נסיגת הרוסים משטחי פולין נעשתה באי סדר מוחלט. הגרמנים שלטו בשמים ומטוסיהם הטילו
פצצות אין-ספור על הקרקע. רכבת נסיגה רבת קרונות הופצצה, כשעברה על המסילה שניצבה
על הגשר. חלק מהקרונות נפלו לתהום וחלקם נמצאו בצדו השני של הגשר. אותה שעה שהיתי
מחוץ לבית, ראיתי המון אנשים רצים לעבר הרכבת, מבלי לחשוב, גם אני הצטרפתי אל
הרצים. הייתי אז כבן אחת עשרה, קל-תנועה וזריז. ריח חזק אך נעים של סבון רחצה נדף
מן הקרונות.
התברר, שהיו ברכבת כמה קרונות מלאים בסבוני רחצה וכביסה, מוצרים שהיו אז יקרי
המציאות. ההמון הסתער על השלל, תוך כדי דחיפות ומהלומות, למרות סכנת הנפשות שהייתי
נתון בה, פילסתי לעצמי דרך בין המתנפלים על השלל. מצאתי פרצה קטנה באחד הקרונות,
הורדתי במהירות את החולצה, קשרתי את שני השרוולים והשחלתי את הסבונים לתוכם. הצלחתי
לאסוף כחמישים חפיסות סבון רחצה וכעשרים חפיסות סבון כביסה, רצתי הביתה, נזהר
שהחבילה היקרה לא תיפול מידיי. כאשר ראתה אותי אמי, היא כמובן "נתנה לי מנה" ואמרה:
'איך העזת ללכת לשם ללא רשות? איך אתה הולך ככה בלי חולצה?
אחר כך, חפרנו במחסן בור קטן והחבאנו בו את האוצר, אותו אוצר סבונים קיים אותנו
חורף שלם
ימים אחדים אחרי שאחי עזב את בוצ'אץ', הגיעו הגרמנים לעיר והקימו בה רעש מחריש
אוזניים: היו אלה טנקים, אופנועים, משאיות, כל כלי הרכב האלו היו מלאים בחיילים
שבידיהם רובים מכודנים, התקדמותם הייתה מהירה מאוד, כי הרוסים לא גילו שום התנגדות,
התפלאנו מאוד על כך, כי בבית הספר למדנו על החיילים הגיבורים של הצבא האדום והיינו
שרים את שירי הלכת הרוסים היפים.
כעת, כל שראינו היה חיילים עלובי-נפש שנסים על נפשם ואינם מגלים שום סימן לכך שהם
מוכנים להילחם.
פחד ואימה אחזו את כל יהודי בוצ'אץ', הגיעו שמועות שהאוקראינים בכפרים הסמוכים
התחילו לפרוע ביהודים - הם שדדו אותם ובמקומות לא מעטים גם רצחו, אמי ציוותה עלי לא
לשוטט ברחובות, כי "דברים רעים יכולים לקרות שם", וכך, הסתגרנו בבית, דבר שבשבילי
היה קשה מנשוא, כי כמו כל הילדים אהבתי להסתובב ולשחק בחוץ. הימים נעשו ארוכים, וכך
עבר שבוע אחר שבוע.
נחמה פורתא הייתה לי ביום חמישי, כשאמי הכינה עוגות לקראת שבת והבית התמלא ריחות
נעימים. שמחה קטנה זו הקלה עלינו את הבדידות.
בשבת היינו מתפללים בבית, כי לא העזנו ללכת לבית הכנסת,
הימים הקשים ביותר היו ימי ראשון, כי אז אוקראינים צעירים רבים באו העירה לכנסייה,
השתתפו במיסה והשתכרו. כל יום ראשון אחר-הצהריים, בהתאם לתרגולת קבועה, היינו
סוגרים את התריסים ולעת ערב מכבים את האורות בחזית הבית, כך ששרר שם חושך מוחלט.
האוקראינים, בדרכם הביתה, היו הולכים חבורות חבורות, כולם שיכורים כלוטים, צועדים
שלובי זרוע כשהם שרים בקולי קולות שירים אוקראינים ומשתוללים ברחובות, פעמים רבות,
הם היו משליכים אבנים אל בתי היהודים ושוברים את השמשות.
