המשכנו לנו בשגרת חיינו, בשלווה יחסית. הכול השתנה ביום הרה גורל אחד, בקיץ 1939:
העולם כולו נדהם כאשר ב-23 באוגוסט, גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית, שהיו
אויבות מושבעות ועמדו על סף מלחמה ביניהן, חתמו על "הסכם אי-התקפה", הידוע כהסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב'.
בנספח הסודי של ההסכם, הוחלט על חלוקת פולין בין שתי המעצמות, וכך, ברית המועצות
נתנה את הסכמתה שחלקה המערבי של פולניה ייכבש על ידי הנאצים, בתנאי שחלקה המזרחי
יסופח בבוא הזמן לברית המועצות.
מיד אחר כך, פנה היטלר לפולניה בדרישות אולטימטיביות. פולניה סירבה להיענות לפניות
אלו, וב-1.9.1939 צבאו של היטלר פלש לפולניה. בעקבות זאת, הכריזו אנגליה וצרפת על
מלחמה נגד גרמניה וכך, בעצם, נפתחה מלחמת העולם השנייה.
בסתיו 1939, הכניע היטלר את פולניה תוך שבועות מעטים, הגרמנים קראו להתקפה על
פולניה "בליץ קריג" שהיא מלחמת בזק, הם שטפו בגיסותיהם את פולניה לפני שהפולנים
הצליחו להתארגן למלחמת מגן. עיקר צבא פולניה נכנע ב19- לחודש ספטמבר של אותה שנה
ושרידיו הושמדו מיד לאחר מכן.
המתקפה הזו הצליחה, גם משום שהרוסים אפשרו אותה. הגרמנים הרדימו את הרוסים באשליה
שהם רוצים רק את פולניה. אך למעשה, כיבוש פולניה היה בעבורם קרש קפיצה להתקפה
מאוחרת יותר על ברית המועצות,
ב17- לחודש ספטמבר פלשו כוחות ברית המועצות לפולניה ממזרח, בהתאם להסכם עם גרמניה,
פלישת בריה"מ ללא הכרזת מלחמה נעשתה בטענה שמדינת פולין חדלה להתקיים וצריך להגן על
האוקראינים והביילורוסיים המקומיים, 'חסרי הישע',
הרוסים השתלטו על האזור שלנו, גליציה, ללא שפיכות דמים וללא כל התנגדות מצד
הפולנים.
הייתי אז ילד כבן עשר, שאינו מגלה עניין מיוחד בתהפוכות הפוליטיקה הבינלאומית. שחר
אחד, התעוררתי יחד עם כל תושבי בוצ'אץ' לקול רעש אדיר.
היו אלה שרשראות הטנקים של הצבא הרוסי שהתחיל להיכנס העירה. שמחנו, כי אמרו לנו
שברוסיה אין שנאת יהודים כיוון שהמשטר הקומוניסטי אוסר בתוקף על גילויי אנטישמיות.
יצאתי במהירות החוצה, כי הייתי סקרן מאוד לראות איך רוסים נראים. דמיינתי לי אנשים
דוביים, שעירים ביותר, חיוך של טוב לב על פניהם, רצתי ברחוב במקביל להתקדמות
הטנקים, עליז ונרגש, יחד עם רבים מתושבי בוצ'אץ'.
פתאום, השיירה נעצרה, והחיילים התחילו לצאת מהטנקים, הם התפזרו בעיר, מרחוק, ראיתי
התקהלות של חיילים רוסים, התקרבתי למקום ושמעתי בכי של בחורה צעירה. לצדה עמדה אמה,
בוכייה. החיילים עמדו בתור, ואחד אחר השני אנסו את הבחורה. האם התייפחה, ביקשה
רחמים, אבל הם לא שעו לתחנוניה ואף הוסיפו לאנוס באכזריות את הנערה המסכנה.
לא יכולתי לשאת את המראות, והייתי כמובן חסר אונים לעזור במשהו, לאחר ההלם הראשוני,
מיהרתי לברוח הביתה. לא הייתי מסוגל לספר לאמי את מה שקרה. ישבתי בשקט דקות ארוכות,
מנסה למחוק את התמונות האיומות שעלו שוב ושוב אל מול פניי. לפתע, השבתי שהרוסים הם
"חיות אדם", שאין בלבם רחמים ושיצרים חייתיים שולטים בהם ופורצים החוצה ללא
מעצורים,
מרגע בואם לעיר, הרוסים החלו לבזוז את החנויות, הדבר שחשקו בו יותר מכול היו
שעונים, משום מה. כאשר ראו ברחוב מישהו עם שעון, מיד הסירו אותו ממנו ולקחו לעצמם.
