הרגיסטרציה הראשונה בעירנו ואחריה
האקציה הראשונה - 17 באוקטובר 1942
האקציה השנייה - 27 בנובמבר 1942
האקציה השלישית - 2 בפברואר 1943
האקציה הרביעית - 13 באפריל 1943
הסימן שבישר את פרוץ המלחמה ב־22 ביוני 1941 היה הפצצת מסילת הרכבת ע"י מטוסים גרמניים והפצצת שדה התעופה שמחוץ לעיר. כל המטוסים הסובייטיים הושמדו על הקרקע מבלי שהספיקו להתרומם לאוויר. מסילת הרכבת שהופצצה הובילה מהמערב, מכיוון לבוב ומזרחה. כבר אחרי יומיים היה ברור שהצבא הרוסי הובס. התחילה הנסיגה של הצבא האדום שנמשכה שבועיים. כל הציוד הכבד, טנקים, תותחים וציוד כ־בד אחר, שזרמו קודם למערב לא נראו נסוגים, שכן בחלקם הגדול הושמדו או נפלו בידי הגרמנים. רק רגליים או משאיות מלאות חיילים נראו נסוגים. עוד לפני פרוץ המלחמה גויסו צעירים יהודים לצבא האדום וחלקם ניצלו ע"י כך מהשואה. רוב היהודים שהיו מזוהים עם הקומוניסטים ברחו ביחד עם הצבא האדום הנסוג. בין הבורחים היו גם שני בניו של דודנו שמואל ברגר, אלי ואברהם. אלי חזר אחרי המלחמה ועלה לארץ, אברהם גויס לצבא ונפל במלחמה בגרמנים. הנסיגה של הצבא האדום הסתיימה כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה. המשטרה הצבאית הסובייטית פתחה את הברזים של המפעל לזיקוק אלכוהול, על מנת שהחיילים הרוסים לא ישתכרו. האלכוהול זרם בפלג ליד ביתנו והריח הציף את כל הסביבה. לסיום הנסיגה שהייתה ביום שישי בלילה נשמע פיצוץ אדיר שהרעיד את כל בתי העיר אחרי שהסובייטים הכניסו קרון חומר נפץ לתוך מנהרת הרכבת ופוצצו אותה. הייתה זו אחת המנהרות הגדולות במזרח פולין.
הצבא הרוסי פוצץ גם את גשר הרכבת על נהר הסטריפה. כל זה לא בלם את התקדמות הצבא הגרמני. מעכשיו הייתה הרכבת מגיעה עד תחנת הרכבת בעיר ולא ממשיכה הלאה. שנתיים עבדו הגרמנים על בניית המנהרה מחדש. האוקראינים, שהמתינו בשמחה לבוא הגרמנים, על מנת לייסד אוקראינה עצמאית, כפי שהגרמנים הבטיחו להם, הזדרזו וכבר בשבת לפנות בוקר יצאו לכיכר העיר, חמושים, והורידו את הכוכב האדום מהמגדל שמעל בית המועצות. במקומו הם העלו את הסמל שלהם. היו שם כ־25 איש ולאחר שגמרו את מלאכת החלפת הסמלים, התיישבו לפני בית המועצות לחכות לגרמנים. אולם הם הזדרזו יותר מדי. בשעה שבע בבוקר, לערך, ראינו מחלון ביתנו (באותו לילה אף אחד לא ישן) סיורים של הצבא האדום, כנראה המאסף של הצבא הרוסי, יורדים בדרכים השונות לכיוון מרכז העיר. הם נתקלו באוקראינים החמושים שחיכו לגרמנים, פירקו אותם מנשקם, לקחו אותם אל מחוץ לעיר ושם הוציאום להורג. בצהריים הביאו את ההרוגים על עגלות העירה. בשעה שמונה בבוקר ראינו את ראשוני הגרמנים שנכנסו העירה, רכובים על אופנועים ובמכוניות נוסעים שגררו תותחים קלים, ואפילו יחידה גרמנית על אופניים. שום התנגדות של צבא סובייטי ושום ירייה לא נשמעה. היה זה כאילו באו לנופש. יחידות רגלים נכנסו בשירה ובצעידה כמו במצעד. באותו יום הם הביאו שבויים רוסים והושיבו אותם לראווה בכיכר העיר. האוקראינים הקימו מיד את המשטרה שלהם ובראשה עמד קוזנובסקי, אחד מרוצחי יהודי העיר הגדולים. הם תפסו את הבניין שהיה בתקופה הסובייטית מטה הנ.ק.ו.ד, ובתקופת פולין בית המשפט ובית הסוהר. בתקופת הסובייטים היה אותו קוזנובסקי מסתתר בין היתר בבית משפחה יהודית על הנגוזנקה, שם גרה משפחת קוזנובסקי, שאביו היה בעל משק גדול ואחיו כומר.
בבניין חדש שבנייתו הושלמה זמן קצר לפני המלחמה התמקמה הז׳נדרמריה הגרמנית ועל הבניין נתלה הדגל עם צלב הקרם. ימים מספר לאחר הכיבוש פרצו הגרמנים לכמה בתי כנסת, הוציאו ספרי תורה ופרשו אותם על הגשר המוביל לפדור. הם תפסו יהודים בעלי זקנים וגזזו להם חצי זקן. המשטרה האוקראינית התחילה לאסור את אותם היהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי, או שהיו קומוניסטים. בין אלה שנאסרו היה בן דוד של אימי, בן־ציון רפפורט, בנה של הדודה פריידה, אחות הסבא פרץ. הוא נעצר על שהיה אוסף את התבואה מהאיכרים, שהיו חייבים למסור לשלטון הסובייטי, לפי מכסות שהוטלו עליהם ע״י הסובייטים. אשת הרופא ד"ר פוקס נעצרה בגלל שחשדו בה שהלשינה על רופא אוקראיני לפני המשטרה הסובייטית שהוא לאומן, ועל זה הוא נשלח לסיביר.
באותם הימים הם עצרו כחמישים איש, כמה מהם לא יהודים. את כל אלה הם הוציאו לפדור ושם רצחו אותם. בתי הספר נסגרו בפני ילדים יהודים. עדיין לא ידענו שילדים יהודים כבר לא יצטרכו בתי ספר.
היו מורות יהודיות שפתחו כיתות לימוד בבתיהן והמשיכו ללמד. גם אני עוד למדתי אצל מורה אחת בביתה בבוקר, ואחר הצהריים אצל הרב וגנר. היהודים עדיין לא התייאשו וחיפשו תחליפים לבתי הספר. עוד חשבו אז שהעניינים יחזרו לקדמותם.
ימים מספר לאחר הכיבוש הגרמני הוקמה הנהגה לקהילה היהודית ובראשה מנדל רייך שהיה ראש הקהילה עד 1939, כאשר העיר נכבשה על ידי הסובייטים. מנדל רייך היה איש הגון וישר וחיפש רק לעזור ליהודים. השם שנתנו הגרמנים להנהגת הקהילה היה "יודנראט". ליד היודנראט הוקמה משטרה יהודית, שאנשיה לבשו מדים והיו מצוידים במקלות. על היודנראט הוטל לספק יהודים לעבודה. בין העבודות הייתה עבודת הכפייה לבניית המנהרה מחדש, זו שהרוסים פוצצו בנסיגתם. בין אלה שעבדו במנהרה היה גם אבי, שנלקח לחפירת בורות במנהרה. אבי חלה שם בדלקת פרקים שהביאה לבסוף למותו. העבודה הייתה בבורות מלאים מים שגרמו למחלות שונות. הוטלו גם קונטריבוציות שאותן היה צריך היודנראט לספק והם סכומי כסף גדולים, תכשיטים וזהב. יש לציין שהיודנראט בבוטשאטש לא נכנע לדרישות ולא סיפק את הסכומים שאותם דרשו הגרמנים. מנדל רייך, כאשר ראה מה יהיה תפקידו של היודנראט, התפטר מתפקידו. במקומו בא ברוך קרמר, סוחר טקסטיל שנשאר בראש היודנראט עד חיסול היהודים בעיר. ברוך קרמר היה בין מתפללי הקלויז הטשורטקובי, יהודי בעל הופעה. היו לו עד המלחמה קשרי מסחר וידידות עם משפחתנו. בין אנשי היודנראט היו אנשים טובים שניסו לדחות את הקץ. ברוך קרמר היה נוסע פעם בחודש למטה הגסטפו בטשורטקוב ומביא להם סכומי כסף ודברי ערך. ואמנם בבוטשאטש לא הוקם גטו, אלא רובע שרק בו היה מותר ליהודים לגור וגם זאת רק מהמחצית השנייה של 1942. היו גם חברי יודנראט רשעים שחשבו רק על עצמם ועשו רעות ליהודים. אחד מהם היה רופא, ד"ר זייפרט. הוא נשאר בחיים והצליח לאחר השחרור לברוח מזעמם של הנשארים לפליטה. גם במשטרה היו שני סוגי אנשים. היו כאלה שניסו לעזור לאחיהם וכאלה שהראו את פרצופם האמיתי על ידי הלשנות, שוד רכושם של היהודים ושיתוף פעולה עם הגרמנים. בראש המשטרה עמד משה אלברכט, בן למשפחה מכובדת. הוא רצה להראות שהוא אדם גדול. אני זוכר שוטר יהודי שבא לבית סבא לשדוד דברים וכאשר הסבא אמר לו משהו הוא רצה להרביץ לו. משה אלברכט לא כיהן זמן רב בתפקיד. הוא מת במגיפת הטיפוס שפרצה בין היהודים. את מקומו ירש אחד בשם שימק, כפרס מהגרמנים על שהלשין על בונקר שבו הסתתרו יהודים בזמן אקציה. הוא גם היה היהודי היחיד שהתחתן בזמן השואה וערך חתונה רעשנית. הוא הצליח להישאר בחיים, אך למחרת השחרור נהרג מפצצה שהוטלה ממטוס סובייטי.
