חבר ילדות מאותה הכיתה בבוצ'אץ' שבפולין (גליציה המזרחית ) – איננו.
אני באבל רב מאוד על פטירתו של חבר וידיד למעלה מ-85 שנים.
היינו חברים טובים עוד מאותה הכיתה, ואולי אפילו מהגן כי גרנו באותה הסביבה במרכז העיר.
מלחמת העולם השנייה החלה ב־1.9.1939, אבל אצלנו הילדים השואה החלה כאשר ב־5 ביולי 1941 הגרמנים כבשו את בוצ'אץ'.
בין יתר הגזרות חל איסור על ילדי היהודים ללמוד בבית הספר.
לאחר זמן מה איזיו סיפר לי כי ישנו בבוצ'אץ' רב (שכחתי את שמו) פליט מעיר אחרת – שמוכן ללמד אותנו משניות וגמרא, תמורת אוכל. תוך יוזמה איזיו ארגן קבוצת נערים, ואני ביניהם, לקבוצת לומדי תורה וגמרא. וכך התנסינו למספר חודשים גם בלימוד התפילות.
אבל גם הלימודים האלה פסקו, כאשר התחיל המעבר לאזורי הגטו והאקציות של ציד יהודים במשלוח למחנה המוות בלזץ.
שנינו ילידי 1930, וכל אחד מאיתנו שרד את זוועות השואה לפי יכולתו.
אני פגשתי את איזיו (יצחק) בלבוב באקראי, בספטמבר 1944. לאחר שהתחבקנו בשמחה, ישבנו שעות על הספסל בשדרות אקדמיצקה והחלפנו כל אחד את סיפורי ההישרדות, בתקופת האקציות ולאחר ה-יודנריין .
איזיו חברי תמיד היה ילד חכם ואינטליגנטי, בעל זיכרון פנומנלי לפרטים וכושר ביטוי מצוין. תמיד השיחה קלחה. בעניין רב.
ב-1943 איזיו ילד בן 13 נשאר יתום וגלמוד, ורק ילד כאיזיו, עם התושיה, האינטליגנציה האישית והרבה מזל נשאר בחיים.
אני בזמנו כתבתי וגם התבטאתי :
"כדי לשרוד באותן שנים בחיים זה היה רק מקרה וגם מזל, וזו לא גבורה.
אבל לשרוד גם אחרי השחרור ב-1944, כילד יתום וכחוש, חסר כל, בזמן הג'ונגל של המלחמה האכזרית, מצריך ערכים וחכמת חיים, וזו בהחלט גבורה. והגבורה הרבה ביותר היא הרצון והיכולת להשתקם, על אף הקשיים, כדי לרכוש השכלה תיכונית בכוחות עצמיים בארץ ישראל של 1947, ולאחר מכן גם להקים משפחה ובית בישראל."
אני נפגשתי עם איזיו שוב בקרקוב, כאשר מיד עם סיום המלחמה, במאי 1945, צורפתי לחבורת נוער יתומים אשר חוברה משורדי הגיטאות שבאו מהמזרח, מלבוב, בהם היה חברי מבוצ'אץ' איזיו שוורץ, מאוד שמחתי. לקבוצה חוברו/צורפו גם שורדי מחנות הריכוז. לאותו גרעין שחובר נתנו את השם "אחווה" בהדרכת בנק, חנקה בלפר ומאוחר יותר גם שייה.
אנו קבוצת "אחווה" עזבנו את פולין ב-1 בספטמבר 1945, ברכבת ישירה מקטוביץ לפראג, עם תעודות של GRECO, שורדי מחנות הריכוז היוונים החוזרים למולדתם. עם התעודות האלה, על חשבון אונר"א נסענו ברכבות ועברנו את הגבולות של צ'כוסלובקיה, אוסטריה עד איטליה.
את כל מערכת העברת עשרות אלפים של שורדים לכוון יעד נמלי ההעפלה ניהלו פעילי "ארגון הבריחה וארגון עליה ב'".
