למחרת הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, הניחו הערבים מחסומים בדרך מירושלים לגוש עציון.
עד מהרה, נותקנו לחלוטין משאר המדינה. רק הרים נמצאו סביבנו, נותרנו ללא כל אפשרות
יציאה משם בתחבורה כלשהי. היינו במצור מלא, כל קווי האספקה נותקו. הגיעו אלינו גם
שמועות דרך קצין משטרה אנגלי מחברון שיש תוכניות להתקיף את הגוש.
למרות כל זאת, ניסינו עד כמה שאפשר לנהל חיי שגרה,
יום אחד, יצאתי לשדה רכוב על סוס עם הרובה שלי ועם מחרשה ערבית התלויה על צוואר
הסוס. התחלתי לחרוש, כשאני חשוף וגלוי להר שממול ובקרבה לכפר ערבי. חרשתי כמה
תלמים, ופתאום אני שומע ירייה ומבחין בכדור בודד חולף על פניי. מיד לאחריו, נפתחה
עליי אש מכל הכיוונים. תפשתי מהר את הסוס והמחרשה והורדתי אותם למדרון גבעה,
המוסתרת מעיניהם. תפסתי עמדה ויריתי מספר יריות לכיוון שממנו באה האש. אחר כך,
עליתי על הסוס, תליתי עליי את המחרשה וחזרתי בדהרה למשק. זה היה ה"ספתח", טרם
התפרצותה של מלחמת העצמאות.
במרץ רב, התחלנו לחפור תעלות הגנה מסביב לקיבוץ ולבנות עמדות מכל צדדיו, היו אלה
עמדות שחלשו על דרכי הגישה אלינו. כמו כן, התחלנו לשמור בעמדות גם בלילות, ביום
עבדנו ובלילה עשינו משמרות בנות מספר שעות. כל אחד מאתנו עמד בתורו, לבד בעמדת
השמירה.
גוש עציון שוכן באזור הררי, צחיח ושומם למדי. בכבישים לא נעו מכוניות, משום שהיו
חסומים. שקט פסטורלי שרר מסביב. לפעמים, שמעת דרדור של אבן במורד ההר ואז נדרכת
מיד, אולם, כשהפנית את מבטך לכיוון הרעש והאזנת במשך כמה דקות של מתח התברר, לא
פעם, שזו בסך הכול ארנבת, ארנבת שבקפיצתה הזיזה אבן שהתגלגלה, בהשמיעה קולות מעוררי
חשד, אז, השקט חוזר ללילה ואתה יכול לשמוע אפילו זמזום של זבוב.
קשים במיוחד היו לילות החורף, כשגשם שוטף יורד ואתה עומד עם ה'שינל', מעיל של הצבא
הבריטי, מעיל כבד שכאשר הוא נרטב הוא שוקל 'טון'. כך, שבנוסף לרובה הכבד אתה כורע
תחת מעמסה כבדה. אולם, הייתה לי תחושת שליחות, והכל נראה לי כמובן מאליו.
הכיתה שלנו נשלחה מדי פעם לחסום את התחבורה הערבית בדרכים שבין חברון לירושלים,
כאשר ידענו שעומדת להגיע שיירת אספקה לגוש, התעורר הצורך לחסום את הכביש כדי שהדרך
תהיה פנויה למעבר השיירה. עשינו זאת גם כשהתקבלו התרעות מדאיגות, שכוחות של הלגיון
הערבי הירדני עומדים להישלח לירושלים להתקיף את רמת רחל. אז מיקשנו ופוצצנו גשרים
שעל אם הדרך ואף השבנו מלחמה.
מדי פעם, נערכו התקפות של הלגיון הערבי ושל הכנופיות בחסות הצבא הבריטי. במידה
מסוימת, ניתן היה לכנות זאת כגישושים שנועדו לבדוק את כוח ההתנגדות שלנו. מכל
ההתקפות יצאנו כשידינו על העליונה, ואנו גורמים לערבים אבדות לא מעטות. על פי רוב,
היו נסוגים לאחר שפתחנו עליהם באש חזקה.
