פסח אנדרמן, שהוא מהשרידים האחרונים של יהודי בוצ'אץ', מתאר בעדותו בספר זה את ימיה
האחרונים וקצה של הקהילה היהודית שופעת החיים בעיר זו, ששגשגה בה במשך חמש מאות
שנים.
ראשוני היהודים הגיעי לבוצ'אץ' ע"פ הזמנת מייסדי העיר מן המאה ה - 13, האצילים
הפולנים לבית בוצ'אצ'י, העיר צמחה במהירות ונעשתה, הודות לקהילה היהודית, למרכז
מסחר בין האימפריה התורכית וממלכת פולין.
יחד עם שאר תושבי העיר, הפולנים והאוקראינים, נלחמו אזרחי העיר בפלישת הקוזאקים
(1648, פרעות ת"ח - ת"ס) והתורכים (1672), בשנת 1675, הדף מכאן המלך הפולני הנערץ,
יאן סיבייצקי את התורכים שצבאם איים אז על כל אירופה והתקרב גם לווינה.
הקהילה גדלה לאחר שהיהודים קיבלו איגרת זכויות מאת הגרף לבית פוטוצקי, שנעשה שליט
העיר, בשנת .1699 בעיר התקיימו אז ירידי מסהר גדולים ועבר בה כל יבוא הטבק לפולין,
קמו בה אז גם אגודות בעלי מלאכה, שהיו משותפות לכל אזרחי העיר, אל בוצ'אץ' הגיעו גם
כל גלי התנועות שהסעירו את העם - שבתאים, חסידים ומתנגדים נאבקו ביניהם. במאה ה18-,
התבססה וגדלה העיר ופעלו בה רבנים ידועים. ארכיטקטים איטלקיים, שהוזמנו במיוחד, בנו
את "הרטוש" הוא "בית המועצות" (בית העירייה) ואת בית הכנסת "הגדול", היפה של העיר
שקירותיו היו בעובי של חמישה מטר,
חלוקת פולין והשלטון האוסטרי על גליציה (1772) היו קשים בתחילה, אבל הביאו בהמשך
לפריחת המסחר ובניית בתי עסק ומוסדות ציבור רבים. מגמת צמיחה זו התחזקה לאחר ביטול
החוקים נגד היהודים (1848), ובעיר נפתרו חברות סחר ובתי מלאכה.
לקראת סוף המאה התשע עשרה, היו בעיר כ7000- יהודים והעיר גדלה ושוקמה לאחר גל של
שריפות ומגפות. נבחר אז ראש עיר יהודי - שטרן - שהיה אח"כ גם נציג האזור בפרלמנט
האוסטרי.
עם תחילת המאה העשרים, כבר הייתה בעיר רשת חינוך ומשכילים רבים. פעל בה בהתמדה בית
הספר היהודי ע"ש הברון הירש, גימנסיה עירונית, ונפתחו עסקים וחרושת קלה. תחנת הרכבת
החדשה הביאה את המסחר הארצי, ובהשפעת התנועה הציונית הצעירה הונהגו לימודי עברית
ע"י המחנך והסופר יצחק
פרנהוף, שהיה גם נציג האגודה הציונית לקונגרס הציוני הראשון (1894).
במשך הזמן, הופיע כאן גם שבועון אידיש קטן (בעל מוסף עברי), וכל המפלגות היהודיות
נאבקו על לבו של הציבור.
הקהילה, המאורגנת היטב, הפעילה והקימה בעיר בית חולים, מושב זקנים, בית יתומים,
משחטה לעופות, 'חדרים' ותלמודי תורה ובהמשך גם גן ילדים ומוסדות ציבור נוספים.
בין ראשוני החלוצים, שעלו לארץ בעלייה השנייה, עוד בשנת 1908, היה הצעיר שמואל יוסף
צ'אצ'קס לימים הסופר עגנון - שיצירותיו פרסמו מאוד את העיר ואנשיה בכל העולם
ושעליהן קיבל את פרס נובל לספרות בשנת 1966.