היינו יושבים בחדר השינה, שנמצא בחלק האחורי של הבית. ברגע ששמענו את השירה הפרועה,
הבנו שהם מתקרבים לאזור של ביתנו ונתקפנו חרדה גדולה, במיוחד משום שלא היה גבר בבית
שיוכל להגן עלינו, חווינו ימי ראשון רבים כאלו ולמזלנו גם ללא פגע.
האווירה ששררה בין היהודים הייתה מתוחה מאוד, כי לא ידענו איזה עתיד מצפה לנו.
האוכלוסייה האוקראינית וחלק מהפולנים שמחו שהגרמנים הגיעו וקיבלו את פניהם
בהתלהבות, כי הם שנאו את הרוסים בכלל ואת הקומוניסטים בפרט,
היהודים הסתגרו בבתים; הם דאגו למלאי של מצרכי מזון כדי שלא יצטרכו להימצא ברחובות,
חשופים לסכנה.
ברגע שהגרמנים נכנסו לגליציה, הם התחילו בתעמולה אנטישמית ארסית, כתובה ומצוירת,
היהודים הוצגו כעלוקות מוצצות דם, כמפלצות וכאויבי האנושות, הם האשמים בפרוץ כל
המלחמות בעולם ובניצול ההמונים למען בצע כסף, בחוצות בוצ'אץ, היו תלויים שלטים
שעליהם שיילוק היהודי, גיבן מעוות בעל אף ארוך, השולח ידיים מעוקלות לעבר נערות
תמימות. הדבר אך שפך שמן למדורת שנאת היהודים הישנה.
מאחר שאצלנו בבית לא היה מלאי של מצרכי מזון, אמי החליטה ללכת לכפר נובוסטפצה, זה
היה כפר שבו גרו רק אוקראינים, אמי הכירה כמה מהם עוד מהימים שאבי ז"ל קיים אתם
קשרי מסחרי האיכרים התנהגו עמה יפה, כי היא הייתה אישה אצילה ומרשימה ומצאה תמיד
שפה משותפת עם כל מי שפגשה. אמי הלכה תמיד לאיכרים המעטים שידעה שישתפו אתה פעילה
ולא יעוררו בעיות. קיבלנו הזמנות של המצרכים שלהם האיכרים היו זקוקים, וקיבלנו מהם
את מצרכי המזון שהיו חסרים לנו.
לאיכרים מכרנו גפרורים, אבנים למציתים, סבונים מהחפיסות שלקחתי מהקרון ולפעמים גם
נפט לתאורה, כי חשמל כבר לא היה. כך עשינו עסקי "ברטר" - סחר חליפין. עבור הסבונים
קיבלנו קמח, גבינה, ביצים ותרנגולות. חלק היה לשימושנו וחלק מכרנו בעיר. כאמור,
בעוד שרוב האנשים ישבו ספונים בבתים ולא העזו לצאת מהם, היינו הולכים אחת לשבוע עם
מרכולתנו אל הכפרים,
הייתי אז בסך הכול ילד בן אחת עשרה, אולם הקלתי עליה וסחבתי גם אני, לא רציתי
שתסחוב דברים כבדים לבדה, אנו לא רצינו שיראו אותנו, הסיבות, כמובן, מובנות, הלכנו
דרך השדות, תמיד בשבילים, כשגבעולי התירס מסתירים אותנו מעיניהם של הגרמנים הנוסעים
על הכביש הראשי.
לא פעם קרה, שכשהגענו לכפר ולאיכר לא היה קמח, קיבלנו ממנו גרעיני חיטה, הועמדה
לרשותנו מטחנה, שהייתה מורכבת משתי אבנים גדולות וידית הפעלה בצדן. נדרש כוח רב כדי
להפעילה. עמדתי ממול לאמי, וכך, ביחד, סובבנו את הגלגל שמתחתיו נשפך הקמח, כאשר
גמרנו לטחון את הקמח, חילקנו אותו לשני שקים והלכנו משם, כשכל אחד מאיתנו סוחב שק
אחד. בעיר, מכרנו חלק והיתר נשאר לשמש אותנו בבית.