יום אחד, קיבלנו פקודה: על הכיתה שלנו לרדת לכביש חברון-ירושלים ולחסום אותו בפני
כל כלי רכב מתקרב. הכוח שלנו הגיע קרוב לכביש, לתעלה, התפרסנו באחד העיקולים שלה.
כל רכב ערבי שהופיע, פתחנו עליו באש כך שמיד חזר בדרך שממנה בא. ארבנו להם במשך יום
שלם, ורק לעת ערב קיבלנו פקודה לחזור למשק.
למחרת בבוקר, כשרובה על כתפי וחרמש בידי פניתי לקצור תלתן בשדה, שנמצא כשלושה
קילומטר מהמשק. בעודי קוצר, שמעתי לפתע יריות מכיוון כפר עציון. רצתי מהר לעבר
"משואות יצחק", כשהגעתי, קיבלתי פקודה לקחת לידיי מרגמת שני אינץ, מספר שניים שלי
היה נתן שסחב את הפגזים, וכך שנינו הגענו לכפר עציון בריצה כשאנו כפופים. התייצבנו
בפני המא"ז שהורה לנו ללכת לגדר המערבית של המשק. שאר הלוחמים תפסו עמדות בכל
הכניסות לגוש.
ברכס ממול, כמאתיים מטר במרחק אווירי מאתנו, ניצבו משוריינים אנגלים שהמטירו אש
תופת על כפר עציון, מיד תפסתי עמדה. אמדתי את המרחק, לפיו כיוונתי את זווית הירייה
ושחררתי כמה פגזים, הפגז הרביעי פגע ברכב משוריין שממנו בצבץ ראש בלונדיני, אנגלי,
יש להניח. מיד, האש השתתקה. כנראה, שמישהו מהתוקפים נפגע מרסיסים והם התחילו לסגת.
האנגלים עזרו אז לערבים במלחמתם נגדנו. הם האמינו שהיישוב היהודי בא"י לא יחזיק
מעמד. עד היום, אינני יודע להסביר כיצד לא פחדתי כלל, כאשר עמדתי בקור רוח אל מול
האש שהמטירו עליי, תוך שאני מסדר לי עמדה טובה לירי הפגזים. למזלנו, ההתקפה הסתיימה
ללא נפגעים מצדנו.
הניסיון להביא לוחמים ואספקה נכשל גם הוא.
בינואר 1948, נשמעה קריאה בקשר: "'הליום' (שמש) מ'מעלה החמישה'". הם הודיעו לנו,
ששלושים וחמישה בחורים בפיקודו של דני מס יצאו מהר-טוב עם נשק ותחמושת כדי לשמש
תגבורת לכוח שלנו בגוש, הם יצאו לפנות ערב, והיו אמורים להגיע לגוש עם שחר. כשבוששו
לבוא, התחלנו להיות מודאגים. חששנו שקרה להם משהו רע בדרך. בצהריים, הכיתה שלנו
קיבלה פקודה לצאת לקראתם באותו התוואי שבו הם היו אמורים להגיע. הלכנו בוואדיות
והתקרבנו לכפרים, חיפשנו אחריהם בכל מקום אפשרי, אבל העלינו חרס בידינו, עם ערב,
חזרנו למשק בתחושה כבדה מאוד. מאוחר יותר הגיעה הידיעה שכולם נהרגו.
למחרת, ב-17.1,48, הביאו האנגלים את גופותיהם בתוך שקים שאותם פרקו ממשאיות, הייתי
נוכח במקום כשעשו זאת. אלה לא היו גופות, אלה היו איברים מבותרים שניכרו בהם סימני
התעללות של חיות טרף. הגופות היו כרותות אוזניים, אף, ידיים, גם האיברים האינטימיים
נחתכו מהן ונזרקו לכלבים. לא אשכח את המחזה הזה כל חיי.
