לאחר שיט שליו ורגוע שנמשך כמה ימים, הלכנו והתקרבנו אל נמל חיפה, היה זה ערב,
המראה שלפנינו היה מדהים. אורות הבתים שעל הר הכרמל נצנצו, האניות שלידינו כמו
נלקחו מספרי אגדות. הכול היה יפה, חשנו שסוף סוף הגענו לחוף המבטחים שעליו חלמנו
שנים כה רבות.
עם שחר, קמנו והתלבשנו. נמסר לנו, שלאנגלים כבר נודע שבאנייה נמצאים מספר ילדים
"בלתי לגליים". מסתבר, שהקפטן הרומני דיווח להם על כך.
האנגלים עמדו לעלות על האנייה ולהוריד אותנו, נאמר לנו שיבואו אנשי ה"הגנה" שיעזרו
לנו לחמוק ממנה ולא ליפול לידי האנגלים. היה עלינו ללבוש מכנסי חקי קצרים וכובעי
טמבל כדי שנוכל להתחזות לעובדי נמל.
לאהד שקיבלנו את הבגדים, התייצבנו על הסיפון ועזרנו בשינוע המטען שהאנייה נשאה. חבר
"ההגנה" שעמד על יד הכבל המשתלשל, הורה לנו להתיישב על המטען, כך המנוף יוריד אותנו
למטה מבלי שיבחינו בנו.
אחרי שהנער הראשון ירד בדרך זו, האנגלים קלטו במה מדובר. המשימה נכשלה באחת, בעוד
אנו תוהים כיצד לפעול, אנו מבחינים בהמוני שוטרים אנגליים על הסיפון. בהתאם להוראות
שקיבלנו, ברחנו מהם והתרכזנו כולנו בתא אחד, הסתגרנו בתא וסירבנו לצאת. ישבנו
צפופים, צמודים זה לזה והתחלנו לשיר משירי ארץ ישראל, פיזמנו שוב ושוב את "הבאנו
שלום עליכם".
לפנות ערב, הגיע מישהו מטעם "ההגנה", הודיע לנו שהאנגלים החליטו לקחת אותנו למחנה
עתלית ושעלינו להישמע להוראותיהם. אפשרות להתנגדות לא הועלתה כלל.
ירדנו מהאנייה בצורה מסודרת, אחר כך, העלו אותנו על משאית שהביאה אותנו למחנה
עתלית, שליד חיפה, התחושה הייתה קשה, דבר אהד ניחם אותנו - לא נשקפה סכנה לחיינו.
תוך זמן קצר, התארגנו במחנה עתלית. כעת, למדנו את העברית ברמה גבוהה יותר. כזכור,
כבר ברומניה, במשך החודשים ששהינו שם, למדני עברית. בדרך זו, כל אחד מאתנו ידע
והבין פחות או יותר שמדברים אליו. עסקנו בענפי ספורט שונים ככדורגל וכדורסל. השמירה
עלינו הייתה הדוקה באופן מיוחד, משום שכמה חודשים לפני שהגענו בוצעה שם פעולה של
הפלמ"ח (אנשיו פרצו למחנה ושחררו עולים שהיו אסורים שם).
הובטח לנו שישחררו אותנו בזמן הקרוב. אכן, אחרי כמה שבועות הודיעו לנו על השחרור,
אין לי מושג כיצד הדבר הוסדר. על כל פנים, השמחה הייתה רבה.
לאחר השחרור שלנו, הפסיקו האנגלים לכלוא מעפיל.ם במהנה עתלית, והגלו את כל העולים
הלא חוקיים מחופי א"י לקפריסין. זו הייתה פעולה אכזרית שלוותה בהתנהגות ברוטאלית.
שמו את ניצולי השואה מאחורי גדרות תיל, בדרך זו החיו מחדש בנפשם את הוויית מחנות
המוות. תחושות החופש והחירות שליוו אותם עם השחרור בתום מלחמת העולם השנייה, נעלמו
כלא היו, אלו הם בעצם אותם "ג'נטלמנים" שמטיפים לנו מוסר עכשיו, כשאנו מנסים להגן
על עצמנו מפני הרוצחים האכזריים שרוצים להשמידנו.