בגבול איטליה קיבל אותנו בחום יהודי מחבק, "דוד משה", חייל מפלוגות התובלה עם התג PALESTINE.
מגבול איטליה הועברנו למחנה הנוער בסלבינו, בהנהלת החיילים משה זעירי, המדריך ראובן דונט ואשתו היפה נעמי. במחנה הנוער סלבינו הייתה אווירה של כמעט ארץ ישראל.
איזיו העפיל לארץ ישראל בספינת מעפילים כתריאל יפה, גורש לקפריסין ולבסוף הגיע בדצמבר 1946. ואז למרות הקשיים הכלכליים של ארץ ישראל, מ-1947 התחיל בעקשנות והתמדה את מבצע השיקום העצמי בלימודים לתעודת הבגרות, תוך כדי עבודות מזדמנות לקיום בדוחק.
כבר בתחילת הקרבות של 1948 איזיו גויס לחטיבת אלכסנדרוני, השתתף בכל הקרבות הקשים של החטיבה ולבסוף גם נפצע בקרבות הקשים בלטרון ומקומות נוספים.
במשך השנים איזיו השלים תואר ראשון ושני בהיסטוריה, והמשיך לעבודת הדוקטוראט. איזיו היה כל השנים היסטוריון ומחנך, האמין בחינוך והוראת השכלה כייעוד אישי ולאומי. עבד כמורה ומנהל במוסדות של רשת אורט, בבית ספר אליאנס תל אביב, היה מפקח ברשת עמל, ובמשך כמה שנים היה גם מנהל בית הספר חקלאי בכפר סילבר (ליד אשקלון).
ב-1969 יצא עם משפחתו בשליחות חינוכית לארצות הברית. איזיו היה מפקח אזורי של מסצ'יוסטס וניו אינגלנד על הוראת העברית, על חינוך והסברה ציונית.
ב-1953 הוצא ספר בוצ'אץ', חיבור של כתבות זכרונות על הקהילה היהודית החרבה. היו כתבות של עולים לפני המלחמה, לפני החורבן, ובהם יליד העיר בוצ'אץ' הסופר ש.י. עגנון (בזמנו צ'צ'קס), והיו כתבות של עולים לאחר החורבן.
היו שכתבו בפולנית. חברי איזיו כתב כתבת זיכרון של 25 עמודים, על תקופת השואה. אני מאוד התפעלתי מהזיכרון בפרוט המאורעות והאישים המעורבים. עוד יותר התפעלתי מכושר ועושר הביטוי בעברית של צעיר בן 22/23, רק 5 שנים לאחר עלייתו לארץ ישראל.
ב-1956, בתקופת העלייה מפולין – עליית גומולקה, גויס על ידי הסוכנות כדובר פולנית לתפקיד שליח מלווה קבוצות עולים ברכבות מווינה לנמלים באיטליה.
באחת הפעמים הוא הכיר את אשתו היפה לעתיד – את נעמי. ביחד עם נעמי הקימו משפחה והביאו לעולם שני בנים מוכשרים - מיכאל ואמיר, אשר תמיד היו גאוותו. נעמי הייתה אישה אינטלקטואלית עם תרבות אוניברסלית. שני הבנים ספגו מההורים ערכים וערכי תרבות נרחבים.
איזיו לאחרונה אמר לי כי הבנים והנכדים הם כל רכושו.
איזיו היה היסטוריון במקצועו, איש אשכולות עם ידע והשכלה נרחבת.
תמיד שמחתי להפגש עם חבר ילדות, אשר היה לנו עבר משותף וגם שפה משותפת. ואפילו שיחה טלפונית ארכה לפחות שעה.
אני מאוד אבל יחד עם חברי מקבוצת "אחווה", אריה לין - יבל"א, אשר למעלה מ-75 שנים היה חבר קרוב וידיד נפש של איזיו.
אני משתתף בצער הבנים ומשפחותיהם ובצער הנכדים על פטירתו של האבא והסבא.