אחר כך, נודע לנו הסיפור המלא: היו אלה ל"ה סטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים,
שניסו להגיע דרך הכפרים הערביים לגוש עציון, הם היו אמורים ללכת בוואדיות על מנת לא
להתגלות, לרוע מזלם, לפנות בוקר נתקלו ברועה ערבי מלווה בעדר הצאן שלו, הם הבחינו
שראה אותם, אולם במקום לקחת אותו אתם או לחסל אותו, הם בחרו לתת לו ללכת. רגשות
הרחמים שלהם הכריעו את גורלם. הרועה רץ לכפר וצעק: "יאהוד בתוך הוואדי!" בתגובה
לכך, תפסו הכפריים את נשקם, רצו אל עומק הוואדי וחיסלו את שלושים וחמישה הלוחמים,
אחד אחד, לאחר קרב קשה וממושך, אז גם התעללו בהם.
כאן, בגוש עציון, קברנו את הגופות המרוסקות בקבר אחים. אחרי מלחמת ששת הימים, עם
שחרור הגוש, הל"ה הועברו לקבורה בהר הרצל, כך גם יתר הללי גוש עציון.
במרכז הגוש, הכשרנו שדה תעופה קטן שמטוס "פייפר" יכול היה לנהות בו. יום אחד, הפתיע
איתנו בביקור אורח נכבד מאוד - היה זה יגאל אלון – המפקד האגדי של הפלמ"ח. הוא ערך
ביקור בזק בכל יישובי הגוש והגיע גם אלינו, ל"משואות יצחק". ישבנו אתו בחדר האוכל
והוא סיפר לנו על המצב בחזיתות השונות והסביר, כיצד הם מתמודדים עם התקפות הערבים
בכל רחבי הארץ.
אנחנו התלוננו שאין לנו מספיק נשק ותחמושת, במיוחד ציינו את העובדה שחסר לנו מקלע
כבד, עמדו לרשותנו רק מקלעים קלים, ביניהם 'ברדה' איטלקי, שאחרי כל צרור שני היה בו
מעצור, יגאל אלון הבטיח לנו שבקרוב תניע אלינו שיירת אספקה, נשק לא הבטיח וגם אמר
לנו במפורש, כי בכל הארץ קיים מחסור גדול בנשק ושאנו צריכים להילחם "עם מה שיש",
אנו חייבים לעצור את הלגיון הערבי בכל מחיר.
קיבלנו את המסר והיינו נחושים לעמוד במשימות שהוטלו עלינו. אף על פי שידענו כי יהיה
קשה ביותר להחזיק מעמד בים שוצף וקוצף של ערבים.
יגאל אלון הרשים אותנו ביותר כאדם וכמפקד, הוא השרה ביטחון על כולנו. אחרי אנשים
כאלה כל אחד מאתנו היה מוכן ללכת, גם מתוך ידיעה שהסיכון גדול, מלחמת השחרור
התאפיינה בעוז רוחם של המפקדים והלוחמים בכל החזיתות.
כך חיינו: עבדנו, שמרנו, לחמנו, האוכל היה במשורה, בגלל הבעיות שנוצרו בדרך אספקת
המזון לגוש. האנשים שהכינו לנו את מזוננו עשו זאת בשום שכל. מעולם, לא היינו רעבים
וגם למדנו להסתפק במועט. פיצוי מה היה לנו בכך שנשמנו בכל יום אוויר הרים צח ונקי.
לאחר כמה ימים, בסוף חודש מרץ, התבשרנו על בואה של שיירת אספקה. נאמר לנו, שעלינו
לאפשר לה לעבור במהירות ולחסום לחלוטין מעבר ערבים בכביש חברון-ירושלים, עם שחר,
יצאנו, לוחמי הכיתה, הקמנו חסימה בכביש ולא הנחנו לשום רכב להתקרב, בשעה 10:00
בערך, שמענו את השאון הרב שהקימו כלי הרכב הנוסעים בכיוון הגוש. אכן, הגיעו עשרות
כלי רכב: אוטובוסים משוריינים ומשאיות עמוסות באספקה מגוונת לכל הגוש. היה חשוב
לפרק את המשאיות מהר, על מנת שיוכלו לחזור מיד לירושלים לפני שהערבים יחסמו את
הכביש.