לאחר השחרור, הגיעה למחנה עתלית משאית של הסוכנות, עלינו עליה והתחלנו לנסוע, לא
היה לנו מושג לאן פנינו מועדות. בדרך, חלפו לנגד עינינו נופים ארץ-ישראליים שפרטו
על נימים דקים ונסתרים בלבנו. באמצע המסע, עצרנו בקיבוץ מעגן מיכאל. מההגנה נמסר
לנו, שהאנגלים מבצעים בקיבוץ חיפוש אחר נשק המוסתר בקיבוץ, לכן הוטל עלינו לשבש את
החיפוש ככל האפשר, על פי ההוראות שקיבלנו, ירדנו מהמשאית והתחלנו לרוץ בחצר הקיבוץ
ממקום למקום, כך מצאנו את עצמנו מעורבים בפעולה הראשונה מטעם "ההגנה".
עם ערב, עלינו חזרה למשאית, מותשים מהריצות הלוך ושוב, ונסענו לכיוון בית הספר
החקלאי במגדיאל, כאשר הגענו לחצר בית הספר, קיבלו את פנינו בשירה וריקודים,
לשמחתנו, פגשנו שם חלק מהחברים שלנו מרומניה, התכנסנו בחדר האוכל, והוגשה לנו ארוחת
ערב כיד המלך.
במגדיאל, התברר לנו שהקבוצה שלנו הועברה בינתיים לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל",
כמובן שגם אנו ביקשנו להצטרף לחברינו, לאלו שעלו לארץ בצורה "לגלית", ואכן, לאחר
כמה שבועות צורפנו לקבוצה שלנו ב"מקווה ישראל", החברים סיפרו לנו על היקלטותם בבית
הספר, אולי משום שכולנו היינו למודי סבל, התגבשו להם יחסי אחווה וידידות בין חברי
הקבוצה: ברגעי צער, כל אחד מאתנו נשא בקרבו סיפור קשה של הישרדות, ברגעים של שמחה,
יכולנו להיסחף בה כולנו, היינו זקוקים לרגעים אלה.
זה אולי ייראה משונה, אבל איני זוכר שום מריבות בין הנערים והנערות, שררה בינינו
סובלנית למופת והבנה הדדית, הייתה רגישות רבה שלא לפגוע אחד בשני ולא להעליב. ידענו
לקבל איש את רעהו על כל מעלותיו וחסרונותיו, בכך, קיימנו את אחת המצוות החשובות
ביותר ביהדות - "ואהבת לרעך כמוך". כאשר חברי הקבוצה הבחינו שלמישהו אבד מצב הרוח
לפתע, הם התעניינו בו, עודדו ואמרו איזו מילה טובה, היו לכולם את הרגעים שבהם הם
נזכרו בבית שהשאירו בניכר ובהורים. תמיד נשאלה השאלה "למה ההורים אינם אתנו?" -
מחשבות שכאלה תמיד עברו במוחותינו, מחשבה שהייתה משתקפת בהבעות הפנים של החברים
ובשתיקות הפתאומיות שלהם.
ב"מקווה ישראל" כאילו נולדתי מחדש, חסרו לי אותן שנים של גיל ההתבגרות, שבהן מעוצבת
נשמתו של הנער. הרי חייתי כחיה נרדפת, ללא צלם אנוש, ללא תקווה וללא עתיד, ללא בית,
ללא הורים, ללא חום ואהבה - דברים שכל ילד נורמלי מקבל כמובנים מאליהם. חסרו לי גם
שנות בית הספר שבהן רוכשים את השכלת היסוד, שנים שאותן עברתי בגטו ובנדודיי בכפרים.
כאן, ב"מקווה ישראל", נפתח פרק שונה בחיי, זו הייתה מהפכה נפשית, פיזית ורוחנית. פה
הקנו לי את הערכים היפים של אהבת הארץ, תורה ועבודה וכאמור גם את "ואהבת לרעך
כמוך". פה קיבלתי מחדש טעם לחיים, וספגתי את חלום הקמת מדינה חופשית לעם היהודי, את
חזון הקמת הקיבוץ ומיזוג הגלויות. אלו היו הערכים החינוכיים שעליהם גדלתי. בבית
הספר החקלאי "מקווה ישראל" היה אז צוות מורים נפלא לכל המקצועות, ציות זה טרח
והשתדל להקנות לנו את מרב ההשכלה בכל התחומים בשילוב הנחלת ערכי היהדות ואהבת
הזולת.