ידיעות על רציחות המוניות בערים השונות התחילו להסתנן לעירנו, אבל עדיין התקבלו
בספקנות. קשה היה לקבל את העובדות כפי שהיו באמת.
ב־26 באוגוסט 1941 יצא צו מהגרמנים שעל כל הגברים היהודים לבוא לפני בניין הקהילה
היהודית להירשם. הייתה זו אמתלה על מנת לקבץ אותם במקום אחד. כאשר לקראת הצהריים
נאספו מאות יהודים במקום, הם הוקפו ע״י הגרמנים ושוטרים אוקראינים. הם הובלו לחצר
בית הסוהר שהיה מוקף חומה ושער גדול ושחור סגר על החצר, ונעצרו שם. בתוך החצר נעשתה
סלקציה וחלק קטן שוחרר. המשוחררים היו אלה שעבדו בשירותים חיוניים. בין המשוחררים
היה גם מלך וקסמן שגר בביתנו. הוא צעק שהוא עובד במערכת הטלפונים והדואר. בחצר בית
הסוהר נשארו כ־350 יהודים, ביניהם מחשובי הקהילה. היו משפחות שכל הגברים היו בין
העצורים. אבי לא הלך מכיוון שהיה חולה בדלקת פרקים ושכב - במיטה. הדוד אברהם אמר
שכאשר הגרמנים קוראים יש לברוח והוא ברח והסתתר. גם בן־ציון, במקום להתייצב, הלך
להסתתר בהשפעת אחיו. כמה מבני משפחתנו היו בין אלה שהובלו לחצר בית הסוהר: לייב
הלד, בנו של קלמן שוחט; אחיו של הסבא פרץ ובנו קלמן. לייב הלד היה אב לחמישה, שלוש
בנות ושני בנים, שמהם לא שרד איש. שני בניו של הדוד שמואל והדודה מירצ'י ברגר
וגיסם, בעל אחותם חנה. הם הוצאו מביתם בכפר ע״י שכן אוקראיני שהיה שוטר במשטרה
האוקראינית, והובאו לחצר בית הסוהר, במקום שבו כבר היו כלואים היהודים. זה היה שכן
שגר בשכנותם עשרות שנים, בשכנות טובה ובידידות. השכנים האוקראינים ״הטובים״ הראו אז
את פרצופם, גם מתוך שנאת היהודים וגם מתוך רצון לרשת את רכושם. מביתנו יכולנו לראות
דרך החלון את שער בית הסוהר. לפנות בוקר ראינו איך השער נפתח והיהודים, מוקפים
בגרמנים ואוקראינים, מובלים בצעדה לכיוון הר הפרור. שם בתוך היער הוכן בור ע״י
האוקראינים, ועל פי הבור נרצחו באותו יום כ־350 יהודים. קרובי משפחה שלנו, משפחת
ורנד, שאם המשפחה הייתה בת דודה של הסבא פרץ, וביתם עמד לא רחוק מהיער, שמעו את
היריות וצעקות הנרצחים. גם בנה של פרל ורנר, דוד, וגם חתנה היו בין הנרצחים. רק
יהודי אחד הצליח לברוח מן היער ולא חזר העירה, מתוך פחד לספר את האמת. גם הוא לא
שרד ונרצח יותר מאוחר. חלק ממשפחות הנרצחים לא קיבלו את העובדות כפי שהן והפיצו
שמועה שהם הוצאו מהיער לעבודה, על אף שמבחינה מעשית זה היה בלתי אפשרי. הגרמנים
טיפחו את השמועות וסחטו כסף מהמשפחות, כאילו על מנת להביא ידיעות על מצב בני
משפחותיהם במחנות העבודה. היו אפילו גרמנים שלקחו חבילות ממשפחות הנרצחים, כאילו
להעבירן לבני משפחותיהם במחנות. כל זאת כאשר היה ברור שהם נרצחו ביער שעל הפדור.
המשפחות לא רצו לראות את האמת הנוראה, והאמינו במה שרצו להאמין. כנראה שכזה הוא
הטבע היהודי.
במחצית השנייה של שנת 1941 הוצפה העיר בפליטים יהודים רבים מאזורי הקרפטים של
הונגריה. היו אלה יהודים דתיים מאוד, בעלי משפחות גדולות עם הרבה ילדים. רובם היו
עניים מאוד ושוכנו בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים יהודיים אחרים. הקהילה היהודית
בעיר עשתה מאמצים לעזור להם, בעיקר במזון, עד כמה שזה היה באפשרותה.
באחד הימים הקיפה המשטרה האוקראינית את בתי הכנסת והמקומות האחרים שבהם היו
הפליטים, ריכזה אותם על הכביש והובילה אותם אל הלא נודע. השמועה, כנראה גם אמיתית,
אמרה שחלקם טובעו בנהר הדנייסטר וחלקם גורשו למחנות ריכוז לטרנס דנייסטר. מי שהוביל
אותם וביצע את חיסולם היו רק שוטרים אוקראינים. האוקראינים ביצעו את הרצח של
היהודים בשמחה רבה, לא פחות מהגרמנים ולפעמים אפילו ביתר אכזריות. מהיהודים האלה
שגורשו נשאר נער בגילי שבמקרה לא היה עם משפחתו. הוא היה בא אלינו הביתה לאכול
מהמעט שהיה לנו באותה תקופה. גורלו היה לבסוף כמו של כל היהודים בעיר.
בתחילת 1942 התחילו הגרמנים במדיניות של פירוק בניינים שבהם גרו יהודים. ברחוב שלם,
על שפת הנהר, מהגשר המוביל לפדור ועד הפלג שירד מההרים, לאורך רחוב פודהיצקה ושנשפך
לנהר הסטריפה, פורקו כל הבניינים. את מלאכת הפירוק ביצעו יהודים שהיודנראט חוייב
לספק. גם שורה שלמה של חנויות, מהחנות של אנגלברג ועד החנות של פוהוריילה, בערך
כעשרים חנויות, פורקו על מנת לאפשר מבט חופשי על הנהר. בניין שכן לבית שלנו, שהיה
שייך למשפחת מרגליות, פורק באותו הזמן. מאחד הבניינים האלה סחבתי פעם לוח עץ
ובדרך-הביתה תפס אותי ז׳נדרם גרמני והביא אותי לז׳נדרמריה הגרמנית. בז׳נדרמריה
הורידו אותי למרתף שלהם וסגרו אותי בפנים. עדיין הייתי אז ילד, אבל כבר ידעתי שצריך
לברוח. היו שם חלונות קטנים בגובה המדרכה. מאחד החלונות האלה הצלחתי לזחול החוצה
ולברוח.
גם באר המים שהייתה במרכז העיר (ברינג פלאץ) שממנה היו נושאי המים ממלאים את הדליים
ומביאים את המים לבתים, פורקה ונסתמה. הגרמנים לא התחשבו בכך שזה אתר היסטורי. אמנם
תקופה קצרה לאחר שהבאר פורקה כבר לא היו נושאי מים ולא יהודים שהיו צריכים את הבאר.
