומות, ישנו זו בזרועות זו. נצמדתי אליה חזק חזק ונרדמנו
חבוקות. המראות חזרו שוב ושוב כסיוט מתמשך: אימא, אבא ואחותי חנה'לה מובלים בידי
אנשי הוורמאכט והאס־אס שרובים מכודנים בידיהם היישר אל הפדור, ושם הם נופלים
לבורות. נופלים אל הבורות שכרו במו ידיהם. התעוררתי שטופת זיעה, הערתי את בתיה
וסיפרתי לה על החלום המסויט. בתיה חיבקה אותי. "ששש... ששש... ששש... יהיה בסדר
אחותי, יש לנו לפחות זו את זו, וההורים וחנה'לה - הם כבר בעולם שכולו טוב... לפחות
נחסכה מהם המציאות הנוראה הזו", ניסתה לנחם אותי.
עכשיו נשאלה שאלת השאלות: בית פטרובר נגדע בעודו באיבו. אבא ישעיהו ואימא עמליה -
אינם, אחותנו חנה'לה איננה. מה עושים? עמדנו על פרשת דרכים. ודאי שומעים אתם את
עצמת הצעקה שלי ושל אחותי בשאלה הזו, שצרבה את תודעתנו: מה הלאה? מה אנחנו שתינו
עושות מעתה והלאה?
שוב ושוב חזרו בראשינו המילים של אימא שאיננה: "ילדות תשמעו, מה שלא יקרה, תדאגו
לקבל את הכדור מאחור, בגב, שלא תראו את המוות לפניכן ובפניכן". שוב ושוב ראיתי
בעיני רוחי את אותה תמונה: אימא רצה להביא לי שתי חצאיות בסגנון אוקראיני ושבה
בחזרה אל מקום מחבואה כשהיא חוזרת על המילים: "אל תתנגדו לשום דבר". עכשיו כשאימא
איננה היינו לבדנו בעולם. הדריכה אותנו רק ידיעה אחת: אנחנו חייבות להישאר בחיים.
החלטנו להמשיך ולגור אצל פאול, אם כי הבנו שפאול, שהרגיש שהוא זה שהציל את חיינו,
יכול היה לתבוע שוב ושוב "תשלום" עבור חסדיו. התשלום אכן הגיע, ועוד איך הגיע. זו
הפעם הראשונה שאני מספרת על שאירע, ועדיין גופי אחוז צמרמורת כשאני משחזרת זאת.
בלילה השני לשהותנו בביתו, היה זה יום ראשון, הוא בא שיכור מאוד, מסריח בהבל פה של
אלכוהול ושום... אחותי ואני שכבנו על הספה. בלי שהיות חטף אותי פאול בזרועותיו,
הידק אותי אליו, לופת בחוזקה. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו - אך לא הצלחתי. פאול התעלם
כליל מאחותי שנתקפה בהלם. הוא הטיל אותי לעבר מיטתו, קרע את שמלתי וביצע את זממו. הצעקות שלי לא
עזרו. ריח השום והאלכוהול היכו באפי כשבא על סיפוקו. הוא חילל את גופי באקט משפיל,
מכאיב, מטמא את כל היפה והקדוש המובטח ברגע הראשון של התייחדותה של כל בחורה. הוא
הרס לי באחת את החוויה הרומנטית, את הרגע היקר של אהבה אמיתית, ואת כל האקט עשה
כאילו הוא חופר כביש. וולגרי, גס, חסר התחשבות, חסר רוח ועדנה. אחותי מצאה אותי
בוכייה, נגעלת ועלובה. היא עטפה אותי בזרועותיה בחום, מנחמת ומערסלת אותי כמו
תינוק. ככה השקיטה את בכיי לאט לאט. במשך חודשים לאחר מכן עוד אחז בי קבס כאשר
נזכרתי בריחות ובמראות הלילה הנורא. בו במקום החלטנו: אנחנו לא נשארות אצלו אפילו
דקה אחת. פאול הבין זאת, ולמרות גסותו גילה לפתע ניצוץ של אנושיות. הוא העמיס תיק
בכל טוב: אוכל, שתייה, לחם ושומן חזיר, והעניק לנו כצידה לדרך. לפחות רעבות לא
נישאר. אבל לאן ללכת? אחותי ואני יצאנו לשדה, שם גדלה החיטה לגובה רב. היה זה חודש
יוני חם והביל ועננה לא שטה בשמים. זחלנו על ארבע, הסתתרנו ביער, נחבאנו בשדות.
בדרך היינו מתייעצות זו עם זו לאן נמשיך ללכת. לבסוף החלטנו: נלך בחזרה לרוסילוב,
לאנדריי לטוויניוק. אותו אנדריי לא היה ידוע בעברו כאוהב יהודים דווקא, אבל הייתה
לו חנות מכולת ואבא עבד אתו, קנה ומכר מוצרים, וגם בהמות וסוסים. מפעם לפעם נהג
אנדריי לומר כי אסור לקנות אצל יהודים, אבל בעצם היה בתוך תוכו איש הומאני ואוהב
אדם. אבא - שהייתה לו טביעת עין מצוינת - תמיד אמר: "אם יקרה לכן משהו, לכו לאנדריי
לטוויניוק, הוא יעזור לכן".
ימים ולילות רבים ערך המסע לרוסילוב. זחלנו, מצאנו
מסתור בתוך סבך החיטה וחיפשנו דרכים חדשות בתוך השדות. הלכנו, וכשהגענו -נזהרנו, כי
זכרנו את דברי אבא על אודות הכלב הטורף שמחזיק אנדריי בחצר. היה זה כלב אכזרי עד
מאוד, וכדי להתקרב אל הבית היה צריך לזרוק לו משהו בשרי לאכול, ורק אז ישתתק. ידענו
גם שעל יד אנדריי מתגורר בן דודו אשר השתייך לזרם הבנדרה האנטישמי והמסוכן.
לילה. ינשוף נאק, צרצרים צרצרו וליוו אותנו כבתהלוכה של נשף מאוחר. באנו אל אנדריי.
דפקנו חרישית על הדלת, דפיקה קלה, בקושי נשמעת. אסור שדימיטרי, בן דודו האנטישמי
והידוע לשמצה של אנדריי ישמע ויבין שאנדריי מאכסן מישהו בביתו. אנדריי חי לבד, בלי
אישה, וכל רעש חריג כמו דפיקה על דלתו נשמע היטב אצל שכנו דימיטרי או אצל השכנים
האחרים, רובם סוחרים ואנשי מרכולת. אלה רק חיכו לביקורי לילה כאלה כדי להלשין
לגרמנים ולזכות בהטבת תנאים.
אנדריי שמע את הדפיקה. הוא פתח את הדלת בזהירות,
והחריץ הלך והתרחב. שיער שחור, מקליש, גבינים עבים. אולי בגלל המצב האנומלי כולו,
הוא התחיל לפתע לצחוק. "בואו, בואו, בואו", קרא במאור פנים. היה לנו טוב בנשמה. היה
זה חיוך ראשון שחייכו אלינו מזה תקופה ארוכה. אנדריי הבין למה באנו, והאישור להיכנס
לדירתו כבר היה בו כדי להקל על המתח. הרי באותה מידה היה יכול גם להסגיר אותנו.
נשמנו לרווחה: סוף־סוף אנחנו רצויות. לנו לא היה כסף כמו ליהודים אחרים ש"קנו"
גויים שניאותו להחזיק אותם בזמן המלחמה תמורת תשלום. לנו לא נותר דבר להציע. כסף
מזומן לא היה לנו, וגם לא רכוש. רק הבית החדש שבנינו, שעמד לא הרחק מן הבית הראשון,
נותר ברשותנו. את הבית הישן הרי היינו חייבים לעזוב וכך עשינו.
בדרך לאנדריי
התייעצנו בינינו, והחלטנו שאם ידרוש אנדריי תשלום, נציע לו לרשום את הבית על שמו.
לתדהמתנו הוא אפילו לא דיבר על כסף או על גמול. לאנדריי היה פתרון דיור מוכן
בעבורנו. הוא לא חיכה שנדבר, אלא מיהר להוריד אותנו אל מחסן שנמצא תחת מטבחו, ששימש
גם מעין מקלט. המחסן היה דל ועלוב. מיטה ועליה קצת קש. "זהו", אמר, "זה מה שיש לי
לתת לכן. מקווה שתוכלו להסתדר כאן, עד כמה שאפשר. אני אשתדל להוריד לכן יום־יום
אוכל". הוא לא הבין שבמצב החדש, כשאנחנו בלי הורים ובלי אחותי חנה'לה, כל הצעת
מסתור, ותהיה העלובה ביותר שיש, היא עבורנו בבחינת הצלה. אנדריי מיהר לחסום את הפתח ברצפה שבעדו ירדנו אל המחסן. הוא סגר וחתם את המקום בלוח עץ גדול
שהקשה להבחין בכניסה למחסן שלמטה. נכנסנו למרתף, צמודות אחת לשנייה, רועדות. האם
יעמוד בהבטחתו ולא יסגיר אותנו? יסוד של אמינות היה בו בבחור הזה, ואנחנו הימרנו
-נשארות! הוא קרש ההצלה שלנו.
כפי שהבטיח, אנדריי אכן טרח להכין את מזוננו. ממש הרגשנו כשקילף למעלה במטבחו תפוחי
האדמה, כששטף אותם. חשנו כאילו אנחנו נמצאות שם, אצלו במטבח. התחושה הפלאית הזו
הציפה אותנו כמובן בשמחה: "עוד מעט יהיה אוכל! אנחנו 'שותפותי להכנתו". המזון אכן
הגיע, ותפוחי האדמה הקלויים הללו היו המנה הכי טובה בעולם, כאילו ישבנו במסעדת
גורמה וטעמנו ממעשה ידיו של השף המוביל בעולם הקולינרי. גם היום, לפעמים, אני
מתגעגעת למזון הבסיסי והפשוט הזה שנראה כסעודת מלכים. לאנדריי היה שותף שהיה בעל
סוס. עם סוס אחד היה קשה לעבוד בשדה ולכן קנה עוד אחד. השותף הזה היה יושב במשך
שעות אצל אנדריי, מתנה באוזניו את צרותיו ומשתפו במחשבותיו, ואותנו זה שיגע. לא
יכולנו לזוז במחבואנו כל עוד השותף ישב שם. לפעמים הייתי צריכה להתעטש, לעשות איזה
אפציי בריא - לא היה אפשר. כל תזוזה הייתה מורגשת למעלה. פעם אחת שאל לפתע השותף את
אנדריי: "מה זה אצלך שם הרעש למטה?" ואנדריי החכם לא התבלבל והשיב בקור רוח: "נדמה
לי שיש שם עכברים. אי אפשר להיפטר מהצרה הזו..." כך היה במשך ימים רבים. נמקנו
למטה, רעבנו וסבלנו. סבלנו גבר כאשר נכנס מישהו הביתה והיה אסור שנישמע, אבל לפחות
חיינו. רעבות אך חיות. באותם לילות חפרנו בונקר ליד המחסן בכף ובחתיכות זכוכית של
שברי בקבוק שקיבלנו מאנדריי. המון־המון גושי אדמה. מילאנו דליים בעפר ויצרנו בונקר
קטן. נכנסנו פנימה, תחת המטבח. חיפשנו עוד דרך להבטיח את עצמנו. היינו מכונסות זו
בזו כשתי ציפורים בקן. אי אפשר להאמין מה אחותי ואני עשינו - חפירה, אבל איזו
חפירה! לאחר שסיימנו לחפור הבנו שיש לנו בעיה. השחר יאיר בעוד כמה שעות, ובבוקר
יראו השכנים והגרמנים את תל האדמה התחוחה שערמנו. הרי הגרמנים והמקומיים עלולים
לשאול ולברר... אז מה יהא עליהן, על הערימות הללו? הם ישאלו. בטוח ישאלו: "מה עושה
אדם בודד כאנדריי עם חפירה שכזו? מדוע היא נחוצה לו? מאין האדמה הטריה והטחובה
באה?!" אנדריי הבין היטב את הסכנה שבדבר. למלשינים אל תהיה תקווה, אבל כולם, כולם
מלשינים כאן, והם יהיו בטוחים שאתה מסתיר משהו אם חפרת חפירה טרייה שכזו. אז מה
עושים? אנדריי גלל במהירות על האדמה את גללי הצואה של הסוסים שהיו בחזקתו.
ערימות־ערימות של צואה וגללים, וכך נערמה שכבת דשן חדשה על האדמה. הייתה זו שכבה
עבה שהסתירה את העפר התחוח והטרי מהחפירה שלנו. כעבור חודשיים קרה מקרה. ביום אביבי
שטוף שמש הציע לנו אנדריי לעלות אל גג המטבח וליהנות קצת מקרני השמש. הוא ידע כמה
הדבר חשוב לנו מבחינה בריאותית. כך עשינו: עלינו "להנאתנו" אל גג המטבח. אנדריי חשב
שהשטח נקי ושלא ניראה, אבל מישהו בכפר כנראה הלשין כי אצל אנדריי יש יהודים. השמועה
התפשטה במהירות. היה זה יום שני כשבאו חיילים גרמנים לכפר עם תוספת עזרה של
אוקראינים, והתנפלו על הבית המסומן של אנדריי ברובים מכודנים ובקסדות חומות בוהקות.
הם הסתערו פנימה בלי לדפוק בדלת, בלי לבקש רשות. הרעש הגיע גם אלינו, השפה הגרמנית
הרעידה אותנו. מרחוק שמענו את אנדריי צועק: "מי בכפר הזה מעז לומר שאני מסתיר
ז'יד"?
בתיה ואני רואות את הכוח הגרמני־אוקראיני נכנס. אנו שומעות את קולותיהם ממש לידנו. עצרנו את נשימתנו. מנסות להיות אוויר, להתאדות, להיות כלום. הפחד הגדול שלנו היה שגג המטבח יקרוס לפתע ואנו נתגלה. "יודן! יודן ראוס", יהודי החוצה, התחילו הגרמנים לצעוק, אבל במרתף לא היה אף אחד. אחד מהם היכה בקת הרובה את אנדריי. אנדריי נותר קר רוח ולא הגיב.
הם מסתובבים, בודקים, הודפים רהיטים בבית, הופכים ארונות, בודקים שוב את
סביבותיהם ולא מוצאים דבר. הם גם שלחו את אנדריי למרתף ולבונקר שבתוכו כדי
"לבדוק"... הם עצמם פחדו לרדת כי חששו שמי שמסתתר שם יוכל לתקוף אותם ולפגוע בהם.
אבל איש לא היה שם. הרי לו היו מרימים את הראש ומסיטים את כיסוי התקרה של המטבח
היינו נתפסות! אלוהים שמר עלינו. אני נזכרת ברגע הזה וצמרמורת אוחזת בי. אלוהים
שאני כל כך מאמינה בו שמר עלינו. הם הסתלקו. אנחת רווחה ענקית נמלטה יחד מחזותינו.
נס, נס גלוי.
אנדריי המתין שעה קלה ובא אלינו. גם על פניו נראו אותות המתח. כפסע
היה בינו לבין הסוף. "בנות", אמר וקולו רועד, פניו מכוסות בזיעה קרה ממש כמונו.
"בנות, לא צריך הרבה, רק להזיז את הקרש", אמר והדגים כיצד מסיטים את הלוח "וכבר לא
הייתי מדבר אתכן היום. ההלשנה אכן באה בעקבות האדמה הטריה", הטעים, "אך למזלי היא
כוסתה היטב בגללים של הסוס. הצואה הזאת הסתירה את העדות המרשיעה, הצילה אותי ואתכן"
אמר, לקח נשימה, הביט בנו ברצינות תהומית והמשיך: "זה לא עסק" פסק, "אתן מוכרחות
ללכת ליער, כי הם בטח יחזרו שוב. הכפר מלא מלשינים וכל תזוזה אצלנו נקלטת אצלם.
חייבים לזוז", הוסיף בהחלטיות. אחותי התעשתה ראשונה. הגאווה הנשית והיהודית חיזקה
אותה. היא זקפה גו מול אנדריי והשיבה בהיגוי חותך: "אנחנו לא נלך לשום יער". היא
המשיכה לסנן מילים לאט: "אתה הוא שסיפרת לנו לפני כמה ימים כי דודה דבורה וילדיה
מצאו שם ביער את מותם. הראשים שלהם נמצאו בקרחת היער בין העצים, אז אתה רוצה שיעשו
לנו אותו הדבר?" דברי אחותי נישאו בנחישות, ולמזלנו נפלו על אוזן כרויה. היה ברור
למיטיבנו שאחותי לא מתכוונת לוותר. בעצם, מה הוא היה חייב לנו? הרי היה יכול להתעקש
שנלך משם, כי אנו מסכנות את חייו. אבל הוא לא עשה זאת, ובגדולת נפשו חיפש אפיקי
בריחה אחרים. ידענו שאנדריי פועל ממניעים כנים, מתוך רצון לעזור לנו.