התלמידים כאן נחלקו לשני סקטורים: 'דתי' ו'חופשי', הילדים שנחשבו דתיים למדו את כל
המקצועות בשימת דגש מיוחדת על לימודי היהדות, החלוקה לסקטורים נעשתה במידה רבה
באופן שרירותי, התלמידים סווגו כ'דתיים', לאו דווקא לפי אמונותיהם או לפי אורח
החיים שניהלו בבתיהם. הכיתה שלנו השתייכה לסקטור ה'דתי' - כל שבת, היו המדריכים
מעבירים לנו שיעור על "פרשת השבוע", על כל פירושיה הנלווים. אהבתי מאיד את השיעור
הזה, כי הייתי צמא לערכים שספגתי פעם ושחסרו לי במשך שנים. נזכרתי גם, כמובן,
במלמדי הנערץ,
מדי פעם, הגיע אלינו בשבתות פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. בין השאר, הוא שוחח אתנו על
נושאי 'דת ומדינה'. הרצאות אלו זכורות לי במיוהד, היה זה בתחילת 1946, טרם הקמת
המדינה. היה זה נושא חשוב מאוד לגבי אנשים דתיים וחילוניים כאחד, כולנו תהינו אז,
איזה צביון יהודי תישא המדינה שתקום. הוצגה
השאלה - האם ההלכה תקבע את אורח החיים של כל אזרח באשר הוא, דתי או חילוני, ואם כן
באיזו מידה ייקבע עבורו אורח חיים זה. ליבוביץ' צדק מאוד, לטעמי, בהטיפו להפרדת הדת
מהמדינה. חבל שהמנהיגים, דאז, לא הפכו את השקפתו זו הלכה למעשה, אולי אז היינו
נראים קצת אחרת, שכן, חברי כנסת דתיים במדינה משפיעים על צביונה הלאימי של מדינת
ישראל יתר על המידה. כתוצאה מכך, נוצרו בארץ פערים ושנאות בחיי החברה בארץ.
אמנם, בזמן היותי בשואה הפסקתי להאמין באלוהים, כעסתי עליו. לא יכולתי להבין איך
הוא מסתכל מלמעלה, ריאה את שמעוללים ליהודים ואינו מושיע. למרות זאת, כשצורפתי
לסקטור הדתי ב'מקווה' לא התקוממתי ולא התרסתי. ראיתי בכך מעין הזדמנות לשוב
לבית-אבא, שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי להשלים חלק מלימודי היהדות שהפסדתי בזמן
המלחמה. היום, אני מאמין שיש איזה שהוא כוח עליון ואלוהים נמצא בלב כל האנשים,
במיוחד כשמעשיהם טובים לבריות וכשידם מושטת לזולת. אינני מאמין באלוהים של הדת, יחד
עם זאת אינני אפיקורס בהגדרתי המבקש לצאת כנגד הדת.
במשך השבוע, היינו עובדים חצי יום ולומדים חצי יום. הקבוצה שלנו הייתה עדיין
בהנהלתי של ד"ר ברטלר ז"ל (שליווה אותנו עוד מ'בניאסה' ובוקרשט ברומניה והכין איתנו
לקראת העלייה ארצה). ההרגשה הייתה נפלאה: הנה אני אדם חופשי, ללא מורא, לא חי בצלם
של המרצחים שאורבים לי בכל פינה, הייתי צמא ללמוד ונהניתי מאוד מתחושת החירות אחרי
כל הזמן הזה שהייתי יצור נרדף רק בשל עובדת היותי יהודי.
דבר אחד העיב על אושרי הגדול ב"מקווה ישראל", זמן קצר לאחר בואי לשם, בטרם הספקתי
להתאקלם במקום, התחלתי לסבול מכאבי ראש חזקים מאוד, כנראה מיגרנה כלשהי. עיקר הסבל
שלי התרכז בשעות הבוקר, כמה וכמה פעמים נאלצתי לעזוב את הכיתה באמצע הלימודים, כי
לא יכולתי לעמוד בעצמת הכאב, הלכתי לגן הבוטני, התיישבתי על ספסל והייתי מתבונן
במשך שעות בצמחים היפים שמסביבי עד שהוקל לי. הכאבים היו בעיקר באזור המצח, ביקרתי
לעיתים תכופות במרפאה, אך כל תרופה שלקחתי לא הביאה לי מזור, אפילו נשלחתי לעשות
צילומי-ראש, אך גם שם לא גילו דבר. שיערתי שהדבר קשור לפציעה שלי, לכדור הדומדום
שהאוקראינים פילחו בו את ראשי. רסיס גדול של התרמיל נשאר במצחי עד הרגע שבו הוצאתי
אותו ממני.