במחצית השנייה של 1941 ובתחילת 1942 התחילו להגיע שמועות על השמדת עשרות אלפי
יהודים בערים השונות באזורנו. בהושענה רבה נרצחו אלפי יהודים בעיר סטניסלבוב בבית
העלמין החדש בעיר. בעיר סטניסלבוב גרה כל משפחת אבי וחלקם נרצחו באותו יום. גם בעיר
קולומאי, שם גרה ארוסתו של דודי אברהם, הוצאו אלפי יהודים להורג. באותה תקופה היו
נוסעים אנשי אחת ה"איינזץ גרופן" של ה־ס.ס הגרמנים מעיר לעיר ורוצחים עשרות אלפי
יהודים. על בוטשאטש הם פסחו באותה תקופה. על האקציה בסטניסלבוב נודע לנו כאשר היינו
בסוכה. החיים בבוטשאטש עדיין התנהלו בתקווה שיהיה טוב. בחודש יולי 1942 נעשיתי
בר־מצווה, וסבא פרץ לימד אותי הלכות תפילין. בשבת אימי עוד הכינה איזו סעודה שבה
היו בני המשפחה והרב ר׳ ישראל וגנר, שאצלו למדתי באותה תקופה. בשנת 1942 עוד חגגנו
את חג הפסח בבית, בפעם האחרונה, כאשר הסבא פרץ יושב עדיין בראש השולחן. פסח עוד היה
לפני האקציה הראשונה, אבל בפחד גדול מהבאות. בערים אחרות כבר נרצחו עשרות אלפי
יהודים ורבים אחרים ישבו בגטאות. עד אמצע שנת 1942 עדיין היה הסבא פרץ עם הזקן
הארוך שלו. כאשר היה יוצא מהבית היו קושרים לו מטפחת מסביב לפנים להסתיר לו את
הזקן. רק אחרי שהגסטפו רצחו את אבא שטרן, בעל זקן לבן וארוך, אמנם לא בגלל הזקן
שלו, החליטו בבית שיש לגזוז את הזקן לסבא. גזיזת הזקן לסבא שברה את ליבם של כולם
ובמיוחד של הסבא עצמו. רק זקן קטן השאירו לו.
מצות אפו בתנור שהיה בבית משפחת קרייטנר ברחוב הרכבת (קוליובה).
בעיר היה פחד גדול ואנשים מבוגרים פחדו לצאת לרחוב. גם להביא את המצות הביתה פחדו
המבוגרים לצאת. לאחותי ולי נתנו ציפיות של כרים, שבהם היינו צריכים להביא את המצות.
לאורך הרחוב שאז גרו בו כמעט רק יהודים, לא ראו יהודי ברחוב. כאשר הלכנו היינו
קופצים מכניסה לבית אחד ומשם לשני, רק כאשר לא ראינו גרמני או אוקראיני. כך הגענו
לבית קרייטנר שהיה בקצה הרחוב. גם הדרך חזרה, כאשר שנינו נושאים את המצות, לא הייתה
יותר קלה. אבל היו לנו מצות לפסח.
באותה תקופה כבר התחילו להגיע ידיעות על "אקציות" ובעיר כבר התחילו להתכונן לבאות.
היהודים התחילו לבנות בונקרים ומקומות מסתור, כמעט בכל בית. אצלנו התחילו לחפש מקום
שאפשר יהיה להפוך אותו למקום מסתור. לבסוף החליטו אבי ודודי בן־ציון ואברהם לבנות
מחבוא מאחד המחסנים הצדדיים שהיה בדירת גג. היום, כאשר אני חושב על אותו הזמן, אני
מתפעל מהתחכום והידע שלהם לעשות את המלאכה במו ידיהם, כאשר הם לא עסקו אף פעם
במלאכת כפיים.
האקציה הראשונה התקיימה לבסוף ב־17 באוקטובר 1942. כבר יום לפני זה, ידעו ממקורות
שונים שלמחרת היא תתבצע. רוב היהודים התחבאו בבונקרים, וחלקם ברחו לשדות וליערות.
אנחנו נכנסנו למחבוא שלנו לפנות בוקר, זה היה ביום חמישי. בבונקר היינו כשלושים
איש, בני משפחה ושכנים. האקציה התחילה בשש בבוקר, כאשר העיר הוקפה ע"י גרמנים
ושוטרים אוקראינים. בבונקר שמענו את הגרמנים, שהתלוו אליהם שוטרים יהודים בעל
כורחם, הופכים את הבית, דופקים בקירות בחיפושים אחר יהודים מסתתרים. כולנו ישבנו
כאשר הפחד משתק אותנו.
בת דודתי רותה, שהייתה ילדה קטנה, ניסתה להרעיש ואמא שלה כמעט חנקה אותה. סבא פרץ
ואביה הרגיעו אותה והכל עבר בשלום. בבונקרים רבים אמהות חנקו את התינוקות שלהן או
סיממו אותם בגלל הסכנה שהבכי שלהם יביא לגילוי המחבוא. באותה אקציה ניצלנו, שכן
הגרמנים לא הצליחו לגלות את המחבוא שלנו. באקציה הזו, שהייתה הראשונה, הצליחו
הגרמנים והאוקראינים ששיתפו פעולה בשמחה וברצון עם הגרמנים, לתפוס כ־1600 יהודים.
רבים אחרים נורו בבתיהם, זקנים, חולים וכאלה שניסו לברוח. בית החולים היהודי היה
הראשון שאליו נכנסו הגרמנים ורצחו את כל החולים. מקום איסוף היהודים היה בשטח שהיה
שוק החזירים טרגוביצה. מהמקום הזה הובאו היהודים לתחנת הרכבת, היכן שדחסו אותם
לקרונות משא שחלונותיהם רושתו בחוטי תיל. הם הובאו ברכבת למחנה בלזץ ושם הומתו
בגזים. כבר לפני האקציה
היו יהודים שהצטיידו בפליירים בכיסים על מנת שיוכלו לחתוך את התיל בחלונות ולקפוץ
מהרכבת.
אמנם, היו כאלה שהצליחו לחתוך את התיל בחלונות ולקפוץ מהרכבת. חלקם חזרו העירה,
חלקם נורו ע"י השומרים הגרמנים וחלקם נהרגו בזמן הקפיצה. לאורך נסיעתה של הרכבת היו
מפוזרות עשרות גופות של אלה שנהרגו בזמן הקפיצה מהרכבת. חלק מהגברים הורדו מהרכבת
בלבוב והובאו למחנה הריכוז ינוב. בין אלה היה הרב ישראל וגנר. הוא כבר לא היה בבגדי
רב יהודי, אלא מחופש לנוצרי עם ניירות אריים. הוא הצליח לברוח מינוב ולחזור העירה
ברכבת נוסעים, שליהודים היה אסור לנסוע בה. האקציה נגמרה בשעה שש בערב. מי ששרד
המשיך בינתיים לחיות בתנאים הרגילים של אז, עד האקציה הבאה. לאחר האקציה הראשונה
היו שמועות, שהיהודים רצו להאמין בהן, שיותר אקציות לא יהיו, הודות ללחץ אמריקאי
להפסקת ההשמדה. אחרי המפלה של הגרמנים בםטלינגרד חשבו שהשחרור קרוב. היהודים ניתלו
בכל שמועה שנתנה תקווה לחיים. הגויים כבר היו צוחקים מהיהודים שתמיד אמרו יהיה טוב
(סוועט זיין גוט). גם היודנראט היה מפזר שמועות כאילו הגרמנים הבטיחו שיותר אקציות
לא יהיו, עד שלא נשאר אף יהודי. ברוך קרמר, ראש היודנראט, היה אומר לאבי לאחר כל
אקציה, כאשר נפגשו, שהגרמנים הבטיחו לו שזו האקציה האחרונה. אחרי שנשארו בעיר
מאתיים יהודים אחרונים, הוא אמר לאבי: אני כבר לא אומר כלום.
שלושת אנשי הגסטפו שניהלו את חיסול היהודים, לא רק בבוטשאטש, אלא בכל האיזור, היו
אטומניוק, רוקס וקלמן. האחרון היה הרפרנט לענייני היהודים בגסטפו. כאשר הם היו באים
העירה, שכן מקום מושבם היה בעיר טשורטקוב, ידעו היהודים שיש לברוח ולחפש מקום
מסתור. רוקס היה מפקד על חוליה של אנשי ס.ס, שהייתה מבצעת את רצח היהודים על הפדור
בבוטשאטש. כל הרוצחים האלה חזרו לגרמניה לאחר המלחמה, רובם מבלי להיענש על פשעיהם.
רק אטומניוק נתפס בעיר האגן בגרמניה ונשפט שם בבית משפט גרמני. כמה מאנשי בוטשאטש
ששרדו העידו במשפטו. השיטה של רוקס והחוליה שלו ברצח היהודים הייתה למקם מקלע וכלי
נשק אחרים במרחק קטן על שפת הקבר ולירות ביהודים שגוויותיהם היו נופלות לקבר. גם
הז׳נדרמריה שהייתה מוצבת בעיר לא הייתה טובה יותר. אחד מהם, פאאל, היה אומר שהוא
צריך כל יום דם יהודי. הוא לא הסתפק ביהודי העיר, אלא היה נוסע לעיירות הסביבה לחפש
קורבנות. אחד מקרובי משפחתנו שעבד בעיירה מונסטזיסקה באיסוף נייר עבור הגרמנים
(שעבור התפקיד הוא שילם הרבה כסף) נרצח ע"י פאאל במחסן הנייר, לעיני אשתו ובנו
שהסתתרו בין ערימות הנייר. פאאל נתפס אחרי המלחמה בגרמניה כאשר שירת במשטרה בעיר
בילפלד. הוא התאבד בבית הסוהר אחרי גזר דינו.