העובדות שבפי
אחותי היו נכונות. דבורה של שמואל אכן נמצאה שם חתוכה לגזרים והיה ברור שגורלנו
יהיה כגורלה אם רק נצא ליער. דבורה הייתה אחותו של בעלי לעתיד שמעון, היא הייתה
נשואה לשמיל (שמואל) דמבלינג, אחיה של עמליה אמי. אנדריי חכך בדעתו בשעה שהאזין
לדברינו, מעביר את אצבעותיו בשערות ראשו. הוא הבין שאנחנו רציניות. אחרי דקות
ספורות ניצת אור בעיניו. "טוב, אם אתן מסרבות, אז קיימת רק אופציה אחת: יש לי שדה
אחרי הכפר. אני אעלה אתכן על הסוס וארכב לשם פעמיים. בכל פעם אביא אחת מכן. בשדה זה
אני מגדל 'קונופלה' כותנה בפולנית). היא מתייבשת ואחר כך עושים מהתערובת בדים.
בשדה הזה תמצאו מסתור. בואו נלך".
בקושי הצלחנו לצאת מן המחבוא. היינו צריכות הרבה כוחות נפש ומוטיבציה כדי לעזוב את
החור האפל והטחוב הזה, שלפחות נתן לנו ביטחון יחסי. מעניין לבדוק היום בתרבויות של
עמים מהגרים, אם אין אנשים המעדיפים לחיות ללא אושר, עושר ותוחלת, העיקר שלא יצטרכו
להיעקר ממקומם.
מצמצנו אל מול השמש ששרפה את עינינו אחרי ימים רבים של אפלה. זו הייתה מכוות אש
מלובנת. עלינו על סוסתו של אנדריי ורכבנו לשדה. שוב הכתה בנו השמש. העיניים הפכו
טרוטות, כואבות. שני סיבובים על הסוס האציל ואנחנו יושבות תחת שיחי הכותנה הזאת
והיא באמת מתייבשת, מה שגורם לזבובים ולנמלים להימשך בכוחות איתנים לשם ובדרך לאכול
גם אותנו. מסתבר כי שיחים אלה סבוכים, צפופים בענפים ומהווים מחבוא מעולה. כך ישבנו
כל היום, סוג של קלסטרופוביה שיש לה גם השפעות גופניות. אחרי כמה שעות הגוף כבר לא
מגיב להשפעות ההסתגרות וגם לא לרחש הברחשים המטילים בנו את ארסם. מכל מקום, העקיצות
והעקצוצים היו כה צורבים, עד שבערב, עת יצאנו קצת מתוך השיחים לשאוף אוויר, לא
ידעתי אפילו איך לנשום. לא יכולתי. הכול היה דלוק ואדום והנשימה נעתקה. הרגשתי שאני
נחנקת.
ערימות הכותנה המשיכו להיות לנו מסתור ומחבוא. אנדריי ממילא הביא אוכל לפועלים שלו שעבדו בשדה הכותנה ובהזדמנות זו הביא גם לנו פת לחם ונזיד. לילה־לילה דאג לנו כך והחייה את נפשנו. סעדנו את האוכל - פת קיבר, לגמנו מעט מים והלכנו לישון תחת כיפת השמים, מכוסות בכמה עלים. בית מלון "חמישה כוכבים", כי כל הכוכבים זהרו מעלינו, אבל לפחות לא היינו רעבות ויכולנו להירדם. הודינו לאל על אנדריי זה, המלאך הגדול שלא פחד מכלום ובא לסייע לנו, בלב שלם, חסיד אומות העולם. ואז, עם ההודיה הגדולה שלנו כלפי אנדריי, באה מפיו גם הבשורה הקשה: "השמועה שמסתובבת בכפר אומרת", גילה לנו, "כי ביום שני הבא חיילי הגסטאפו באים לכפר לחפש יהודים. כנראה שיש עוד מסתתרים וההלשנות פורחות. צריך למצוא מקום אחר".
הבנו מיד למה התכוון אנדריי. נגמרו ימי השדה, צריך למצוא מקלט אחר. הוא התכוון
למקלט עירוני, כלומר להיטמע בין אוכלוסיות המוניות. אבל היכן? ואז הגה ראשה של
אחותי עוד רעיון נועז. היא שוב פרשה אותו בהחלטיות, כאילו אנחנו עושות טובה לאנדריי
ומלינות אותו אצלנו ולא להיפך. "אנחנו לא נלך לשום מקום אחר", אמרה, "אנחנו חוזרות
אליך הביתה". אנדריי היה מופתע. "הביתה?" הוא שאל. "הרי שם תתגלו!" אחותי הבינה את
השאלה אבל הייתה לה תשובה מוכנה. "נכון שיש לך סוס?" שאלה והוסיפה: "ונכון שהוא
עושה את הצרכים שלו וכך גם הסוס השני, בתוך המתבן, באורווה?"
"כן, נכון".
"אז אתה תוציא את האדמה שמתחת למתבן הצרכים של הסוסים. העפר הזה רטוב ותוכל להעמיס
אותו בקלות על העגלה שהגויים היו מביאים בה תפוחי אדמה מן השדה. כן, אותם תפוחי
האדמה שאוספים בסוף הקיץ ומאחסנים בתוך הגראז'. על זה תעמיס את הזבל של הסוסים,
ותפתח בשבילנו את קיר האבן שמחזיק את המתבן. שם נסתתר".
בתיה דיברה דוגרי, בטון של מפקד. לא האמנתי למשמע אוזניי. היא המשיכה לדבר
בסמכותיות כאילו היא מנהלת פה את העניינים: "אנחנו ניכנס תחת מתבן הצרכים, שמכסים
את האדמה שהוצאת בלילות. עכשיו, אני יודעת שהסוסה הזו שלך יודעת לבעוט ולהצליף
בחוזקה ברגליה. האדם היחיד שהיא אינה בועטת בו הוא אתה. במקרה וחלילה יגיע גרמני,
היא תבעט בו היטב ותמנע ממנו להגיע אלינו, המסתתרות בפנים". אנדריי הביט בה מופתע.
התכנית הייתה חכמה ואמיצה, הוצגה באסרטיביות משכנעת ובמבט ראשון נראתה יעילה. לרגע
הוא שכח באמת מי כאן בעל הבית והנהן בראשו. "אמרת דברי טעם. אני הולך להוציא אדמה".
צריך לזכור שאני הייתי בת חמש־עשרה בלבד ובתיה הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, אך
היינו חריפות, שנונות ובעלות יצר קיום מדהים. אחרי החפירה, היה צריך להזיז את הסוסה
למקום אחר כדי שנוכל להיכנס. אנדריי הזיז את הסוסה, וכשכבר היינו בפנים החזיר את
הסוסה למקומה. אם יגיע גרמני, היא תפליא בו מכותיה ובעיטותיה. הפרויקט שתכננה אחותי
היה מושלם לכאורה, אבל דבר אחד לא נלקח בחשבון. אנחנו יושבות שם, והמיץ של הזבל הזה
שמעלינו כמו גם נוזלי ההפרשה של הסוסים - הכול ניגר עלינו, נזל לנו היישר אל תוך
הפה, אל העיניים, והן הפכו שורפות ומסריחות. המטרד הזה הפך כבד מאוד, אי אפשר
לנשום. היינו חייבות לעשות משהו. אחותי הפעילה את הסימן המוסכם למקרה חירום שקבענו
עם אנדריי. היא נקשה שלוש פעמים והוא קלט את הסימן: "הדיירות" צריכות משהו. אנדריי
בא, הזיז את הסוסה, הסתכל עלינו, וצחק. תמיד עם קורטוב של אופטימיות ורוח טובה.
"אנדריי", אחותי אומרת, מתנשפת, "לא נוכל להיות כאן יותר, אנחנו ניחנק פה. זה ממש
ביב שופכין". היא הצביעה על הגרון החנוק מן הנוזל שהפרישו הסוסה והאשפה הרטובה. זו
הייתה באשת ביבים אמיתית. "אז מה אתן רוצות?"
"תעשה משהו, תחפש מקום אחר". ושוב התלבטויות ושוב מחשבות ושוב מעלים רעיונות.
אנדריי לא גילה סימני שבירה. הוא המשיך להמציא ולהגות דרכי הצלה. לבסוף החלטנו. הוא
העביר אותנו שוב לבונקר, המקום שבו ישבנו בפעם הראשונה. הוא הוסיף ותקע מוט ברזל
כפול כדי שיחזיק את הקרשים. הלום הזה היה חזק ומנע מלוחות העץ להיעקר. קשה לתאר את
טוב לבו של האיש הזה. בן חמישים, איש אדמה אך אינטליגנטי ומהיר תפיסה, ובעל לב רחב
ואוהב. אהבתו לאבא שלנו סחטה ממנו עוד ועוד מאמצים כדי לעזור לנו שלא ניפול. הוא
סיכן את עצמו שוב ושוב, הן מתוך האהבה הזו והן משום ההכרה הכמעט אידיאולוגית שזה לא
נכון להרוג ככה סתם בלי סיבה שתי בחורות יהודיות צעירות רק מפני שהן יהודיות. הוא
לא רצה להיות במפלגה של בן הדוד שלו, מפלגת הבנדרה.
אנדריי היה כתובת לכל עניין בכפר שהייתה דרושה בו מעט אינטליגנציה. תמיד באו אליו
גויים אנאלפביתיים ובורים כדי שיכתוב להם מכתבים וכדי שיקרא באוזניהם מכתבים שנשלחו
אליהם מקרובי משפחה, מהעירייה ומרשויות אחרות. ככה ישבנו אצלו, יום רודף יום, וכל
אחד מהם צופן סכנות. החיים כחוט השערה, טעות אחת - ואנחנו גמורות. יום אחד בא
אנדריי ובפיו בשורה טובה לשם שינוי: הרוסים מתקרבים, התחילו לעשות 'אופנסיבה',
קרבות בפולנית, כלומר התקפה נגד הגרמנים. אני מקווה שהרוסים יגברו ויוציאו אותנו
מכאן".
ואכן, מ־1944 החלו הסובייטים להתקדם לתוך אירופה והדפו את הגרמנים, השתלטו
על שטחים כבושים ושחררו את מדינות מזרח אירופה. קטעי עיתונים שהגיעו אלינו בדרך לא
דרך ושידורי רדיו שאנדריי קלט והעביר אלינו את תוכנם לימדו, כי באוגוסט 1944 כבשו
הסובייטים את רומניה ואת בולגריה. אחר כך באה עוד בשורה טובה: בספטמבר 1944 בולגריה
עברה לצד בעלות הברית והגרמנים יצאו מיוון. באוקטובר 1944 כבשו הסובייטים את
יוגוסלביה. בינואר 1945 התקדמו הרוסים לכיוון שלנו. הם הסתערו על פולין ועל הונגריה
ונכנסו לציכוסלובקיה ולגרמניה עצמה. אוסטריה נכבשה באפריל 1945. לאט־לאט למדנו רק
מקטעי שיחות שתנועת המלקחיים באה כדי להציל אותנו. ואכן באפריל 1945 נפגשו הכוחות
הסובייטים עם הכוחות האמריקניים והבריטיים בגרמניה על גדות הנהר אלבה, ובמאי 1945
נכנעו סוף סוף כוחותיו של היטלר. עכשיו, אמר אנדריי, הם בדרך אלינו. שומעים את
היבומיםי של התותחים שלהם.
זאת הייתה שמועה מעודדת. אבל בינתיים נמשך הרעב. גם אנדריי לא היה יכול להאכיל
אותנו תמיד, וכשהגיע למצב שבו לא היה לו מה לתת לנו עוד, הציע כי ילך לכפרית אחת
לשחוט פרות, ובשחיטה יתנו לו את חלקי הפרה. הוא כל כך שמח כשחזר והיה יכול להציע
לנו את חלקי הסינטה של הבקר הנקראים פלצ'קי. כנראה שכל כך רצה לרצות אותנו ולשבור
את רעבוננו, עד שמיהר צדיק זה לבשל את החלקים שהביא ואפילו לא עשה זאת עד גמר. הוא
מיהר לבשל את הבשר ומיהר גם להגישו, ואני אכלתי, וקיבלתי הרעלת קיבה חמורה במיוחד.
בטני התחילה לתפוח והגיעה עד לגובה החזה ממש, כמו אישה בהיריון. התחלתי לשחרר את
החוט בחצאית שאימא תפרה לי ותארו לכם: כל החוט שוחרר - כל כך תפוחה הייתה הבטן.
כאבי בטן מחד גיסא, אך גם אי יכולת להקיא מאידך גיסא. שום דבר. הרגשתי שאני
מתפוצצת. לצעוק לא יכולתי כי אסור, אך צבטתי בכאב את אחותי.
אנדריי הרגיש הכי מסכן.
הוא, שהתכוון לטוב, חש אחריות למצבי. דווקא אז ישב אצלו שותפו לסוסים, והלה שוב שמע
קולות מלמול. "מה הולך אצלך שם?" הוא שאל, ואנדריי, שכבר השתמש בתירוץ העכברים
בעבר, המציא עכשיו סיפור חדש: "אתה יודע שיש לי שם שפנים, נכנס זוג חדש של ארוכי
אוזניים והם עושים שם ׳מהפכה"׳. אנדריי כבר ייחל לרגע שהשותף יצא. הוא רצה להיפטר
ממנו, אך זה יושב ויושב, מלהג בלי סוף. לבסוף זז, ואנדריי מיהר למטה, רוצה לדעת מה
קרה. הוא פתח את הפתח ומצא אותי שוכבת על הרצפה, כמעט גוססת. הוא מיהר להכין לי קפה
שחור וחזק, מעורר שדים. שתיתי כוס קפה אחת והתחלתי, במחילה, לשלשל. השינוי
הפיזיולוגי הזה שיחרר את הנפיחות, ונשימתי הפכה לסדירה. לאחר מכן עלה מאוד חום
גופי, ואנדריי טיפל בי להורדתו במסירות אין קץ.
תשעה חודשים הסתתרנו שם. בחשיכה מוחלטת, בלי לראות אור יום, בלי לדעת מתי יום ומתי
לילה. היינו במחסה שאנדריי הועיד לנו, בלי שירותים ובלי מים, ואנדריי הוא שהוציא את
סיר היציאות כדי שהריח לא ידלוף החוצה. אין כלי לרחצה, אין סבון לשטוף את הגוף.
ישבנו שם דוממות, לא מדברות, ורק בלילה התלחשנו קצת, מתכננות תכניות ליום המחר. לא
דיברנו, רק חשבנו על כך כל היום. מזכיר לי את הביטוי שמשתמשים בו שכניי הערביים
בעכו - "בו בעדן" - כלומר מה ילד יום, מה קורה מתי. כך שכבנו שם, מחכות לסוף -
תחושה של אין אונות וחידלון, הרגשה נוראה. קשה לתפוס היום באיזה מצב היינו שם. אתה
פשוט מחכה למוות, אבל זיק החיים חזק מכל ואתה מתעשת וממשיך להילחם על החיים.