חיינו כך מיום ליום, כאשר סכנות אורבות לנו בכל פינה. ככל שיכולנו, למדנו את השיטות
לעקוף את הסכנות והשתדלנו שלא להפיח בקרבנו תקוות-שווא למיניהן לגבי מידת הצלחתן.
לבסוף, הצלחנו להתקיים, כוח החיים היה כנראה חזק יותר מכל דבר אחר.
הייני חוזרים הביתה וממלאים את מחסן המזון לשבועיים נוספים. אחותי לא הלכה אתנו,
היא עזרה במשק הבית, אבל בעיקר הייתה עסוקה בקריאת ספרים בפולנית. לאחר שסיימה
לקרוא, סיפרה על מה שקראה, שלושתנו העברנו שעות ביחד במטבח: אחותי מספרת ואמי מכינה
מטעמים מהמצרכים שהבאנו, תוך כדי
כך הייתה מפזמת שירים בגרמנית מהתקופה שלמדה בווינה.
אימא סיפרה לנו סיפורים על וינה. כמה שהיא עיר יפה ותרבותית. אבל על היהודים בווינה
לא היה לה משהו טוב לספר. יהודי וינה ראו בה ובכמותה, יהודים שבאו מפולין ורוסיה,
יהודים "סוג ב' ", הם ראו את עצמם כאליטה של וינה.
בעיר, המתח הלך וגבר. הלכו והתרבו השמועות על מה שהגרמנים מעוללים ליהודים, כמובן,
שהפסקנו ללכת לבית הספר, אם בכלל פגשת יהודי ברחוב הוא נראה עצוב ומודאג. היו גם
כאלו שהצטערו שלא ברחו לרוסיה.
השמועות על כך שהאוכלוסייה האוקראינית בכפרים רוצחת יהודים קיבלו אישור כואב. הדודה
לולה הודיעה לנו שכל משפחת דודי יוסף נרצחה. דודי היה אהוב על האיכרים ושירת, כפי
שסיפרתי, כקצין גבוה בצבא הפולני. אולם, הייתה זו עובדה שלא עזרה לו באותו יום נורא
ואפילו ייתכן שעמדה לו לרועץ. הסבתא אסתר, היחידה שנותרה בחיים מכל המשפחה, הצליחה
איכשהו להגיע לדודה, היא הייתה במצב פיסי ונפשי קשה: מטושטשת ומבולבלת. בגלל ההלם
הגדול שעברה, הפסיקה לדבר והדודה לא הייתה יכולה לדובב אותה לספר לה כיצד ניצלה.
רצח משפחת דודי נודע לדודתי משכנה בכפר, אפילו ידעו את שם האוקראיני שביצע את הרצח,
אבל לא היה מי שינקום את הדם השפוך.
אמי בכתה והתאבלה על האסון שפקד את המשפחה שלנו. רוב קרוביה היו מפוזרים בכפרים,
שתי אחיות ואח, ואיש מהם לא שרד את הגיהינום הזה, אפילו תמונה אין לי מכל המשפחה
הענפה, אני רואה לפני את הילדים של הדודות, כמה יפים היו, איך אהבו את החיים וידעו
ליהנות מהם.
התחילה נהירה של יהודים מהפרובינציה אל בוצ'אץ', שבה הרגישו בטוחים יותר.
היהודים שעדיין חיו בעיר לא יכלו להאמין שגזר דינם כבר נחרץ, שהכול רק עניין של זמן
לא ידוע מראש.
יום אחד הגיעו לבוצ'אץ' חיילי אס, אס. רבים, והודיעו על הקמת הגטו בעיר. הם ריכזו
את היהודים בשני רחובות, כך הייתה להם שליטה מלאה על כולם, הגירוש נעשה בעזרתן של
יחידות אוקראיניות, הגרמנים סגרו את הרחובות בגדרות תיל והעמידו שומרים בכניסה לגטו
ומסביב, כל מי שניסה לברוח - הרגו אותו בו במקום.
הנאצים הקימו בגטו ממשל עצמי יהודי, ה"יודנראט", שאליו סיפחו את המשטרה היהודית, הם
השתמשו בגופים אלו כדי לאסוף מדי פעם מכסות של כסף וזהב ודברי ערך למיניהם, אלו
נועדו לתרום למאמץ המלחמתי של הגרמנים לנצח.