התקווה שהאקציה הראשונה היא גם האחרונה, כפי שהיודראט הבטיח, התבדתה מהר. ב־27
בנובמבר 1942 התבצעה האקציה השנייה. בערב לפני כן התקבלו ידיעות ממקורות שונים
שלמחרת תהיה אקציה. באותו ערב שלח אותי אבי להודיע למשפחת וגנר על האקציה. בדרך
חזרה הביתה, כאשר דבקה והרב ישראל וגנר התלוו אלי, העיר כבר הייתה מוקפת גרמנים
ושוטרים אוקראינים, שירו בכל מי שניסה לברוח מהעיר. אנחנו בקושי הצלחנו לחזור
הביתה. לפנות בוקר שוב נכנסנו למחבוא וכמה מאיתנו הצליחו לברוח בלילה ליער שהיה לא
רחוק מביתנו. כמו האקציה הראשונה, גם זו התחילה בשש בבוקר והסתיימה בשש בערב. באותו
יום נתפסו כ־1500 יהודים, נוסף לרבים אחרים שנורו וגופותיהם היו פזורות בעיר.
היהודים שנתפסו הובלו לתחנת הרכבת ומשם נשלחו לבלזץ אל מותם. גם את האקציה הזו
שרדנו במחבוא שלנו. למחרת החל איסוף הגוויות והבאתן לקבר ישראל.
עם הזמן הפכו הגרמנים למומחים בגילוי מחבואי היהודים. הם היו אפילו מודדים את היקף
הבית מבחוץ, אולי יש איזה חדר סמוי. בכל אקציה היה יותר קשה למצוא מחבוא. הפולנים
והאוקראינים שיתפו פעולה בחיסול היהודים והדבר היקשה עוד יותר על מציאת מחבוא.
באותה תקופה גם גורשו כל היהודים מהעיירות הסמוכות לבוטשאטש. הצפיפות וחוסר
ההיגיינה הביאו לפרוץ מגיפת הטיפוס, שהפילה מאות חללים. עזרה רפואית כמעט לא הייתה.
כל בוקר הייתה עוברת עגלה במקומות מגוריהם של היהורים ואוספת את המתים. המגיפה פגעה
רק ביהודים. אצל הגויים לא חלה אף אחד. כנראה שהייתה להם זכות יותר גדולה מאשר
ליהודים. אצלם לא כתוב "אתה בחרתנו". היו משפחות שבהן כולם מתו במגיפה. לשכב בבית
החולים היה מוות בטוח. חולי בית החולים היו הקורבנות הראשונים שנרצחו בכל אקציה.
כמה משפחות מאלה שגורשו העירה ניסו לחזור לעיירה שלהן ואולם שכניהם הגויים
הזמינו את הגרמנים ואחד מהז'נדרמריה הגרמנית, הונט, הגיע לעיירה ורצח את כולם.
בינתיים גם הייתה "אקציית רחוב". הפירוש הוא שבאופן פתאומי התחילו הגרמנים והמשטרה
האוקראינית לחטוף יהודים מהרחוב. כך הם תפסו כמה מאות יהודים שהיו במקרה ברחוב
והובילו אותם לסופם.
מגיפת הטיפוס שפרצה בין היהודים הביאה רופאים אוקראינים, ובראשם ד"ר המרסקי, לפנות
לגרמנים בתלונה שמגיפת הטיפוס אצל היהודים מסכנת את האוכלוסייה הנוצרית ויש למצוא
לה פתרון. הגרמנים מצידם הבטיחו להם שהפתרון יבוא במהרה.
פסק הזמן בין האקציה השנייה לבין האקציה השלישית, שנמשך כשלושה חודשים, עורר שוב
שמועות שמעכשיו כבר לא יהיו אקציות. כרגיל אצל יהודים, המאמינים במה שרוצים שיהיה.
בפרק הזמן שבין האקציות היו מוכרים דברים מהבית, או מחליפים חפצים שונים עם האיכרים
שבאו העירה, עבור מזון. היו יהודים שאפילו במצב הזה היו סוחרים בחפצי ערך, זהב,
מטבעות ועוד.
באחד הימים הופיעה המשטרה היהודית מהעיר טרנופול. הם הלכו מבית לבית ושדדו מהיהודים
מכל הבא ליד. היה גם מפקד משטרה יהודי של המחוז בשם וולף, שהיה מתלווה לאיש הגסטפו
אטומניוק ונוסע איתו אפילו במכוניתו. סופו לא היה שונה מאשר של כל שאר היהודים.
כאשר הוכרז על "יודן ריין" בכל המחוז, אטומניוק העמיד את היהודי שלו וולף ליד הקיר
וירה בו למוות. גם השוטרים היהודים המקומיים היו לוקחים מבתי היהודים כל מה שרצו
בלא לשאול. מי שהתנגד הוכה במקלות שהיו בידיהם. באחד המקרים באו שוטרים לבית הורי
לשדוד דברים שהוסתרו. אבי, שהיה אדם חזק, התנגד לחיפוש ולשוד, ובתגובה הוא הוכה
במקלותיהם עד כדי כך שהיה צורך להזעיק רופא. אחד השוטרים האלה (הם היו כעשרה) היה
יהודי, שלצערי נשאר בחיים וגר בתל־אביב. כאשר אימי באה לראש היודנראט ברוך קרמר,
שהיה ביחסים קרובים עם אבי, ושאלה אותו למה שלחת אליי את כל מלאכי החבלה, הוא השיב
לה: אלה לא מלאכי חבלה, אלה שוטרים יהודים. החפצים שהיו השוטרים היהודים לוקחים
מהבתים היו בשבילנו, כמו בשביל יתר היהודים, הדבר היחיד שעבורם ניתן היה להשיג מזון
אצל האיכרים. אולם לא רק הם שדדו. על הרכוש היהודי היו הרבה קופצים שהתחלקו בו.
המשטרה האוקראינית פתחה מחסנים ובמשך שבוע עברו בבתי היהודים ושדדו כל דברי לבוש,
כלים, כלי מיטה ומילאו את המחסנים. מהם היו מוכרים לאוכלוסייה האוקראינית או מחלקים
להם בחינם. הגרמנים פתחו מחסנים לאיסוף נייר ופסולת בדים למיחזור. כל הפסולת הייתה
נשלחת למפעלים בגרמניה. באיסוף עסקו יהודים ששילמו סכומי כסף גדולים עבור הזכות
הזו, שכן חשבו שהעבודה הזו תציל אותם.
הם קיבלו סמלים מיוחדים שהעידו שהם עוסקים בעבודה חיונית. ברוך קרמר, ראש היודנראט,
היה נוסע פעם בחודש למטה הגסטפו ומביא להם כסף וזהב על מנת לנסות לדחות את הקץ.
גם הז׳נדרמריה הגרמנית בעיר הייתה מקבלת את חלקה ברכוש היהודי. יהודים היו נחטפים
למחנות ומשוחררים לאחר ששולם עבורם כופר. כאשר חטפו את מלך וקסמן, שגר בביתנו,
לשילוח למחנה בבודקי, הלך הסבא פרץ לראש היודנראט, שילם לו חמישים דולר ועוד 1500
זלוטי והוא שוחרר.
בינתיים המשיכו היהודים לבנות בונקרים שבהם יוכלו להסתתר. דודי בן־ציון חפר בונקר
בתוך ההר, עליו נשען הבית שבו גר. ב־2 בפברואר 1943 פרצה האקציה השלישית והקשה
מכולן. ערב קודם הוקפה העיר ע"י הגרמנים והאוקראינים ויריות נשמעו מכל קצות העיר.
יהודים ניסו לברוח מהעיר ורק מעטים הצליחו. רבים נורו ע"י המרצחים שהקיפו אה העיר.
הורי ואחותי ז"ל ניסו לברוח ונתפסו ע"י שוטר פולני. אימי, שתמיד פעלה בקור רוח,
הורידה טבעת זהב מהאצבע ונתנה לו ובתמורה הוא נתן להם ללכת. הם חזרו לבית ושם
הסתתרו במחבוא. יתר בני המשפחה ואני בתוכם הגענו לביתו של דודי בן־ציון ושם התחבאנו
בבונקר שהוא בנה. האקציה הזו נמשכה יומיים ובה נתפסו כ־2000 יהודים. בבונקר של
בן־ציון, היכן שהיה מקום ל־25 איש, נדחסו כ־40. בערב הראשון היו צריכים לפתוח את
הפתח הסודי על מנת להכניס אוויר ולהביא מים. למחרת בערב התמוטטה התקרה. למזלנו
ההתמוטטות הייתה כבר אחרי גמר האקציה. כאשר גילו הגרמנים למחרת את הבור שנוצר
מההתמוטטות, הם באו לצלם את הבונקר. הם רצו להראות איך היהודים בונים בונקרים.