הציפייה הגדולה ביותר במשך היום הייתה לפרוסת הלחם שאנדריי היה מספק לנו, כי היה זה הדבר היחיד ששבר את הרעבון, ואנחנו היינו מאוד רעבות. הרעב היה עמוק עד כדי כך שאפילו החלטתי יום אחד לעזוב את הבונקר של אנדריי ולצאת לחפש אוכל, כי נורא הייתי רעבה. נורא נורא נורא. תארו לכם, החלטה פזיזה שכזו, התגרות בגורל, ובלבד שהרעב יושקט. למזלי לא נתפסתי ולא ראו אותי בצאתי ובבואי. מעשי הגבורה האלה של האיש המופלא הזה לא עמדו לו מול בן דודו, אותו דימיטרי האכזר ושונא ישראל, האיש הזה בעל המשושים המפותחים שהרגיש בזמן המלחמה שמישהו מוסתר בבית. רחרח, עקב, בלש, תצפת על בן דודו וראה אותו מוריד אוכל למטה. הוא הבין הכול, אבל קודם שילך להלשין לשלטונות ולהסגיר אותנו ואת בן דודו, הלך אליו ושאל אותו על הסוד שחשף. אנדריי נבעת. הוא הבין מה מונח כאן על כף המאזניים. ה"אורחות" שלו או בן דודו האנטישמי. אנדריי בחכמתו הצליח לחמוק ממנו - אבל לא לאורך זמן. לימים, כשנסתיימה המלחמה, למדנו מה היה סופו של אנדריי הטוב ובאיזה אופן טרגי סיים את חייו. קודם לכן, כששוחררנו בידי הרוסים, פתחנו אחותי ואני מסעדה, ואנדריי בא לשם לשמוח בשמחתנו. אני רואה אותו עד היום -עומד שם, צוחק ומחבק אותנו. נתנו לאיש הטוב הזה 500 זלוטי ורשמנו את הבית על שמו כמו שהבטחנו, אולם בת הצחוק הזו לא ארכה זמן רב והוא נפל שדוד בידי אותו דימיטרי המרצח. הסתבר כי דימיטרי האיום, בן דודו של אנדריי, לא הסתפק בהלשנות ובהסגרות. יום אחד היה שתוי וקנאתו בבן דודו בערה. הוא ארב לאנדריי בדרך, מצויד בשק מספוא ריק. הוא קפץ עליו, הניח את השק על ראשו, אזק את ידיו של אנדריי בחבלים והוליך אותו ליער הסמוך העבות והאפל, ושם נזקק לשתי אבנים ולסכין כדי לרוצץ את מוחו של שאר בשרו ולשלוח אותו למקום שממנו לא חוזרים. ולמי הוא עשה זאת? לאנדריי הטוב. איזה אדם בעל אומץ, איזו הקרבה הקריב, איזו אהבה אין קץ לאדם באשר הוא - הייתה באיש הזה. כל אדם נולד בצלם - אולם אנדריי ספג מנה כפולה של הצלם האלוהי, של אהבת האדם, והוא, רב החסד, התושייה והרחמים, הלך לעולמו בדרך שכל כך לא הלמה את אישיותו הגדולה. הוא היה חסיד אומות העולם שלי, ואני לעולם לא אשכח את התושייה ואת העוז בכל אשר עשה למעננו. יהי זכרו ברוך.
תשעה חודשים שהינו אצל אנדריי הטוב, עד שהתחילו הסימנים של סוף המלחמה להיראות.
התחלנו להבין שהרוסים אכן מתקרבים אלינו. שמענו גם הדים של "בום־בומים", אפילו
הרגשנו את הדף היריות, אבל התקשינו להאמין שהשינוי באמת קרוב. זה לא נכון, אמרנו
לעצמנו, זה לא יכול להיות. הרוסים באמת קרובים? יש סיכוי שהמלחמה תיגמר? כבר היה
לנו קשה לקלוט; שנות הסבל והרדיפות קיבעו אצלנו את התודעה בתבניות של מצוקה בלתי
נגמרת, ולכן בתודעה התעצבה אצלנו ההנחה שאין סיכוי שהמלחמה תיגמר אי פעם. חששנו
שהקרבות ימשכו עוד ועוד ושהיהודים יוסיפו להיות הקרבנות.
אני זוכרת את אנדריי אומר לנו שיתכן ונחזור הביתה. "הייתכן ונחזור הביתה? מה
פתאום?!" ואז אמר לנו אנדריי דברים מפתיעים: "תשמעו, בבוצ'אץ' היהודים כבר מוכרים
מלח, מוכרים נפט, כבר עושים ביזנס". נפרדנו מהאיש הטוב והמיטיב הזה בחיבוקים רבים,
נשיקות, איחולים וגם חרדות. עכשיו התחלנו להאמין שזה נכון. הלב החסיר פעימה, אך
העזנו לעזוב את המחבוא. יצאנו, ואנדריי צייד אותנו בבשר כצידה לדרך, וכלבו התוקפני
ליווה אותנו. בפעם הזאת הוא הגן עלינו. היינו צריכות לעבור שני כפרים מסוכנים מאוד.
למרות שתמו הקרבות פחדנו שהמקומיים לא ישלימו עם הימצאותם של היהודים. הם כבר
השתלטו על הנכסים שלנו ופתאום יחזרו הז'ידים ויתבעו את הנכסים לעצמם?! הפוגרום בקיילצה
שבפולין, למשל, אירע אחרי המלחמה. שם נשחטו יהודים רק משום שהעזו לחזור לבתיהם
ולתבוע אותם לעצמם, וזה איים על הבוזזים הפולניים שכבר ראו עצמם בעלי בית.
בחוץ
התחלנו שוב לדבר בינינו. ניסינו לדבר בקול רם - וזה לא עבד. מיתרי הקול שלנו פשוט
התייבשו אחרי שלא הגינו מילה אחת בקול תקופה כה ארוכה. לא יכולנו לדבר באופן חופשי.
"אני לא שומעת אותך בתיה, אחותי". אחותי הסתכלה עלי, מנסה לומר משהו ולבסוף לחשה:
"גם אני לא שומעת אותך". מסתבר שכיוון שלחשנו במשך תשעת חודשי המחבוא ולא ממש
דיברנו, מיתרי הקול שלנו התנוונו, וקולותינו לא נשמעו.
הבטחנו לעצמנו כי אם נראה איזה טנקיסט רוסי או נוסעי משאית־צבא רוסיים, אנחנו ננשק
אותם. צעיר, זקן, לא חשוב מי יהיה החייל הזה, העיקר שכבר נראה את הרוסים. ואכן כך
היה. יצאנו מרוסילוב והמשכנו מזרחה אל פאתי הכפר לישינצה, קרוב להסתעפות עם הכפר
סורוקו. הדרך בין שני הכפרים הללו אכן הייתה מלאה בטנקים ובכלי משחית אחרים. הדגל
האדום התבדר מעליהם, והחיילים הרוסיים נופפו לעברנו: "יה בריקה, את יהודייה, נכון?"
הנהנו בראשנו "נכון".
הרוסים עצרו, הושיטו לנו יד ובחיוך גדול ובצחוק רועם העלו
אותנו, היחפניות והרעבות, אל התובה של הטנק. היו להם עיניים טובות, של אנשים שעברו
גם הם קרבות מרים מול הגרמנים, של חיילים שהותירו אלפים מחבריהם מוטלים מתים בשדה
הקרב. אחד מהם לא היסס: כשראה את רגליי החשופות והפצועות, קרע תרמיל עשוי ברזנט
ועטף בקרעי הבד העבה את רגליי כדי שיהיה לי איך לדרוך. למה עד היום יש לי בעיות
ברגליים? כי הדם פרץ את הנימים כתוצאה מן הקור והעור התפוצץ. הנעליים המאולתרות
הביאו קצת חום לגפיים המדממות ומסתבר כי חום זה עבר משם אל כל הגוף כולו. החיילים
הרוסיים פתחו גם "טושונקה" (לוף), ותרמיל שהיה מלא קונסרבים, שימורים, לחם שחור
ואורז. התנפלנו על הסעודה שהייתה מעולה. מי חלם. נזהרנו שלא לאכול יותר מדי, כדי לא
לפוצץ את הקיבה שהצטמקה. פתאום יש שובע, תחושה לא מוכרת. כבר לא הייתי רעבה. הודינו
לרוסים מכל הלב. הם הסיעו אותנו אל בוצ'אץ'. "אתן יודעות, כבר יש בבוצ'אץ' הרבה
יהודים", אמר לנו אנדריי לפני שיצאנו לדרך, והוא צדק. שמחנו מאוד, אבל לא היה לנו
לאן להיכנס. היה לנו בית? לא. בבית שגרנו בו כבר מצאנו דיירים חדשים. הם הפכו את
הבית למחסן של בגדי יהודים שנהרגו. כמה מצמרר. אספו בגדים מן הבתים שננטשו או
הורידו מן הנשחטים את בגדיהם, והעמידו אותם למכירה במחסן. ואיפה המחסן? דווקא בבית
שלנו... אין כניסה לבית. הסתובבנו אפוא, אחותי ואני, נדדנו בעיר ללא סוף, מחפשות
מקום להניח בו את הראש. לאחר מאמצים הצלחנו למצוא בית. קשה היה לקרוא כך למבנה הדל
והערום, שכן הוא עמד בלי דלתות ובלי חלונות, אבל גם כך כבר היה מאוכלס בכמה משפחות
שלכל אחת מהן הייתה הפינה שלה. נו, לפחות יש איפה לשים את התרמיל. אבל אוכל, מה
לעשות עם אוכל? הרעב שוב היכה בנו. היה זה כמה חודשים אחרי המפגש עם הרוסים, הם
העניקו לנו מוצרי מזון וחידשו בנו את תחושת השובע שכבר שכחנו על קיומה. עתה בא שוב
תור הרעב. היינו חייבות למצוא משהו להכניס לפה.
שמענו כי התארגן מטבח משותף ליהודים
פליטי המלחמה ושכבר מחלקים שם מעט מרק חם. נרשמנו והלכנו לשם לאכול כמה כפות של
מרק. זה השקיט במשהו את הבטן, אבל גם הביתה צריכים להביא משהו. נכנסנו למחסן של
תפוחי אדמה קפואים אשר במשך החורף היו מפשירים אותם ומכינים מהם מרק או מחית
(פירה). נטלנו את תפוחי האדמה הצוננים ואכלנו אותם כמות שהם - ובכל זאת היה זה מעדן
מלכים.
מכאן ואילך, משך שלושה חודשים היינו בחסות הרוסים והיה טוב מאוד. הספקות עדיין אחזו
בנו. התקשינו להאמין שהרע מאחורינו. המלחמה
באמת נגמרה? הנס קרה? אנחנו משוחררות על אמת? הגרמנים - הם לא יחזרו? מה הלאה?
הגרמנים הנסוגים מפודהייצה צריכים לעבור בבוצ'אץ' כדי לחזור לגרמניה, והרי ברור שהם
לא ישתקו ולא יתנו לדברים לעבור כך בשקט. רוב היהודים אמרו: "אה, הפעם זה יעבור
בשקט. הם כבר לא בכוחותיהם". אבל אנחנו שתינו, שתי האחיות, היינו ריאליסטיות יותר.
את שלב התמימות והאמונה הכוזבת באדם כבר עברנו. אמרנו כי לא נישאר יותר, שכן
הגרמנים עלולים להופיע בכל רגע. מיד כשיצאו מפה הרוסים, נצא יחד אתם ולא נישאר אף
לדקה. וכך היה. לילה אחד שוב הרעימו היריות וההפגזות. רשפי אש מהפגזות של תותחי
הגרמנים שירו ללא אבחנה, העיקר לכתוש משהו. הפגזות מאת הגרמנים מחוץ לעיר ומכות מן
האוקראינים מבפנים בתוך העיר. האוקראינים החלו להתקרב מן הכפרים אל העיר וכל
יהודייה שראו בדרך - הרביצו לה מכות מוות. שש מאות יהודים נשארו בבוצ'אץ', רובם
אנשי אינטליגנציה: רופאים, רופאי שיניים, מהנדסים. כולם ניצולים ופליטים, אודים
מוצלים מאש, והנה שוב הם סופגים מכות. אנחנו כאמור ברחנו עם הרוסים ועשינו דרך
ארוכה מאוד בתוך שדות ובתים, בחושך כבד. היעד של אנשי הצבא האדום היה להגיע עד גבול
זב_רש, אותו מתחם גבול שבין רוסיה לבין פולניה. קו ישר נמתח משם ללובלין, והשמועות
כבר סיפרו על מחנה המוות שפעל במיידנק, ממש בפאתי לובלין. היה זה מחנה מוות שאנשים
מתו בו לאחר כמה שעות מעת הגיעם. לימים, כעבור שנים, נכדי רועי ביקר שם כחלק ממסע
לגיא ההריגה ונבעת מן המקום.
פתאום העולם נראה אחרת. ידענו כי כבר לא נרעד מפחד, כי
לשם, לזברש, הגרמנים כבר לא יכולים לחזור. היינו עם הרוסים, שתי אחיות ועוד קומץ
אנשים שלקחו הימור כמונו. התברר שהצעד הזה נכון וריאליסטי עד אימה. הסתבר לנו מאוחר
יותר כי מי שנשאר בבוצ'אץ' נהרג עם הגרמנים שעברו שם. איזה מזל שעשינו צעד חכם.
הצבא הרוסי קיבל אותנו יפה. הלכנו איתם, בכינו וצעקנו. אם הרוסים הבחינו שמי מן
היהודים חלש, העלו אותו על המשאית הצבאית. גם אותי העלו קצת.
לילה אחד נשארתי לבד. בתיה התקדמה. גם עכשיו כשאני הולכת בחוצות העיר אני רואה את
המראות הללו: אני רואה אותן, את הנשים היהודיות עוברות על פני, חולפות, ואני נשארת
מאחור, לבד, מבוססת בבוץ עד לגובה ברכיי. לקח לי כמה דקות להוציא רגל אחת, לצעוד.
אני הולכת. אני לא יודעת לאן אני הולכת. ככה צעדנו חצי לילה. בתיה יכלה ללכת קדימה,
להתקדם, לה עוד היו נעליים. ראיתי אור מרחוק ושמעתי קולות. עמדה שם משאית צבא
וראיתי נורה דולקת, או שאולי הייתה זו מדורה? ידעתי שאפשר להתקרב. צעדתי בזהירות,
בקושי רב, והתגליתי לפני האנשים, חיילים רוסיים. הם שמחו לראות אותי. נתנו לי
ולאחרים לאכול, שוב עטפו את הרגליים הקפואות שלי בבד ברזנט שחתכו מהתרמיל והשקו
אותי משקה חם. נפרדתי מהם באהבה רבה. המטרה, כאמור, הייתה להגיע לעיר ששמה סקאלאט,
שם נמצא הצבא הרוסי. דבקנו במטרה כי ידענו שרק במקום כזה שבו תהיה מטריית ההגנה
הרוסית, נוכל להינצל. בכל מקום שמענו כי הפולנים ממשיכים לערוך פוגרומים ביהודים,
אפילו אחרי שאלה שרדו והיו אודים מוצלים מאש התופת הנאצית. לכן היה ברור שרק בבסיס
צבאי רוסי כמו סקאלאט נוכל למצוא הגנה יחסית.
לבסוף, אחרי תלאות רבות, הגענו באפס
כוחות אל סקאלאט, שעדיין הייתה נתונה בהתקפה. נכנסנו לעיר. חיפשנו דירה בלי חלונות
בשל ההפגזות. מצאתי אחת. ניקינו את הדירה והכשרנו אותה כמקלט ללילה. הרגשתי כאילו
אני מייצגת שם את העם היהודי החתוך לגזרים. לפני כן חשבתי שלא נשארו יהודים בעולם
חוץ מאלה שבבוצ'אץ'. עכשיו ראיתי שיש עוד כמה יהודים מסביבי, אינני היהודייה
האחרונה מבוצ'אץ'. כשהתאוששתי פגשתי מכרה סובלת וכואבת, גברת האוזנר. היא ובנה דוד
האוזנר התנהלו שם לאטם, שרידים עלובים. לימים דוד שירת כשוטר בחיפה וגר בבת גלים.
הייתה זו משפחה קרובה, אם כי קרובים רחוקים. ההאוזנרים היו קשורים למשפחת שניירין,
משפחה שהכרנו עוד מאזור רוסילוב ובוצ'אץ'. המפגש היה מרגש. סוף סוף אנחנו לא
היהודים האחרונים שנשארנו בעולם.
בינתיים ניקינו את הדירה ונכנסנו לגור בה. פתאום יכולנו לחיות שם, בלי לפחד, בלי
להסתתר - היו לנו ד' אמות של פרטיות. כיסינו את רצפת האבן בתבן כדי שיהיה לנו איפה
לשבת ולשכב ומיד התחלנו, לא ייאמן, לשיר! כנראה שהייאוש היה כה עמוק עד שלא נותר
לנו אלא לפצוח בניגון יהודי. כשהרוסים שמעו את השירה, הם התקרבו אלינו. חיילות־בנות
וחיילים של הצבא האדום עשו אתנו לפתע יחד מקהלה שלמה. היה שמח. הרוח צהלה מן השחרור
ומן המפנה החדש. "מקהלת הצבא האדום" אכן הפליאה לשיר. אבל לאכול עדיין לא היה דבר.
בינתיים אחותי יצאה לחפש עבודה, מנצלת את הכשרתה כמנהלת חשבונות: מקצוע זה היה
מבוקש והיא אכן התקבלה לעבודה במפעל שייצר מזון מעובד, ונשארה לעבוד שם.
