שני דמיונות

יצחק פרנהוף, מתוך "ספרי שעשועים"

החוברת "מדינת ישראל" מאת הדוקטור הרצל יצאה לאור, ומי לא יקראה?

מן הקונים והקוראים הראשונים בעירי, הייתי אנכי, בחשק נמרץ, ובנפש שוקקה קראתיה, בלעתי כל דיבור והיגיון שבה, ויבואו כשמן בעצמותי, רגש נעלה, נעים וחם, רגש אשר לא ידעתי שחרו, חלף את לבי... אבל לדאבוני נפסקה קריאתי ע"י דפשה שאכפה אותי לעזוב את ביתי תיכף לאיזה ימים, לרגל ענין נחוץ מאד.

השעה הייתה לי דחוקה, והיה עלי למהר לרוץ אל בית־הנתיבות כי עוד מעט ואיחרתי מועד המסע.

במהירות סידרתי חפצי, במהירות נפרדתי מאת אנשי ביתי, יצאתי לרחוב, והנה אין שום עגלה שתביאני אל חצר המסילות, והדרך לא קרובה היא, לקחתי את תרמילי תחת זרועותיי, ושוויתי רגלי כאיילות לרוץ ארח, אגלי זעה טפטפו מעל מצחי, ואנכי רצתי, רצתי, ובהיותי בחצי הדרך שמעתי את שריקת החליל, הנותן אות כי המסע בא, ובעוד שעה קלה ייסע הלאה לדרכו, ואנכי אבדתי.

כמתייאש פניתי את פני אחורנית, והנה אופני מרכבה ישתקשקון, גלגליה בסופה וסוסיה יגמאו ארץ, רצתי לקראתה, נתתי אות להרכב ויעמיד בכוח את סוסיו, ובלי שאל אותו אודות שכר הנסיעה, הייתי מטפס ועולה על קרן העגלה, אך האדון הפולני אשר ישב בה משתרע ונשען אל מסעדה, לא יכול לסבול כי הוא ויהודי ייסעו בעגלה אחת, וידחפני כחזקה מעל הקרן.

אנכי נפלתי על הארץ כהלום רעם, וכמעט פסקה נשימתי ותנועת לבי, אולם בזכרי נחיצות דרכי התאוששתי, חגרתי שארית כוחי להניע בחיפזון את גופי השבור והרצוץ, ועד מהרה באתי למחוז חפצי.

וחצר המסילות מלא אנשים ככלוב מלא עוף, חשים ונגשים איש ברעהו, נהדפים ודוחפים לכנוס אל העגלות, כי כבר השמיע הפעמון הצלצול השני, ולי לא הספיקה העת לקחת עוד כרטיס הנסיעה ונדחקתי, ונכנסתי אל הקופה ומן המעקה צעקתי אל הקונדוקטור אשר עבר על פני: "תשלומין בסוף!" ושעול חזק אשר הפריע קולי התפרץ מחזי.

הנה הצלצול השלישי והעגלות נעתקו ממקומן.

כשעה שלמה ישבתי על אחד הספסלים דחוק אל הקיר אצל החלון. מבלי כל מחשבה ורעיון, עיני חשכו, אזני צללו, לבי רעד ויתרוצץ בחזה, אברי נזדעזעו, ארכבותי דא לדא נקשן מרוב העייפות ומהנפילה לארץ, ואחרי אשר נחתי כמעט החילותי לחוש מה שעשה לי הפולני הגאיוני הלזה, החלותי לחוש כי נתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולבי נמלא מרורות, מכאובים וייסורים אין קץ, וכמעט חשב להישבר...

"הוי! עד מתי נהיה לבוז ולמשסה לרגלי הגאיונים האלה" — המה לבי בקרבי — "עד מתי נשב אל עקרבים ? עד מתי נהיה מחוללים בלי פשע? — עד מתי יסולו עלינו אורחות אידם בני הדור הנאור (?) הזה ? ובעוד שדין "צער בעל חיים" תורה שלמה אצלם, משפטנו יחמוסו — אף כבהמה לא נחשבנו להם — הוי האנטיסמיטיזמוס ריקבון החברה!"