אותן משאיות עבדו גם על קו תל אביב-ירושלים, הביאו את כל המזון מהשפלה לירושלים כדי
לאפשר לאנשים להחזיק מעמד גם שם, מפקדי השיירה הובילו את השיירה אלינו, לאחר מכן
מיהרו לשוב על עקבותיהם: כאמור, נשקפה להם סכנה, הכנופיות היו עלולות להקים בינתיים
מחסומי אבן רבים, לארוב להם מבעוד מועד ועקב כך להתקיף אותם בקלות.
לצערנו, לא נמנע האסון.
לפנות הבוקר שלמחרת, הגיע אלינו חייל, פצוע ברגלו שנמנה עם מלווי השיירה, הוא עשה
דרכו אלינו במשך הלילה. החייל סיפר לנו לפרטי פרטים על מהלך הקרב שבו הותקפה
השיירה. הכרתי אותו. היה זה פינקוס, שלמד ב"מקווה ישראל" באותה תקופה שבה אני הייתי
שם.
קשה מאוד היה לשמוע את תיאור הקרב: כאשר מכוניות שיירת האספקה התקרבו לעיקולים שליד
ברכות שלמה, הבחינו שהערבים הספיקו להציב על הכביש מחסומים רבים, טרסות רבות של
אבנים. כשהגיעה המשאית הראשונה למחסום, נפתחה עליה אש חזקה ונהג המשאית נפצע קשה.
אחרי פריצת כמה מחסומים נתקעה השיירה. הערבים ירו מכל הכיוונים על המשאיות שנשארו
תקועות במחסומים, הם הרגו רבים מאנשינו שהתבצרו בנבי דניאל, בניין סמוך לכביש.
אחר כך נודע לנו, שעל אף כל הקשיים, חלק מהמשאיות הצליח לפרוץ ולהגיע למשטרת בית
לחם. האנגלים סירבו לצאת לזירת הקרב ולחלץ את הפצועים וההרוגים, רק ביום שלמחרת
הסכימו האנגלים לצאת אל הפצועים, כמובן, שאז לא נותר איש בחיים, בגופות החללים נראו
סימני התעללות ברברית.
היה זה יום עצוב בעבור תושבי ירושלים, מה גם שהמשאיות שהיו צריכות להמשיך ולהביא
אספקה לעיר לא היו יותר בנמצא.
מצב הרוח שלנו היה קודר כשהבנו שיש הרוגים רבים, מקרב אנשי השיירה שנודעה בכינוי
"שיירת נבי דניאל", זאת ועוד, הבנו ששיירות אספקה נוספות לא יוכלו להגיע אלינו לגוש
יותר.
במחלקה של הפלמ"ח בגוש עציון לא נשארו לוחמים רבים. הם היו מפוזרים בין כפר עציון
למנזר הרוסי, ובהתקפות של הערבים נלחמנו אתם כתף אל כתף, המאחזים בגוש היו מאוישים
באנשי פלמ"ח ותושבי הגוש גם יחד.
לוחמי הפלמ"ח היי הבריה נהדרים. תמיד רציתי להידמות להם בחופשיות שבה התנהגו, בקור
הרוח שגילו וביכולתם ללכת לקרב בשקט נפשי, להיות מוכנים לכל קורבן מתוך נחישות
ודבקות במטרה.
רבות סופר על המבצעים של הפלמ"ח, אבל לא די בכך, למעשה, הפלמ"ח הוא שפדה את
ירושלים. חטיבת "הראל", בפיקודו של יצחק רבין ז"ל, ניהלה את הקרבות על הדרך
לירושלים ושמרה על השיירות שהעבירו את מצרכי המזון. היום, ניתן לראות את רכבי
האספקה המשוריינים על שלדידם השרופים לצדי הכביש לירושלים. הכביש היה אז צר מאוד,
דבר שהקל על הכנופיות שהיו אורבות לשיירות מהגבעות, לאורך כל הדרך. כאן, נפלו רבים
שהקריבו את חייהם למען ירושלים. הלחימה נמשכה עד הניצחון, כשירושלים הרעבה ניצלה.