לי לא
הייתה השכלה מקצועית ולכן לא הייתה לי בררה - התחלתי לעשות שם ביזנס. קניתי בכפר
סמוך ביצים כי ידעתי שהרוסים אוהבים לאכול ביצה קשה. הלכתי עם שלושים או ארבעים
ביצים שהשגתי בכפר סמוך אל תוך המחנה, שמתי פעמיי אל מחלקת הקצינים והקצינות
- ומכרתי. קצינה אחת אפילו נתנה לי שמלה שזמנה האפנתי כבר עבר, אבל באותו הרגע לא
הייתה מאושרת כמוני. שמלה משלי?! הקצינה אפילו אמרה לי: "את יפהפייה בשמלה שלי"...
והחזירה לי את הביטחון בנשיותי, שכבר חשבתי כי אבד. הרי בתופת הזו אבד כל היאפיל'
הנשי ולא נותרה חיוניות נשית כלל וכלל. הייתי אז בת שש־עשרה ומחצה, ובגיל הזה כאשר
אומרים לך "את יפהפייה" זה עדיין מחמיא לאגו. גם בתוך המצוקה הזאת, כיף לשמוע
מחמאה.
המשכתי לעסוק במכירת ביצים. יום אחד הלכתי עם אריזות הביצים, תוך שאני נזהרת
מן הסכנה החדשה - לכידה של נערות ונערים כדי לקחתם לידומבס', אותם מכרות ברוסיה
שבהם מעבדים פחם. זו הייתה צרה חדשה שבאה, הפעם מן הכיוון הרוסי: בגלל מחסור בידיים
עובדות חטפו פליטים ופליטות שיפעילו את המכרות הרוסיים. היו רואים פליט ברחוב - מיד
היו שמים עליו יד ומעבירים אותו לעבוד מתחת לאדמה.
הצלחתי לחמוק כמה פעמים, אבל לא לעולם חוסן, ובפעם הזו נלכדתי גם אני. הם תפסו אותי
כשהייתי בדרך להביא לאחותי אוכל, והכניסו אותי למעצר. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם,
אחרי כל הזוועה שעברתי, לא מלאה כוס המרורים? כעת עליי לשבת במעצר? גם הרוסים אטמו
אוזניים משמוע והשליכו אותי לתא טחוב. כשנודע לאחותי שתפסו אותי בדרך ושהושלכתי
למעצר היא הפעילה את כל הקשרים, את כל הפרוטקציות שבעולם כדי לשחררני - אך הדבר לא
נסתייע. נותרתי בבניין המשטרה וכרגיל - מתוך המצוקה - זמזמתי לעצמי שיר. ואז קרה
דבר מפתיע וספונטני: תוך כדי שיטוט במסדרון, הבחנתי שהשוטר שמוצב שם לא רואה אותי.
הוא גם לא הגיב לשירה שלי. מה יקרה אם פשוט אנצל את הרגע ואצא החוצה? - לא, אמר לי
קול פנימי, הוא בוודאי יבחין בי ואז אהפוך מסתם יהודייה לפושעת נמלטת. אבל לחש
פנימי עז עוד יותר ציווה עליי: "נצלי את ההזדמנות הזו! היא לא תחזור. אם לא עכשיו־
אימתי? אין מתי. שאי רגליים בהרבה אומץ וצאי מכאן..." וכך עשיתי. במחשבה לאחור אולי
היה זה צעד פזיז, אבל הוא היה תוצאה של העזה רבה ושל החלטה של רגע. לקחתי הימור
ופסעתי מעדנות החוצה, כאילו אני מבקרת להנאתי בתחנה ויוצאת את הבניין אחרי סידור
ענייני שם. לא רצתי, לא ברחתי בבהלה ובחיפזון, שכן אז הייתי מעוררת תשומת לב ומישהו
היה מזהה אותי כ"עבריינית" שנמצאת במעצר, והיה מזעיק את השוטרים. בשקט־בשקט הלכתי
לאטי, ואכן הצלחתי לחמוק...
ידעתי שאסור לי להישאר כאן אפילו שעה אחת והחלטתי שאני עוברת לעיר זברש. זוהי עיר
הדומה בגודלה לעיר בוצ'אץ' וגם היא במחוז טרנופול (באוקראינה דהיום), אזור שהיה
ידוע בעבר כגליציה. גם זברש נמצאת למרגלות הרי הקרפטים, על גדת נהר שהוא יובל
מיובליו של הדניסטר. אוכלוסייתה של העיר הייתה מעורבת ברוסים. חשבתי לחפש שם עבודה
בשבילי וגם אולי לתקוע שם יתד: מספיק לנדוד ולברוח. רציתי להיות כמו אחותי שעבדה
בסקאלאט.
הגעתי לזברש בתחבורה היחידה שהייתה אפשרית בעבורי: טרמפים בכלי רכב של הצבא הרוסי.
חיילי הצבא האדום התנהגו אלינו יפה מאוד ואני לא יכולה לשכוח את היחס הזה. הרי
במלחמה הכול מותר, אין כבלים ואין גדרות. הצבא הרוסי ספג אבדות כבדות ורצה לנקום
בכל דבר שזז. כך הם עשו לגרמנים, אבל אתנו, הפליטים והשרידים המוצלים מאש - נהגו
בגינטלמניות שנחרטה עמוק בתודעתי. ידעתי שבזברש מתגורר יהודי ששמו ראובן שאמו, נסי,
הייתה התופרת שלנו. אימא תמיד הביאה אליה בד כדי שתתפור לנו שמלות. זו הייתה הכתובת
היחידה שהייתה לי, וראובן אכן קיבל אותי יפה כשנקשתי על דלתו. גם הוא גר בתנאי
זוועה עם בחורה מקומית ועם האחיות שלה, אבל רק ראה אותי ופסק במקום: גם את תהיי
אתנו. הוא נתן לי איזו מיטה, ובלא שירותים, בלא מים זורמים ובהיעדר כל דרך להתרחץ -
שם היו דלת אמותיי.
זברש הגליציאנית מנתה כ־6,500 תושבים והייתה בעלת היסטוריה מעניינת. היו בה בתי
חרושת ללבנים ולמשקאות וטחנות קמח שסייעו ליהודים הניצולים למצוא עבודה.
גם אני התחלתי לחפש עבודה, ולא ייאמן, אחרי יומיים מצאתי! היה זה משרד והייתי שם
פקידה וגם אחראית על הקופה, אחריות לא קטנה. מנהל העבודה היה אוקראיני אנטישמי בעל
רגל אחת. היה לאנשי המשרד נוח שאני נמצאת שם. עברתי לגור במשרד עצמו וישנתי שם על
השולחן שלידו עבדתי במשך היום. על כר וכסת אין מה לדבר, אבל צריך להתכסות במשהו, אז
קניתי לי מעיל שאנל צבאי, כבד ומגושם והוא הפך להיות השמיכה שלי. כשיצאתי עם השאנל
בבוקר, התלחשו מאחורי גבי כי חשבו שאני מהצבא הרוסי... בבוקר ניקיתי את המשרד כולו
וכך גם בערב. לוותר על שירות כה צמוד האוקראיני לא היה מוכן. אחרי מספר חודשים, עם
התקדמות הכיבוש הרוסי עבר המשרד לעיר צ'ורטקוב. כל העת הרגשתי שאני רוצה לחזור
לבוצ'אץ' לחפש מישהו מקרוביי שאולי נותר בחיים. כשלחצתי על המנהל האוקראיני שיאשר
לי לעזוב הוא אמר "תביאי מישהי במקומך שגם תישן כאן וגם תנקה ואז תוכלי לנסוע".
ראיתי שאני ניצבת בפני קיר. החלטתי לקחת יזמה ולברוח. יצאתי מצ'ורטקוב לכיוון
בוצ'אץ'. איך נסעתי? בטרמפים כמובן, על גבי משאיות צבאיות.
הגעתי לבוצ'אץ' ואכן מצאתי שם מכרים: אבנר, אשתו לייצ'ה ובתם רבקה. גם אחותה של
לייצ'ה, מינצ'ה (מינה, אגב, היא סבתו של העיתונאי רונן ברגמן) ובתה מרים היו שם. הם
ניצלו והגיעו לבוצ'אץ' והתחילו להתארגן מחדש ואף לפתוח עסקים חדשים. הם כמובן
הסכימו שאני אישן אצלם, אבל אני חיפשתי עבודה ומצאתי כזו בחברה שסוללת כבישים, חברת
"אושוסדור".
הועסקתי שם בעבודות פקידות וניהול קופה, שוב אחריות לא קטנה שהוטלה על כתפי שהיו,
להזכירכם, רזות באותם ימים. במשרדי החברה עבד גם יהודי רוסי ששמו סשה, שהיה מנהל
החשבונות. הוא פרש את חסותו עליי - בחור טוב שהבין אותי והאיר לי פנים. עבדתי בחדר
עם פקידה נוספת. רוסית ידעתי היטב, כולל כתיבה קליגרפית. כמה חודשים עבדתי שם עד
שהמנהל בחברה, ארמיאן, החל לרמוז רמיזות המוכרות לכל פליטה בודדה. הוא היה אומר לי
"אני אעשה לך מגפיים יפים", "אני אעשה לך שמלה יפה" והכול כמובן כדי שאסכים להיות
אתו. הוא אפילו הציע לי לגור אתו...
"לא, אני מחכה לאחותי" תירצתי את סירובי, אך חששתי שמא יפטר אותי. סיפרתי גם לסשה
שכאמור היה יהודי כי אני מחכה לאחותי, שאר הבשר היחיד שנשאר לי, וסשה, שהבין את
המצב הטעים מיד: "מה שאת עושה זה נכון". אחרי יומיים הפתיע אותי סשה שוב. הוא לפתע
שאל: "את יודעת שמחפשים אותך...?"
"מי מחפש?" מפלס הפחד עלה, הפה יבש. הגוש המעיק הזה שיושב
בחזה וצובט את הגרון שוב אחז בחוזקה. זיעה קרה כיסתה את גופי. "את מואשמת בעברה
פלילית".
"מה האשמה?" שאלתי.
"עזבת את העבודה הקודמת בצ'ורטקוב בלי רשות ובאת לכאן. זו עברה פלילית, את תועמדי
על כך למשפט" עונה סשה.
הבנתי שאותו אוקראיני ארגן לי כתב אשמה על שעזבתי את התפקיד
בצ'ורטקוב. למחרת כבר הגיעו שני שוטרים שהוליכו אותי אזוקה היישר לבית המשפט.
השופטת הקשוחה אפילו לא האזינה למה שיש ל"נאשמת" לומר. "ארבעה חודשי מאסר" נשמע
קולה הרם והצורמני חותך את האוויר והיא הוסיפה: "הנאשם הבא". "הפושעת המסוכנת"
שעזבה מקום עבודה בלי רשות הבוס, הובלה אחר כבוד לבית הסוהר. היה זה בית המעצר
האזרחי בבוצ'אץ', ולכן הוסעתי לשם. שוב אני לבד בעולם. אחותי שנמצאת בסקאלאט עדיין
לא יודעת על מעצרי. איש לא ידע על המאסר. לא חלפו ימים אחדים ונתקפתי במחלת גירוד
נוראה ("צ'חוטקה" ברוסית) שעקצצה בכל הגוף. התנאים הסניטריים הבשילו את מתקפת
הפרעושים מוצצי הדם האלה. לאחר שבוע של גירודים הובלתי לבית סוהר אחר, הפעם
בצ'ורטקוב, העיר בה בוצע ה"פשע". כרגיל, במכונית שהובלתי בה השמעתי קולי בשיר
אוקראיני והשוטר ששמר עלי חתך אותי באחת: "גם שירים אוקראינים ועוד שירים גרועים
שכאלה? תפסיקי מיד כי אחרת יאריכו לך את תקופת העונש... סוניה, עשר שנים תקבלי!"
אותו שוטר טוב לב גם הציע לי לברוח כאשר הוביל אותי למעצר בצ'ורטקוב, אך הדבר היה
בלתי אפשרי. קהל רב עמד שם ליד בית הכלא כדי לחזות באסירים המובאים. קהל זה, כולל
יהודים, בוודאי היה מסגיר אותי על בריחתי וברור כי במקרה כזה יבולע לו גם לשוטר
החביב. החלטתי אפוא לא לנצל את ההזדמנות.
בכלא צ'ורטקוב עברתי בדיקה בריאותית, וכשאבחנו את מחלת הגרדת שממנה סבלתי החליטו
להציב אותי בתא של פועלות. שמחתי על התפקיד שנתנו לי - תעסוקת אסירות: תחילה חילקתי
לחם לאסירים (כיכר לחם מחולקת לרבעים) ואחר כך הופניתי למטבח ושם הפגנתי את כישורי
השטיפה שלי - רצפה וכלים. ברז מים לא היה וסחבנו דליים כבדים. אחר כך היה צריך
לשטוף את הדוודים הענקיים שבהם התבשלו הארוחות. אני הקטנה צללתי פנימה, שפשפתי
וקרצפתי. לא פעם היה צריך לנקות את התחתיות, למשל מאורז שנשרף - משימה קשה ביותר.
כשנעלמתי פנימה, איש לא ידע בחוץ שצעירה צנומה נמצאת בפנים. לקראת שחרורי בחודש
מרץ, אחרי ארבעה חודשי שירות ומאסר, נקראתי למנהל. שוב עקת הפחד: מה עומד לקרות? -
מה עשיתי עכשיו? - והנה הפתעה! המנהל הציע לי להישאר בבית הסוהר אחרי השחרור ולעבוד
שם כעובדת מן המניין. "את מצטיינת בעבודה" הוא החמיא לי, "ורוצים שתישארי. ניתן לך
חדר משלך ותוכלי לנוע בחופשיות". הודיתי לו בחום אך הודעתי כי עליי לסרב. אני חייבת
לראות את המשפחה או את מי שנותר ממנה. אני חייבת לחזור לבוצ'אץ'. המנהל נתן לי את
ברכת הדרך. לא ייאמן, אבל לייצ'ה, אשתו של אבנר, המתינה לי ביום השחרור מחוץ לכותלי
הכלא - וסייעה לי בדרך חזרה לבוצ'אץ'. בבוצ'אץ' המשוחררת פגשתי את אחותי.
שוב מפגש מלא עצמה עם אחותי, בעיר שבה נטמעו תרועות הניצחון של הצבא הרוסי. בורשט
אדום ומהביל לרוב, ובו צפים תפוחי אדמה. המעדן הזה התבשל בכל מקום והעלה ארומה
נהדרת. ראינו את תנאי החיים בבוצ'אץ' והבנו כי הענף שעשוי להביא לנו פרנסה טובה הוא
האוכל, קרי מסעדה. לעולם אנשים יאכלו - ועבור מזון הם מוכנים לשלם גם את אחרון
המעות שבכיסם. פתחנו מסעדה. גייסנו מכרה שלנו מהונגריה שהייתה טבחית בעלת מוניטין,
ואחותי, אני ועוד פליטה אחת ניהלנו את המקום: בישלנו, מלצרנו, ניקינו - והובלנו את
המסעדה למסלול של הצלחה. אחותי הייתה הקופאית ואני הייתי המלצרית. שישו ושימחו! הלך
לנו טוב, הרווחנו כסף ברובלים. הבעיה הייתה שבאו
הרבה קצינים רוסיים, והם בדרך כלל היו שיכורים. התחביב שלהם היה להיות בגילופין והם
תבעו עוד ועוד אלכוהול. כשהיה מדובר בטיפה המרה שהמתיקה להם את החיים - הם לא ידעו
שובעה. כדי להיענות לדרישה הגוברת לוודקה היינו צריכות לקנות ספירט, שכאשר מוסיפים
לו מים הוא הופך לוודקה. אחותי גילתה מקור לרכישת הספירט, אבל בתעשיית הקנאה,
ההשמצות והמלשינות הכללית שפרחה שם בימים שאחרי החורבן - נפלה גם היא קרבן. מישהו
דיווח עליה, והמשמר המקומי, "אן־קוו־דה", תפס אותה והשליכה היישר לבית הסוהר. עכשיו
הגיע תורי לשחרר אותה. הלכתי לחפש את אחותי ואני לבושה בחלוק שכיסיו מלאים בכסף.
שאלתי איפה אחותי, וענו לי כי היא עצורה באשמת קנייה לא חוקית של ספירט. מיד רצתי
לתחנת המשטרה והגעתי למתחם שבו הייתה עצורה. שני שוטרים הסתובבו בפרוזדור, אבל לא
השגיחו בי כי הייתי חופשייה והם לא שיערו שאני באה אל מתחם העצורים. השנה הייתה
1946 ובשל האנדרלמוסיה והאווירה של הפרת החוק ששררו במדינה רבו העצורים, ואלפים
מילאו את תאי בתי הסוהר. אולי משום כך לא שמו לב אל הצעירה ששוטטה במסדרונות הכלא.