כאשר המכסות לא מולאו לפי דרישתם, העונש היה הוצאה להורג של אישיות ציבורית מסוימת
בקהילה היהודית. כך נוצר מצב שאותם נבחרי ציבור נהגו בכפייה כלפי היהודים. לא אחת,
נאלצו לקבל החלטות קשות ולנהוג בניגוד למצפונם.
חברי ה"יודנראט" היו גם אחראים לאיסוף מכסת יהודים ל"אקציות". בכל אקציה רוכזה
קבוצת יהודים שנשלחה למחנות עבודה או להשמדה. בגטו - חיו ממצוד למצוד מאקציה
לאקציה. הנאצים היו מקיפים את הגטו, יורים בכל מי שניסה להימלט אוספים את האנשים
במרכז העיד ולאחד מכן שולחים אותם כבהמות ליעדם הסופי. רק כעבור זמן, נודע לנו מהם
אותם יעדים, לפעמים, היו מובילים קבוצת יהודים ליער סמוך, מאלצים אותם לחפור בורות
גדולים, מעמידים אותם שם ויורים בהם.
בכל "אקציה" כזו, הגרמנים והאוקראינים היו מחפשים בבתים, הורסים קירות ורצפות על
מנת לגלות את מקומות המחבוא של היהודים, לשם כך, נעזרו גם בכלבים, שהפעילו יותר
מהכול את חוש הריח שלהם, במקרים רבים, אכן הצליחו לגלות את היהודים המסתתרים, אז
היו מוציאים איתם בצורה ברוטאלית, מביאים אותם אל מחנות הריכוז ומשם – להריגה.
במהלך האיסוף ל"אקציה", היו ניסיונות בריחה מועטים מאוד ויהודים לא מעטים נורו
למוות, כך סתם.
גרנו במעלה גבעה, בקצה רחוב ארוך, לא היה זה הבית שלנו, בעלי הבית היהודים של ביתנו
החדש נהרגו, כנראה, קודם לכן, בכל בית בגטו נמצאו רק משפחות בודדות ואנשים יחידים.
כי בכל אקציה גורש מבוצ'אץ' מספר גדול של יהודים.
הבניין שבו גרנו היה ריק, לבד מהדירה שלנו.
בהיותנו בגטו, נפלה אמי למשכב, היא חלתה בטיפוס. רופא אבחן את המחלה, אבל לא יכול
היה ממש לעזור כי תרופות לא היו בנמצא. בגלל התנאים התברואתיים הירודים שבגטו, פרצה
מגיפה של טיפוס שהפילה חללים רבים.
אימא הייתה חלשה מאוד, אחותי טיפלה בה כמיטב יכולתה, בעיקר דיברה אתה וליטפה את
שערה, אני הייתי יושב בצד ליד מיטתה, מסתכל בעיניה העצובות, לא שמעתי ממנה מילה של
תלונה על סבלה.
מדי פעם הייתי דואג להביא מצרכים על פי רשימה שאחותי נתנה לי. הייתי גם מביא
בכמויות צמחים מסוימים ששימשו לתה מיוהד, אחותי הייתה מרתיחה אותם. זה היה בעיקר מה
שנכנס לפיה של אימא, ועוד בלי סוכר, כי גם סוכר לא היה. כל הזמן תוך שהיא נושאת
כאבים וייסורים, הרגיעה אימא אותנו: "אל תדאגו, יהיה בסדר, יהיה בסדר".
נמצאתי בחדר כשאמי מתה, מיד רצתי ל"חברה קדישא" להודיע על כך, בעוד אחותי נשארה
בבית לידה. הם הגיעו וביצעו את כל הסידורים הנדרשים. הייתה זו, אז, זכות למות במיטה
ולא להירצח ע"י הנאצים, בכיתי הרבה וחשבתי: עכשיו אין לנו בכלל מי שידאג לנו ואין
מי שנוכל להתייעץ אתו, נשארנו לבד.