עד היום, נשארה לי בליטה גדולה במצח והמקום רגיש למגע. פעמים רבות נשאלתי מה יש לי
שם והאם נפצעתי במלחמה. תמיד עניתי שקיבלתי מכה, מעולם לא גיליתי את האמת ומעולם לא
סיפרתי מה גרם לבליטה, אפילו לא למשפחתי.
ככלל, בעת שהותי ב"מקווה" ובשנים שלאחר מכן, כמעט לא דיברתי על מה שעבר עליי. הייתי
נחוש שלא לספר על האירועים המחרידים שחוויתי על בשרי, לא הייתי מסוגל לשתף בכך
אחרים והתעלמתי מכל השאלות. לא רציתי שירחמו עליי, ולו לרגע, אמרתי לעצמי שוב ושוב
שפניי לעתיד, קברתי את העבר עמוק בנשמתי.
ביושבי בגן הבוטני של "מקווה", תמיד חזר אליי המחזה שאני שוכב על האדמה, שלולית דם
גדולה מסביב לראשי והאוקראינים צוחקים, אבל כשהבטתי לכל העברים וראיתי עצים וצמחים
ופרפרים, חזרתי לעצמי, לכאן ועכשיו. ניחמתי את עצמי, הרי אני בן חורין ויושב בארצי.
במהלך השבוע, הייתי מחכה בכיליון עיניים לימי שישי בערב. אחרי הארוחה, היינו
מתאספים ורוקדים ריקודי עם. לכבוד ערב שבת, הייתי מכין את החולצה הרוסית היפה שלי,
מצחצח נעליים ונראה חגיגי. היה לי זוג אחד של נעלי עבודה גבוהות ולשבת זוג אחד של
נעליים חצאיות. זה הספיק לי אז, והייתי מאושר.
שרנו, רקדנו עד השעות הקטנות של הלילה. היו כמה בנות שאהבתי לרקוד אתן, אבל
'רומנים' רציניים לא התפתחו. המוסר ב"סקטור הדתי" נשמר בקפדנות, ועינם של המורים
והמדריכים עקבה אחרינו והשגיחה. נערות שהרשו לעצמן לפרוק עול הסתכנו בכך שירחיקו
אותן מבית הספר, משום כך גם הבנים נזהרו לשמור את כבודן. לו הייתי מסתבך בהרפתקה
ונזרק מבית הספר, לאן הייתי הולך? הייתי עלול להרוס לעצמי את העתיד שבחרתי בו.
בחרתי ללמוד את מקצוע הפלחה, כי קסמה לי מאוד עבודת החריש והקציר שלאחריו. בחג
השבועות ערכנו תמיד תחרות-קצירה שנהגתי להשתתף בה. גם כאן הגעתי להישגים.
המקצוע השני שבחרתי ללמוד היה מקצוע הנפחות בהדרכתו של ראובן. היינו מייצרים פרסות
לסוסים, מתקנים שונים ומכונות חקלאיות. ראובן היה קפדן גדול: כשהחזיק בברזל מלובן
באמצעות המלחציים - הייתי צריך להלום על הברזל בקצב מהיר, כל עוד הוא מלובן, על מנת
שיקבל במהירות את צורת המוצר המוגמר, קצב המהלומות עם הפטיש היה חייב להיות מדויק,
לפי הסיבובים על הסדן שראובן הכתיב, בהופכו מדי פעם את המלחציים שבהם החזיק את
הברזל המלובן. אם, חס וחלילה, לא עמדתי בקצב - זכיתי ל"זפטה" בעורף.