פתחתי מעט את דלת בניין תחנת המשטרה (זה לא היה ממש בית סוהר. מכאן היו צריכים
להעביר אותה לבית הסוהר הרשמי, הגדול) ומבעד לסדק נוכחתי לראות כי אחותי נמצאת
בחקירה. כשראתה את קצה פניי בחריץ הדלת רמזה לי שהיא מבינה כי אני פועלת לשחרורה,
אבל עכשיו יש הזדמנות פז "להרים רגליים". ואכן, היא לא בזבזה זמן... טוב, צריך
תעוזת לב כדי לעשות מה שעשתה. בעצם, גם אני עשיתי זאת זמן קצר קודם לכן - לברוח מן
השלטונות! היא פשוט יצאה מחדר החקירות, חלפה בפרוזדור, הצטרפה אליי ויחד יצאנו
החוצה. אמנם בחשש ובהרבה פחדים, אך פשוט ולעניין. ליד תחנת המשטרה זרם נהר הסטריפה
הגועש אך הוא לא הפחיד את אחותי, היא הצטיינה בשחייה. היא זינקה אל המים בבגדיה
וחתרה אל הגדה השנייה, שם הצטרפתי אליה גם אני וייבשתי את בגדיה ואת בגדיי. הרגשנו
בטוחות יותר וחופשיות מתמיד. כעת נמשיך בדרכנו שוב, חסרות פרוטה. לאן? לעיר
צ'ורטקוב שכבר הכרנו.
אל צ'ורטקוב התגלגלנו בטרמפים מזדמנים. שם פגשנו לראשונה את אנשי הסוכנות היהודית
שבאו מן הארץ. היו אלה שליחים נאמנים מארץ ישראל, אנשי עלייה בי ואנשי ההעפלה. רבים
מהם שירתו בבריגדה היהודית במלחמה נגד הגרמנים. זה היה מפגש משמעותי מאוד עבורי.
הנה, ארץ ישראל קיימת ואף עוטפת אותנו - אודים מוצלים מאש -בחום, ומציעה לנו להיקלט
בה. אנשי הסוכנות הפנו אותנו מצ'ורטקוב לנידרשלייזנט שבגרמניה העליונה. משם, אמרו,
תוכלו להגיע לתחנת היציאה של הסוכנות לכיוון ארץ ישראל.
המשכנו אם כן מזרחה, דרך ורוצלב (ברסלאו) והגענו לאזור נידרשלייזנט, לעיר ביטום.
עצם המעבר לאקלים של דוברי גרמנית הכניס אותי למתח גופני ממש, כאילו נמתחו עצביי עד
קצם או נותרו חשופים. קשה לתאר מה עבר עליי כשמסביב כולם מדברים גרמנית. מצד שני,
זאת הייתה תחושה של ניצחון קטן. הנה אנחנו כאן, ואתם שתמכתם ברייך השלישי ובטירוף
הגזעני־קטלני שלו רואים פתאום נציגים חיים וגאים של אותה אומה שביקשתם להשמיד. שתי
נפשות תאומות שחוו מסה כזו של צרות מכבידות, מרגישות אחת את השנייה תוך שניות. לא
צריך לדבר, לא צריך להחליף מילה. די במבט, חצי מבט, והכול מובן וברור.
כאן נפגשנו שוב גם עם דודה האוזנר ועם בנה דוד. "תפסנו" כאן דירה שהייתה ריקה
מדייריה. כך יצרנו עובדה חדשה שהצביעה יותר מכל על עצמאותנו, על הביטחון העצמי שחזר
אלינו אחרי שנים רבות של נרדפות, של שתיקה, של הסתגלות לדממה, של ניסיון להיבלע בלי
להפגין גו זקוף וחזק, אחרי שנים של אימוץ צבעי זיקית שמתחלפים כל העת ומחביאים אותך
מן ההמון. לפתע אקט של גאווה ועליונות; אנחנו
תופסים דירה. עכשיו היו לנו ארבע פינות בחדר - בכל פינה התרכזה משפחה אחת. יחד
היינו ארבע משפחות החיות בתנאי לחץ וצפיפות, אבל מתפקדות ועושות לעצמן. אחותי ואני
לא נתנו לאיש להתל בנו ולהכתיב את התנאים. החלטנו לקחת את עתידנו בידינו ולעשות
מעשה, צעד ראשון של עצמאות כלכלית.
התחלנו "לעשות שוק" עם בדים. ממחסן נידח ובו מצבור של בדים השגנו חליפות, מוצרי
טקסטיל וישמעטסי. הלכנו עם כל המלאי אל השוק כדי למכור. הצימאון לבגד היה עצום אחרי
המלחמה הקשה. הרווחנו יפה. בוצ'אץ' עלתה שוב ושוב על הפרק. לבסוף החלטתי שלחזור שוב
אל אבנר ואל הגיהינום בבוצ'אץ' לא בא בחשבון. נודע לנו שגם שאר בני המשפחה ברחו, אך
לא ידענו לאן. המשכנו לקיים את הביזנס של הבגדים, וכשחזרנו בערב הביתה היה לנו
לפחות מה לאכול. אינני יודעת איך נודע לשמעון בעלי לעתיד שאנחנו שם. לימים סיפר לי
כי שמע שברחנו מן המשטרה אחרי שהואשמנו באחזקת הספירט והוודקה והוא כבר רצה כל כך
להיות אתנו יחד, כי הוא פשוט התגעגע. כמה מחמם לב היה הרגע הזה.
בתוך סערת הימים האלה הוא לפתע בא, הופיע עם עוד חבר, קארל קורץ. שמעון סיפר כי עזב
את אחיו אבנר בבוצ'אץ' ובא כדי להיות אתי. מובן שביקשנו כי יישאר. "תהיה פה אתנו,
כאן יותר נעים, יותר נוח, יותר פתוח" ביקשנו ממנו. איכות הדירה שבה נדחסנו הייתה
נמוכה ממשכן לבהמות, אין חלונות וישנים על הרצפה, אבל לפחות אין הצקות מצד הגויים.
שמעון קיבל את ההצעה והוא עצמו חיפש ביזנס כדי להתקיים. כמו כולם קבע את מקומו בשוק
וניסה למכור כל מה שמזדמן, אבל לא הלך לו.
רגע טראגי־קומי היה כשדודה האוזנר הסתירה את הכסף שהיה לה בתוך התנור, ושכחה שהניחה
אותו שם. היא הייתה בטוחה שהתנור אינו בשימוש, אבל מעשה שטן, דווקא אז הדליק מישהו
את התנור, והכסף עלה בלהבות. למזלנו אחותי ואני הרווחנו די טוב ממכירת הבדים. אחרי
שנים של רעב שהכסף הספיק רק לאוכל, התהפך הגלגל ויכולנו לנשום לרווחה ולחוש ביטחון
כלכלי. אפילו יכולנו לפצות על הכסף שנשרף ועוד נשאר עודף, שגם אותו הפקדנו לשמירה
אצל שמעון. אני זוכרת את הסכום - 10,000 זלוטה, סכום עותק באותם ימים. כשבעיר
התקיים נשף ריקודים הרגשנו שחזרנו לחיים הנורמליים. לרקוד אני אוהבת וכבר הייתה לי
שמלה כך שיכולתי להשתתף, אלא ששמעון לא היה יכול לקחת חלק בנשף זה. "אני נוסע, אני
צריך לסדר עוד משהו". הוא אמר לי זאת בחשמלית, אותה רכבת אלקטרונית, "טראומבי"
בפולנית. אך אבוי, מנסיעה זו הוא חזר בלי הכסף. עבריין מקומי כייס אותו: הוא חתך
ממכנסיו את הכיס כולו ולקח את כל הכסף שלנו שהפקדנו בידיו. נשארנו בלי כלום. שמעון
היה נראה כל כך מסכן, פשוט חרב עליו עולמו. הוא עבר הרבה, אבל גם הכייס הזה לא ריפה
את רוח היזמה שלו. כששמע שמותר לנסוע לכל עיר ולתפוס בית לגור בו, נסע מיד
לדירזיוניוב בפולניה (שמה הגרמני היה קודם רייכנבך, עיר הידועה במפליה הרבים). שם
נכנס לביתו של גרמני אחד ששמו היה למקה. למקה עבד כספר, ודירתו הייתה בקומה התחתונה
של הבית ברחוב רטקביציה 28. למעלה הייתה דירה פנויה במסגרת הרכוש הנטוש, דירה בת
שני חדרים ומטבח. כאן קבע שמעון עובדות. הוא נכנס לדירה, סימן אותה כתפוסה (כפי
שהיה נהוג באותם ימים) -והנה, לא ייאמן, כבר יש לנו בית.
כאילו לא די בכך, קיבלנו אחותי ואני עוד בשורה טובה: גם אבנר, אחיו של שמעון, נמצא
בעיר דירזיוניוב וגם הוא תפס בית טוב ואפילו חנות, וברוח המעשית שלו פתח שם מכולת.
זו ניצבה ברחוב קוליובה ליד תחנת הרכבת בעיר, סמוך ל"הוטל פולוניה" הגדול - מיקום
אסטרטגי מצוין ללא ספק. תופעה מיוחדת הייתה בדירה של אבנר. בבניין זה גרו נזירות.
הן ניקו לו את הבית ועזרו יפה באחזקתו. ייתכן כי חשו שהן מכפרות על הזדון והרוע של
בני עמן. כשהעסק התחיל לזרום הציע אבנר: "בואו נעשה שותפות בחנות", ואכן כך עשינו.
בדירזיוניוב של אותם ימים, ב־31 בדצמבר 1945, התקיימה חגיגת נישואיהן של שתי אחיות
בערב אחד ובבית אחד. של מי? כן, ניחשתם, של אחותי ושלי. בתוך הכאוס הכללי הציע לי
שמעון נישואין, ואני נעניתי לו. החלטנו לבנות את ביתנו, ונדמה לי שאין ניצחון גדול
מזה על הנאצים. בלב החשכה הכללית הזאת עלתה קרן אור בדמות הניגון החסידי ששרנו
בחתונה: "כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה..." היו שערערו על קיום המאורע
והוסיפו שמטעמי "עין רעה" לא כדאי לערוך חתונה כפולה שכזו, אך אחותי ואני התעקשנו,
ולבסוף לקחה כל הקהילה חלק בשמחתנו. כנראה ש"העין הרעה" אכן עבדה. נישואיה של אחותי
לאיזיו, בן ורשה, עלו על שרטון והחזיקו שישה חודשים בלבד. 'פושטקי, הכריזה עליו בת
משפחה, ואכן כזה הוא היה. הנישואין שלי ושל שמעון היו ברוך השם ארוכים, חוצים
משברים, בקיעים ומהמורות.
שמעון ואני הפכנו גם אנחנו לשותפים בחנות של אבנר. שלוש שנים עבדנו שם וראינו ברכה
בעמלנו. אחר כך התחתנה אחותי בזיווג שני עם בוריס (בנימין), שהיה אדם טוב, גם הוא
פליט שואה שחצה את אוקיינוס המשטמה ואיכשהו יצא בשלום. בוריס עזר לנו לצאת מן
השותפות בחנות כי לבסוף הדברים לא הסתדרו.
בחנות מכרנו מיני דליקטס (מעדנים) שבעלי
היה מביא. הוא היה רוכב על אופנוע עם העוזרת אל הכפרים כדי לקנות פירות, גבינות
ושמנת, ואני מכרתי את התוצרת הדשנה הזו. צריך לזכור כי התנאים הסניטריים היו שונים
מהתנאים כיום, והיו לא מעט בעיות. למשל, אחד הדליקטסים שמכרנו היה דג מעושן.
פריז'ידרים לא היו, ופעם אחת מכרתי דג שעמד בחלון הראווה בוויטרינה. הלקוחה כל כך
רצתה את הדג עד שהסכמתי לתת לה אותו למרות שהיה בתצוגה. מכרתי אותו בלי לדעת שהוא
היה מלא בתולעים שכרסמו בו כשעמד ממושכות בחלון. כמובן שכאשר גילתה הלקוחה את
התולעים - עשתה מזה "עסק גדול" עד שמשרד הבריאות התערב והחליט להעמיד אותי למשפט.
מה עשיתי? כל הפקידים של משרד הבריאות הרי אכלו אצלי ואהבו אותי מאוד. לכן פניתי
אליהם. הם הרגיעו: "אל תדאגי, נעזור לך להיחלץ מן התביעה הזו". אבל בינתיים פחדתי
נורא. בעלי ברח מן הבית בגלל המשפט, כי הוא היה ראש המשפחה והאחריות חלה עליו. מלבד
זאת היו גם צרות עם בוריס שחלה, והעניינים הסתבכו.
בדירזיוניוב הכרנו שני צעירים פולניים, רומק ויאנק, שביקשו אף הם לתפוס בית אצל
גרמני. הם איתרו בית כזה אצל גרמני זקן, אבל בתגרה שפרצה ביניהם הם דחפו אותו והוא
נפל במדרגות ונהרג. הם רוקנו את כל הדברים מן הבית והפקידו את הרכוש הגנוב לשמירה
הן אצל ידידים והן אצל שמעון, שלא ידע כי כל החפצים הללו שהביאו אינם שלהם אלא
נשדדו מדירת הזקן. הלכתי לחנות ורומק ויאנק הופיעו שם.
"מה אתם רוצים?"
"יש לנו פה כמה שקים, רוצים רק להשאיר אותם לכמה ימים". אחרי שעה הופיעו שוטרים,
שלפו את נשקם ובאיומי רובים ערכו חיפוש. הם מצאו את הרכוש, קבעו כי הוא גנוב והפכו
אותנו לשותפים לדבר עברה. אם כבר מאשימים - אז עד הסוף. בעלי הפך לעבריין ונחשד
בסיוע לגנבים. זה כמובן לא היה נכון. הייתי חייבת להצילו ולהוריד את חבל התלייה מעל
צווארו. נסעתי אפוא לעיר שוידניץ, אל עורך דין מפורסם ששמו מישקה כדי שיציל את בעלי
ויוציא אותו מכל "העסק". הוא אכן עזר לנו.
בינתיים היינו צריכים כבר לנסוע. אנשי הסוכנות היהודית לחצו - זה הזמן לעלות לארץ
ישראל. האוניות ממתינות ואין זמן להתמהמה. במכס מחכים למשפחת נויפלד, וזו אכן באה.
דודה לייצ'ה כבר הייתה בלי בעלה אבנר. אבנר היה אסור בבית הסוהר בגלל יאנק הפולני.
יאנק היה ספר וחנותו הייתה על יד החנות של
אבנר. הוא ראה שאבנר מחביא שטרות של דולרים ומטבעות זהב, והלשין לשלטונות -
ל"אן־קוו־דה". אנשי משטרת ה"אן־קוו־דה" פשטו באישון לילה, לקחו את אבנר לבית הסוהר
וחקרו אותו במשך שעות. כיוון שהכול נעשה בלילה, היה אבנר עייף מאוד. זו הייתה שיטה
מוכרת שלהם ותמיד השיגו באמצעותה את התוצאות להן קיוו. אנשים הודו בכל אשמה - רק תן
להם להניח את הראש ולהירדם.
מצבו של אבנר בכלא היה בכי רע. בעת החקירה טמנו לו פח.
הם טענו שבמהלך החקירה ביקש מאנשי ה"אן־קוו־דה" שישחררו אותו והוא ישלם להם שוחד של
מיליון רובל. ברור שכל זה לא היה ולא נברא, אבל זו הייתה דרכם להפלילו ולהאשימו והם
שבו ולקחו אותו מתאו לחקירות פעם אחר פעם. שם בחדר עירום מאחורי שולחן משרדי כשנורה
בלי אהיל משתלשלת מן התקרה, איימו עליו כי יישלח לבית הסוהר לתקופה ארוכה. "הכלא
מחכה לך, אתה תבלה בו שנים ארוכות" התרו בו. ידעתי שיש רק דרך אחת לחלץ אותו מבית
הסוהר, ואם לא, ספק אם יצא ממנו חי. מיהרתי אפוא שוב לעיר שוידניצה, אל אותו עורך
דין מישקה המפורסם שכבר הכרנו והיה לו מוניטין של מי ש"מסדר הכול". נותרו אצלי שני
פריטים יקרים: צמיד עבה מאוד ומעיל מפרוות קרקול, פרווה מיוחדת ויקרה
("זילברפיקסה") שכמותה רואים היום אצל נשים אריסטוקרטיות בסדרות טלוויזיה. התלבשתי
היטב ונראיתי צעירה ויפה, כפי שאישה בורגנית ומכובדת לבושה בפולניה. נתתי לאשתו של
עורך הדין מתנה מכובדת כדי שיסכים לטפל גם במקרה של גיסי אבנר, וקיוויתי שיחלץ אותו
כפי שחילץ את שמעון וסידר לו ניירות ליציאה. סיפרתי לפרקליט מישקה כי לא נשאר
מהמשפחה איש ושכל קרוב שישוחרר הוא עולם ומלואו. מישקה לקח את התיק, הפעיל קשרים
"פה ושם" והבטיח שישחרר אותו, כפי שאכן קרה מאוחר יותר. כל הימים האלה דיברנו רק על
הגשמת החלום: עלייה לארץ ישראל. אחותי, בעלה ובתם הקטנה לילי שנולדה, וכמובן בעלי
ואני.