לוחמי הפלמ"ח היו הגיבורים האמתיים של מלחמת השחרור.
היינו בסך הכל כשלוש מאות לוחמים ולוחמות בגוש עציון, אני חייב לציין את עוז רוחן
של הבחורות, הן בלחימה והן בהגשת עזרה ראשונה לפצועים. הייתה אצלנו אחוות לוחמים
כנה ואמיתית, ללא הבדלי מין.
לאחר שהמצור עלינו הלך ונסגר וראינו שאנחנו מנותקים לגמרי, היה זה הזמן לערוך בו
חשבון נפש. חשבנו כי עלינו להילחם בכל כוחותינו ולהיערך לקרב התאבדות, כי לא תהייה
לנו שום דרך לסגת ממנו, היינו אי בודד, קטן, שמסביב לו הרים וכפרים ערביים מפוזרים
בהם למכביר. למרות המצב, רוחנו לא נפלה ולא שרר ייאוש בקרבנו.
בשנים עשר במאי 1945, התחילה המתקפה הכבדה האחרונה על גוש עציון. ההתקפה הונהגה על
ידי הלגיון הירדני שהיו בו ארבעים-חמישים משוריינים, מה גם שהוא פעל בעזרתם של
עשרות אלפי כפריים, שכיסו בגלביות השחורות שלהם את ההרים עד כי כל ההרים מסביב
קיבלו באחת צבע שחור.
כשהתחילה ההתקפה, הורו לכיתה שלנו לרוץ ולתפוס עמדה בגבעת הסלעים, במרכז הגוש. גבעה
זו שלטה על הכניסה לגוש, במיוחד על הכניסה לכפר עציון, שמעון, חברי לכיתה, וכן אני
תפסנו את העמדה הקיצונית ביותר שהייתה קרובה לכביש ושלטה על כל שטח הכניסה.
מימיננו, קרוב לכביש חברון, נמצא "המנזר הרוסי" שהיה מאויש באנשי חי"ש מתל אביב
שבאו לשמש כתגבורת לגוש. אחרי מספר שעות של לחימה עיקשת, התקדמו החיילים הירדניים,
חדרו ל"מנזר הרוסי" ונפתח קרב פנים אל פנים. רבים מלוחמינו נפלו שם, ביניהם המשורר
צבי בן יוסף שכתב את השיר "יש לי כינרת". היא חטף צרור של מקלע ומת במקום, משורר
שמילותיו האחרונות היי: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
נפילת המנזר לידי הערבים העניקה להם יתרון אסטרטגי, נשארה בידינו "הגבעה הצהובה"
מימיננו ששלטה על כביש הגישה לגוש. היה זה הכביש שהסתעף לכפר עציון ולמשואות יצחק,
עין צורים ורבדים. כל האש הכבדה כוונה לעבר העמדה שהוצבה בגבעה הצהובה ולעברנו, אל
גבעת הסלעים.
אחרי יום שבו התנהל קרב קשה, קיבלנו פקודה להגיע לכפר עציון ולפנות את כל הפצועים
מהכפר למשואות יצחק. ראינו שהלגיון רוצה לכבוש תחילה את הכפר שהיה הסמל של כל הגוש,
הכיתה הסתדרה בשורה עורפית ואני קיבלתי פקודה להיות הגשש ומוביל הטור לכפר עציון.
הלכתי קדימה, כשבכל צעד אני מקפיד שלא להשמיע רעש, ולו הזעיר ביותר. בעוד אנו
מתקדמים, ראיתי פתאום מישהו שוכב על הארץ. אותתי לקבוצה לעצור. התקדמתי עוד וראיתי
שעל האדמה שכוב אחד הלוחמים, שנהרג בשער הכניסה לכפר.
נכנסנו לכפר עציון והתחלנו לטפל בשיירת הפצועים, בהם הפצועים קשה שאותם היינו
צריכים לשאת על אלונקות. הפצועים קל יותר הלכו ברגל, בין הפצועים קשה היה אברשה
טמיר, לימים אלוף בצה"ל, שחטף רסיסי פגז בכל חלקי גופו.