כך, אפשר היה לראות חיילים עונדים כמה שעונים על היד. היהודים קיוו לחיים שקטים
יותר תחת שלטון הקומוניסטים. האוקראינים והפולנים דווקא חששו מהרוסים, לאור משקעי
העבר בין האומות,
פתאים, בעטייה של התנהגותם הברברית והחייתית של החיילים הרוסים, כל הסיפורים על כך
שכשהרוסים יבואו "יהיה טוב יותר" - לא נראו לי אמתיים כל כך, זאת, אף על פי שבבית
הספר הופסקו הקריאות האנטישמיות והלימודים היו "שמחים" יותר: שעות רבות הוקדשו
לשירה בציבור. שרנו אודות המהפכה, העמלים הסובייטים, אימא רוסיה וגם שירים עממיים
שאת חלקם פגשתי שוב, שנים אחר-כך, כשעליתי לארץ, רקדנו לא מעט, ואת זה דווקא אהבתי,
הלימודים, כמובן, התרכזו בתורת הקומוניזם. אני לא לגמרי הבנתי במה מדובר ואף לא
גיליתי עניין רב במלחמת המעמדות או בדיאלקטיקה המרכסיסטית. תכניות הלימודים השתנו,
לא עסקנו יותר בהיסטוריה של פולניה או בכתביהם של הסופרים הפולנים. את מקומם תפסו
הסופרים הרוסים, כך מיצקביץ', למשל, הוחלף בפושקין שאת שיריו דווקא נהניתי לקרוא
בבית,
הפיקוח על בתי הספר נעשה הדוק ביותר ע"י 'פוליטרוקים' של המפלגה הקומוניסטית.
עד מהרה, נוצרה תחת השלטון החדש מצוקה של מצרכי מזון. כדי להשיג לחם היינו צריכים
לקום בשעה שלוש לפנות בוקר ולעמוד בתור, בקור של מינוס עשרים - שלושים מעלות, לא
פעם קרה שעד שהגענו לאשנב, אזל הלחם. הסתבר לנו, שברוסיה שרר מחסור בכול, אם במזון
ואם בביגוד. מובן שהם גם לא ראו כלל שעונים בחנויות.
החיים בבוצ'אץ' תחת שלטון הקומוניסטים היו קשים, לא רק מבחינה כלכלית. מהר מאוד
נגוזה האשליה שהגיעו פעמי המשיח. השלטונות נטפלו אל היהודים ה'עשירים', החרימו את
רכושם והגלו את הלקם לסיביר, מעטים הצליחו לשרוד שם, מחנות העבודה היו ידועים לשמצה
ביחס האכזרי כלפי האסירים, רבים נורו סתם כך, אחרים מתו ברעב, היו שקפאו מקור או
שבקו חיים באפיסת כוחות.
גם גילויי אנטישמיות לא חסרו, לפעמים הייתה מוסווית באידיאולוגיה של מלחמת המעמדות
ולעתים ישירה ובוטה. כך, נגוזה התקווה של היהודים שהמשטר הקומוניסטי ישחרר אותם
משנאה ורדיפות. רק הנאמנים הקומוניסטים הוותיקים שהיו בעיר הצליחו לתפוס עמדות
בשלטון, בהן היו קרובי משפחה שלנו.
בינתיים, אחי היה לתלמיד מצטיין, לאחר שעות הלימודים עבד במשרה חלקית בניהול
חשבונות של טחנת קמח, בכך עזר לאמי בפרנסת הבית. מצבנו הכלכלי השתפר עוד יותר, כאשר
אחותי סיימה קורס מזורז למורים, החלה לעבוד כמורה וקיבלה משכורת.
אחי נרשם כחבר ב"קומוסמול", תנועת הנוער הקומוניסטית, קיבל עניבה אדומה. מדי פעם
הלך למועדון. גם שם היה חניך מצטיין, מאוד התגאיתי בו.