העגלות תעופנה על כנפי רוח, אופניהן כסופה יתגלגלו, ונפשי מרחפת על ההיסטוריה הישראלית, הנני הוגה וחושב, סופר ומונה הפקטים מדברי ימינו, כל הרגעים הטובים מחיי ישראל נשכחו ממני, לא יעלו על לבי... והנני שומע רק אנחות ובכיות, בכיות ויללות.. אינני רואה כי אם פרעות וחורבנות, הרג ואבדון, הנני מעלעל רק העלים השחורים בספר דברי ימי אומתנו.., ורעיונות עצב התעוררו כי... רוחי סוערת.., נפשי רותחת...

כיונת נח בקשה לה גם נפשי מנוח ונחמה ביום המעונן הזה, ונזכרתי בפרק שעסקתי בו, בהיפרדי מביתי, נזכרתי ב"מדינת ישראל" של הדר. הרצל, ונדמה לי כי פתאום ניתק הקשר שקשר אותי לעולם הזה, ונתון אני בעולם אחר נאה הימנו, בעולם אשר בו לא ידחפני עוד גאייוני ממעמדי...

קמתי אני לשאוף רוח צח, ונתתי את ראשי בחלון הפתוח והנה הקטור שורק, המסע נוהר, נוהר במרוצה, ואחריו תמשכנה עגלות עגלות... תעבורנה כחץ... ונם אני רוכב על כרוב הדמיון, ואדא על כנפי רוח, רעיונות הרצל התנשמו בלבי... ואני רואה —בעיני רוח—להקת חלכים, חלכאים, המונים המונים אנשים ונשים, יחפים וקרועים, הולכים הלוך ובכה... הלוך ילכו רעבים גם יגעים... הלוך ילכו השקלטים היבשים האלה במרוצה כמו כוח נפלא דוחה אותם, ומניעם תנועה חזקה ומגמת פניהם—קדימה... ועיני תחז, שם בארץ הצבי יתקרבו העצמות, עצם אל עצם, עצם אל עצם, ויקרם עליהם עור ובשר, ורוח נשף בהם, ישראל סבא מתלבש צורה חדשה וישב לתחיה... עיני תחזנה, והנה כוח מדיני, מתוכו ולא מנבו, חודר בכל פינות העם... והכה הזה נותן בי עוז ועצמה להתנכר על כל המכשולים ואבני הנגף, עין בעין הנני רואה איך הארגניזם נעשה שלם בכל אבריו, איך קיבל העם השפעה לטובה שהשפיעו עליו העמים בסבה (אינדירעקט) או בפועל (דירעקט) ובאמצעות בעלי הרכוש ועל־פי רישיון השלטון ומושלי אירופה, ראה המפעל הכביר אור, נוסדה מדינה מיוחדה העומדת ברשות עצמה... והמדינה גדלה... גדלה מאד.. הנני רואה כל זאת וגלי רגשות חזקות יתגעשו יהמו בלבי... סערת רוחי הולכת וגדלה...

הנני מסגיר ריסי עיני ואראה ברוח, מקוה גלי אור, שפעת נגוהות רבות, פנסים ואבוקות בכל פינה... תרני חמד ודגלים מרוקמים ב"מגן דוד" מתנוססים על כל בית ומעקה, כל הרחובות והדרכים עדויות ביפעת פרחים חיים. ברב פאר והדר, היהודים והיהודיות מקושטים בתכשיטיהן, שטים הנה והנה, ונוהרים אחרי להקת מנגנים, אשר הלוך ילכו ומזמרים את המנגינה הלאומית ששרו עוד בארצות נודם:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה
מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לְעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה. וכו'

כָּל עוֹד דְּמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
תֵּרֵדְנָה כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי-אָבוֹת.

כָּל עוֹד חוֹמַת-מַחְמַדֵּינוּ
עוֹד לְעֵינֵינוּ מוֹפַעַת
וַעֲלֵי חֻרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמַעַת. וכו'

כָּל עוֹד שָׁמָּה דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין-עַמִּי נוֹזְלוֹת
לִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת
יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת.

כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת-הַלְּאוֹם
בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַּם הַיּוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם.

שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ -
כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
"גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ".

(*) השיר הוא מאת המשורר הלאומי, הנודע למשגב, נפתלי הרץ אימבער, והמנגינה מאת הקנטור פריעדלאנד מברסלאו,

ההמון חוגג, המונים לאלפים לרבבות ירוצון ישוקון, שרים ומריעים בקול תרועת הידד, כי חג היום למדינה... כבוד והדר יותן לממשלת העם... ראיתי כי נוסדה כנסיה של חכמים מלומדים בתורת כלכלת המדינה ודעת ספרות הסטאטיסטיק, והמה יעמדו בראש ההנהגה... המה יעשו דרכם עפ"י חקים מיוחדים ועפ"י תנאי המקום והזמן, יהלכו את העם כאשר יהלך האומן את חניכיו... הנני רואה את כל זאת, ועל שפתי מפזז שחוק של נקמה על אלה צעירינו שהפקיעו עצמם משעבוד הלאום והדת הישראלית, והאמונה בגאולת ישראל הייתה רפויה בלבותם, הנני מביט בעין בוז על אלה בעלי השלילה שנסחפו בזרם העת ודחפו את המפעל בראשית יצירתו דחיפות גדולות...

הנני נלאה לעמוד על רגלי אצל החלון, ואשב על הספסל בפנת הקופה, והקופה מלאה עשן מרוב אדי הציגארים העשנים, והענן יורד על כל פנים ואני יושב בתוך הערפל... ודמיוני ילך הלוך ומתפשט, ואראה והנה הלאומיות הקביצה את כל המפלגות למרכז אחד, מטרה אחת וחפץ אחד לכולם... פסו הקטטות, המריבות, ההתנצחות ופרוד הדעות, נפגמו חדירת הכתות וחלפה כל מחלוקת לשם שמים. הרמוניה קדושה תשורר בכל פינות העם, בהשתתפות הכוחות יעבוד החסיד והנאור, גאון הדעת וגאון התורה לשכלל את התקנות הכלליות... הנני רואה כל זאת, ואזכור את המרחק הרב והאיום שהיה בין אלה קודם הגאולה, ודמעות כרסיסי טל יתנוססו בבת עיני, והנני בוכה כילד... הנני כובש פני בחלון למען לא יראו זרים דמעותיי... ועיני תראינה, והנה רבנים, נבחרים לבתי ועד, שרי פנים ושרי חוץ, שרי אוצרות, יודעי הפילוסופיה המדינית, שרי הצבא, נושאי משרוח גבוהות בחיל העם, גזברים, משתדלים, שופטים ושוטרים, אמרכלים, עסקנים ומפקחים כולם יתאספו לאספה אל שער העיר, עיני לנכחם יביטו והנני מכיר את כל קוויהם ושרטוטי צורת פניהם, הנני מכיר כי עטרת עוסקים בצרכי צבור הלמתם, כמו חי יתייצבו לפני בטליותיהם, מצנפותיהם, ואבנטיהם הלבנים, בחרדת קודשי הנני שומע את משאם ומתנם ע"ד המצב הפנימי והחיצון, איך המה מטכסים עצה בעניינים העומדים ברומו של היהדות. הנני שומע איך המה מחלקים את העבודה ביניהם ובין העם, נותנים לכל איש די פרנסתו ולכל גויה די מחסורה, וכל שאיפתם לאשר אח העם, לתת לעולמו יסודות חברה מתוקנה.

תרעש הארובה והקטור ירוץ ישום ישאף, מנחיריו ינדוף עתר עשן והרוח יצרור את עשנו בכנפיו ויישאנו אל עבר פניו, הוא מעביר את פני האשנב אשר אנכי יושב אצלו, ויכם בצעיף את פני, וישית לדמיוני נוספות, ואני רואה והנה עצותיהם ותקנותיהם של היועצים והמיסדים יצאו מכוח אל הפועל, והנה נבנו בתי המשפט, בתי המשטר והפקידות, בתי מועצות, בתי אולפנא, בתי מדרש כוללים, בתי למוד תכסוסי מלחמה, בתי חלוץ עצמות, בתי כנסיות, בתי חפשיות, בתי מחסה לזקנים, בתי מלון, בתי ספר עברים. במלא מובן המלה, השפה העבריה היא השלטת בהם, למודי העברים נקבעו לחובה ולמורי אחרים לרשות, נבנו  בתי ספר למלאכה, בתי למוד עבודת האדמה...