העיר הייתה, אחרי האקציה זרועה גופות יהודים שניסו לברוח. בבתים היו גופות של חולים
וזקנים שלא יכלו ללכת. ילדה שלמדה איתי בבית הספר והיינו עושים שיעורים ביחד, הייתה
באותו זמן חולת טיפוס. היא לא יכלה ללכת להסתתר ולכן נשארה בדירה עם אימא שלה
ונרצחו ביחד ע"י הגרמנים בהיות הילדה במיטה ואמה שומרת עליה. הייתה זו הניה שיינפלד
שאביה, בייניש שיינפלד, נרצח ברגיסטרציה הראשונה. הפעם היהודים לא נשלחו לבלזץ. הם
הובאו לבניין בית הסוהר ומשם במעלה ההר על הפרור, אותו פרור שם היו מטיילים בשבתות.
בפרור הוכן קבר גדול ע"י האוקראינים ששירתו ב"באו דינסט". היהודים הובאו בקבוצות
ושם נורו ונרצחו ע"י חוליה של ס.ס ובראשה איש הגסטפו רוקס. ליד הקבר עמדו דליים
שלתוכם היו היהודים חייבים להשליך את דברי הערך ואת כספם לפני הירצחם. רבים קרעו את
שטרות הכסף כדי שלא יפלו לידי הגרמנים. כך הם רצחו באותה אקציה כ־2000 יהודים.
האחרונים היו מאתיים בחורות שנבחרו להישלח למחנה עבודה, אבל בסוף גם הן הובאו לפדור
ונרצחו שם. לפני מותם צעקו היהודים "שמע ישראל" אבל לא היה להם שומע. שערי הרחמים
היו סגורים. כאשר נגמרה האקציה והנשארים זחלו מהבונקרים והמחבואים, ידעו כולם
שבקרוב גם הם ילכו באותה דרך. בינתים התברר לשליטי העיר שקברי הנרצחים קרובים
למאגרי המים של העיר ובצנרת המים זרמו מים אדומים. היה זה הדם של היהודים שחדר
לצנרת המים. הגרמנים החליטו להעביר את גופות היהודים לקברים חדשים. לצורך העבודה
הזו הם תפסו יהודים שעדיין נשארו בחיים לעשות את העבודה. רבים מהגברים ברחו, ולכן
נתפסו הנשים. גם אימי והדודה סושע נלקחו לפדור להעברת הגופות. למחרת במקום הנשים
הלכו הגברים, אבי משה, בן־ציון ואברהם לעבודת קודש זו.
לאחר האקציה השלישית יצא צו שעל היהודים הגרים מצד שמאל של הכביש הראשי לפנות את
מקומות מגוריהם ולעבור לגור רק ברחובות מסוימים, פודהיצקה ופטלורה. גם אנו פינינו
את הבית שנמסר למשפחה פולנית. הורי אחותי ואני עברנו לגור ביחד עם הדוד בן־ציון
ומשפחתו בחדר אחד. הסבא, אברהם וסושע קיבלו חדר אצל משפחה בשכנות. מגיפת הטיפוס
המשיכה להשתולל ובין קורבנותיה היה גם הסבא פרץ שנפטר ממנה. בבוקר יום פטירתו ביקש
מבנו אברהם להניח טלית ותפילין. כל חייו הוא לא החסיר יום אחד מלהניח תפילין, אפילו
בימי האקציות במקומות מסתור. כאשר הסיר אברהם את הטלית והתפילין מהסבא, הוא החזיר
את נשמתו לבורא. ר׳ פרץ היה היהודי האחרון בעיר שנערכה לו הלוויה. יהודי העיר, אלה
שעדיין היו בחיים, הלכו אחרי מיטתו. הסבא היה בן 67 במותו. הוא זכה בזכות גדולה
באשר נפטר מוות טבעי, בראש חודש ניסן 1943, כאשר משפחתו עדיין בחיים. בניו הקימו
מצבה זמנית על קברו והבן אברהם אמר: אולי יגיע פעם בנו משה מארץ ישראל וימצא את קבר
אביו. באותה תקופה כבר לא האמין אף אחד בסיכוי להישאר בחיים. כאשר ירדה אימי לרחוב
פגש אותה ראש הקהילה לשעבר מנדל רייך ובירך אותה במזל טוב על מות הסבא פרץ, שכן
הייתה זו זכות גדולה. מותו של הסבא פרץ הלד סימל את סופם של החיים היהודיים הדתיים
בעיר. כאשר באו לספר לאחד היהודים מבין החסידים שהתפללו בקלויז פנחס שפיגל שפרץ
נפטר, הוא אמר: עכשיו זה נגמר, אין כבר טעם לחיות.
כאשר קמו בני פרץ הלד מהשבעה אחר מות אביהם, הייתה האקציה הרביעית ב־13 באפריל 1943
הרבה יהודים כבר לא נשארו בחיים, והם הצליחו באותה אקציה לתפוס כ־1000 יהודים מתוך
מקומות המסתור שבהם הסתתרו. הגרמנים היו מבטיחים ליהודים שתפסו את חייהם תמורת
גילוי של מחבואים. היו יחידים שלא עמדו בפיתוי וגילו להם מחבואים שבהם הסתתרו
יהודים. היהודים שנתפסו באקציה הזו הובלו גם הם, כמו אלה באקציה השלישית, לפרוד ושם
נרצחו.
אנחנו הצלחנו לשרוד גם את האקציה הזו במחבוא שהיה בנוי עמוק מתחת לאדמה עם כל מיני
כניסות סתר. הקהילה היהודית, או מה שנשאר ממנה, הלכה והצטמקה ושטח המחיה הלך וקטן.
שבוע לאחר האקציה הרביעית חל חג הפסח. סבא פרץ כבר לא היה בחיים וכל המשפחה ניסתה
לערוך את הסדר ביחד. בחדר בו גר בן־ציון ואנחנו, באו גם אברהם וסושע וישבנו לערוך
את הסדר.
בחדר הסמוך גרה משפחת עורך־הדין הכט. בערב לפני הסדר בא אבי משפחת הכט ושאל את
בן־ציון, שהיה איש חרדי: אדון הלד, מה עושים עם ברכת שהחיינו. הוא שאל את השאלה
בהתרסה. לדעתו היה אסור להגיד את הברכה הזו, במצב שהיה באותם הימים. בן־ציון לא ידע
מה לענות לו. כמה דקות אחרי תחילת הסדר נשמעו יריות, והיה זה סימן לתחילת אקציה
וכולם ברחו, השאירו את הכול והלכו להסתתר במחבוא. אמנם במקרה הזה הייתה זו אזעקת
שווא, אבל את סדר הפסח כבר לא עשינו. עד הבוקר ישבנו במחבוא. זה היה הפסח האחרון
שבו עוד היו כל בני המשפחה הקרובים בחיים.
אחרי האקציה הרביעית יצאה הוראה שעל היהודים שעדיין נשארו בחיים, לעזוב את העיר
ולהתפנות לערים תלוסטה וקופיציניץ ולמחנה באחוזה סבידובה. בין היהודים שגורשו היו
גם הדוד שמואל והדודה מירצ׳י ברגר, כלתם ונכדם. כל הניסיונות שנעשו על מנת שיוכלו
להישאר לא צלחו, כפי שנודע לאחר מכן, בהגיעם למקומם החדש הם הובלו ביחד עם יתר
היהודים למותם. מכל יהודי המחנה בסבידובה נשאר בחיים רק נער אחד, יצחק שוורץ
(שיחור), שלמד איתי בישיבה אצל הרב זייצ׳יק. לסבתא הגדולה בלצ׳י, האמא והסבתא לבני
משפחת ברגר, הייתה זכות גדולה שנפטרה עוד קודם לכן. הסבתא הגדולה נפטרה כבר בזמן
הכיבוש הגרמני בג׳ תמוז 1942, כאשר רוב המשפחה עדיין בחיים. על מות נכדיה איציק
ובנעם ברגר, שנרצחו עוד בחייה, לא סופר לה. חלק מהיהודים שגורשו לטלוסטה, בעיקר
אנשים צעירים, נלקחו למחנות עבודה שהיו באחוזות בסביבת העיר טלוסטה. היו אלה חוות
שבהן גידלו "קוקסגיז" לתעשיית הגומי הגרמנית. מכל החוות נשארה עד השחרור רק החווה
בטלוסטה. היה זה בזכות מנהל החווה, גרמני בשם פאטו ואגרונום גרמני בשם האנץ. יהודי
המחנה הזה הצליחו לשרוד עד השחרור. אולם למחרת השחרור הפציצו מטוסים גרמנים את
המחנה ובהפצצה נהרגו כ־70 יהודים ועשרות נפצעו.