באיתו זמן, בן דוד של אמי נעשה מפקד המחוז של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד מכובד
ביותר. ה"שמחה" לא נמשכה זמן רב: יזם אחד הודיעו לנו שהוא נהרג, נסיבות מותו היו
עטופות מסתורין, לא נמסר כל הסבר רשמי כיצד קרה הדבר, בעיר נפוצו כל מיני שמועות על
סיבות מותו. הרי הוא היה בעמדת כוח במפלגה הקומוניסטית, מי היה מעוניין להרוג אותו?
מדוע? היו שגרסו שהאיש נרצח ע"י אוקראינים-אנטישמיים שהם מתנגדי המשטר הקומוניסטי,
אחרים טענו שהרצח בוצע על רקע רומנטי - בעל קנאי, אהבה נכזבת, לא חלף זמן רב והתברר
(חד-משמעית, אבל לא באופן פומבי) שהנ. ק. ו. ד., שירות הריגול הרוסי, חיסל אותו, זו
הייתה שיטת ה'טיהורים' של מטאלין, להרוג אנשים שהייתה להם, בעיניו, השפעה רבה מדי.
מה היו חטאיו של קרוב משפחתנו? הפתרונות לבריאה, לסטאלין ואולי לאלוהים.
הלכנו ללוויה. בפעם הראשונה (והאחרונה) בחיי ראיתי לוויה "קומוניסטית": הנפטר שכב
על פלטפורמה של משאית, כששטיח אדום מעטר את כל המשטח ודגלים אדומים מתנופפים בסמוך,
איפרו את פני המנוח יפה מאוד. קודם לכן, מעולם לא ראיתי אדם מת מובל כך, בארון
פתוח, ללא כיסוי.
נציגי השלטון והמפלגה ליוו את בן דודה של אמי בדרכו האחרונה. הייתה זו לוויה
ממלכתית מפוארת, שבמהלכה חיילים ירו לכבודו באוויר, הוסבר לי, שרק לאנשים "חשובים"
עושים לוויות כאלה, חשבתי בלבי: "מויחל טויבס".
כך נמשכו חיינו תחת השלטון הרוסי. יום אחד, לונק, אחי, חזר מבית הספר וסיפר שהמנהל
קרא לו והודיע לו שהוא נבחר כתלמיד מצטיין, ולכן יקבל מלגה ללמוד באוניברסיטה בלבוב
(למברג), אחי, אכן, היה בעל אינטליגנציה גבוהה. אמי שמחה מאוד בשבילו, על שניתנה לי
הזדמנות כזו והוא רק בן חמש עשרה, אם כי לא היה לה קל להיפרד ממנו. לבסוף, אחי נסע
ללבוב, מדי שבוע היה כותב לנו בהתפעלות על יופייה של העיר, הוא סיפר שגרים בה
יהודים רבים ושמצא חברים רבים,
לאחר מספר חודשים, הוא התחיל לשלוח לנו מכתבים דאוגים שבהם סיפר שהגרמנים, בחלק של
פולניה הנשלט על ידיהם, מקימים גטאות ליהודים ולוקחים אותם למחנות עבודה. את אלה
שלא מסוגלים לעבוד - הורגים. המידע שלו נראה אמין, שכן לבוב גבלה בחלק המערבי של
פולין שהיה בשליטת הגרמנים. שמועות דומות הגיעו לעירנו גם ממקומות אחרים שבחלק
המערבי שבשליטה הגרמנית, אצלנו העדיפו להתעלם מהשמועות ולא רצו להתייחס אליהן.
באותו זמן, כפליטים הגיעו לבוצ'אץ' בני משפחה מהעיר דרזדן שבגרמניה.
המשפחה קיבלה אותם יפה ואכסנה אותם, האנדרמנים מדרזדן אישרו את השמועות הנוראות, הם
חזרו וסיפרו לנו סיפורי זוועה על מה שמעוללים הנאצים ליהודים, מבלי שיכלו לחדול
מכך. הגרמנים, כך סיפרו, שולחים גברים בריאים למחנות עבודה ואת הנשים, הילדים
והזקנים - למחנות השמדה. רק יהודים מעטים, כמוהם, הצליחו להימלט בקושי מהסכנה. הם
נאלצו להשאיר אחריהם את כל רכושם ולשלם סכומי כסף גדולים כדי שיבריחו אותם למקום
מבטחים, כאזור שלנו.
רוב הציבור היהודי בבוצ'אץ' או שלא האמין או שלא רצה להאמין לשמועות שרצו סביבו.