שמעון תמיד רצה לנסוע לארץ ישראל ולכן העברנו לקונסוליה בוורשה את כל הניירת
וקיבלנו הודעה כי קיבלנו אישור לעלייה. השמחה לא ארכה זמן רב. שוד ושבר, אחותי לא
קיבלה את הסרטיפיקט המיוחל. נוסף על כך היא הייתה במצב משפחתי קשה: בוריס בעלה נפל
למשכב עם שפעת וחום גבוה ואושפז בבית החולים. איך הייתה יכולה אחותי להשאיר את בעלה
בבית החולים? עשינו מאמצים רבים לקחת גם אותו, ולבסוף אחרי הפעלת קשרים ופרוטקציה
גדולה, קיבל גם הוא את הניירות. תארו לכם: בן אדם חולה שבקשתו לצאת הייתה צריכה
להיות לכאורה מאושרת ראשונה, דווקא הוא נדחה.
כשאושרה סוף־סוף בקשתו של בוריס לעלות
- נסענו למכס. שם חוויתי קטע מאוד לא נעים: מאחר שהייתי "עשירה" מאוד, חיפשו וחקרו
אותי לגבי מקורות הכסף. השם "נויפלד" הדהד לשלטונות המכס כמוכר... שמעון היה מסובך
עם "מקרה הדג" ואבנר עם מקרה "הרכוש הגנוב" לכאורה... זו הייתה סיבה מספיק טובה כדי
להעביר אותנו חקירה לא נעימה בבית המכס.
לבסוף, אחרי הליך לא קצר, אושרה לנו הנסיעה. השמחה לא הייתה שלמה כי אבנר נותר בכלא
ובוריס היה חולה. עלינו אפוא בלב חצוי על האונייה "קוממיות". אונייה זו הובילה
אותנו מפולין לנמל ביניים באיטליה. הייתה זו אונייה שבעבר הובילה בקר, ונותרו בה
הרבה זבל ופסולת, אבל זה מה שהיה. הגענו לנמל ונציה באיטליה ושהינו שם שלושה ימים.
שם פגשנו את אנשי ההגנה ואת אנשי הסוכנות היהודית, שהמתינו לנו כשהטלנו שם עוגן.
נודע לנו כי אנשי הסוכנות הם אלה ששכרו עבורנו את האונייה "קוממיות". לראות את
שליחי המדינה היהודית - זו הייתה גאווה! הבטנו בעיניים מעריצות באנרגטיות שלהם,
במסירות ובתעוזה שגילו, בנעורים שזרמו בעורקי הצעירים שבהם. עלמים תוססים, יפי
בלורית ותואר, שעל כתפיהם מוטלת מעמסה כה כבדה: להעלות ארצה אלפי אדם מוצלים מאש
ששמים בהם מבטחם. את התקווה ואת היהב שהכול תלוי בהם קיבלו בענווה ובצניעות. לא
ראית שם גילויי שררה או גאוותנות, גם לא אצל מפקדי המסע. דיברו אתנו בגובה העיניים
ולפעמים אפילו בהערצה כלפינו, כאשר שמעו את סיפורי הגבורה שרובנו נשאנו אתנו.
באיטליה כבר התקיים תהליך של איחוד ניצולים: אחותי עם בעלה והתינוקת לילי הקטנה;
אני ושמעון; לייצ'ה עם שני הילדים זאביק ורבקהילה, הוא בן שנתיים והיא בת עשר; אבנר
הצליח להשתחרר, עלה מאוחר יותר ומצא את משפחתו בארץ.
מצב האונייה היה בכי רע. מדחף שבור, ירכתיים מנופצות, הגה מקרטע. האונייה עברה סדרת
שיפוצים שהכשירו אותה איכשהו לצאת לים הפתוח אבל מצבה הרעוע של האונייה התגמד מול
עצם היציאה מן המבוך האירופי.
תארו לכם - אונייה "יהודית" אמורה להוביל אותנו לארץ ישראל -פסגת החלום שלי, מיצוי
כל חינוכי עלי אדמות. אולי, אולי שם כבר לא נירדף כעכברושים על פני השדה. שם תהיה
לנו מדינה, דגל, המנון, אולי גם צבא. הקץ לעליבות!
לאחר ימים של הפלגה שקטה החלה רוח חזקה לנשוב, וסערה עצומה השתוללה בים. היה זה
כאשר שטנו על יד האי כרתים, מגדולי האיים של יוון. האונייה שלנו כמעט נגעה בהר
המשתפל מן האי. התנדנדנו כל כך עד שהוצאנו את הנשמה בהקאות בלתי פוסקות. הנחמה
היחידה הייתה השמועה שאנו כבר קרובים לארץ ישראל. בבוקר התעוררתי וראיתי שהחלום אכן
מתגשם. הים היה שקט וחלק כראי, גליו עטורי קצף, כמו צווארונים לבנים וקטנים. מרחוק
ניבט אלינו מתחם לבן דומה לבית קברות - היו אלה בתיה של חיפה. מבנים קטנטנים,
סימנים של בתים. אנחנו בבית!
מאות זוגות עיניים, חלקם מתחת לראשים גלוחים, במרכז פנים חרושי קמטים, נצמדות אל
המראה הזה. הסיפון מלא וגדוש. שירת "התקווה" ספונטנית בוקעת מתוך הגרונות. מבטים
חלומיים, זגוגיים, ושירה אטית המאחדת את כולם לחטיבה אחת של סולידריות. דמעות חנקו
את גרוני, מחיתי אותן בשרוול, ומילות הנצח של נפתלי הרץ אימבר חדרו לתוכי. "להיות
עם חופשי בארצנו..." עם חופשי! הדמעות הן על אלה שלא זכו לכך. היקרים: אימא עמליה,
אבא ישעיהו, חנהילה שובת הלב. העולם היפה והחם שהפך לגיא של מוות. הרבה ימים לא
יכולתי לבכות, עכשיו נפרץ הסכר - והיו בבכי הזה גם הרבה תקווה וציפייה לעתיד. יש
למה לקוות. מדינה חדשה, מדינה בחיתולים, מדינה הנאבקת על קיומה הכלכלי, מדינה
הנאבקת בים האויבים שמסביבה, אבל ידעתי שאנחנו יכולים לכל הקשיים הללו. ידעתי שמי
שיצא מחצר המוות, שום דבר כבר לא יעמוד בדרכו.
מרץ .1950שמש טובה ומאירה. כל כך טוב היה. העולם נראה פתאום אופטימי, ורוד.
כיסופים, ערגה, תקווה למקום מבטחים – ארץ ישראל – והנה זה באמת קורה. צבטתי את
עצמי. האם אני במדינה שלי, מדינת ישראל?! האונייה נקשרה למזח ועשיתי צעדים ראשונים,
מאושרים, על אדמת הארץ. הנה שוטר עברי, פקיד ישראלי, נהג בן עמי. קשה לתפוס – כולם
יהודים!
הביאו אותנו מן הנמל אל “שער העלייה”, מחנה הקליטה הראשון של
העולים החדשים שזה מקרוב באו. אוטובוסים גדולים הסיעו אותנו – לא
אוטו משא. לראשונה אני נוסעת ברכב מכובד בארצי החדשה ומגיעה
ל”שער העלייה.” אמנם התנאים קשים, הכול ראשוני, מאולתר, קצת
מבולגן – אבל זו ארצי, כאילו מאז ומעולם גדלתי בה. לשמעון ולי הכול
נראה מבטיח.
היום, במקום בתי מחנה הקליטה של שער העלייה עומדים הבתים של
שכונת שפרינצק. אז הכניסו אותנו לצריפים, אבל בחוץ לפחות היו
ברזי מים זורמים ויכולנו להתרחץ. במרכז המחנה עמד מאהל המטבח
ובו חילקו אוכל לעולים החדשים, אבל באוהל הזה התרוצצו עכברים
בגודל של כלבלב קטן ולמראיהם פג כל התיאבון בדקה. כזו הייתה
קבלת הפנים.
שאלתי: “יש פה לחם”? אמרו “כן, יש לחם עם ריבה.” לא צריך יותר. אם
יש לחם עם ריבה כבר אין רעב, נכון? הריבה החזירה אותי בפרספקטיבה
לאחור אל בית ההורים ואל הקונפיטורה הנמסה בפה שנהגנו לאכול
שם, בימים שלפני עליית השטן הנאצי. מאז, הריבה הפכה להיות מעין
סמל עבורי. היא קושרת אותי שנים אחורה, לבית אימא, ומזכירה לי
גם את מחנה הקליטה הראשון בארץ.
נחזור למחנה הקליטה. בבוקר עמדנו בתור לקבל את ארוחת הבוקר:
ביצה, לחם וזיתים שחורים. סלחו לי על מחשבותיי, אבל במבט ראשון
חשבתי שהשחורים הקטנים הללו הם תוצרי היציאה של העזים...
בפולין הרי לא ידענו מה זה זיתים – ולכן לא רציתי לגעת בהם. אחר
כך כבר התרגלתי. כך גם לגבי הפלפל החריף. נטלתי את הראשון
שהגישו לי – והיה לי כמובן שמח בפה... ישבנו ב”שער העלייה” כמעט
חודש, מסתגלים למציאות החדשה ולומדים אותה, לומדים את השפה
העברית ואת מפת הארץ. אחר כך הודיעו לנו כי מחלקים את האנשים
לבתי עולים ברחבי הארץ. לאן עומדים לקחת אותנו? לצפת. התעניינו
קצת. נודע לנו כי זוהי עיר של קבלה ומיסטיקה, בירת הגליל, עיר של
ציירים ומעברות. הסיעו אותנו שוב, הפעם במשאיות, ואנחנו בדרך
גלילה. הרים עוטי ירוק, נוף של כבשים במרעה, בעלי כנף. עשו לי טוב
על הנשמה. לפתע חמור! לא ידעתי מה זה. בן אדם רוכב על חמור?
זה היה פלא בעיני ורק הצברים שהיו במשאית הסבירו לי מהי הבהמה
הזאת וכמה חשובה היא למשק בארץ ישראל.
באנו לבית העולים של העיר צפת. עיירה קטנה, אינטימית, עמוסה
במונומנטים היסטוריים, במיוחד אלה המאגיים והמיסטיים. קיבלנו שם
חדר – בעלי ואני, אחותי, בוריס ולילי. גם דודה לייצ’ה עם הילדים וגם
עם אבנר, שבינתיים הגיע ארצה, התאכסנו באותו החדר.
צפת הייתה יפהפייה, את מזג האוויר הקר היה אפשר לנשום מלוא
הריאות. הייתה שם אפילו מכבסה ואני הבאתי סיר גדול בשביל להרתיח
את הכביסה, סוף־סוף – קצת בגדים נקיים.
הלכתי לחפש עבודה. בעלי נרשם עם אבנר לקורס רצפות – הנחת בלטות, ומיד התחיל לעבוד.
הם עבדו קשה מאוד ואחר כך אפילו הוסיפו עוד מאמץ וזיעה והלכו לסלול כבישים. עבודת
פרך זו של כיבוש האדמה וסלילת הדרך, מאמץ סיזיפי שלא נגמר לעולם, נתנה את אותותיה.
התוצאה של הנטל הזה הנעשה בכיפוף הגוף לא איחרה לבוא: לשמעון נוצר שבר בצד אחד של
הגוף. הוא אושפז, נח והחלים לכאורה, אבל אחר כך החמיר מצבו והוא נותח בטבריה. גם
אני חליתי בצפת. היה זה כשעבדתי במסעדה. עבודת המטבח הקשה גרמה לי לדלקת
בציפורניים. הבישול ליד חמישה פרימוסים וארבע פתיליות, בלי גז וכמובן ללא מזגנים,
היה סיוט עבורי. העבודה הזאת הייתה מתישה ויצרה אינפקציה בגפיים. נכון שכל זה לא
התקרב למה שעברתי בימי השואה בפולין וברוסיה, אבל בכל זאת, הנזק הפיזי היה חמור.
נזכרתי כמה קשה היה לוותר על הנוחות של שתי עובדות שעבדו עבורנו באירופה, אחת בבית
ואחת בחנות, וכמה מהר שכחנו את הנוחות הזו, והכול קיבל פרופורציה אחרת. כך גם הסבל
כאן בצפת.
רציתי לעבוד ולקיים את עצמי בכבוד, ואכן עבור הכסף שהרווחנו קניתי מקרר לקרח, ששינה
את חיינו. כמה בדיוק הוא עלה? 28 לירות שאותן הרווחתי בחודש הראשון בצפת. כך יכולנו
לפחות לשמור על היגיינת המזון. אחר כך רצינו לקנות רהיטים וגם במקרה זה השכר
שקיבלנו עבור העבודה הקשה נתן בידנו את האפשרות לממש רצון זה לבסוף. באותה תקופה
נודע כי משפחה המבקשת לעבור מבית עולים למקום אחר בארץ יכולה לעשות זאת. “עמידר”
בנתה שיכונים בעכו,
עכו התגלתה כעיר נמל יפהפייה בעלת אוכלוסייה מעורבת. דברי ימיה
חרוטים בספר תולדות היישוב היהודי והערבי כאחד. היא מרתקת
בהרכב האוכלוסייה שלה ובמערכת החינוך המפוארת שהעמידו בה.
בעכו כבר גר מכר שלנו – מוניה נויפלד, שהיה בן דוד של שמעון, אביהן
של זהבה ולאה, כך הכרנו שם אחד לפחות.
תחילה גרנו באוהל, באופן זמני בלבד, אבל מי ידע עד כמה זמני... היינו
צריכים להירשם לדירה אבל עדיין לא היו לנו ילדים, ומי ייתן לנו דירה?
בעלי עשה מאמצים רבים והפעיל את כל מי שהכיר כדי להשיג דירה,
אך כלום לא עזר. הוא אפילו עבד על יד המשרד המאשר, ניקה שם
בלי שביקשו זאת ממנו, הכול כדי לקבל דירה – אבל נדחה. רק אחרי
ריצות אינסופיות ונדנודים רבים קיבלנו דירה. נחשו מה היה גודלה?
28 מטרים רבועים, או אולי 30. התקרה הייתה עשויה מסלוטק, נייר
עבה, והרצפה – בטון. אבל שמחנו בחלקנו.
ביתנו היה בית לדוגמה. הסדר היה מופתי. בעלי יצא לעבוד בסולל
בונה, עבודה קשה ומתישה, אבל אני נשארתי בבית. הלכתי מדי יום
ללשכת עבודה אבל לא רצו לתת לי עבודה – שוב – כיוון שלא היו לי
ילדים. בעלי המשפחות הרחבות קודמים בסדר העדיפויות. חצי ליטר
חלב לא יכולתי לקנות, אבל כיוון שאפשרתי לבני משפחת כהן מחלקי
החלב לעשות זאת ב”מדרגות שלי” בשיכון שבו גרנו (שיכון ארבע שבלב
שכונת המזרח,) קיבלתי “בשקט” מחצית הליטר חלב. אבל זה לא עסק,
נכון? צריך להתקדם בחיים. המשכתי לחפש עבודה. גם הפעם חיפשתי
לעבוד במסעדה, ומצאתי אחת כזו בעכו. המסעדה עמדה ליד החנות
המפורסמת “שמלות סבינה”, חנות ששמה יצא בכל הגליל המערבי.
שלושה שותפים היו במסעדה, ולא יכולתי להסתדר איתם. אחרי כמה
ימים כמלצרית, עזבתי את המקום הזה.
בינתיים רציתי מאוד לסדר את הבית הקטנצ’יק הזה בשיכון ארבע.
נסעתי למפרץ לקנות מרצפות וקבעתי אותן על פני רצפת בטון שיצקנו
שמעון בעלי ואני בגינה, ויחד עשינו גינה יפהפייה. כל שיכוני המזרח,
בעצם כל העיר באה לחזות ביופי הזה שהיה נדיר באותם ימים בנוף
האורבני של עכו. אחר כך ריצפנו את הדירה עצמה. בעלי ואני שוב
רכבנו באופניים למפרץ וקנינו שתילים, שיחים וגדר חיה, והכול נראה
ירוק ויפה לעיניים. בעלי הקים גם לול תרנגולות וגידלנו בו 120תרנגולי
הודו, ברווזים, אווזים ותרנגולות. כדי לקנות דוּרה (מזון לתרנגולות)
בעלי ואני היינו נוסעים בכל שבת לכפר. מי פחד? בלילה הלכנו לשדה
לקטוף את התלתן שאותו אהבו תרנגולי ההודו לאכול. בבשרם, צלוי
או מטוגן, נגסנו בתענוג גדול.