לאחר שהפצועים סודרו על גבי אלונקות, התחלנו לנוע חזרה לעבר משואות יצחק, כשאני
מוביל את כל השיירה בשביל שהכרתי היטב, בזמן ההליכה, במרחק של כחמישים מטר מאתנו,
שמעני קולות של ערבים. נזהרנו, אולם למזלנו לא לחמו הערבים באותם הלילות. התחלפנו
בינינו בנשיאת הפצועים קשה - עד הגיענו למשואות יצחק. שם, חיכו לנו האחריות ואנשי
העזרה-הראשונה. הפצועים שוכנו בביתו של אחד החברים שהפך לבית חולים זמני.
קיבלנו פקודה לחזור מהר ולתפוס את גבעת הסלעים כדי לבלום את התקדמות הלגיון הערבי
והכנופיות.
עם שחר, התחילו שוב הקרבות וגם ה"גבעה הצהובה" נפלה, המגנים לא יכלו להחזיק מעמד
בפני הכוחות הגדולים ותחת האש הכבדה שהומטרה עליהם, ייתכן גם, שנגמרה להם התחמושת.
הלוחמים שנותרו נסוגו למשואות יצחק. אחרי ש"הגבעה הצהובה" נכבשה, כל כוח האש כוון
אלינו. למעשה, גבעת הסלעים היוותה את המחסום האחרון לפני הכניסה לכפר.
לפתע, הבחנתי בשיירה של כארבעים רכבים משוריינים מתקדמת לעברנו משני צדדים: מימין,
בגבעה שבה המנזר הרוסי, מסתדרים אנשי הלגיון להסתערות, בשורה חזיתית גדולה, היה זה
סימן לתחילת המתקפה, קשה לדמיין מחזה כזה, כוחות אדירים מבקשים להסתער עליך, בעוד
אתה שוכב מולם בעמדה קטנה. משמאל, התחילה להתקדם שיירת הלגיון לעברנו. התחלתי
לירות, אולם רק במטרות קרובות. כשאתה יורה על חיילי האויב המתקדמים מולך, יש סבירות
גבוהה שבכוחו של כדור אחד בנשק לפגוע במספר אנשים, היו לי כמה כדורים חודרי שריון,
וכשהמשוריין הראשון התחיל לפנות בעיקול הכביש אל הכניסה
לכפר עציון - קלעתי בצמיג הקדמי של הרכב המשוריין. הרכב נשאר תקוע בסיבוב, כך שלא
הייתה כל אפשרות לעקוף אותו, משום שמשני צדי הדרך היו סלעים גדולים. כך נעצרה כל
השיירה.
בינתיים, הכוחות הרגליים התקרבי אלינו ונעצרו במרחק של עשרים מטר מאתנו, במורד גבעת
הסלעים. מיד זרקתי שני רימונים לכיוון שלהם. כנראה, שרבים מהם נפצעו או נהרגו, הם
התחילו לסגת בעוד שמעון ואני יורים ויורים בהם ללא הפוגה. הרובה הלך ורתח מחום, כדי
להימנע מכוויות החזקתי אותו בעזרת כובע גרב ויריתי את הכדורים האחרונים עד שהתחמושת
אזלה.
עברתי רדיפות וסכנות כה רבות בחיים ונאבקתי לשרוד, אולם משמעות מיוחדת נתתי ללחימה
בגוש עציון. פה ידעתי שאני נלחם למען מטרה קדושה, לא סתם למען חיי שלי. אחד הדברים
המופלאים הוא שברגעי הסכנה הגדולים ביותר אינך חושב על כך שאתה עלול למות, אלא כיצד
לחסל את האויב תוך שאתה שומר על קור רוח ולא נתפס לבהלה.
ברגעי הקרב הקשים, בעוד שהפגזים מתנפצים על הסלעים הגדולים ואלפי כדורים נורים
עליך, עוברת בראשך מחשבה אחת: הקנאה שלאויב יש תחמושת בלתי מוגבלת בעוד אתה יורה בו
רק כדורים בודדים.