אמנם פשטה חרדה בציבור היהודי, אבל רק מעטים מאוד החליטו לעזוב את בתיהם וללכת אל
הבלתי-נודע. הם הרגישו, כנראה, בטוחים יותר בביתם, ופחדו להיהפך לפליטים ולעזוב את
מבצרם-ביתם,
ב-2.8,1941 פלשו 3 מיליון חיילים גרמנים לבריה"מ, גרמניה
הפרה את ההסכם שהיה לה עם הרוסים. ההתקפה הייתה הפתעה גמורה. הצבא הרוסי נסוג, המום
והלום, חייליו נשאו רגליים וברחו בצורה מבישה. הם אפילו לא ניסו להילחם עם הגרמנים,
שיירות של רוסים נסו בבהלה, הם נראו עלובים מאוד ולא כצבא גאה שמוכן להגן על
המולדת,
בתוך כל המהומה, הגיע אלינו הביתה אחי לונק, לאחר שבמשך כמה ימים עשה את כל הדרך
מלבוב ברגל, כי התחבורה נפסקה. רגליו היו נפוחות והוא נראה מטושטש, כמעט מעולף. אמי
ואחותי ישבו אתו כל הלילה והוא האיץ באמי שנברח מיד לרוסיה כי נשקפת סכנה לכולם
כשהגרמנים יגיעו, דבר שיקרה בקרוב. הם, כך אמר, בוודאי יהרגו את כל היהודים, אמי
הטילה ספק בטיעונים שאחי העלה וניסתה לשכנע אותו שלא יברח, שיישאר כאן, כי הדרך
החוצה שמסתתרים לאורכה פורעים אוקראינים רצופה סכנות. על אף התחנונים, היה נחוש
בהחלטה לעזוב את בוצ'אץ'. עם שחר, אסף את בן דודי שמואל ושניהם ברחו לרוסיה.
הפרידה מאחי הייתה קשה, אמי ואחותי בכו, אני נרדמתי וכך לא ראיתיו עוזב את הבית. עד
היום יש לי תחושת תסכול נוראה על כך שלא נפרדתי ממנו כראוי, כי יותר לא ראיתיו.
מאוחר יותר, נודע לנו שהשניים צעדו מאות קילומטרים עד שהגיעו למוסקבה, לא שמענו
ממנו שנים, עד שבשנת 1944, כששוחררנו ע"י הרוסים, קיבלנו מכתב ממנו, מהחזית
בביילורוסייה שבה ישב. הוא כתב שהתגייס לצבא ושסיים בית ספר לקצינים. על בן דודי
שמואל סיפר שהגיע לקולחוז מרוחק ושם חלה באיזו שהיא מחלה ונפטר, אחותי ענתה לו
במכתב ארוך: היא סיפרה לו מה הגרמנים עשו ליהודים בבוצ'אץ' וסביבותיה וכיצד רק היא
ואני שרדנו מכל המשפחה, קיבלנו ממנו מכתב נוסף, שבו סיפר שהצבא הרוסי עומד בפני
מתקפה גדולה נגד הגרמנים, ושהוא עתיד להשתתף בהם. כנראה, שיצר הנקם בער בקרבו.
בהסתערות ההיא על הגרמנים, הוא נפל. היו אלה חודשים ספורים לפני גמר המלחמה,
אחי חסר לי לאורך כל הדרך, הוא היה אדם חכם ומשכיל, עדין נפש ובעל נשמה טובה, הדבר
היחידי שנשאר לי ממנו הוא תמונה קטנה מתוך התעודה הצבאית שלו שנשלחה לבוצ'אץ',
מלווה במכתב הוקרה, אנחנו כבר לא היינו בעיר, אך בן דודי וילי לקח בעבורנו את המכתב
והתעודה. הוא הצליח לשמור על התמונה, אבל המכתב והתעודה הצבאית הלכו לאיבוד במהלך
השנים והתלאות שעבר.
ייתכן, שחשש גם להחזיק ברשותו תעודות הקשורות לצבא האדום,
כאשר עלה וילי לארץ, נפגשנו והוא נתן לי את התמונה של אחי, שמקום קבורתו לא נודע לי
אחי אריה ז"ל - לפני הגיוס לצבא הרוסי. מוסקווה 1943
נפל בבילארוס, מארס 1944