בינתיים אלה שנשארו בבוטשאטש היו מוכרים את כל מה שהיה להם, דברי לבוש וחפצים
שונים, על מנת לגייס כסף שאולי יעזור להם לשרוד. עדיין יהודים חשבו שיוכלו לקנות את
חייהם בכסף. הגרמנים היו ממציאים כל מיני פטנטים איך להוציא כסף מהיהודים. באחד
הימים הם פירסמו צו שיהודים בעלי מקצועות מסוימים יוכלו לשרוד. הם יקבלו סמל עם
האות w על חזיהם שפירושו Wert Voiier jude כלומר יהודי בעל ערך. עבור קבלת המעמד
הזה שילמו יהודים 20,000 זלוטי שהיו באותה תקופה הון גדול. רק ליחידים היו סכומים
כאלה. אצלנו במשפחה לא האמינו לכל הסיפורים האלה. בין היהודים המיוחסים האלה היו
עורכי־דין, רופאים ואחרים בעלי ממון שיכלו לשלם סכומים כאלה. הם קיבלו את בניין בית
החולים היהודי, שבאותה תקופה כבר היה ריק, למגורים. בין אותם היהודים היה גם השכן
שלנו ד"ר הכט ואשתו. שניהם התאבדו כאשר הגרמנים באו לקחת אותם אל מותם. באותה
תקופה, אחרי האקציה הרביעית, הוקם ע"י הגרמנים מחנה עבודה ברחוב פודהיצקה. גם בשביל
להיות במחנה העבודה הזה היה צריך לשלם, שכן חשבו שמי שיהיה במחנה ישרוד. המחנה הוקף
גדר תיל דוקרני והיו בו כמאתיים יהודים. מנהל המחנה היה זלמן שטרנברג ומפקד המשטרה
היה לייביש קנר, לבוש במדים כמו גנרל עם מגפי קצינים.
לאחר גירוש היהודים מבוטשאטש נשארו עוד מספר מסוים של יהודים בכמה בניינים. כל
יהודי שעדיין היה בחיים חיפש מקום לאן לברוח. חיפשו מקום מסתור אצל איכר בכפר וחלק
ברחו ליערות. הניסיון הראשון שעשתה משפחתנו לברוח מהעיר היה בחודש אפריל 1943.
הוחלט להגיע ליער ליד הכפר ברש ולמצוא שם מסתור. כמה ימים לפני שיצאנו לשם, יצא
הדוד בן־ציון ועוד שלושה יהודים ליער. הם חפרו מחפורות שבהן נוכל להסתתר ולהתקיים.
כאשר הגענו לשם בלילה הביא אותנו בן־ציון למחפורת. הכניסה למחפורת הוסוותה ע״י עץ
שנשתל בפתח הכניסה. בעיר נשארו רק הורי, כאשר אבא בתוך המחנה ואימא עם עוד קומץ
היהודים שנשארו בעיר התרכזו בכמה בניינים ברחוב אחד. אצלנו ביער, כפי הנראה, איכר
שבא ליער לאסוף עצים גילה אותנו והלך והלשין למשטרה האוקראינית. ואמנם, כשבוע אחרי
שהגענו ליער הקיפו שוטרים אוקראינים את המקום, גילו אותנו והוציאו אותנו מהמחפורת.
הם הובילו אותנו העירה מרחק של כ־15 ק״מ ישר לבית הסוהר. היה זה אותו בית סוהר שמשם
היו מובילים את היהודים לפרוד למותם. גם אנחנו היינו בטוחים שזה סופנו. כמה שעות
לאחר שהוכנסנו לכלא באו שוטרים אוקראינים והוציאו אותנו החוצה. הדרך מבית הכלא
הובילה מצד אחד לפדור ומהצד השני העירה. אותנו לקחו העירה ולא לפדור. הובאנו למחנה
העבודה ברחוב פודהיצקה, היכן שהיה אבי. דודי בן־ציון, שלא היה איתנו במחפורת, הלך
לחפור מחפורת במקום אחר, הצליח לברוח ולהגיע עוד באותו יום העירה. הוא סיפר מה קרה
ועל כך שאנחנו מובאים ע״י השוטרים העירה. אבי ובן־ציון הפעילו יהודי שהיה ביחסים
טובים עם מפקד המשטרה האוקראינית, ובעבור סכום כסף ששולם לו הביא אותנו למחנה. הפעם
הזאת ניצלנו.
איכרים מהסביבה התחילו להציע ליהודים להסתירם בעבור סכומי כסף גדולים, חפצי ערך,
לבוש יקר וכדומה. בלית ברירה שילמו יהודים במה שהיה להם ובלבד לצאת מהעיר ולמצוא
מקום מסתור. רוב האיכרים לקחו את הכסף ומסרו את היהודים לידי המשטרה האוקראינית, או
רצחו אותם בעצמם. במקרה הטוב היה האיכר פשוט מגרש את היהודים לאחר ששדד את כספם. כך
חוסלו יהודים רבים בכפרים ולא נודע מקום קבורתם. אותם יהודים שלא היה להם לאן לברוח
מהעיר ימיהם היו ספורים. היו משפחות, או מה שנשאר מהמשפחות, שהתכוננו למותם.
כשבועיים לפני האקציה החמישית עזבו בן־ציון דודי, חנה אשתו, ילדתם רותה והדודה סושע
עם איכר מהכפר קודדיבניבקה שהיה מרוחק כ־15 ק״מ מהעיר, תמורת סכום כסף ששולם לו
ושהובטח להמשיך ולשלם. הוא הבטיח להסתיר אותם במתבן שבחצרו. בעיר נשארו עוד כמאתיים
יהודים בחוץ, היהודים במחנה העבודה ויהודי הסימן w.
ב־26.6.1943 התקיימה האקציה החמישית. נתפסו עוד כ־100 יהודים, שהוצאו להורג בבית
העלמין החדש בקצה, לכיוון הבשטות. את יום האקציה בילינו בתוך בונקר שעדיין לא
התגלה. למחרת, כאשר יצאנו מהבונקר, ידענו שזו שאלה של ימים שגם אנחנו נחוסל. כל יום היו השוטרים
האוקראינים תופסים יהודים, מביאים אותם לבית קברות ורוצחים אותם. כך הם תפסו את
מאיר שוחט, יהודי יקר וידידו של הסבא פרץ, את אברמצ'ה קרמר, בן דוד של הסבא ואחרים.
כאשר תפסו יהודי צעיר בשם אנדרמן הוא שלף אקדח והרג את השוטר במקום וברח. יומיים
אחרי האקציה החמישית לקח אותי הדוד אברהם וברחנו מהעיר. בשדות מחוץ לעיר חיכה לנו
אותו איכר שלקח קודם את בן־ציון ומשפחתו. הוא היה כעין קבלן להסתרת יהודים בין משקי
קרובי משפחתו. לאמיתו של דבר הוא לא התכוון להסתיר יהודים אלא רק להוציא מהם את
כספם, לגרש או למסור אותם למשטרה, כפי שהוא גם עשה.
שבועיים אחרי האקציה החמישית הוכרזה העיר "יורן ריין״, כלומר נקייה מיהודים, וכל
יהודי שהיה נתפס מהיום והלאה דינו היה מוות. באותו יום הוצאו כל היהודים, גם אלה
מהמחנה וגם היהודים עם הסמל w ויהודים שהסתתרו בבונקרים. הם הובאו לבית העלמין
היהודי, שם ציוו עליהם הגרמנים להתפשט ערומים וכך הם נרצחו.
יעקב מרגלית, יהודי מכובד ועשיר, שסירב להתפשט וקרא ליהודים להתנגד, הומת בסקילה.