מכרתי ביצים ותרנגולות והתנהלנו יפה, על אף שהיו לא מעט צרות עם
קליינטים קשים. אחת מהן, זכור לי, חשבה שהיא עדיין נמצאת בפולניה:
כמו כל אישה יהודית בוורשה, גם כאן הייתה לוקחת את התרנגולת,
מפשפשת בנוצותיה וחוקרת את מקורה, בודקת לגופה אם היא שמנה
ומפורכסת. פעם לא פחדו משומן ודווקא את הכולסטרול הזה חיפשו...
באותו האופן בדקה הקליינטית שלנו את הביצים. מחפשת, בודקת בשבע
עיניים, דופקת על הביצה. טוב, הייתה יכולה להסתכל אם הן טריות,
למה כל התיאטרון הזה! בקיצור – ספחת... אבל התרגלתי.
הטיפול בעופות הלול היה מרתק. כל תרנגולת דגרה על ביצים, הולידה
אפרוחים ומהם גדלו תרנגולי הודו קטנים, עוף עדין מאוד, שניזון רק
מביצים קשות. גם חיסון היינו צריכים לתת להם. שני תרנגולי הודו
גדולים מאוד השארתי בשבילנו, והם הגיעו בסופו של דבר למשקל
של 17ק”ג כל אחד.
באחת מן השבתות נסעתי לאחותי שהתגוררה בשכונת “מחנה דוד”
בחיפה, ולא השארתי לתרנגולים מספיק מים. היה חמסין, ומצאתי את
אחד העופות הללו במצב של גסיסה. פחדתי שמא השני יתגעגע לבן
זוגו וילך בעקבותיו. ביקור סתמי בחנות עכואית לקוסמטיקה ולבדים,
ערב חג הפסח, פתר לי את הבעיה. באתי לשם לקנות וילונות ובמקרה
סיפרתי לסוחר על העופות. הוא הסכים לקחת את תרנגול ההודו לכבוד
ארוחת סדר הפסח. בתמורה קיבלתי גליל בדים ותפרתי עם תופרת
וילונות לכל הבית...
אגב, קיבלתי מהעירייה פרס בשל יופייה של הגינה. בגינת ביתנו גידלנו
בוטנים, תפוחי אדמה, שמיר, פטרוזיליה, גזר. גן עדן פורח בזעיר אנפין
שגרם הנאה לכל מי שחלף שם. חלק אפילו באו במיוחד כדי להתרשם
מיפי הטבע בטבורה של עיר. חמישים לירות קיבלנו כפרס מהעירייה,
כסף רב באותם ימים. האוטובוס היה נכנס אל השכונה רק פעמיים
ביום, אבל היו שבאו במיוחד באוטובוס הנדיר הזה כדי לראות מקרוב
את הגינה שהעיתונים כתבו עליה כמה פעמים.
בעלי המשיך לעבוד בסולל בונה ואני המשכתי לטפל בגינה ובגן החיות
הקטן שלידה. למרות כל זאת – המצב הכספי היה בכי רע. לבסוף לא
הייתה בררה: נאלצנו למכור את ספר התורה הקטן שהיה ברשותנו, ספר
שהבאנו מפולניה, יקר המציאות ובעל חשיבות היסטורית, נוסטלגית
וערכית. את הכסף שקיבלנו לא שמרנו לעצמנו. מול עינינו חזינו במצבו
הבריאותי של בוריס, בעלה של בתיה אחותי, מידרדר והולך. הוצאות
הריפוי שלו הרקיעו שחקים. אחותי אמנם קיבלה סיוע מהביטוח הלאומי
(מהעזרה הסוציאלית,) הקצו לה מקום שבו תוכל לפתוח מכולת, אבל
המצב הכללי היה קשה. על כן, כאשר מכרתי את ספר התורה, נתתי
לאחותי את הכסף שקיבלתי בעבורו ובעזרתו הצליחה לפתוח את המכולת.
כל כך קשה היה לראות את בוריס שמיטלטל בין חיים למוות. דווקא
עכשיו כשיצאנו מעבדות לחרות נפל בוריס קרבן למחלה. זה הזכיר
לי את משה רבנו. הוא סבל כל כך הרבה כמנהיג העם, וכשבא הרגע
להגשים את ייעודו ולהיכנס לארץ ישראל – נפל שדוד על משמרתו.
בינתיים, רציתי לשנות אווירה וייחלתי לבית אחר. משכר העבודה של
שמעון חסכנו מעט מאוד, אבל בכל זאת הצטברו החסכונות אט־אט לסך
של 2,500לירות, הרבה כסף באותם ימים. מר פרוסט, שכננו, שעבד גם
הוא בחלוקת החלב והיה עובר בין הבתים עם כדים של ליטרים, גילה
לנו שמשפחה כלשהי רוצה למכור את רישיון חלוקת החלב שלה. מי זה?
משפחת ברקוביץ.’ בנימין בומי ברקוביץ’ גר בבוסתן הגליל ובאמת היה
מוכן להעמיד למכירה את הרישיון. הגענו אתו להסכם, קנינו את קו החלב
ונכנסנו אתו ל”תכנית החלוקה.” היום המשפחה הזו מפורסמת מאוד
בשל בן המשפחה – הכדורגלן והמאמן הידוע אייל ברקוביץ’ – שבומי
היה דודו. כנראה שהחלב עזר לברקוביץ’ להתפתח, במיוחד ברגליים
ובנגיחת הראש. במשך שלושה ימים חילקנו יחד אתו כדי להכיר את
הקליינטים וזהו. בעלי החל לעבוד בחלוקת החלב.
שבוע ימים לא ראינו חלב או כסף, כי שמעון לא רשם, רק נתן... למשל,
הוא ציין ברשימת הלקוחות: “מרדכי השמן,” נו, לך תחפש “שמן...” או:
“זאת עם הגיבנת,” או “זאת עם שיער שחור לה מכרתי.” לך תמצא את
הקונה. בקיצור, לא חלב ולא כסף. הלך הכול. נו, ראיתי שזה לא עסק.
החלטתי לעזור לבעלי ולקחת יחד אתו את הענף החדש הזה בידיים.
שכרנו נער ערבי קטן שידחף את עגלת תלת־האופן והתחלנו לנוע
משכונה לשכונה, מבית לבית. קניתי סינר לבן ונראיתי כמו אחות...
בעלי עזר לי לקחת מתנובה את החלב בשעה ארבע לפנות בוקר )!(
ובשעה שש בבוקר כבר עזב והלך לעבודה בסולל בונה ואני המשכתי עם
העוזר – הילד הערבי – לחלק את החלב עד שעה אחת־עשרה. במדרגות,
בבתים ערביים, למעלה ולמטה. למה גם היום אני קמה מוקדם? ככה
התרגלתי בחיים. ארבע בבוקר הייתה השעה הרגילה. כשקמים בשעה
כזו יש הספק ענקי ביום.
אין ספק כי המפנה הגדול ביותר בחיי בארץ היה הולדתו של שמוליק, זאת
אחרי ששנים חייתי עם הידיעה הברורה שאינני יכולה להרות בשל מצבי
הגופני. חזרו ואישרו זאת כל הבדיקות וכל הרופאים ואני כבר השלמתי
אט־אט עם הוויית העקרות המרה. רחל אימנו כבר צעקה ליעקב: הבה
לי בן, ואם אין – מתה אנוכי. אצל אימהותינו הייתה משולה העקרות עד
כדי כך למוות. אחרי סאת הייסורים בשואה נוספה גם הצרה הזו בגדר
של מצב מדכא שלא ניתן לתיקון. אבל אז קרה הנס שאינני יודעת אם
יד הגורל או יד אלוהית שלחה לי אותו, אבל זה קרה ואני מודה לבורא
עולם שעשה את הבלתי ייאמן. “בן לו היה לי” שוררה רחל, ואכן הבן
הגיע והאור בקצה המנהרה פרץ באחת כאלומה מהירה לחיינו.
איך זה קרה? תקופה ארוכה חשתי שלא בטוב. כאבי בטן ומיחושים
באים והולכים הפרו את שלוות חיי. ידעתי שהדבר לא יכול להיות
קשור להיריון או להתעברות. ד”ר דווידסון רופאת הנשים הבהירה לי
חד משמעית כי לעולם לא אוכל ללדת. קביעה קשה, חותכת־בשר, אבל
כבר התחלתי להתרגל לרעיון. כשנמשכו הכאבים שלחה אותי הרופאה
השנייה שטיפלה בי, ד”ר סעד, לבית החולים ‘כרמל’ בחיפה לבדיקות
מקיפות. השקו אותי שם בתמיסה לבנה שנועדה לבחון אם הבעיה בבטן
או בקיבה, והנה הנוזל לא עובר. האחות, עולה מרוסיה, שהייתה בעלת
וותק וידע רחב וראתה מקרים דומים רבים, קבעה מיד – “הנוזל לא
עובר – זה ממש סימן של היריון.” ביטלתי את דבריה, הרי ברור שלא
אוכל להרות. חזרתי לד”ר דווידסון לבדיקה גינקולוגית והיא אבחנה
מתוך הפתעה גמורה: “גברת נויפלד, את בהיריון – מזל טוב.”!
הדיאגנוזה נפלה עליי כרעם. פתאום יכולתי להיות אימא, אחרי שכבר
השלמתי עם העקרות. עכשיו הייתי בטוחה שלא אוכל לשאת את
ההיריון שכן הרחם לא היה בנוי לכך... כששטחתי חששות אלו בפני
ד”ר ווייס, הרופא השלישי שטיפל בי עם ד”ר דוידסון וד”ר סעד, הוא
השיב חד־משמעית: “את עדיין יכולה לעשות גרידה, אך ברור שהדבר
כרוך גם בסכנת חיים. לא רק לעובר, אלא גם עבורך. את מסכנת את
גופך וספק אם תשרדי את הגרידה.”
במצב דברים שכזה היה עדיף כמובן לשמור את ההיריון היקר מפז.
שלושה גינקולוגים עמדו לרשותי: ד”ר טליסמן, ד”ר פולישוק וד”ר פרץ.
הראשון קבע: “את מרגישה טוב, את בחודש השלישי. תנסי להחזיק את
ההיריון.” ערכנו בדיקות חודשיות ושרשרת טיפולים, החודשים נקפו
לאטם ואכן הגעתי למועד המיוחל. בבית החולים “אימהוּת” בחיפה
(איזה שם סמלי ומרגש. לימים הוסב שמו לבית החולים ‘כרמל)’ נערכו
כולם ללידה הקריטית. באיזשהו שלב הרופאים אפילו העלו השערה
שכל ביצית מכילה שני חלבונים – כאילו ההיריון הוא דו־עוברי, כלומר
תאומים. כשהלידה בוששה לבוא, החליט ד”ר טליסמן על מתן זריקת
זירוז. כשגם זה לא הועיל, העלו מחשבה על ניתוח קיסרי (“קייזר שנייט”),
אולם היות שהעובר היה מוכן ליציאה עם הראש קדימה ירדה מהפרק
האפשרות הזאת.
28 בנובמבר, שלוש אחר הצהריים. שכבתי במיטת בית החולים אחוזת
מיחושים והמתנתי. קראתי לשמעון להיכנס לחדר. מה קורה, מה יהיה
עם העובר? שמעון חזר ובפיו ההחלטה שנפלה אצל הרופאים: לידת
מלקחיים, שכן העובר במצב עכוז. לידה קשה, מסובכת. הרופא ואני
הזענו כהוגן. שש ושלושים, התינוק גח לאוויר העולם. “הכול בסדר,”
הרגיע הרופא והוסיף: “הוא כל כך יפה, היה כדאי לסבול בשבילו”.
אחותי התפרצה לחדר ויחד עם הרופאים הביאו אליי את התינוק: גדול,
מקסים. פרצתי בבכי של אושר.
הברית נערכה בבית החולים “אימהוּת.” איזו התרגשות. חיתולים חד
פעמיים לא היו, גם בקבוקים היה קשה להשיג. אינטנסיביות של הנקה
ושל טיפול בילד. שמוליק קראנו לו על שם דודי שמואל. ומקרה שהיה
כך היה: תכננתי לקרוא לתינוק על שם ישעיהו אבי, והנה שבוע לפני
הלידה הופיע בחלומי הדוד שמואל, עטוף בטלית ובחיוך אמר לי: “סלה,
יש לך בן, תני לו את השם שלי” .
התעוררתי בבהלה ובצעקות אבל החלטתי שאכן כך יהיה. בברית הוספנו לו את השם ישעיהו
ושמו בישראל שמואל ישעיהו.
שמוליק היה הילד הכי טוב בעולם. תחילה למד בבית ספר בעכו ואחר כך בבית הספר ‘בסמ”ת’
בחיפה, מוסמך לאלקטרוניקה. שמוליק הפך לעתודאי בצבא, אבל האמת היא שאהבת חייו היא
המוזיקה.
שמעון המשיך לעבוד קשה בסולל בונה בתור ברזלן, מעמיד בתים חדשים, בונה את הארץ,
והוא עשה זאת עד לפנסיה “במודל בטון.”היינו משפחה קטנה, אינטימית ונורמטיבית. על אף
עבודתו הקשה של בעלי, חיינו התנהלו על מי מנוחות ואלומת האור שבלטה בהם הייתה
שמוליק ההולך וגדל, הולך ומתפתח. דאגנו ל”בן־יחיד” זה וריפדנו את דרכו באהבה גדולה.
שמוליק היה כל עולמנו והענקנו לו את החינוך הטוב ביותר, אפשרנו לו להתפתח וללמוד
במוסדות החינוך הטובים ביותר. בגיל צעיר מאוד רשמנו אותו ללימודים בקונסרבטוריון
העירוני אצל מר שמואל כהנא. הוא הפך לידען מופלג בעולם המוזיקה. גם היום שמוליק הוא
דמות חינוכית לצעירים שלומדים אצלו, אך בעיקר הוא היה לאדם.
זכור לי שבהיותו בן שלוש קיבל שמוליק מתנה מאחותי בתיה, אקורדיון קטן. שמוליק החל
לנגן את השיר “אט זורם הנחל,” אחד השירים האהובים עליי עד היום, שיר ממיטב השירה
הרוסית. שיר זה היה מעין סמל מוזיקלי בבית החדש שבנינו. הוא ייצג את חרותי ותמיד
ריגש אותי כששרתי אותו לשמוליק. שמוליק החל לנגן את השיר בעצמו, ולמד אותו משמיעה
בלבד. כשהגיע לשורות הפזמון הוא גילה שחסרים לו קלידים באקורדיון... הוא בכה, ולי
זה היה סימן שכמו שהמוזיקה היא כל חיי, כך גם המוזיקה תהיה כל חייו. זה גם היווה לי
סימן לקנות לו אקורדיון גדול יותר. שם הייתה ראשית דרכו המוזיקלית של שמוליק.
בעלי היה איש נאה בעל עיניים כחולות, אחז באמונה גדולה ובאחריות רבה לבית. הוא לימד
את שמוליק להתפלל את כל התפילות על כל סממניהן, הטמיע בו את עיקרי היהדות, המסורת
והמורשת הלאומית ואפילו את האמונות שנלוות לכך. למשל, לא ללכת רק עם גרביים בבית
מפני שזה מסמל אבלות. שמעון רצה להתרחק מן המראות והקולות שהיו שם בניכר. הוא לא
רצה לשוב אל המוות ואל חוסר האונים של אותם ימים.
הוא שמר על שמוליק מכל משמר וטיפח את שמחת החיים שלו שהתבטאה בנגינה על אקורדיון.
כדי ששמוליק יוכל לנגן, הוא בנה עבורו שרפרף מיוחד שעליו ניתן להקיש עם הרגל ולקבל
את הרגשת הקצב וכן עמוד תווים שמונח על השולחן כדי שיוכל לקבוע בו את חוברת התווים.
כל כולו של שמעון אמר עבודה קשה, עמל מפרך בסולל בונה, החל מהשעה חמש בבוקר. כשחזר
מרוט מעבודת יומו, לא שכח לשחק עם הילד, לפעמים במשך שעות, וגם נהג לספר לו סיפורים
עם מוסר
השכל. את חכמת החיים הכניס בשמוליק בצורה של אמרות שנונות
בעלות ערך מוסף: “מענטש טראחט און גוט לאכט” (ביידיש) – “האדם
חושב – הקב”ה צוחק”...