ושוב עמדתי על יד שער בית העלמין שאז עדיין קברו בו. שוב חזר הסיפור שלי: אין
מניחים לי להיכנס לבית הקברות כי אני כוהן. זהו דבר אכזרי - להשאיר ילד על יד השער,
לבד, כאשר אמו נקברת בפנים. מיררתי בבכי, אבל לא שעו אלי ולא אפשרו לי להיכנס.
הטראומה הזו המשיכה ללוות אותי לכל אורך חיי. במשך שנים רבות, הייתה לי רתיעה
מלהיכנס לבית קברות, אולם, כשבני רוני נהרג בתאונה בחו"ל, לא הייתי מוכן יותר
להיכנע לאיסורים הדתיים ועמדתי ליד קברו הפתוח.
גם אני ואחותי נדבקנו מאמי במחלה, הרי גרני כולנו בחדר אחד, בבית הריק והעצוב שכבנו
רעבים ותשושים מהמחלה, ללא שום טיפול רפואי, ביקשנו שיודיעו על מצבנו לדודתי לולה,
שגרה קרוב לבוצ'אץ'. סבתי, אם אמי, שהתה אצלה אז, ויום אחד היא הגיעה לביתנו. היא
ראתה את מצבנו והחליטה לקחת אותנו ולמצוא לנו מקום שבו נוכל להתאושש קצת. בערב
יצאנו לדרך, כשאנו
אחוזים בידיה, אחד מכל צד, לאים וחלושים.
כאשר הלכנו עם סבתי, ניסיתי לדובב אותה, שאלתי אותה - "איפה הדוד יוסף? מה קרה? איך
באת לפה? למה באת לפה?" - אבל היא לא ענתה. היא התבוננה בנו בעיניים מלאות אימה
ופחד, סבתא הפסיקה לדברי כפי שסיפרתי כבר, היה זה כנראה כתוצאה מההלם שבו הייתה
שרויה לאחר האסון שקרה לדודי ומשפחתו כשכולם, כולל הילדים נרצחו, סבתי ניצלה, אבל
איך? לעולם לא נדע, כי מאז היא לא הוציאה הגה מפיה ורק החרדה ניבטה מעיניה, השתיקה
הרועמת הזו של סבתא הייתה לכלי ביטוי רב עוצמה, היא סיפרה לנו בדרכה, באופן שלא
יוכל להיות מתואר במלים, את שעבר עליה.
צעדנו עם סבתא מספר קילומטרים אל מחוץ לעיר, כשאנו מתקשרים אתה בתנועות ידיים. היעד
היה ביתה הבודד של פולנייה זקנה שגרה בו בגפה. אמי ז"ל הכירה את הפולנייה, והייתה
סוחרת עמה. אצל האישה טובת הלב הזו קיווינו למצוא מקלט. בדרך, חששנו שאם האישה
שהלכנו אליה לא תקבל אותנו ולא תטפל בנו - סופנו יהיה כשל אימא, הרי אנשים מתו
מטיפוס כמו זבובים.
כאשר הגענו לביתה של הזקנה, היא הסכימה להחביא אותנו אצלה, סבתא נפרדה ראתנו ומאז
לא ראינו אותה יותר, אינני יודע מה עלה בגורלה. היא גרה אז עם דודתי לולה, אבל גם
דודתי זו לא שרדה את המלחמה.
הפולנייה הזקנה טיפלה בנו במסירות, כאילו היינו נכדיה. היא בישלה עבורנו דברים
מיוחדים, כמו מרק עוף, לא אוכל מוצק, למזלנו שהינו בבית בודד, מחוץ לכפר - ואנשים
לא הגיעו אליו, כך חשנו בטוחים יותר.