מובן שקיבלתי זאת באהבה, העשייה הזו נראתה לי כעבודת אמנות, משום שאתה לוקח סתם
חתיכת ברזל והופך אותה למוצר שימושי, לעתים גם נאה לעין. היו שם תנור עם גחלים
ומפוח. לא אשכח, כיצד היינו מניחים את הברזל בתנור, עד שקיבל צבע אדמדם ואז מוציאים
אותו בעזרת מלחציים. ראובן מסובב את הברזל בעוד אני מכה בו. כך, בתוך דקות נוצרה
פרסה. מלבד רכישת מיומנות מקצועית, היה לי רווח נוסף מעבודה זו והוא ששרירי הידיים
התחזקו ותפחו. התגאיתי בכך ביותר, מדי פעם התרברבתי בסממני גבריות אלו בפני הנערות.
השכן של הנפח במסגרייה היה דוד ליבוביץ' שלימד מכניקה עדינה, היו לו מחרטות,
כרסומות וכיוצא באלו, במלחמת השחרור, דוד ייצר את מרגמת ה'דוידקה', מרגמה שהשתמשו
בה בירושלים ובמקומות אחרים. היום, היא מוצבת במרכז ירושלים, בכיכר הנקראת על
שמה,"כיכר הדי-דקה", לאחר נפילת גוש-עציון שהינו בשבי. החיילים הירדנים סיפרו לנו
שליהודים יש "פצצת אטום", היה זה בעקבות הפגזה במרגמת ה'דוידקה'. מרגמה אשר חוללה
רעש איום, שזרע פחד ואימה בקרב הערבים.
רוב המורים ב"מקווה" היו יוצאי רוסיה ומקצתם מגרמניה. העליות מרוסיה הביאו לארץ
אנשי אינטליגנציה רבים, שתרמו לא רק לבתי הספר אלא גם למקומות נוספים, בהם תיאטרון
"הבימה". על שחקניה המצוינים נמנים חנה רובינא, שהייתה לאגדה עוד במוסקבה.
מספר פעמים בשנה לקחו אותנו לראות הצגות בתל אביב, וכמובן גם ב"הבימה", רושם עז
השאירה בי ההצגה "הדיבוק" מאת אנסקי, בכיכובם של חנה רובינא ואהרון מסקין. בעבורנו,
הצפייה בהצגות הייתה אירוע מרגש ויוצא דופן, לא יכולנו להגיע להצגות בכוחות עצמנו
בגלל בעיית כסף ותחבורה.
עבדתי גם בקטיף בפרדס ואכלתי תפוזים בכמויות, ריח התפוזים וטעמם היו נפלאים בעיניי.
בכלל, אהבתי ב"מקווה" את כל העבודות ואת האווירה שמסביב. גם ברפת עבדתי, מדי פעם,
הייתי יוצא לקצור תלתן לפרות. נהניתי מריח הירק הנקצר ומניחוח החציר המשרה מצב רוח
נהדר.
במסגרת העבודה והלימודים גויסנו גם ל"הגנה", הארגון הצבאי של היישוב, שעות רבות
היינו מתאמנים בקפא"פ, קרב פנים מול פנים, לצורך זה, השתמשנו במקל ארוך עשוי מעץ
חושחש, מגולף ובעל גולה עגולה בקצה. היינו מסתובבים בפרדס על מנת לבחור את המקל
הישר המתאים לצרכינו. אני מוכרח להודות שהאימונים האלה לא היו תענוג גדול בעבורי,
עמדנו מול המדריך, והוא היה מכה לכל הכיוונים, אם לא היית זריז מספיק להגן על עצמך
במקל, חטפת מכה. העובדה שקיבלנו אותה באהבה, לא הקלה על עצמת הכאב,
חיכינו בכיליון עיניים ליום שבו התקיים טכס ההשבעה ל"הגנה". הטקס נערך בלילה, לאור
לפידים, בקרחת יער, באמצע הפרדסים. חשנו שאנו דומים לאבירי השולחן העגול של המלך
ארתור. עמדנו שם עם המקלות ונשבענו, כשידינו מונחות על ספר תנ"ך, להגן על הארץ
והעם, המעמד המקודש הזה ליווה אותנו זמן רב.
טקס השבעה לילי של ההגנה ב'מקווה ישראלי, 1946
ב"מקווה", התנהלה פעילות מחתרתית אינטנסיבית ביותר של ארגון "ההגנה". הן באימונים
והן בכל הנוגע להסתרת נשק במחבואים מיוחדים - "סליקים". היו בבית הספר בניינים
עתיקים מאוד, מרתפים עמוקים וחשאיים, כמובן, שהיו גם פרדסים מסביב ששימשו למטרה זו,
המוסד התפרש על פני אלפי דונמים, קרוב מאוד לתל אביב. לכן, היה ל"הגנה" נוח מאוד
להשתמש במקום למטרות שונות. האנגלים, שחשו שמשהו אינו פועל כשורה באו לא פעם לבית
הספר לחפש בו נשק, אז, היו מוציאים אותנו מהכיתות על מנת לשבש להם את החיפושים.
ב"שבת השחורה", אסרו האנגלים את כל המנהיגים הציוניים כמעט, כמה מהם ברחו והגיעו
ל"מקווה" כדי להסתתר בה, הרחק מעיניהם, בין הבורחים נמנה הרב שפירא, בורג, שפרינצק
ואחרים. כאמור, מקומות מסתור היו כאן למכביר.
בסקטור ה'חופשי' ב"מקווה" למדו בעיקר ילידי הארץ, בני קיבוצים, מושבניקים וגם קצת
עירוניים. הם הפגינו התנשאות מסוימת כלפינו, ה"גלותיים". עם זאת, בסך הכל, היו גם
הם חבר'ה נהדרים. סגנון התנהגותם היה שונה משלנו: אנחנו היינו מאופקים יותר, שקטים
והם היו חופשיים בכל המובנים. התיידדתי עם רבים מהם, הייתה בהם שמחת חיים ו"דוגריות",
ישירות רבה בלא גינוני נימוס, שאהבתי מאוד. נשארתי בידידות עם שניים מהם: אמנון
כרמלי ז"ל, שלסיפוריו מפתה תקווה היינו מאזינים. שנינו היינו "מתפוצצים" מצחוק, הוא
היה בחור עליז בעל חוש הומור בריא. שנים רבות אחר כך, כשבאתי לבקר אותי בבית החולים
וביקשתי לעודדו ברגעיו האחרונים, אפילו אז המשיך בסיפוריו המרתקים.
השני הוא יגאל שוהם, ייבדל לחיים ארוכים: איש נהדר, נעים הליכות ו"צבר" אמתי.
בני הסקטור ה'חופשי' הלכו להתיישבות ולפלמ"ח. רבים מהם נפלו במלחמת העצמאות, איפה
יש לנו היום אנשים נוספים כאלה?
בקיץ 1946, קיבלנו את החופשה השנתית הראשונה, בת השבועיים, שחיכיתי לה בכיליון
עיניים, רציתי לעבוד בשבועיים האלו - להרוויח קצת כסף ולקנות שעון שהיה אז משאת
נפשי, כשהתחילה החופשה, הלכתי ברגל לתל אביב, הסתובבתי ברחובות עד שהגעתי לבניין
שהיה בשלבי בנייה, ליד גן החיות, בפינת רח' שלמה המלך. חיפשתי את הקבלן, כשמצאתיו,
שאלתי אם אוכל לעבוד אצלו, לשמחתי, היא הסכים לקבל אותי, ברוב תמימותי, אפילו לא
שאלתי כמה ארוויח, סמכתי על יושרם של האנשים, התמימות הזו היא באופיי, עד היום לא
נגמלתי ממנה, על כך, שילמתי במהלך חיי בכמה וכמה "שטוזות" כואבות, אבל מה
לעשות, הדבר טבוע בדמי.
עשיתי שם את כל העבודות - החל מערבול בטון ועד לסחיבת 'בלוקים' על הגב לקומה שלישית
ורביעית, לא התלוננתי, כי לא היה לי בפני מי. הייתי צמוד למטרה שלי. בסוף היום,
חיכיתי בחרדה לראות, האם יאמרו לי שאני יכול לבוא למחרת לעבודה. כשהתבשרתי, לבסוף,
שאני ממשיך - שמחתי, למחרת, קמתי מוקדם על מנת להגיע לעבודה בזמן, כשהגעתי - אמרו
לי שהיום תהיה יציקת גג וכל הפועלים יגויסו למשימה. העבודה התנהלה בקצב רצחני,
כשאני מגיש חצץ וחול למערבל הבטון. לפנות ערב, סיימנו את יציקת הגג, היה נהוג אז
ש"בעל הבית", הקבלן, הביא שתייה ואוכל כדי לחגוג את יציקת הגג, השתתפתי
בשמחה: בירה לא שתיתי, אבל הגזוז היה טעים מאוד. האווירה הייתה נעימה, כולם היו
שבעי רצון - כי יצקנו גג בארץ ישראל. אני יודע שהמשפט האחרון נשמע היום כפראזה, אבל
אז חשנו כך באמת ובתמים. אנחנו באמת התרגשנו מכך שאנו בונים בית בארץ ישראל.
כך עבדתי שבועיים. כל יום הייתי חוזר ל"מקווה" ברגל, לאחר יום עבודה מפרך, כשאני
לבן ומאובק מחומרי הבניין. כמובן שרצתי היישר אל המקלחת הקרה וזה היה נפלא.
ביום שישי, קיבלתי את משכורתי. רצתי אל חלון הראווה של החנות לראות מהו מחיר השעון,
חישבתי במהירות וראיתי, שהכסף לא יספיק לי להוסיף לשעון מגן-עור שנועד לכסותו (כפי
שהיה מקובל אז), בלי מגן-עור השעון אינו מושלם, לכן למחרת בבוקר, ביקשתי ממנהל
העבודה לעבוד שעות נוספות על מנת שאוכל לקנות גם את רצועת המגן, הוא הסכים לכך,
הייתי "מבסוט עד הגג".
כעבור שבוע, מיד עם קבלת המשכורת, רצתי לחנות וקניתי לעצמי את השעון שצד את עיניי.
ענדתי אותו, כשאני רועד מעט. האושר היה עצום, עכשיו חשתי שאני 'כמו כולם', כשאר
הנערים שהתגאו בשעוניהם. להם היו קרובים ומשפחות בארץ, מהם קיבלו מתנות שונות, לי
לא היה אפילו קרוב אחד.
בכל החופשות, רוב החברים, ודאי ילידי הארץ, נסעו לבקר את בני משפאותיהם. אני חיפשתי
עבודה, כי מעולם לא קיבלתי מאיש דמי כיס, לפעמים היינו הולכים לטייל בתל-אביב ברחוב
אלנבי והגענו ל"ויטמן", אז רציתי שיהיו לי לפחות כמה פרוטות לכוס גזוז, עבודות תמיד
מצאתי. כבר אז הגעתי למסקנה שמי שהוא לא "פיינשמקר" ומוכן לכל עבודה מזדמנת, תמיד
ימצא אותה.
כאשר עבדתי בתל אביב, חזרתי לישון ב"מקווה", מעולם לא נשארתי לישון בתל אביב, פשוט
לא היה לי אצל מי.
בחלק מימי החופש נהגנו להתאמן במסגרת "ההגנה". לעתים בחופשות, היו מגיעים אלינו
מדריכים מטעמה של התנועה כדי לאמן אותנו בהיאבקות בקפא"פ, בא"ש יום וא"ש לילה.
אני זוכר שפעם, בהפסקת הצהריים, נכנסתי לאוהל לנוח ונרדמתי, התעוררתי בתחושה שמישהו
מסתכל עליי בשנתי. כאשר פתחתי את העיניים, נתקלתי במבטה של המדריכה שלנו, המבוגרת
ממני. היא הייתה בחורה יפה מאוד, תל אביבית ושמה זאבה. למדריכה השנייה קראו שרה.
זאבה הרעיפה לעברי מבטי חיבה ואמרה שהיא עומדת כבד הרבה זמן ומסתכלת בי. היא הוסיפה
שיש לי ריסים ארוכים ויפים במיוהד. התעוררו בי ריגושים למיניהם ואף ייתר מכך. אולם,
הייתי צעיר ממנה במספר שנים וגם ביישן.
באחת החופשות נסענו להתאמן בהרי צפת, ביישוב שנקרא ביריה, בערב, הכינונו את כל
הציוד על מנת שנהיה מוכנים למחרת בבוקר לצאת למסע לגליל.
עם שחר, הגיעה משאית ומיד עלינו אליה וסידרנו לנו מקום עם התרמילים, נסענו בצפיפות
רבה. הנהג היה נמוך קומה, שמן, כובע טמבל לראשו, והמכונית "טרנטה דלוקס", הנסיעה
ארכה שעות, עד שהגענו לעלייה לצפת, כאן המשאית נעצרה והנהג אמר לנו לרדת ולהתחיל
לדחוף את המשאית, כי אין בכוחה לעלות לבדי נרתמנו למשימה, כאשר אנחנו מתחלקים
בינינו במשימת הדחיפה. כך, במאמץ משותף, הגענו למעלה ההר והמשכנו לביריה. כשהגענו:
התקלחנו, אכלנו ארוחת ערב ושכבנו לישון בשקי שינה.
בבוקר התחלנו בסדרת אימוני א"ש (אימוני שדה) ביום ובלילה וכן באימוני קפא"פ, אחרי
האימונים המפרכים נסענו הביתה, בדרך, חיכתה לנו הפתעה: במורד ההר, הוריד אותנו הנהג
מהמשאית ואמר לנו שהבלמים חלשים ושאנחנו צריכים לסייע בבלימה. היו לנו נעליים
מסומרות ובעזרתן החלקנו בכביש ובלמנו לאט את המשאית עד שהגענו, בשעה טובה, למטה.
כשהיינו תשושים לגמרי, המשכנו בנסיעה חזרה ל"מקווה ישראל".
עברו שנתיים וחצי, עם סיים הלימודים, לאחר שניהלנו דיונים לאין ספור בנושא, החלטנו
שנפעל כגרעין התיישבות דתי ובחרנו להצטרף לקיבוץ "משואות יצחק" בגוש עציון שבהרי
ירושלים, ראינו בכך אתגר גדול וחשוב מכל הבחינות,
ערכנו מסיבת פרידה והכנו הצגת-סיום מקסימה. גם אני השתתפתי בה, בשיר סולו, "העיירה
בוערת", הקהל התפעל מקולי וקיבלתי מחמאות מכל עבר, ההצגה התקיימה בלילה, בחורשת
האיקליפטוסים שהוארה בעששיות, היה זה מעמד הגיגי שבו סיימתי את הפרק היפה ביותר
בחיי.
למחרת המסיבה, עלינו לאוטובוס ונסענו ל"משואות יצחק", בדרך, עצרנו בירושלים, היו
לנו כמה שעות פנויות וניצלנו אותן לסיור בעיר, טיילנו בעיר העתיקה, בסמטאות הצרות
ובחנויות הרבות שבדרך לכותל. הרוכלים הערבים הציעו את מרכולתם לפנינו: מגוון גדול
של מזכרות. כל סמטה נמשכה עד לאין סוף וכללה בתים עתיקים וססגוניים בכל צבעי הקשתי
חשתי שבכל צעד שאני עושה, אני דורך במקומות ההיסטוריים הקדושים לעם ישראל. למרות
הפיתויים שהוצעו לנו בקולי קולות, לא התעכבנו, כל שרצינו היה להגיע לכותל מהר ככל
האפשר. חשתי שהגישה לכותל כרוכה בסכנות: כמה מהסוחרים הערבים העיפו בנו מבטים בהחלט
לא-ידידותיים כאשר חלפנו על פניהם, שמעתי כבר סיפורים, כיצד הערבים התנכלו ליהודים
שעשו את דרכם לאתר המקודש ביותר להם.
כאשר הגענו לכותל המערבי החומה הגבוהה, האבנים הענקיות והשקט במקום ריגשו אותנו עד
דמעות, כל אחד מאתנו הפריח את משאלת לבי בפתק והניחו בין האבנים העתיקות.
אחר כך, עברנו שוב בסמטאות, הלכנו לאט והתעכבנו זמן רב יותר בחנויות. התבשמנו מריח
התבלינים והתפעלנו מהתכשיטים, כלי הנחושת, השטיחים, הבגדים הרקומים וכל עבודות היד,
פינו אף התמלא ריר, כשראינו בכל מקום את הכבשים התלויים על ווי מתכת,
כך שוטטנו לנו, כשכל רכושנו על גבינו. חשבתי בלבי - הנה אני נמצא בעיר שאליה
התפללנו ועליה חלמנו אלפיים שנה, העיר שעליה סיפר לי המלמד שלי.
פסח אנדרמן
