ההתרגשות הייתה גדולה בדרך ל"משואות יצחק" שבגוש עציון. הגעתי לרגע שבו הגשמתי את
החלום שלי - להיות עובד אדמה בארץ ישראל, לכבוש את השממה, להיאחז בקרקע ולהעמיק את
שורשינו ביישוב ההר.
לא היינו הראשונים לעלות אל הגוש כדי ליישבו. בעבר הלא-רחוק, אנשים פרטיים רכשו
מידי זקני העדה המוסלמים, השיחים, קרקעות באזור. כך עשו גם חברות כמו "זיכרון דוד",
ב-1927 וב-1934. השיחים קיבלו בתמורה גם אפשרות העסקה בבניית בתי ספר בכפרים. בדרך
זו, אמנם יצירת התיישבות של ממש נכשלה, אולם הקרקעות נשארו בבעלות יהודית.
האוכלוסייה המקומית הפגינה עוינות כלפי יהודים במשך דורות רבים. בדרכים שונות, תמיד
הקשו הערבים על ניסיונותיהם של יהודים ליישב את ההרים שמסביב לירושלים. אולם, לאבות
ההתיישבות כמו בן גוריון ומר וויץ היה חזון ויכולת ביצוע, הם הבינו כבר אז את
החשיבות האסטרטגית של עטיפת .ירושלים ביישובים יהודים, לשם שליטה על דרכי הגישה
והעורקים הראשיים בכניסה לירושלים, ברור היה שהמשימה תהיה קשה מבחינת כלכלית, יהיה
קשה גם לקיים פיזית את התושבים, לפתח חקלאות ללא מקורות מים, הרי זה עניין מסובך
ביותר, בשטח נמצאו רק בארות קטנות שאגרו את מימי החורף - הן כמובן לא הספיקו להשקיה
משמעותית.
אף על פי כן, נמצאו החלוצים הראשונים שהיו מוכנים למאמץ ולהקרבה עצמית ללא גבול על
מנת להשיג את המטרה הקדושה.
הגרעין הראשון שהתארגן לעלייה ל"כפר עציון" התארגן בלבוב (למברג) שבגליציה. לא רחוק
מבוצ'אץ', עיר הולדתי, אחי לונק ז"ל למד באוניברסיטה בלמברג, כפי שסיפרתי, והרבה
לתארה במכתביו. התארגנויות ציוניות רבות ששמו להן למטרה לעלות לא"י, נוצרו
באוקראינה, מקום שבו התרחשו פוגרומים רבים, אולי יש קשר בין הדברים.
בשנת 1940, פרסמו הבריטים את "חוק הקרקעות" הידוע לשמצה, החוק אסר על יהודים לרכוש
קרקעות בתחומי א"י, בין השאר-באזור חברון, בית לחם ובסביבות ירושלים.
למרות זאת, "קרן קיימת לישראל" עשתה מאמצים ניכרים לרכוש קרקעות אף במקומות
האסורים. התנועה הקיבוצית הדתית ותנועת "השומר הצעיר" גם הם נטלו חלק במשימת השליטה
על הקרקעות, כשהחליטו ליישב את האזור. כך קמו בתחילת שנות הארבעים שלושה קיבוצים של
"הקיבוץ הדתי" - בתחילה "כפר עציון", אחר כך "משואות יצחק" ו"עין צורים", "השומר
הצעיר" הקים את הקיבוץ "רבדים".
האזור המכונה "גוש עציון", הוא אותה כברת הדרך שבין ירושלים עיר הקודש לחברון, עיר
האבות, שאפשר לומר שהיא גם ערש האומה, ההר שימש במה למרבית ההתרחשויות ההיסטוריות
שקשרו בין העם לאדמתו כאן, כאן, הלכו אברהם ויצחק שלושה ימים אל הר המוריה, שם גם
נעקד יצחק, באלוני ממרא, נטה אברהם אוהלו ותקע יתד ראשון של קבע באדמות הארץ. בממרא,
נכרתה הברית בין הבתרים שבין אברהם לאלוהים.
מעשה הקניין הראשון של רכישת קרקע בארץ ישראל היה כשרכש אברהם את מערת המכפלה והשדה
הסמוך לה. שבט יהודה זכה להתנחל באזור זה ולרשת אותו. כורמים ויוגבים נשארו בהר אף
לאחר גלות יהודה וחורבן בית ראשון. רצף של יישוב יהודי נשמר בהר חברון, זמן רב לאחר
גלות עשרת השבטים,
ניתן לראות באזור, יישובים ערביים הנושאים שמות בעלי צליל עברי, אלו שמות משובשים
משהו של ערי נחלת שבט יהודה. בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בסביבה נתגלו שרידי
עתיקות המעידים על יישום יהודי פורח שהיה פה בתקופות שונות.