ברגע שהתאוששנו קצת ועמדנו על רגלינו, האישה הטובה ביקשה מאתנו לעזוב - הייתה זו
סכנת נפשות עבורה להסתיר יהודים, הודינו לה ובלית ברירה חזרנו לבוצ'אץ', לגטו,
שוב התחילה התמודדות חדשה על הקיום. לכפרים כבר לא יכולתי ללכת והרעב הציק לנו. אז
עלה בלבי רעיון חדש, במרכז העיר היה שוק גדיל ובכל יום חמישי הגיעו הכפריים עם
מרכולתם לשוק למכור ולקנות מוצרים שונים, החלטתי שעליי לנצל את ההזדמנות הכלכלית
הזו ולהסתכן, ולא נמות ברעב, תלשתי מחולצתי את הטלאי הצהוב, נכנסתי לשוק והתחלתי
לעסוק שוב בעסקי ה"ברטר" שלי: מסחר באבנים למציתים, בגפרורים ובסיגריות, נעשיתי ממש
'מומחה' לאבנים למציתים. היו בכך רמאויות רבות, אבל בגלל הניסיון המצטבר למדתי
להבחין מתי האבן טובה ומתי היא מזויפת וניצוץ לא יצא ממנה, האבנים עצמן נראו כמעט
אותו הדבר, היה רק הבדל קטן בגוון הצבע, למדתי להבחין גם ברמאויות נוספות: אם בחמאה
היה יותר מדי צבע, ידעתי שיש פה זיוף; אם הכרבולת של התרנגולת הייתה לבנה, ידעתי
שהיא חולה,
גם ממכר סיגריות היה עסק מוצלה, משום שנעשיתי מומחה להבחנה בטבק לפי הריח והצבע,
הייתי קונה קרטונים של סיגריות פילטר חלולות, ללא טבק, בסכין חרה מאוד הייתי חותך
את עלי הטבק שקניתי לפיסות דקות. היה לי מכשיר קטן למילוי הטבק לתוך הנייר החלול של
הסיגריה, את הסיגריות הייתי מוכר לפי יחידות. סיגריות היוו מוצר מותרות, כי האיכרים
נהגו בדרך כלל לעשן סיגריות מגולגלות בנייר עיתון או בנייר דק, שנעשה אז יקר
המציאות. את כל ה"מרכולת" שלי החזקתי מוסתרת בחלק האחורי של המעיל, בכיסים מיוחדים,
בשוק, תמיד הסתובב שוטר גרמני ולפעמים שניים, שכמובן חיפשו יהודים. הם ידעו שיהודים
פועלים בתוך השוק, לא פעם, קרה שפתאום בא אליי מלפנים שוטר גרמני. הוא היה צועק:
"האלט!" (עצור) -שהייתה מילה שגורה ביותר ואותה שמענו הרבה. אני הייתי עוצר, מעמיד
פנים של מי שאינו מבין מה רוצים ממנו, השוטר היה מחפש בכיסים הקדמיים של המעיל שלי,
שהיו כמובן ריקים, כאמור, הורדתי את הטלאי הצהוב עוד קודם, ולא ניכר בי כל סימן
ליהדותי, האף שלי, למשל, נראה אוקראיני למהדרין.
מיד הייתי מסתלק משם. היו כאלו שלא הצליחו, משהו בהתנהגותם חשף את זהותם, הם נתפסו
ע"י הגרמנים וההמשך ידוע.
כל הסחר-מכר הזה התקיים בצל המוות, אבל בכדי להתקיים, נאלצנו לחשוף עצמנו לסכנות,
היה לי חוש ריח מיוחד לסכנה, וכשרק הייתי חש בהתקרבותה, גם אם לא ראיתי ולא שמעתי
דבר, הייתי "מרים את הרגליים" ובורח. כבר אז הייתה לי החלטה נחושה: לעולם לא לעמוד
עם הפנים מול המוות, אלא להפנות אליו את גבי. ואם הנורא מכול צריך לקרות - אז לפחות
שלא אראה את פרצופם האכזרי של הרוצחים, בבריחה - הסיכוי להינצל קיים תמיד, לקחתי
סיכון גדול בכל מה שעשיתי, אבל מלחמת הקיום הייתה חזקה אז מכל פחד, ומי שלא לקח
סיכון לא היה לו סיכוי. סיגלתי לעצמי תכונה של התגברות על הפחד ולקיחת סיכונים, לאו
דווקא מחושבים, כי המצב שבי נמצאנו היה עלול להוביל אותנו באופן תמידי למצב גרוע
יותר.