העשן סר ברגע, כלה ענן וילך, ואני מוציא את ראשי מן החלון והנה שדי חמד לפני תלמים ומענות ארוכים, ארוכים עד אין קץ, סובבים סובבים הולכים בגלגל... ושם בקצה השדה עומד איכר לבוש כותונת ומכנסים לבנים, והוא צופה ומביט בלי נוע גם עפעף עד תם כל העגלות לעבור על פניו, כרגע התעלם גם הוא מעיני והיה כלא היה. והמחזה הזה נלווה יחד עם רוחי, ואראה כי שם במדינתנו נותנים לכל אחד מאיכרי ישראל חלקת אדמה, דירה נאה, פרה טובה, שורים טובים, מחרשה ואת, גן וכרם. והנם עובדים בכל מאמצי כוחם להוציא לחם מן האדמה, חייהם הטבעיים מתפתחים וסמני התאזרחות נראו במו, הישראלים והישראליות חורשים, פולחים את האדמה, זורעים וקוצרים ודשים את יבול שדותיהם, כל ההרים במעדר יעדרון, ויוציאו גלוסקאות וכלי מילת... ואחזה ברוח אהלים קטנים ויפים מבוזרים בבקעה ובהר... בתים קטנים מסוידים בסיד לבן טבועים ביערים, במו ישליו האיכרים העובדים, שלוים ושאננים מדאגת מחר, אנכי הנני מכונן מבטי עיני אל בית איכר אחד (האח! מה איוויתי להיות איכר !) קטן ונמוך ולפני הבית פרדס גדול, בו ארוגות פרחים וציצים, מפיצי ריח עדנים, בו אלונים גבוהים פורשים דליותיהם למרחוק... האיכר ורעייתו יצאו לפועלם עדי ערב, את הילדים לקחו עמהם השדה, ולפני הבית תשלוט דממה... הושלך הס, עד שאשמע גם את המית האלונים שיניעו את דליותיהם אנה ואנה, עד שאשמע גם נדנוד העלים ושברי הזלזלים המפוזרים על הקרקע בגעת במו רגל עובר... והנה לפנות ערב, ופה חיים... פה תנועה.., בעל הבית חסון כאלון, טיפוס של איכר פשוט, עומד לפני ביתו ומתבונן על ילדיו היפים המרקדים הנה והנה ועוסקים בפרק שירה... על רעייתו היפה והבריאה שיושבת וחולבת את הפרה... על החמור הנוער, על הסוס הדוהר... הוא יודע כי פת בסלו, יין במרתפו, ונפשו הטהורה משתפכת ברגשי גיל ונועם, ברגשי תודה וברכה לאלוהי שמים אשר גאל ישראל... ואנכי רק למראה עיני לא אוכל אתאפק... רגשותיי יתפרצו חוצה והנני קורא בקול גדול : ״מה טובו אוהליך מלך השדה. חייך — עובד האדמה!'׳ — כמדומני כי אנשים התעוררו לקול קריאתי, הנני חש כמו עיניים לטושות עלי... כמתעתע אנכי בעיניהם, אבל מי יפנה אליהם? הנני לוקח חבל גם בחגים הלאומים, שבם בנות ישראל יוצאות בכרמים מלובשות בתכלית הפשיטות ומחוללות במחולות בפרהסיה, הנני שומע את מדברותיהן הנעימים ואת קולן הערב: "בחור שא עיניך ביופי"... והנני נותן עיני ביופי... ומתבונן כי החכמות היפות הולכות ומתקדמות, צעירי ישראל הולכים ומשתלמים, כישרונותיהם הנטועים בנפשם יגמולו, ואני מונה במספר שמות הבנאים, הפוסלים, הצירים, מודדי ארץ, רופאי חולים וסופרים שיש להם הכנה טבעית לאומנות זו, ולהם מקום גבוה בחברה. הם אינם קובלים עוד על חוסר קוראים, כי יש קהל קוראים גדול הבולע את דבריהם וחובב את הספרות הלאומית, הפואזיה העברית פשטה גם היא את צורתה הראשונה, איננה טובעת עוד בים של דמעות, לא תבוז עוד לחיי העולם הזה..,