לפנות ערב, הגענו לשערי "משואות יצחק". הקיבוץ שכן "בין הרים ובין סלעים", כמאמר
השיר. הנוף היה מדהים, מרחוק, ראינו כמה כפרים ערביים. המשק הוקף בגופי תאורה וגדר
תיל, זו האחרונה הזכירה לי מקומות ואירועים לא נעימים. ידענו כבר, כאמור, שהאזור
הוא לא 'סימפטי' להתיישבות: ניסיונות התיישבות קודמים נכשלו כתוצאה מקשיי הסתגלות
לאזור הררי, ללא מים וללא מקורות פרנסה, בנוסף לכך, היו ההתנכלויות מצד ערביי
הסביבה שהתקיפו את המתיישבים היהודים,
בקיבוץ הקטן היו מספר בתי אבן ובעיקר צריפים, החברים קיבלו אותנו יפה מאוד, הנחנו
את חפצינו המועטים בחדרים שנועדו לנו והגענו לחדר האוכל, שהיה מקושט לכבודנו, לאחר
ארוחה דשנה, מזכיר המשק בירך אותנו על הצטרפותנו לקיבוץ ולמפעל ההתיישבות הציוני.
למחרת בבוקר, התייצבנו במחסן הבגדים, קיבלנו בגדי עבודה והלכנו ישר ל"סידור עבודה",
הוצבתי על יד מכונה שגרסה אבנים שהיו כאן בשפע, והפכה אותן לחצץ. "מכונת הדבש" קראו
לה, היינו משליכים את האבנים למכונה, ושתי כפות מתכת עבות היו מפוררות את האבנים.
המכונה הופעלה ע"י מנוע דיזל קטן שאותו הנענו באמצעות ידית, הידית הייתה מסובבת
גלגל-תנופה: המכונה החלה לעבוד, תוך שהיא משמיעה קול רעש אדיר. באחת הפעמים שעבדתי
שם, עברתי אירוע לא נעים. תוך כדי זריקת האבנים למיכל, נתפש שרוול חולצתי במכונה.
למזלי, היה לי מספיק כוח להשתחרר מהשרוול, שנקרע ונבלע במכונה. לרגע, דמיינתי שידי
עוברת תהליך דומה והצטמררתי.
המקרה המפחיד הזה לימד אותי לקח חשוב - יכולתי לאבד יד בקלות, על כן עליי להיות
זהיר יותר.
לאחר מספר ימים, קיבלתי "סידור עבודה" אחר: לאחר שפוצצנו סלעים להכשרת הקרקע, הורו
לי לרתום פרד למזחלת ברזל ולהוביל עליה את האבנים שנשארו בשטח. גלגלנו והובלנו
סלעים ששקלו טונות וכך הכשרנו את האדמה, לאט, לאט, מטר אחר מטר, הוכשרה הקרקע
לנטיעת מטע תפוחים, היינו בונים טרסות במדרון, כפי שעשו הפלאחים הערביים שבסביבה,
כך, נוצרו לנו חלקות אדמה קטנות הראויות לעיבוד חקלאי, הפרד היה פראי מאוד ולא כל
אחד הצליח להשתלט עליו - הוא היה קופץ, בועט ומסרב לזוז, כדרכם של פרדים עקשניים.
המיומנות שרכשתי בחוץ לארץ, בעבודתי שם עם בעלי חיים, עזרה לי להשתלט עליו.
אחרי יום עבודה מפרך כזה חזרנו למשק, אני הייתי הולך היישר אל חדר האוכל, על השולחן
היה מוכן לחם פרוס, ריבה מהולה במים (לשם חיסכון) ותה ללא סוכר, הייתי מתיישב
ואוכל, התיאבון, מהאוויר הצח והעבודה המפרכת עד כדי כך היה גדול שיכולתי לחסל עשר
עד שתים-עשרה פרוסות לחם (הייתי אז רזה ביותר). טעם הלחם היה לי כטעם הלווייתן בגן
עדן או כטעמו של המן במדבר.
העבודה הזו הייתה 'חלוצית' מאוד : לפוצץ סלעים, לבנות טרסות, ליצור אדמה! הייתי גאה
בה ביותר, היה בה משום יצירת יש מאין.
מחדר האוכל הלכתי לחדרי, כשאני כולי לבן מאבק האבנים. לקחתי מגבת ונכנסתי למקלחת
הציבורית: המים היו קרים, אבל הדבר לא הפריע לי כלל ליהנות מהרחצה.
ליהנות מהרחצה.
קיבוץ "משואות יצחק" עלה על הקרקע בשנת .1942. המייסדים, היו חבר'ה דתיים מצ'כיה
והונגריה וגם כמה מילידי הארץ. הם היו חלוצים אמתיים ושימשו לנו דוגמה נפלאה. ראינו
אנשים שהיו מוכנים להשקיע את כל נשמתם כדי ליצור משק מפותה ומבוסס. שאבנו מהם עידוד
וכוח וכך גם אנו נרתמנו למשימה.