היו ניסיונות להגיע אלינו מכיוון משואות יצחק כדי להביא לנו תחמושת, ואכן הצליחו
להביא לני כמה כדורים. אבל תוך שעתיים גם אלו נגמרו. פתאום צץ בשמיים מטוס פייפר
קטן שניסה להצניח לנו תחמושת, אבל ברגע שהיא הופיע, נפתחה לעברו אש תופת מכל עבר
והוא נאלץ להישאר גבוה באוויר, כשהשליך את מטען התחמושת, הגיע כולו לידי הערבים.
בשלושה עשר במאי, אחר הצהריים, כשרק כדור אחד נשאר לי, קיבלנו פקודה לסגת למשואות
יצחק. כזכור, היינו בפסגת הגבעה והיינו צריכים לרדת במדרון, כי הקיבוץ שכן נמוך
ייתר. אחד מחבריי, אליעזר, קם - ומיד קיבל צרור כדורים ונפצע באוזן. החלטתי לרדת
בגלגול כשהרובה נמצא בין רגליי. אני מתגלגל מהגבעה כמי שלימדוני, ומגיע למטה כשאני
שרוט וחבול.
הגענו למשק תשושים מיומיים של קרבות קשים וטרוטי שינה. אולם, לא היה זמן לחשוב על
העייפות. תגברנו מיד את העמדות של הקיבוץ ונערכנו לקרב האחרון, "קרב מצדה", ידענו
שלא נותרה לנו בררה אחרת. שמעתי מאחורי העמדה את החברים ממקשים את ביתני בית החולים
הארעי, כדי שאם, הלילה, נעמוד במצב שבו נהיה חסרי אונים כנגדם, בית החולים על
הפצועים שבתוכו יתפוצץ. עשינו זאת ולו רק כדי שלא יפלו הפצועים לידי הערבים,
שבוודאי יענו ויחסלו אותם.
לאחר שעזבנו את גבעת הסלעים, פתחו הערבים במתקפה מרוכזת והסתערו על כפר עציון.
הגיעו אלינו, למשואות, שני פצועים, שזחלו במשך הלילה, אחד מהם סיפר לנו על הקרב: עם
תחילת ההסתערות, נפל מפקד הגוש, מוש, שהיה לוחם ומפקד נועז - גיבור מלחמה. הנשארים,
הפצועים, החליטו לצאת לקראת חיילי הלגיון עם דגלים לבנים לאות כניעה, אבל הלגיונרים
לא כיבדו את הדגלים הלבנים ושחטו את האנשים שנשאו אותם. הם הדרו לתוך כפר עציון
ועברו מבית לבית, מעמדה לעמדה. נערך קרב פנים אל פנים והם טבחו בלוחמים שנותרו.
הסיפור הזה חיזק את דעתנו שנלחמים עד הכדור האחרון ולא נכנעים. אני אישית, הייתי
שלם ביותר עם המחשבה שאולי זהו הקרב האחרון של חיי, אבל, לפחות אני מגשים חלום ואת
הצוואה של המלמד שלי, בהגנתי על ירושלים ובתרומתי הצנועה לתקומת ישראל.
יתכן שהיום יישמע הדבר כקלישאה, אבל אז עבר בעיני רוחי המשפט הבא שהאמנתי בו בכל
לבי: "טוב למות בעד ארצנו".
הבטריות התרוקנו, והקשר האלחוטי שלנו נותק, נשאר לנו רק קשר האיתות עם קיבוץ מעלה
החמישה, בקשר האיתות הודיעו לני שמתנהל משא ימתן בין בן-גוריון למלך עבדאללה על
הליכתנו לשבי. הפיקוד שלנו התנגד לכניעה הזו משום הניסיון המר, מנת חלקו של לוחמי
כפר עציון.
בינתיים, נמשכו ההכנות לקרב האחרון, באווירה קשה ביותר ובהחלטה נחושה להילחם עד
הסוף המר. בחוץ היה שקט פסטורלי, גם אצלנו שררה מין שלווה, לא נכנסנו לפאניקה
והיינו מוכנים לכל.
פסח אנדרמן