אחותי ואני היינו בורחים מבית לבית, בודדים בגטו, אז, כבר לא הייתה לנו שום משפחה
ולא היה עם מי להיוועץ או על מי להישען. חושלנו במציאות הזו, ולא נכנענו למכשולים
ולייאוש. לא היינו מעורבים בחיי הגטו, כי היינו עסוקים כל הזמן במלחמת ההישרדות
שלנו. בלי קשרי משפחה וכצעירים שניזונו רק
משמועות, אף פעם לא ידענו מתי תהיה ה"אקציה" הבאה,
הייתי בסך הכול ילד קטן, בלי אבא ואימא (המילה "יתום" לא הייתה אהובה עליי אף פעם)
והחיים עשו אותי עצמאי ואחראי לכל מעשיי. המצב בעיר הלך ונעשה קשה יותר ויותר:
התעללויות, גירושים, רציחות, היהודים המעטים שנותרו בבוצ'אץ' היו מבוהלים ומיואשים,
האדם היחיד שנתן לי תקווה - היה המלמד שלי, קולה שמואל, שהרביץ בי תורה מאז היותי
בן חמש. הוא קיים אתי "שיחות נפש" רבות, שרק בזכותן שרדתי. הוא אמר לי: "אתה בן
שתים עשרה, הגיע הזמן שבו אתה חייב ללמוד את כל מה שנער יהודי צריך לדעת בגיל שלוש
עשרה, גיל הבר-מצווה", הוא הוסיף: "אולי עד אז אני כבר לא אהיה ולא יהיה מי שילמד
אותך. השיחה הזו ריגשה אותי ביותר, ראיתי את עצמי, פסח אנדרמן, כמין חולייה בשרשרת
יהודית שאסור שתשבר, שבשבילה אני מוכרח לחיות.
כל כך הרבה שנים עברו מאז, דמויות יקרות רבות כל כך כבר נשכחו ממני, אבל אותו תמיד
אזכור. אף על פי שהוא דיבר בשקט, כמעט בלחש, כל מילה נכנסה לנשמתי, בחשיכה, בבית
החרב, הוא לימד אותי את יסודות היהדות, למדנו יחד תורה והוא הסביר לי מהם הערכים
הטובים שאדם צריך תמיד לנהוג לפיהם, הוא הדגיש שוב ושוב את עשרת הדיברות וביקש ממני
למלא כמה שיותר מתרי"ג המצוות, לפעמים התקיימו בינינו ויכוחים. הייתי שואל אותו: "
איפה עכשיו אלוהים? למה הורגים אותנו? במה חטאנו? מה היא אשמתנו שנולדנו יהודים?"
השיחות אתו חיזקו אותי, גם כשתשובותיו לא סיפקו אותי, כמובן שגמלתי לו. הייתי מביא
לו מצרכי מזון: לחם, גבינה, תפוחי אדמה ולפעמים פרות, לא היה להם דבר בבית, נגע
ללבי לראות כיצד ניסו להסתיר את הרעב והעוני.
תוך כדי השיחות בינינו, הוא אמר לי: "אתה תשרוד, אתה תזכה להגיע לארץ שאלוהים נתן
לנו, לארץ שממנה גלינו לפני אלפיים שנה, אתה תשרוד - לב טוב לך", בהתחלה עניתי לו,
שאם אשרוד - אברח רחוק, לקצה העולם, לא אזדהה כיהודי, אחיה ככל הגויים. מספיק לסבול
כיהודי! הוא הביט עליי ואמר: " יש לך סימן היכר, תמיד יזהו אותך כיהודי, אי אפשר
להימלט מהגורל היהודי, לא תוכל לברזה מזהותך, מעצמך. הסבל היהודי טבוע עמוק
בנשמתך".
כאשר דיבר, הקרין הדר וכבוד. השעות אתו היו עבורי שעות יפות ביותר. הזמן עמד מלכת,
הרשע המשתולל נעצר מחוץ לבית המושלג. המלמד שלי נתן לי רגעים של רוגע שנראו כמו
חלום בתוך כל המציאות הנוראה.