העבידה בקיבוץ הייתה קשה, אבל עשינו אותה באהבה ומסירות רבה. במשק היו רפת, פרות
ומספר קטן של לולי תרנגולות. נוכחנו על בשרנו עד כמה קשה להתפרנס באזור זה מגידולי
חקלאית ועד כמה גדול היה המחסור במים.
בשעות הפנאי, התקיימו חוגים שונים. כל אחד מאתנו בחר לו את הנושא שעניין אותו. הרוב
השתתפו בשיעורי גמרא ותלמוד.
קבוצתנו הגיעה לגוש עציון ב-1947, שנה קריטית במאבקה של ישראל לעצמאות, האווירה
בארץ הייתה מתוחה, ואנו חשנו במתח עוד יותר, כיוון שהיינו מוקפים בכפרים ערביים
עוינים. מיד עם בואי ל"משואות", צורפתי לכיתת הפל"מ (פלוגות מקומיות) של המשק.
התחלנו להתאמן במרץ. קיבלתי רובה קנדי ישן וכבד שרחשתי לו אהבה רבה. אפשר היה
באמצעותו לכוון את הירי למטרה באופן מדויק ביותר. קיבלתי גם 'שינל' ונעלי 'קרפ'
גבוהות והנה אני חייל, הייתי הצעיר שבחבורה ומעיל הנוטרים היה גדול עליי, הוא דמה
למדים
של המשטרה האנגלית, אני הרגשתי איש חשוב.
האימונים היו אינטנסיביים - הלכנו בהרים והתקרבנו לכפרים הערביים, שהיו ידועים
לשמצה עוד מהפרעות של שנת 1929, המפקדים שלנו הדגישו במיוחד את אימוני א"ש הלילה,
חשוב מאיד היה להתמצא בכל השבילים ולהכיר היטב את הוואדיות מסביב ובכלל את דרכי
הגישה לכפרים הערביים, החשיבות נבעה מכך שתוכננו פעולות תגמול כנגד הכפרים שיצאו
בהתקפות על "משואות יצחק" או על עובדי הכשרת הקרקע מסביב ליישוב. המדריכים היו
מביאים אותנו למרחק של כמה קילומטרים מהקיבוץ ומפזרים אותנו בשטח. היינו צריכים
לחזור משם, אחד אחד, אל מקום המפגש, הלכנו לאור הכוכבים, כשאנו נעזרים בכוכב הצפון
והעגלה המפורסמת, חצינו שדות והרים, טיפסנו, החלקנו, זחלנו. הדרך הייתה קשה, מלאת
מכשולים - אבנים וצמחים שרטו את הרגליים. אולם, דבר לא הרתיע אותנו.
בגוש עציון. נובמבר 1947
מפקד הכיתה שלי היה זאב יהודאי והמא"ז -מוסה יעקובוביץ'. מוסה היה מופיע אצלנו בזמן
האימונים, לוקה תת-מקלע סטן ויורה לנו בין הרגליים כדורים חיים בזמן שאנחנו
מסתערים, בהפסקות, הייתי מתאמן בקליעה למטרה בבקבוקים עד שנהייתי לצלף של ממש.
הכיתה שלנו הייתה מיועדת לנוע בכל הגוש, בכל מקום שהיו צריכים לפעול בו במהירות
ולהחזיר אש לתוקפים. נחשבנו כתגבורת לכוחות הפועלים, שיכולה גם לחסום כבישים אם
צריך. האימונים שלנו היו מפרכים והתנהלו ברצינות רבה. המטרה הייתה לבנות כוח קטן,
מיומן ככל האפשר, בעל יכולת להגיב באש חזקה.
המשכנו בחיינו השגרתיים, עבודה ואימונים.
בעשרים ותשיעי לנובמבר 1947, הקשבנו בדריכות לרדיו, לשידור הישיר מניו-יורק, מבניין
"ארגון האומות המאוחדות", עצרת האו"ם הצביעה על הצעת ההלטה על הקמת המדינה היהודית.
צהלנו עם כל yes ופנינו נפלו עם כל סח. בסופה של ההצבעה, התקבלה ההחלטה על הקמת
המדינה היהודית, יחד עם כל היישוב בארץ ישראל, קיבלנו את התוצאות בשמחה גדולה,
רקדנו ושרנו עד אור הבוקר, על השמחה לא העיבה הידיעה שלפי המלצת האו"ם, גוש עציון
היה אמור להימצא בחלק הערבי של פלשתינה דאז.
רק למחרת, התחלנו לדאוג לבאות.
פסח אנדרמן