העגלות תעופנה על כנפי רוח, אופניהן כסופה יתגלגלו, והנה עמקים, שדי מישור ויערים יחליפו על פני במרוצה, רצוא ושוב כמראה הבזק לקראתי, וכרגע יתחמקון ינוסו מלפני, ורעיוני ג"כ יעברו כחץ, שנים כרגעים תחלופנה לפניהם... ולעיני רוחי ערכו אחי, השיות הנדחות ששבו למעונן, תערוכה כללית בגי ״חזיון״. שם בשער המצבה הוצג לראי כל יבול הארץ, וחרשת המעשה, כל עבודה דוגמאית אשר בצעו במשך העת הזאת וסמני הצטיינות, חריצות ואהבת עבודה נראה בכל מפעל, הנני הולך מפאוילון לפאוילון ועיני לא תשבע מראות את הנפלאות המרהיבות עין ומרחיבות לב... ביחוד משך עליו פאוילון אחד את עיני, בחותמו הישראלי המיוחד החקוק עליו—הוא פאוילון התמונות. והנני מביט ומשתומם... שם על הקירות מסביב תלויות זו על גב זו תמונות פוטוגרפיות מסגלת העם, מפות ארץ ישראל, צורות אנשי שם, צורות חכמים, גאונים, צדיקים ואנשי מעשה, ביניהם ראיתי גם צורת הדוקטור הרצל מחולל הדעה הנשגבה של "מדינת ישראל" והצורה מאירה ושמחה, כמו שואלת היא לבאי עולם ! ״מה תאמרו עתה ? המשוגע אנכי ? האם לא מראש הגדתי כי אלה אשר ימלאו היום פיהם שחוק על חלומותי, ילבשו מחר בושת?״... הנני רואה כי העם מרבים לבוא, לראות ביפי התערוכה, גם עמו של ליגער ואהלורד, עמו של שטקר ומארינאוויץ, תאין ומתכנשין, תמהין ושיילין. "האמנם? האם יוכלו ה'זשידים' לפעול גם גדולות, האם תוכל ארץ ישראל להיות 'אסם' כל הארצות" ?... אני רץ מחדר לחדר לראות ולשבוע, ממי אני ירא ? הלא אל חדר הורתי שבתי, ובעל הבית אנכי פה — אני הולך הנח והנה, ועיני משוטטות אולי אפגע את הפולני הלז אשר דחפני בחזקה מעל העגלה, אז בהיותי עוד בגולה, אולי אמצאהו ואחתה גחלים על ראשו—אביא הו אל גוי׳ אאכילהו לחם, ואראהו את כל כבודי. אבל לשווא, לא מצאתיו. "מי יודע" — יהגה לבי ורחמי נכמרו עליו — "מי יודע אולי לא יתהלך עוד בין החיים וכבר ימתקו לו הרגבים, תהי מיתתו כפרתו, ואל יחשב ד' לו עוון".

הנה רגלי נלאו אמנם מלכת הנה והנה, ונפשי עייפה מאד, וימשך עלי לבי לנוח מעט על מצע דשא... הנני רואה שמה סמוך אל בית המרזח "יין ישמח" גבנון יפה מכוסה בירק דשא ועשב למינהו ואשב שמה... הנני חפץ להשתרע עליו, להחליץ עצמותי, ואני מרים את רגלי להניחם תחתי על מושבי... פתאום קבלתי דחיפה ונגיחה עצומה, מאותו הפולני בעצמו, שהדיחני מהעגלה וישב עפ״י מקרה סמוך אלי, ואחרי הנגיחה קול:

"Zydzie! czy myslisz ze siedzisz w klauzie za piecem ?!"

החיזיון גז ויעוף——נפקחו עיני——והנני בגולה.

איצי פערנהאף