בנלחמת העולם הראשונה (1914), גרם כיבוש הרוסים את העיר להרס וחורבן רב, מגפות
ורציחות. רבים מהתושבים ברחו לווינה ולפנים פולין (וחלקם נשארו שם בתום הקרבות).
לאחר סיום המלחמה (1918), עברה העיר מיד ליד עד שנקבע שגליציה תסופח לפולין העצמאית
החדשה.
הקהילה היהודית הייתה פעילה בשיקום העיר וחידושם של מוסדות הציבור, הבריאות וההשכלה.
חודש גם בנין ה"סוקול" היפה שליד הגימנסיה, ששימש כמרכז לחוגי תרבות וספורט, והוקמו בנק וספרייה.
בני הנוער הציוניים - שפעלו בעיקר בתנועת "השומר הצעיר" - יצאו להכשרה והיו מראשוני
העולים לארץ בעלייה השלישית (1920), הם השתלבו במהרה בבניין הארץ, בקיבוצים
ובמפעלים, בשנות ה - 30 המתה העיר פעילות תרבותית ופוליטית. קמו בה ארגוני נוער
וסטודנטים: ציונים, ימניים ושמאליים וסניפים לכל התנועות הארציות, מן ה"בונד" ועד
לרוויזיוניסטים (בית"ר) "המזרחי" ו"האגודה". רבים מהציונים ניצלו כל דרך ופרצה,
ועלו לארץ והתבססו בה.
מלחמת העולם השנייה (1939) מצאה כאן למעלה מעשרת אלפים יהודים תחת השלטון הרוסי.
החל מיוני 1941 סגר עליהם הכיבוש הגרמני. השלטון הנאצי גירש אל העיר עוד אלפי
יהודים מן האזור, ולא הייתה כל דרך לבריחה. כבר ביולי 1941, נאספו ונרצחו בהר
הפאדור מאות גברים, רובם ממשכילי העיר, צעירים נלקחו למחנות עבודה אכזריים, מעשי
הרצח הנוראיים נהיו לחזיון יומיומי, ו"אקציות" הרצח תכפו ובאו. מאוקטובר 1942 החלו
גם הגירושים למחנה הרצח בלזץ, שרוקנו את העיר מיהודיה.
בראשית 1943, הוקם בעיר גטו עבור שארית הקהילה אבל הרציחות נמשכו בכל דרך.... שיא
הרצח היה ב-3 בפברואר 1943, ב'אקציה' זו נרצחו באכזריות אלפי יהודים, במאי 1943,
ערב רצח אחרוני היהודים, עוד הספיקו שארית הרבנים, בלילה האחרון, לקבור את תשמישי
הקדושה היקרים מבתי הכנסת שחרבו ברצפת בית המדרש ואת ספרי התורה במנזר הנוצרי.
בימים שאחר כך, עד סוף יוני, נרצחו אחרוני המתחבאים והפליטים שברחו לשדות. הצעירים,
בוגרי תנועות הנוער, הקימו מחתרת לוחמת קטנה, שעשתה ניסיונות להתנגדות ובריחה אל
היערות.
השחרור הרוסי הראשון, במרץ 44, מצא עוד ניצולים, אבל נסיגתם המהירה של הרוסים הביאה
לאבדנם של אלה האחרונים. כשחזרו הרוסים, ביולי 44, כבר כמעט שלא נמצאו ניצולים.
סיפורו המרגש של פסח אנדרמן, נצר למשפחה ידועה וענפה בעיר - ונדודיו בכפרים בתקופה
האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית - משקפים נאמנה גם את ימיה האחרונים של הקהילה
העתיקה, ששרידיה עלו אחרי המלחמה לארץ.
פסח מתאר גם את ימי השחרור העצובים, את התקבצות השרידים האומללים, ואת מסע העלייה
לארץ, שבה רבים מן העולים - כמו גם פסח עצמו - לקחו חלק נכבד בכל מלחמותיה של
המדינה הצעירה ועזרו, במו ידיהם לבניינה והצלחתה.
ד"ר צבי קרניאל - היסטוריון.