הבת של מאיר שוחט קראה על הקבר ״עם ישראל חי״. הגברת גרוס צעקה לרוצחים ״העולם
ינקום את דמינו״. העולם לא נקם את דם היהודים. היא נרצחה ראשונה. הורי ואחותי, שהיו
עדיין בעיר, ירדו עם עוד כעשרה יהודים לתוך בונקר ושם הסתתרו. כמה צעירים יהודים
ברחו ליער מעל הפרור מצוידים בנשק ומצאו שם מסתור. בבונקר של הורי ואחותי שרה ז״ל
כבר אחרי יומיים לא ניתן היה לנשום, שכן נגמר החמצן. בלית ברירה הם החליטו לפרוץ
בלילה מהבונקר ולנסות לברוח מהעיר. באותו בונקר גם היו שלושה יהודים זקנים, יהודים
חרדים מפאר היהדות הדתית של העיר, אחרוני היהודים החרדים והדתיים. היו אלה הדיין
לייביש גלנצר, פנחס שפיגל, דוד בוכבלד והאישה הזקנה גברת גלצר. את בנה של גברת גלצר
הרגו שבוע קודם. אותם הזקנים ביקשו מאבי שיוציאם מהבונקר על מנת שהעכברים לא יאכלו
אותם אחרי מותם. הם הוצאו לדירה מעל הבונקר ושם חיכו לגרמנים שבאו למחרת והוציאום
להורג. הורי ואחותי הצליחו באותו לילה להסתנן מהעיר לכיוון השדות שמחוץ לעיר. חודש
ימים הם היו מסתתרים ביום בקמה הגבוהה ובלילה היו הולכים לחפש אוכל. בשדות הם נפגשו
עם זוג יהודים מכרים, אנשים דתיים. בשבת, כאשר המכר הדליק סיגריה אימי אמרה לו,
היום שבת, ואז הוא ענה לה: אני יודע, אבל אחרי שהוא הרג את שתי בנותיי אני יכול
לעשן בשבת. הורי, שידעו איפה נמצאים בני המשפחה, ולאחר נדודים בשדות, הגיעו לכפר
שבו הסתתרנו. בכפר נפגשו בני המשפחה במתבן של האיכר. בינתיים האיכר, שאצלו הסתתרנו
בן־ציון ומשפחתו, גירש אותם לאחר שקיבל מהם כסף ושדד מהם את החפצים שהיו להם. לאחר
הגירוש הם הסתתרו בתוך שדות השיפון. למזלם פגש אותם איכר מהכפר, אחד מחסידי אומות
העולם ששמו היה סטפן צ׳ייקיבסקי, ולקח אותם לשדות שלו. הוא הסתיר אותם שם בתוך
ערימה של אלומות תבואה שנקצרו. במפגש של הורי ואחותי ז"ל ואברהם הגיע גם בן־ציון
בלילה וכך ישבו כולם מתחת לגג של המתבן ודנו מה לעשות הלאה. בן־ציון נפרד באותו
לילה וחזר לאיכר שלו. שני האחים בן־ציון ואברהם היו נפגשים בלילות, ובאחת מהפגישות
נתן אברהם את התפילין שלו לבן־ציון, שכן אלה של בן־ציון נשארו אצל הגוי שגירש אותם.
התפילין האלה נמצאים אצלי עד היום. זה הדבר היחיד שנשאר לנו מהבית שם. בבית האיכר
שאצלו היינו, אברהם ואני, היו עוד שלושה יהודים, זוג אנשים מבוגרים ואשה בודדת.
הורי החליטו ששרה אחותי תישאר אחרי הנדודים אצל האיכר שאצלו היו אברהם ושלושת
היהודים האחרים, והורי ואני נלך להסתתר בשדות. בלילות היינו לפעמים פוגשים איזה
יהודי שהצליח לברוח מהעיר וחיפש הצלה והיינו נודדים בשדות וביערות. פעם ראינו פתאום
באמצע היום שני בחורים צעירים עם כלב גדול. כבר חשבנו שאלה מחפשים יהודים להסגרה.
התברר שאלה יהודים שברחו לכפר שלהם מהעיר לאחר חיסול היהודים. הכלב שהיה שלהם בזמן
שעוד גרו בכפר, הכיר אותם והיה הולך אחריהם. גם הם נרצחו. גויי הכפר לא רצו שיישארו
עדים למעשיהם ובאחד הימים רצחו אותם.
תקופה קצרה לאחר מכן בח' בחודש אב 1943 פשטה המשטרה האוקראינית על הבית שבו הסתתרו
אחותי שרה, הדוד אברהם ושלושת היהודים האחרים, העמידה אותם ליד קיר הבית ורצחה
אותם. הורי ואני, שהיינו מרוחקים מהמקום כ־500 מטר, שמענו את היריות וידענו שהם כבר
לא בחיים. הם נקברו ע״י האיכרים בבית קברות של סוסים. מקום אחר הגויים לא היו
מוכנים לתת ליהודים המתים. באותו בית קברות לסוסים קבורים כמה עשרות יהודים,
שהאיכרים הבטיחו להסתיר עבור כסף ובסוף רצחו אותם. אחותי שדה ז״ל הייתה בת 17
במותה. בחורה יפהפייה, אדמונית - דומה לאבי, בחורה גבוהה ותמירה. היא הייתה תלמידה
בין הטובות בבית הספר ובגימנסיה, הייתה עורכת את עיתון בית הספר, למדה בנוסף
לכך בבית יעקב ונגינה בפסנתר. כאשר פגשו האיכרות את אימא הם סיפרו לה שהשוטרים
רצחו, בין יתר היהודים, בחורה מאוד יפה. הם לא ידעו שזו הבת שלה. במשך כל השנים מאז
שהיא נרצחה לא הזכרתי אף פעם בשיחותי עם אימי את נושא אחותי או את שמה, מתוך פחד
מהתגובה הרגשית. דודי אברהם, שנרצח באותו יום, באותו מקום, היה איש חכם, נשמה טובה,
כאשר הדאגה לבני המשפחה הייתה מעל הכול. כאשר אימי לחצה עליו לאחר האקציה החמישית
שיברח מהעיר הוא ענה: לבד לא אברח רק בשביל להציל את עצמי ואשאיר אתכם פה. אני
זוכר, לפני שברחנו הוא הדליק אש בתנור ושרף חבילה של מכתבים מארוסתו שכבר לא הייתה
בחיים. בימים שהיינו מסתתרים ביחד הוא דאג לי לא כדוד אלא כמו אב.
עם הכרזת ״יורן ריין״ ע״י הגרמנים בעיר התחילו צעירים גויים לחפש בונקרים או מקומות
מסתור שבהם עדיין הסתתרו יהודים. הם גם חיפשו בבתי נוצרים שחשדו בהם בהסתרת יהודים.
עבור כל יהודי שהיו מגלים ומוסרים לגרמנים היו מקבלים מאה זלוטי. בראשם עמד
אוקראיני בשם נהיובסקי, ושותפו אחד בשם קובלסקי. נהיובסקי עבד בעירייה בתפקיד של
לוכד כלבים משוטטים. גילוי יהודים כנראה היה יותר מכניס ושנאת יהודים לא הייתה
חסרה. באותו זמן ביער מעל הפרור התארגנו צעירים יהודים שברחו מהעיר בזמן החיסול
האחרון, חמושים בנשק לפעולה. באחד הלילות נכנסו שני צעירים יהודים לדירתו של
נהיובסקי וירו בו למוות. באותו שבוע פרצו צעירים יהודים לביתו של קובלסקי. ביריות
נהרג אביו, גם הוא רוצח יהודים לא קטן, אך בנו הצליח לברוח. למחרת, בזמן לוויית
ההרוג במרכז העיר, כאשר בנו צועד אחר ארון המת, פתחו יהודים ביריות על הלוויה.
בעקבות זה זרקו המלווים את הארון וכולם ברחו. הפעולות האלה גרמו רעש גדול
באוכלוסייה, והשמועה הייתה שביערות מסביב לעיר ישנן יחידות של פרטיזנים יהודים. עוד
באותו חודש זיהתה אישה אוקראינית אישה יהודייה, שחייתה כנוצרייה בניירות אריים,
כאשר הלכה ברחוב. היא קראה לגרמני והצביעה עליה כיהודייה. היא נלקחה לז׳נדרמריה
הגרמנית והוצאה להורג. עוד באותו לילה פרצו יהודים לבית המלשינה והרגו אותה לעיני
בעלה והשכנים. מאותו יום התחילו הגויים לפחד להלשין ולמסור לגרמנים יהודים שהסתתרו.
זה היה אחד הגורמים שבבוטשאטש נשארו מעט יהודים בחיים. היו גם כמה חסידי אומות
העולם שהסתירו יהודים. היה לנו שכן, בוגצ׳בסקי, שאצלו הסתירה המשפחה שלנו חפצי לבוש
יקרים. כשהיינו במתבן בכפר היינו שולחים את האיכר אליו והוא היה מוסר לו את החפצים,
שאותם היינו נותנים לאיכר שאצלו היינו. בוגצ׳בסקי לא רצה ליהנות משוד רכוש יהודי.
הורי ואני המשכנו להסתתר בשדות והדבר נעשה יותר קשה מיום ליום, בתחילה היינו
מסתתרים בשדות השיפון. השיפון גדל לגובה, כמעט כגובה האדם, ולכן היה קל להסתתר בו,
ואולם השיפון הוא גם הראשון לקציר. אחרי קציר השיפון היינו מסתתרים בחיטה שהיא
גידול יותר נמוך. לאחר קציר החיטה היינו מסתתרים בתעלות שבין שורות גידולי תפוחי
האדמה. בלילות היינו הולכים לחפש אוכל, מוצאים סלק סוכר שגדל בשדות, לפעמים פרי
שנשר מהעצים וכדומה. כאשר היינו הולכים לאחר הקציר בשדה שלף (הקוצים לאחר הקציר)
ברגליים יחפות, שכן הנעלים נשדדו מאיתנו, היינו פוצעים את הרגליים מהקוצים. כל לילה
היינו עוברים מרחקים על מנת להחליף את המקום שמא מישהו דאה אותנו וילשין למשטרה.
פעם הסתתרנו בבית קברות של כפר ובלילה הופיעו שני אוקראינים תושבי הכפר מצוידים
במקלות ודרשו כופר, אחרת ירצחו אותנו. להורי כבר לא היה מה לתת להם, רק לאבא עוד
נשאר שעון הכיס שלו ואותו הוא נתן להם. לפני שהסתלקו עוד נתנו לאבא מכה עם מקל בראש
לפרידה. בפעם אחרת ניסינו להסתתר בלילה בתוך בור שבו היו האיכרים מאחסנים תפוחי
אדמה בחורף. האיכר שגילה אותנו לקח את חפירה והתחיל לשפוך עלינו אדמה. הוא רצה
לקבור אותנו חיים. רק בקושי הצלחנו לברוח. היו אלה החודשים החמים ביותר, אב ותמוז,
כאשר הצמא והרעב היו כמעט בלתי נסבלים. פעם עברה אישה מהכפר והרגישה בשוכבים בין
גידולי תפוחי האדמה. היא זרקה לנו חתיכת לחם תירס מבלי להסתכל לעברנו, כאילו לא
ראתה אותנו. פעם, באמצע היום, בסכנת חיים הלכתי עם אימי לקצה הכפר לבקש קצת מים:
הגענו לחצרו של איכר וביקשנו קצת מים. הוא הצביע על הדלי שהיה תלוי מעל הבאר (שם
הייתה לכל איכר באר מים בחצר) ואמר תעלו לכם מים ותשתו. לאחר ששתינו הופיעו כמה
צעירים אוקראינים מהכפר ורצו לקחת אותנו לחיסול. אשת האיכר שעמדה בחוץ אמרה להם, לא
כדאי לכם הם בין כך הולכים למות. הם הסתלקו ואנחנו חזרנו לשדות להסתתר. הייתה זו רק
שאלה של יום או יומיים עד שיתפסו אותנו וזה יהיה הסוף. למזלנו פגשנו בלילה, כאשר
הלכנו לחפש אוכל, את האיכר שאצלו הסתתר הדוד בן־ציון ומשפחתו והדודה סושע. הוא אסף
אותנו לשדה שלו ולאחר כמה ימים הביא אותנו לאותו מחבוא שבו היו בני משפחתנו.
אצל אותו איכר ובאותו מחבוא היינו תשעה חודשים. במשך כל אותה תקופה לא התרחצנו ולא
החלפנו חולצה. באותם הבגדים שבהם הגענו, אותם לבשנו כל זמן שהייתנו אצל האיכר. כל
אותה תקופה היינו מדברים בינינו רק בלחש, שמא מישהו ישמע אותנו. היינו אוכלים רק
בכפות מעץ, שמא ישמעו צליל של כלי. פעמיים ביום היה האיכר סטפן צ׳ייקיבסקי מביא כלי
עם דייסה עשויה מקמח תירס ובה גם כמה תפוחי אדמה. כאשר הפרה שלו הייתה ממליטה ונתנה
עקב כך הרבה חלב, הוא היה מביא בקבוק חלב קטן לבת דודתי רותה. כל אותו זמן שכבנו
במסתור שהיה בתוך ערימה של אלומות קש. לא ניתן היה ללכת ולא ניתן היה לעמוד זקוף.
מרוב שכיבה לא היינו מסוגלים כבר לישון בלילות. את שעות הלילה היינו קובעים לפי
קריאת התרנגול, שכן שעון לא היה לנו. לקראת החורף שלחנו את האיכר לכתובת בקרבת
העיר, שם אצל מכר אוקראיני הסתירו בן־ציון וחנה את כסתות החורף שלהם, ואותן הוא
הביא אלינו. הכסתות האלה הצילו אותנו בחורף. באחד הימים הופיעו גרמנים לחפש תבואות
שעל האיכרים היה למסור לגרמנים. באותה הזדמנות גם חיפשו יהודים שאולי איזה איכר
מסתיר. האיכר שאצלו היינו הסתלק מהכפר, מתוך פחד שמא יגלו הגרמנים את היהודים שהוא
מסתיר.
מבין ארבע הבנות שהיו לו, רק שתיים ידעו שהוא מסתיר אותנו. מהבת הצעירה ביותר,
שהייתה בגילה של רותה, פחדנו שאם תדע עלינו היא תספר. אמנם פעם, במקרה, היא הרגישה
בנו, אך אמרו לה שהיא חלמה. הבכורה, שכבר הייתה נשואה, היא ובעלה היו לאומנים
קיצונים ולא היו מסכימים שמשפחתם תציל יהודים.
לילות רבים של חודש פברואר ומרץ, כאשר אנו שוכבים בתוך מסתור אצל האיכר במתבן מתחת
לערימת קש על האדמה, היינו מרגישים רעידות אדמה. היו אלה הפגזות תותחים ונפילת
הפגזים בקרבות שהתנהלו בין הצבא האדום לבין הצבא הגרמני. הקרבות עדיין התנהלו במרחק
גדול מאזורנו. כל לילה היינו מרגישים את הרעידות יותר חזק, שכן החזית הייתה מתקרבת.
האיכר היה בא ומספר לנו איזה ערים כבר נכבשו ע״י הסובייטים. ב־23 במרץ 1944 כבשו
הסובייטים בפעם הראשונה את בוטשאטש והאיזור, ואנחנו התכוננו לחזור הביתה.
בסוף 1941 ותחילת 1942 התחילו לשלוח יהודים למחנה עבודה בשם בורקי וילקי (Borki Wielkie), שאז זה עוד היה מחנה עבודה. היהודים במחנה היו עובדים בחפירת חול, אבנים ועבודות דומות. השילוח למחנה היה מתבצע ע״י היודנראט, שהיה צריך לספק מספר מסוים של יהודים שנחטפו מהבתים והרחובות ע״י הגרמנים. היהודים היו נלקחים לטשורטקוב לבניין הגסטפו ומשם נשלחים למחנה בורקי. באחד הלילות פרצו גרמנים בליווי שוטרים יהודים לביתנו ותפסו את הדוד אברהם שלא הספיק לברוח. הוא הובא לבית הסוהר והוחזק שם עד שאספו די יהודים למשלוח. מהבית עוד הספיקו להביא לו בגדים חמים וכובע פרווה, שכן הדבר היה בעונת החורף. מבית הסוהר הם נשלחו לטשורטקוב לבניין הגסטפו. סבא פרץ הספיק להודיע למשפחתנו בטשורטקוב על המצב. אחד מבני משפחת קרמר הופיע לא רחוק מבניין הגסטפו ואותת לאברהם שעמד ליד החלון בקומה השנייה, שיקפוץ מהחלון. הסימנים שהוא עשה לו אמרו קפוץ ותחיה, לא תקפוץ - תמות. אברהם לא חשב הרבה וקפץ מהקומה השנייה וברח אליהם הביתה. מבוטשאטש שלחה המשפחה איכר עם עגלה לטשורטקוב, והוא החזיר את אברהם הביתה. אברהם היה מסתתר כמה חודשים כדי שלא יגלו שהוא ברח. היודנראט היה שולח אוכל למחנה ומשחד את הגרמנים שיתנו להכניס את המשלוח למחנה. הוא גם שלח שליח שינסה להוציא אנשים משם. ואמנם השליח, משה ברגר, בן דודו של אליהו ברגר מצד אביו, הצליח להציל כמה מהם. שכנה שלנו, ציפה צלר, שבעלה נחטף למחנה, נסעה לשם והצליחה תמורת שוחד להחזיר את בעלה הביתה. יהודי המחנה עברו עינויים קשים, רעב ומחלות ורבים מהם מתו או נרצחו כאשר נחלשו ולא יכלו יותר לעבוד. סוף המחנה היה כאשר כל היהודים הוכנסו לתוך צריף גדול ונשרפו בו חיים. בורקי וילקי היה רק אחד מתוך שורה של מחנות כאלה במחוז טרנופול. היו מחנות קמיונקה, סלובודקה ואחרים שאין אני זוכר או יודע את שמותיהם. כולם היו כאילו מחנות עבודה, אבל לאמיתו של דבר היו אלה מחנות מוות.
מרדכי הלפרן, מתוך משפחה ועיר בפריחתן ובחורבנן