באביב 1943, התחילה שוב "אקציה": לפנות בוקר, שמענו יריות וראינו חיילי אס, אס,
רבים מגיעים לגטו במשאיות, מיד כשירדו מהן, התחילו לאסוף את היהודים מתוך הגטו, בין
קלגסי האס. אס. הגרמנים היי גם האוקראינים, שהיו גרועים מחיית. בבית לא היה בונקר,
ולכן אחותי ואני ועוד כמה שכנים התחלנו
לרוץ, לברוח אל מחוץ לעיר. רצנו ורצנו - כשהגענו לנהר המטריפה, התחלנו לחצות אותו
ברגל. המים היו מי קרח, נקיים מאוד. היה ליל ירח, הסתכלתי אחורה וצעקתי לאחותי:
"תראי, רצים אחרינו", אבל היא הרגיעה אותי ואמרה שזה רק הצל שלנו, המשתקף בתוך
המים. כשהגענו לעברו השני של הנהר,
נכנסנו לחצר של תחנת הכוח, שנוהלה בעבר ע"י איז'ו רוניש, בן דודה של אמי.
היה שם בונקר תת-קרקעי, מתחת לרצפת אורוות הסוסים, הריקה כבר מסוסים, זחלנו אחד אחד
לתוך בור עמוק, סגרנו את המכסה מעלינו והמשכנו לזחול לתוך הבונקר עצמו. איז'ו ניצל
ואחרי המלחמה הגיע לארץ והקים משפחה חדשה,
ישבנו בשקט, בלי לזוז, כל היום. לקראת ערב, שמענו פתאום רעש והמולה- הגיעה יחידה של
הצבא הגרמני בעגלות הרתומות לסוסים. את הסוסים הכניסו מיד לאורווה שמעלינו. הפחד פן
יגלו אותנו היה גדולי בקבוצה, הייתה אישה עם פעוט כבן שנתיים - מדי פעם, הילד היה
מתחיל לבכות ואמו הייתה סותמת את פיו עם מגבת שהוא כמעט נחנק ממנה. במשך יומיים
ישבנו כך, בפחד ורעב. אחרי יומיים, למזלנו, הגרמנים עזבו את המקום ונשמנו לרווחה.
כשירד הלילה התחלנו לצאת מהבונקר. לאן יכולנו ללכת? חזרנו העירה, לגטו.
כשהגענו העירה - היה בה שקט פסטורלי, בקושי ראו פה ושם איזה שהוא בן אדם ברחוב,
רצתי מהר לבית, אל החדר שבו היו שני ברווזים שפיטמתי לקראת פסח, אהד בשבילנו ואחד
למכירה, את מלאכת הפיטום למדתי בזמנו מהאיכרים, הייתי שוכב על הארץ, מחזיק את האווז
מתחת לבית השהי, מחזיק לו את הפה, פותח ביד אחת את הפה, ביד השנייה הייתה לי קופסה
קטנה עם תירס, וכל פעם כשפיו היה פתוח, הייתי משחיל לו כמה גרעינים, תמיד היה נהוג
לפני חג הפסה, לפטם ברווז ע"י האכלתו בגרעיני תירס. כך היה בו שומן שהיו שומרים
בצנצנת וגם כמובן בשר לחג. מי שהיה לו ברווז מפוטם כזה, יכול היה לערוך חגיגה של
ממש.
אולי זה משונה - היינו רעבים אז כל הזמן ולא הפסקנו לחשוב על אוכל.
כצאתי את הדר 'הפיטום' שלי פרוץ, בלי הברווזים ובלי מעט התירס. הגרמנים בזזו את
הרכוש היחידי שהיה לי. שכבתי, רעב, בחושך, על הרצפה, הושב - איך משיגים משהו לאכול,
משהו לשתות?
למחרת הלכתי לראות מה שלום המלמד האהוב שלי. התקרבתי לביתו והייתי נרגש מאוד: אולי
ניצל?
כל רבית היה פרוץ, חפצים היו זרוקים על הארץ, המלמד ואשתו כבר לא היו.
פרצתי בבכי וצעקתי: "איפה אתה אלוהים? עם מי אדבר? עם מי אשוחח? ממי אלמד? למה מגיע
גורל כזה לאיש טוב כזה, שלא עשה מימיו שום רע לאף אחד, שנאחז באמונתו באלוהים? למה
אלוהים לא עזרת לו?"
הייתי עצוב מאוד וכעסתי על אלוהים.