וגם: “כשאתה שמח, תמיד תגיד לשונא שלך שאתה עצוב. הוא יהיה
שמח שאתה עצוב, ואתה תהיה שמח כי אתה באמת שמח. כשאתה עצוב,
תמיד תגיד לשונא שלך שאתה שמח. הוא יהיה עצוב שאתה שמח, ואתה
תהיה עצוב כי אתה באמת עצוב”..
.
שמוליק לקח את האמרות השנונות הללו כצידה לדרך לכל חייו.
סיום לימודיו של שמוליק וגיוסו לצבא היה עבורנו ציון דרך, פתאום
ראינו לפנינו עלם חמודות שנכון לצאת לחיים כאיש בוגר.
שמוליק שירת בחיל הים בבסיס בת־גלים בחיפה, אבל חזר תמיד לעכו.
הוא העביר חוגי מוזיקה במתנ”ס העירוני, ושם פגש חיילת צעירה ויפה,
אורלי קרינגל שמה. אורלי התגוררה בפתח־תקווה. אביה אברהם,
שמשפחתו מווילנה, הוביל את ענק תעשיית המזון “אסם” כמשנה
למנכ”ל, ופיתח את המפעל לממדים מרשימים. אמהּ רחל היא בתהּ של
לאה רוטנברג ז”ל, שהגיעה מפרנקפורט שעל גדות נהר המיין בגרמניה.
היא נישאה פה בארץ לצבי בר־אילן (ברלין.) אבי סבהּ של אורלי נקרא
מאיר ברלין והיה מגיד שיעור בבית הכנסת הגדול בתל אביב. בד בבד
היה מחנך בישיבת הרב עמיאל, גם היא בתל אביב.
ליבשה, אחותו של הרב צבי יהודה ברלין ( הנצי”ב ) מגדולי רבני אירופה,
נישאה לדוד שחור, “הנגיד ממיר,” שהחזיק את ישיבות וולוז’ין. רחל
אמהּ של אורלי היא מצאצאי הרב מאיר ברלין, מראשי הציונות הדתית
שעל שמו נקראת אוניברסיטת בר־אילן ברמת גן
.
אוניברסיטת בר־אילן היא היום מוסד אקדמי מהשולטים בנוף
האוניברסיטאי והמחקרי בישראל. אורלי סגרה מעגל כשלמדה לתואר
השני במוסד זה.
המבטים מצטלבים, הלבבות פועמים, האהבה פורחת ויש כבר חתונה.
הקרואים השקיפו מאולמי ‘טוקסידו’ המפוארים אל שפת ימה של תל־
אביב, וציינו לעצמם כי זהו זוג הרמוני ומיוחד במינו. עבורי ועבור שמעון,
כמי שיצאו מתוך עולם שבו ניסו למגר את חיינו, היה בחתונה החגיגית
והנרגשת ובהקמת הבית החדש בישראל – משום המענה והניצחון החזק
ביותר על המרצחים, התשובה לכל הסבל שעברנו.
אהבתי והכרתי כל אחד מן הבאים ליטול חלק בשמחה זו. כולם היו
חלק ממני ואני חלק מהם. הבטתי בגאווה אל הכלה היפהפייה שעמדה
ליד בני תחת החופה והאזינה לברכות, בחירת לבו קוראים לזה, אבל
הוא היה בחיר לבה.
הכוס נשברה תחת רגלו. מזל טוב, מזל טוב! שירה עזה מילאה את האולם
בו התכנסנו. נדמה היה לי שאנחנו גוף אחד, שבט אחד. קולות שנשזרים
זה בזה, נישאים יחד, גאים ועמוקים. הרגליים רקדו להם בפזיזות, הידיים
שלובות זו בזו; הוקם עוד בית יהודי של צאצא לשני פליטי שואה. בית
שהוא תקומה למסורת ארוכה, בית שהוא ניצחון, מצבה ותקווה.
משפחת קרינגל קיבלה אותנו באהבה ובחום. הוריה של אורלי, רחל
ואברהם, שמחו אתנו כשהמשפחה התרחבה. הנכד הראשון נולד – רועי
שלמה (על שם אביו של אברהם,) הנכד השני נועם, על שם סבו שהוא
בעלי שמעון (נועם הוא אותיות שמעון בהיפוך.) הנכדה השלישית מאיה
נושאת גם את שם אמי עמליה. הם ממלאים אותי באושר גדול. שומרים
אתי על קשר יומי כמעט, מספרים לי על תכניותיהם, חלומותיהם
ושאיפותיהם. לא הייתה מאושרת ממני כאשר רועי, למשל, התקבל
לאקדמיה למוזיקה בירושלים וכך סגר מעגל עם אביו.
אכן, שמוליק הפך למוזיקאי, מעבד ומלחין מן השורה הראשונה בעולם
המוזיקה, התיאטרון והבידור בישראל. פרויקט רודף פרויקט והוא כבר
מטפח דור חדש של מוזיקאים, כשאורלי המופלאה עוזרת על ידו.
אני מתארת כאן את המשפחה הנבנית אט־אט, ביופי רב, אבל גם בתוך
האור הזה היו צללים. אני מתכוונת למחלתו של שמעון בעלי שנפל
לצרה גדולה. מחלת האלצהיימר תקפה אותו. מחלת אלצהיימר היא
מחלה קשה של מערכת העצבים המרכזית, הנפוצה בייחוד (אך לא רק)
בקרב קשישים. היא מתבטאת בניוון אטי ומתמשך של תאי עצב במוח,
עד למוות. התופעות היו קשות, הסבל היה גדול.
שמעון הלך לעולמו כשפקעה נימה בלבו, והוא יצא לעולם שכולו
טוב. נפקד מעולמי חברי לחיים שעשה אתי את דרך הייסורים בגיא
צלמוות, וניצל.
תושייתו, חכמתו ומסירותו הביאו לכך שנוכל לייסד בית בישראל.
שבועיים לפני שנפטר ילדה אורלי את נכדנו הבכור רועי. שמעון כל כך
רצה לשמוח בלידת הנכד ולשם כך הגענו במיוחד מעכו לפתח תקווה.
כל חייו, ובמיוחד כשחלה, היה נוהג לומר: “תנו לי לראות נכד ואוכל
ללכת בשקט לעולמי”... ניבא ולא ידע מה ניבא.
הערב שבו ילדה אורלי את רועי היה תחילתו של לילה שבו הידרדר
מצבו של שמעון. בבוקר שלמחרת הביא אותו שמוליק לבית החולים
‘השרון’ בפתח תקווה, ויחד עברנו את תהליך הקבלה לחדר המיון. זה
לא היה קל, וכיוון שעסקנו בזה שמוליק לא הגיע למועד שחרורה של
אורלי ממחלקת היולדות, קומתיים מעל החדר שבו שכב שמעון.
באותם
ימים לא היו טלפונים ניידים לכולם ואורלי לא ידעה מדוע מתמהמה
שמוליק ומאחר להגיע כפי שסיכמו.
הזמן נקף, אורלי ורועי השתחררו מבית החולים. שמוליק נקרע בתוכו:
מצד אחד שמחה עצומה על לידת בנו הבכור, ומצד שני עצב גדול על
האשפוז של אביו. אביו היה נתון במצב קשה, חסר הכרה.
כעשרים יום לאחר מכן נפטר שמעון. יום חמישי, ו’ בתשרי תש”ן, 5
באוקטובר .1989 יום שאותו לא נשכח. היה זה בין כסה לעשור, עשרת
ימי תשובה... לא הועילו התפילות שהתפללנו בשבת תשובה.
שמעון נפטר מות צדיקים. רועי קיבל את עיניו הכחולות. “הם התחלפו
ביניהם” – כך אמרנו ואני חוזרת ואומרת כך עד היום.
שמוליק ספג את מכת היתמות בצורה קשה. הוא הקפיד על סממני
האבל, חלק באמירת “קדיש” עם דודהּ של אורלי, אברהם, הוא רמי בר־
אילן, ולא הדליק במשך שנה את הרדיו ואת הטלוויזיה כביטוי לאבל.
אגב, רמי בר־אילן פוּנה מביתו שבגוש קטיף. הייתה זו לו עקירה שנייה
מביתו. הפעם הראשונה הייתה בפינוי מן העיר ימית שבסיני. היום
מתגוררים רמי ומשפחתו בניצן ונקווה שזה יהיה יישוב קבע ושיישאר
שם לעד.
הרב אלנקווה שכיהן בנוה דקלים שבגוש קטיף, קבע את המזוזות בבית
החדש של אורלי ושמוליק בשכונת צהלה בתל אביב.
אולי בעקבות פטירת אביו והרצון להזדהות עם סיפור חיינו, לקח אותי שמוליק לסיור
בפולין, שם חווינו מחדש את רגעי השמחה וקורת הרוח ואת רגעי האימה והחידלון גם יחד.
היה זה ביקור מדהים. חזרנו אל כל המקומות שבהם הייתי, ושמוליק היה יכול לראות חלק
מנתיב הבריחה שלי. הוא התרגש להיות ליד מקומות המסתור ולבקר בבית ברוסילוב
ובבוצ’אץ’ וכאילו חי כל רגע שבו הלכתי אני בעקבות תחנות חיי.
הרבה נבטים יהודיים החלו לצוץ כאילו משום מקום, להתחבר אלינו
– אנשים זיהו אותי וסיפרו פרטים על משפחתי. שמוליק לא עצר את
התפעמותו. פעמים רבות חש שהייתה כאן ממש תחיית המתים. אחרי
עשרות שנים ניגשים אלינו אנשים ברוסילוב, מזהים אותי, שואלים
שאלות, מחליפים זיכרונות, ומסתבר שזיכרונם היה מדויק ומפעים.
היה זה יותר מביקור שורשים. הייתה כאן חשיפה של פיסות ממציאות
חיי ולא יכולתי שלא להתרפק על דמויות הוריי ישעיהו ועמליה ואחותי
חנה’לה שנשארו שם. לא פעם נעתקו המילים מפי שמוליק מול קטעי
מראות ששחזרתי באוזניו באותנטיות ובלי לקמץ בפרטים.
הלב החסיר פעימה כשראינו את יסודות הבית ברוסילוב, וכשהרחתי את
ריח הפרחים שליד הנהר. ההתרגשות הייתה עצומה כשפגשנו שכנות
שזיהו את משפחתי, נקבו בשמות ההורים, בשמות אחיותיי ובשמי שלי.
הפתעה גדולה הייתה לנו כשאיתרתי את הבית בבוצ’אץ’ והבחנתי כי
דלת הכניסה לבית שינתה את מקומה בעקבות שיפוץ שנערך שם. בדרך
כלל אנשים מביעים פליאה על כל הפרטים שאני זוכרת. אני מסבירה
שאצלי לא רק המוח זוכר אלא הזיכרונות והתמונות חרוטים גם בלב
ומשם אני מדברת...
קראנו את תפילת יזכור ב”פדור,”
אותו מתחם שבו נלקחו יהודי בוצ’אץ’
אל סופם, בהם הוריי ואחותי. הדלקנו נרות. מחד גיסא הרגשנו
צמרמורת ומאידך גיסא ביטחון ואמונה שהעם שלנו לא ייפול שדוד
שוב בידי המרצחים. גם ידעתי ששלוש נשמות בשמים מביטות ושומרות
עלינו מלמעלה.
הסיור המאלף הזה הפך את הדברים למוחשיים ולנגישים, והמסקנה
הברורה שנטלנו עמנו הייתה שאין לנו ארץ אחרת, רק מדינת ישראל
היא התשובה הניצחת והיחידה. נכון, כאן בישראל יש איים של אי צדק
ושל עוולות חברתיות. פעמים רבות נעדר טוהר המידות ובמקומו יש
שחיתות. אבל זוהי המדינה שלנו. אין ספק שלוּ הייתה קיימת בתקופת
הזעם, הכול היה נראה אחרת. יש לנו היום צבא, המנון ודגל, אבל צריך
לזכור כל הזמן שהמדינה הזו אינה מובנת מאליה. אין לה שום תעודת
ביטוח וצריך כל העת לשמור עליה, לטפח אותה, להגן עליה ולהמשיך
להטמיע בה יסודות בריאים כדי שאחיזתנו תהיה איתנה. הרבה תגובות
של תעצומות הרגש היו בסיור המאלף הזה עם שמוליק בבית הקברות
הגדול ביותר של העם היהודי, אך חזרנו עם תובנה הגיונית: חייבים
לשמור על החיים ויותר מהכול על המורשת של העם היהודי.
עם בתיה דרזנר, אחותי, שגרה בחיפה (מחנה דוד) ונפטרה בדצמבר
2003, נמשך הקשר לאורך השנים ונרקם בינינו עולם סודי שהיה רק של
שתינו. העולם שהותרנו מאחור, עולם השכול והאבדון, עולם הגוויות,
נותר חרוך ובלול עמוק בתוכנו. גם היום המראות שבים ועולים לא
פעם בלילות. לפעמים אני מתעוררת בבעתה בשל סיוט לילה. אם
אפתח את פי לעתים קרובות ואעלה תמונות מן העולם הזה, אולי יעלו
מתוכו קולותיהם הנשכחים של אלו שהיו שם אתי. אולי ידקרו אותי
ואת שומעיי מבטיהם האילמים. ואני, אנא אפנה אז? איך אוכל שאת?
לכן אני כותבת ספר זה.
בתיה לא נישאה אחרי פטירת בעלה בוריס. היא טיפחה את בתה לילי,
וללילי יחסים קרובים אתי. לילי רוג מתגוררת בכרמל עם בעלה, אבי,
ולהם שני בנים – יניב ואוהד. אבי הוא איש “אגד,” וניחן באינטליגנציה
גבוהה. הוא איש טריוויה ומדעים, בעל לב ענקי, לב זהב.
כאמור ללילי, אישה יפה – פנים וחוץ – יש קשרים מיוחדים אתי. ניסיונה
כמורה לתנ”ך שיקף גם את שורשיותה וערכיה הלאומיים והיהודיים.
התקומה והזיכרון צריכים להיות שלובים זה בזה. כל חיי שילבתי ביניהם.
אני מנסה להנחיל מורשת זו לכל קבוצה שאתה אני נפגשת. כך ב’ויצ”ו,’
וכך גם עם קבוצות הנוער בעכו בעשרות בתי הספר שאני מרצה בהם
לפני התלמידים לקראת יום השואה, וגם בימים אחרים.
במפגשים הרבים שיש לי עם אורלי, שמוליק והנכדים עולה הסיפור
האישי מפעם לפעם. יש “בוגרי שואה” לא מעטים ששותקים, שאינם
רוצים להכאיב לקרובים אליהם. אני חושבת שההפך: צריך לדבר ולהעביר
את המסר, כי רק כך יבינו הצעירים היום איזה נכס עצום, חשוב וחיוני
מאין כמותו מופקד בידיהם: מדינה משלנו, מדינת היהודים. האמירה
הזו והכתיבה וההופעות הן גם התשובה היחידה כנגד מגמת ההכחשה
הרווחת בעולם, כשלפתע טוענים שהשואה היא המצאה של היהודים.
בני משפחתי שנותרו שם הם המענה למכחישים זדוניים אלה. לדבר,
להעביר מסר, זהו תפקידי וזוהי משימתי. אולי בשל כך זכיתי להינצל
כשאחרים לא זכו לכך.
הגעתי לעוד מסקנה בעניין אחר, שונה לכאורה: הבנתי שהמוזיקה, שהיא כה חזקה בבית בני
שמוליק, היא זו שיכולה להיות המכנה המשותף בין כל חלקי האוכלוסייה: דתיים,
חילוניים, קיבוצניקים, עירוניים, ותיקים ועולים חדשים, מזרח ומערב. נדמה לי שכך אנו
תורמים תרומה גדולה לתרבות הישראלית והיהודית. המוזיקה גם מקהה במקצת את הזיכרונות
הקשים. גם אני אוהבת לשיר, וחבריי וחברותיי ל’ויצ”ו’ יכולים להעיד שבכל טיול אני
הופכת הרוח החיה בשירה ובניגון.
אולי גם כך אני תורמת
לטיפוח תרבות זו ולקיומה של שמחת חיים אמיתית שבאה מן הלב.
גם כשאני צועדת בעכו מדי בוקר או הולכת לים אני חשה מחוברת יותר
לטבע, לשורשים, לישראליות וליהדות.
אני אישה אופטימית ושמחה בחלקי, גאה במשפחתי, זוכרת ותמיד
אזכור את כל מה שעברתי בחיי.
השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום
