בוצ'אץ' הייתה ריקה מאדם כמעט. התמקמתי בחדרי, בבניין גבוה הניצב אל מול השוק. לאחר
כמה שעות, נכנסו לעיר משאיות גדושות בחיילי הצבא האדום והשמחה הייתה גדולה. אנשים
התחבקו והתנשקו עם החיילים הרוסים, שררה אווירת חג -הנה, סוף סוף, הגיע היום שכה
ייחלנו לו. השתחררנו מעול הכיבוש הנאצי, ניצלנו ואנחנו יכולים לשוב לחיים
נורמאליים, פחות או יותר, מבלי שצלו הארוך של מלאך המוות יארוב לנו בכל פינה. בין
החיילים הרוסים נמצאו גם יהודים. הם גילו כלפינו נדיבות רבה והושיטו לנו עזרה כמיטב
יכולתם. בין הקצינים הגבוהים היו יהודים שחששו להזדהות ככאלה. בין מקבלי פניהם של
המשחררים בלטו, באיפוק שהפגינו, כמה עשרות יהודים ששרדו את התופת הנאצית. הם החלו
להתקבץ בעיר, הם נבלעו בצהלה הכללית. סך הכל, מרבית האוכלוסייה המקומית סבלה תחת
השלטון הנאצי. אם כי, כמובן, סבלם היה פחות בהרבה מייסורי היהודים. הקשיים שלהם בעת
הכיבוש הנאצי היו בעיקר כלכליים, שוב ושוב נלקחו מהם מצרכים למיניהם - במכסות שהצבא
הגרמני קבע לסלק מהם - כך וכך ביצים, כך וכך קילו קמח.
החיים עדיין צפנו סכנות בחובם. העיר הייתה ממוקשת במקומות רבים, במיוחד על יד
הגשרים. עוד באותו יום, שמעתי פתאום, מרחוק, קולות של פיצוץ. רצתי עם כולם לכיוון
ההוא, והתברר לנו שבחור יהודי בשם בנו עלה על מוקש, אחת מרגליו נקטעה. איזו טרגדיה!
דווקא כעת, אחרי שעבר את כל המצוקות והתלאות, שעות ספירות לאחר הטעם הראשון של
החירות, הוא מאבד רגל, למדתי לקח ולא שוטטתי באותם אזורים.
נזכרתי בקרובה שלנו שהתגוררה במעלה ההר, בבית קטן. ריח העוגות שנהגה לאפות פעם, עלה
שוב בדמיוני. הלכתי לביתה, אינני יודע מדוע. עליתי במדרגות, הדלת הייתה פתוחה,
נכנסתי והתחלתי לחטט סביב, מבלי לדעת בעצם מה אני מחפש, לא מצאתי דבר שיכול היה
לעניין אותי, "אולי יש כאן איזה שהם מצרכי מזון", חשבתי לעצמי. פתאום שמעתי צעקות
באוקראינית: "יהודון, אני תיכף אהרוג איתך!" היה זה אוקראיני, שגר כנראה באחד הבתים
של היהודים בסביבה וראה אותי נכנס. רצתי לחלון וקפצתי ממנו, מגובה של כארבעה מטר
למטה, הייתי יחף ובקפיצה נחתי היישר על שברי בקבוק שהיו מוסתרים בין -עשבים,
הזכוכית חתכה את כף רגלי לשניים, כשחצי כף רגל תלויה באוויר ודם רב נשפך מרגלי.
התחלתי לצעוק "הצילו! הצילו!", הגוי ברח, קרעתי את החולצה, קשרתי קצת סביב ואז,
כשאני מחזיק את כף הרגל, קיפצתי על רגל אחת אל מרכז העיר, מרחק של קילומטר משם.
מחזה משעשע, בנסיבות אחרות. אנשים ראו את הרגל ומיהרו להזעיק מישהו, שטען כי הוא
רופא, הוא תפר את הרגל בחוט גס, ללא כל הרדמה. לפי התפר הוא היה 'סנדלר', במשך
הזמן, הפצע התרפא, אבל עד היום נשארה לי במקום צלקת בולטת, רגישה, באורך של כשבעה
סנטימטר.
סבלתי מכאבים עזים. הרגל הייתה נפוחה מאוד, אבל למזלי היה אז קיץ ויכולתי להסתדר
מבלי לנעול נעליים,
בינתיים, גם אחותי הגיעה לעיר, הפגישה בינינו הייתה נרגשת מאוד. ישבנו שעות וסיפרנו
זה לזה את שעבר עלינו, במקומות השונים שבהם שהינו. סיפרנו אלו נסים קרו אותנו
שבזכותם הצלחנו, איכשהו, להיוותר בחיים.
אחותי סיפרה לי, בעיקר על החקירות שעברה כמה וכמה פעמים על ידי הגסטאפו. חקירות
שהיו ברוטאליות ואכזריות, מלוות בלחצים פיזיים ונפשיים, תוך כדי עינויים ניסו להביא
אותה לכך שתודה שהיא יהודייה. זאת, אף על פי שנמצאו ברשותה מסמכים שהעידו על היותה
אוקראינית 'כשרה למהדרין', בלט אצלה, מה לעשות, האף היהודי שבגללו חשדו בה. אחותי
לא נשברה. עזרה לה העובדה שידעה בעל פה את התפילות הנוצריות והייתה יכולה לומר אותן
בשטף,
התגוררתי עם אחותי במרכז העיר, שם התרכזו כל היהודים שניצלו במספר בתים -מול השוק
ומול הבניין המפואר של מועצת העיר - בניינים חדשים יחסית, גרנו בהתחלה בחדר אהד
ואחר כך צירפנו לו חדר נוסף, כך שהייתה לנו דירה של ממש. לאט, לאט למדני להסתגל
לחיים החדשים שהעניק לנו החופש.
למרות שהפכנו לבני חורין, אחותי שמרה על איפוק ואף לא לרגע אחד ראיתי אצלה גילויי
שמחה אמיתית. לעומת זאת, אני, ילד בן 14, הייתי שובב לא קטן ומיד נכנסתי לעסקים.
הייתי עסוק מאוד בעניינים אלו והרווח הכספי שהצלחתי לעשות השרה עליי מיד מצב רוח
טוב יותר. הכרתי קצין רוסי בדרגה גבוהה והפכתי לספק הוודקה שלו. הוא הזמין אותי
לביתו. הקצין הרוסי גר באחת הדירות המפוארות של גנרל גרמני. היה שם מחסן ענק של
בגדים למיניהם, הוא הציע לי: "תיקח מה שאתה רוצה - תביא לי עשרה בקבוקי וודקה, אבל
טובה". מאחר שהייתי מומחה לוודקה, הסכמתי לעסקת החליפין. לקחתי שק והכנסתי לתוכו
מכל הבא ליד. באתי הביתה, והתחלתי למיין כל דבר לחוד והנה אני מגלה בערמה תחתוני
נשים וחזיות, מהודרים להפליא, כנראה של אשת הגנרל הגרמני. הייתי נבוך והנחתי בצד,
בינתיים, את פרטי הלבוש האינטימיים הללו. הבאתי את החולצות לשוק והן נחטפו מיד,
עבור כל בגד קיבלתי לפחות בקבוק וודקה אחד ולעיתים אפילו שלושה. לאחד זמן-מה, אני
רואה - המחסן מתמלא בבקבוקים, בגדים אמנם לא היו התחום שבי התמחיתי, אבל הצלחתי
למכור את הכל חוץ מהתחתונים והחזיות, משום שקצת התביישתי להראות סחורה כזו לאור
יום, קבל עם ועדה. בסופו של דבר, אזרתי עוז ויצאתי אתם לשוק. בדרך, ראיתי 'שיקסע'
יפה מאוד עם בחור צעיר, עומדים ומתמזמזים. ניגשתי אליהם והצעתי לה את מרכולתי, אבל
היא פרצה בצחוק גדול ואמרה לי שהיא לא צריכה תחתונים. הבחור גיחך, אחרי כמה דקות
ראיתי אותה מרימה את שמלתה והם עשו אהבה בפינת הסמטה, לעיני כל, אז הבנתי, שהיא לא
זקוקה לתחתונים, כי הם רק מהווים מטרד עבורה לעמוד בדרכה ל...
בשוק, פגשתי בחור יהודי, מבוגר ממני. סיפרתי לו מה שראיתי ושהסקתי מכך "תחתונים הם
לא סחורה", אז, הוא הסביר לי שכל הכפריות הולכות בלי תחתונים, אבל אוכל למכור אותם
לפולניות העירוניות, שהן יותר 'מתורבתות'. נזכרתי שכאשר הייתי מתחבא באסם, ראיתי לא
פעם זוגות צעירים מתנים אהבה, ואמנם לא ראיתי אף פעם תחתונים. לקחתי לתשומת לבי את
שאמר לי הבחור בעל הניסיון וחיפשתי פזלניות לבושות יפה, תוך יומיים מכרתי הן את
התחתונים והן את החזיות, אבל תמורת כסף, כי לפולניות בשוק לא הייתה וודקה, כך נוספו
עוד פריטים למחזור העסקים שלי. כסף היה לי בשפע, להוציא לא היה על מה, כי תמיד
קיבלתי מזון עבור הסחורות שלי, את רוב הכסף הייתי נותן לאחותי והיא החביאה אותו,
אפילו לא ידעתי איפה.
לצערי, ה'שמחה' הזו לא ארכה זמן רב. הגיעי אלינו שמועות ששתי הטיבות אס. אס.
גרמניות, שהיו מכותרות ע"י הרוסים ביערות אוקראינה, פרצו את הכיתור והן מתקדמות
לכיוון בוצ'אץ'. חשבתי: מכל המקומות האפשריים, בחרו להגיע דווקא לכאן. התחילה לאחוז
בנו הפאניקה, מעט היהודים שניצלו בנס החלו לברוח בשארית כוחותיהם, לעבר העיר
טרנופול שבצד הרוסי. אנחנו עצמנו היינו חלשים מאוד ולא ידענו אם נעמוד בהליכה כזו
בתוך הכפרים של האוקראינים, שעדיין לא השלימו עם העובדה שקם שלטון חדש, הרוסים אמרי
לנו שהגרמנים רק יחלפו במהירות על פני האזור שמטרתם לסגת מן האזור,,, עוד אנו
מהססים אם לברוח או לא, והנה הגרמנים נכנסים העירה והופכים את כל האזור לקו החזית
החדש, הם חפרו תעלות הגנה בעיר וביצעו טרנספר (גירוש) מידי לכל התושבים. כך מצאנו
עצמנו שוב במלכודת, לא ידענו איך נצא ממנה, בלית ברירה, הצטרפנו לשאר האנשים שפונו
אל מחוץ לעיר,
הגענו לכפר קטן שהיו בו רק כמה בתים בודדים, חשבנו שהמקום יתאים לנו ונסתתר בו,
בינתיים. נכנסנו לחצר של אישה אחת, שקיבלה אותנו בסבר פנים יפות. היא מיד זיהתה
אותנו כיהודים והזהירה אותנו מפני האיכרים שמסביב. "הם עדיין לא הפכו לאוהבי
יהודים", אמרה. גם לכאן הגיעו שמועות שהגסטאפו
מחפש את היהודים שניתרו בחיים. אחותי יצאה מיד להסתתר בשדה, ואני נשארתי עוד כמה
דקות בחצר המשק, אינני זוכר מדוע. פתאום ראיתי מרחוק כמה חיילים גרמנים מתקרבים
ותופסים את אחותי, שנאבקה אתם, למרות היתרון הניכר בכוחם. רציתי לקחת קלשון ולרוץ
מיד להצילה. אבל האישה האוקראינית עצרה אותי ברגע האחרון ולא אפשרה לי ללכת לשם.
היא עצמה יצאה בריצה אל השדה, חילצה את אחותי מידי הנאצים והחזירה את אחותי למקום
מבטחים, לא ברור, כיצד הצליחה לעשות זאת.
הגיבורה הזו הייתה בהריון מתקדם, כל הנשים בכפר ריכלו שבעוד בעלה ששירת בצבא
הפולני, נמצא בשבי הגרמנים, היא נכנסת להריון מ"רוח הקודש", לנו לא איכפת היה
מהרכילות ושמחנו להתחבא אצלה.
אחרי ימים ספורים, נתקפה האיכרה בצירי לידה. היא נכנסה לאסם, ותוך שעה קלה יצאה משם
כשתינוק מבכה בזרועותיה.
נשארנו בחצר שלה כמה ימים, אבל הרגשנו שהקרקע בוערת מתחת לרגלינו. החלטנו לחזור
לבוצ'אץ', על אף שהגרמנים אסרו על אזרחים להתגורר בה. שהינו בבוצ'אץ', בבונקר, עם
עוד כמה אנשים. בשלב מסוים, אחותי יצאה לחפש מזון בעיר שהייתה ריקה מתושבים. היא
נתפסה על ידי הגסטאפו ונחקרה תוך עינויים קשים. אחותי לא נשברה. הצלב לצווארה,
התעודות המזויפות שלה והידע בתפילות נוצריות - שוב הצילו אותה, היא שוחררה על ידי
הגסטאפו, אולם הרגישה שעוקבים אחריה ולא חזרה אלינו לבונקר, אלא הלכה כעשרים
קילומטר מבוצ'אץ' למצוא לעצמה מקלט בכפר כלשהו (כל זאת, סיפרה לי אחותי כשפגשתי
אותה כמה שבועות לאחר מכן, כשהרוסים חזרו לבוצ'אץ').
לאחר מספר ימים, כשאחותי בוששה לשוב, נתמלאתי חרדה ודאגה שמא משהו קרה לה, היו לי
ספקות אם בכלל נתראה עוד. בכל זאת, האמנתי בכך, גם בעבר, בכל פעם שנפרדנו, וכל אחד
הלך לדרכו ולגורלו, האמנו שעוד ניפגש, קשה להסביר וקשה לתפיס את האמונה הזו, הרי
שנינו עמדנו יום יום פנים אל פנים מול המוות, כל חישובי ההסתברויות הסטטיסטיות
הצביעו על כך שאין סיכוי שנישאר בחיים, ועל אף הכל ניצלנו והתאחדנו כל פעם מחדש.
אני עזבתי את בוצ'אץ' והלכתי דרך כפר אחד, גאייס, שמנדודיי הקודמים הכרתי בו את כל
הבתים. כאן, ידעתי גם היכן אוכל למצוא מזון, התחבאתי שם, כל יום באסם אחר.
יום אחד, כשאני עובר בסמטה צרה בין הבתים, אני שומע פתאום שצועקים לי: "עצור!
עמוד!", קבוצה של אוקראינים צעירים עטה עלי, מיד זיהו שאני יהודי והתחילו להרביץ לי
מכות רצח, כשהם צוחקים, תכננו בקול כיצד להרוג אותי, הם המציאו משחק לפיו השכיבו
איתי, הניחו ליד ראשי כדור רובה קשור בחוט ברזל תוך שהם הולמים בפיקה של התרמיל
לפוצצו. הכדור, שאחר כך התברר לי שהיה כדור דומדום, התרסק ליד ראשי פצע אותי וגם
כמה מהתוקפים, שהניחו לי, רבצתי ללא הכרה בתוך שלולית דם גדולה. כשהפורעים חשבו
שאני כבר מת - הלכו לדרכם, לאחר כשעה, התעוררתי כמו מחלום. המצח היה מכוסה כולו
בדם, וגופי היה עטוף בבוץ,
קמתי בקושי וגררתי את עצמי לבאר המים שבכפר, שאבתי קצת מים מהבאר, ועם פיסת בד
שקרעתי מהחולצה, שטפתי מעט את המצח. משם, ברחתי לשדה. תוך מספר ימים, כל המצח התנפח
וקיבלתי זיהום גם בפנים שהתנפחו נורא אף הם, במצח ובאף הייתה נפיחות גדולה, כך גם
סביב העיניים, מה שהקשה על הראייה שלי. הדבר הציק לי ביותר כי הייתי מוגבל בהליכה,
רוב הזמן שכבתי באסם בין חבילות הקש. יצאתי רק כשלא יכולתי יותר לעמוד ברעב, כדי
לחפש משהו לאכול. למזלי, זו הייתה תחילתו של קיץ - אפשר היה למצוא בשדה ירקות
למיניהם, ובבתי האיכרים - אפילו פירות, הכאבים הציקו לי, במייחד כאבי הראש שלא הרפו
לרגע והיו קשים מנשוא, הפצע המוגלתי רחש כל הזמן. חשתי שמשהו מבעבע, מפעפע, שם
בפנים, הולם בתוכי כמכות קורנס. לא יכולתי לקבל עזרה מאיש, הכפר היה ריק מאדם. פה
ושם, ראיתי איכרים שבאו לבדוק אם הכל בסדר בביתם, הקפדתי שלא להיתקל בהם, כי פחדתי
שימסרו אותי לידי הגסטאפו, הרגשתי שלא אוכל להחזיק מעמד, כל הזמן חשבתי על דרכים
שונות ומשונות שבהן אוכל להינצל מהצרה הזו. הייתי ישן שעות רבות תוך שאני סובל
מכאבים, חשבתי על תעתועי הגורל - הגרמנים לא הצליחו לחסל אותי אבל הפצע במצח יכול
לגמור אותי. כל מי שראה אותי היה בורח ממני כנחוש נחש, כי נראיתי כמין מפלצת מהלכת.
הסתובבתי כך כשבועיים. הכאבים היו עזים והרגשתי נורא, בתוך הנפיחות הגדולה שעל המצח
נראה גוש מוגלה ענק ומכוער. כל יום הייתי ממשש את הפצע, וכשהרגשתי שהמקום מתרכך
גמלה בלבי ההחלטה לבצע ניתוח ולפתוח את הפצע בעזרת סכין קטנה שהייתה ברשותי,
ירדתי אל הנהר שמימיו היו נקיים כדי לנסות לרפא את עצמי. הורדתי מחבל כביסה כמה
סמרטוטים, אלו נתלו לייבוש לאחר שחיבצו בתוכם גבינה, ניגשתי אל שפת הנהר ופתחתי את
הפצע עם הסכין הקטנה. מיד נזלו החוצה מוגלה ודם, כאשר נגעתי במצח, הרגשתי בו משהו
נוקשה, בולט, כאילו תקוע שם משהו שכל נגיעה בו גורמת לכאב נורא, לא הייתה לי בררה -
תפסתי בקצה הגוף הזה ומשכתי אותו בכוח, כשיצא, ראיתי שזהו חלק די גדול מתרמיל הכדור
שנורה בי, הדם המשיך לשתות מהפצע הפתוח, הכאב היה חזק מכפי שהיה קודם, רחצתי שוב את
המצח במים הקרים, הצמדתי בכוח את הסמרטוטים שהיו לי אל המצח וקשרתי אותם במין
תחבושת מסביב לראש. חשתי בהקלה מיידית.
חשבתי על כך שטוב שאחותי לא נמצאה איתי כאשר האוקראינים תפסו אותי ופוצצו כדור
דומדום על מצחי. היא וודאי הייתה רוצה להגן עליי, העניינים היו מסתבכים וכך היו
הורגים את שנינו,
אירוע זה כמו אירועים אחרים שקרו לי בחיי הביאו אותי להיות מאמין גדול בגורל.
את שבר התרמיל הזה שמרתי כקמיע במשך שנים רבות, רק במלחמת השחרור, כאשר נלקחתי מגוש
עציון אל השבי הירדני, פחדתי לקחת אותו איתי והוא נשאר שם, בגוש...
פצוע וחבוש בראשי המשכתי לנוע בחזית, מחפש לי מזון בבתים העזובים. למזלי, הם
התרוקנו כמעט לגמרי מיושביהם. שכן, כאמור, האיכרים נצטוו לעזוב את אזורי הקרבות.
בוקר אחד, עברתי בזהירות ברחוב ופתאום שמעתי רעש מטוסים מעליי. הופיע מטוס, שטס
נמוך מאוד וריסס את העמדות של הצבא הגרמני, חיילים גרמנים שיצאו מן הבית שממול,
סימנו לי לשכב ולתפוס מחסה בתעלה. הם כנראה לא העלו בדעתם שאני יהודי, במקום זה,
ניצלתי את ההזדמנות, התעלמתי מאזהרתם ונכנסתי לבית שהם יצאו ממנו. ומה אני רואה?
הגרמנים היו בדיוק באמצע הארוחה והשולחן היה מלא בכל טוב... הכנסתי במהירות מכל הבא
ליד לתוך שק ורצתי אל אסם קרוב, שאליו עליתי בסולם גבוה, נכנסתי לעליית הגג ומשכתי
את הסולם אחריי כדי שהגרמנים לא יוכלו לעלות אם יפתחו בחיפושים אחריי. עד היום,
אינני מבין מאין שאבתי את הכוח למשוך את הסולם הכבד. שכבתי בשקט. אחרי כרבע שעה,
שמעתי נביחות כלב וצעקות בגרמנית והבנתי מיד שהם אכן מחפשים אותי, כנראה קלטו שאני
יהודי. הכלב הגיע עד האסם וכאן אבדו לו עקבותיי. אז, לא ידעתי את זה - אבל אחרי
שנים הסבירו לי שכאשר יש קש על הרצפה, כלבים אינם יכולים להריח עקבות.
בכל אופן, ניצלתי שוב, ברגע האחרון, מידי הנאצים, בינתיים היה לי כאן מזון בשפע,
נשארתי למעלה, באסם, לכמה ימים. כל זאת, מבלי שאצטרך לרדת.
בכל יום שעבר, הודיתי לאל שיש לי מזון ואינני חייב להסתובב בין הגרמנים בחזית כי
הסכנה הייתה רבה,
יום אהד, שמעתי קולות דיבור ליד האסם. הצצתי דרך חור בגג הקש וראיתי קצין גרמני
משוחח עם בחורה יפהפייה. אז הם נכנסו לאסם. פחדתי לזוז ואפילו לנשום. בינתיים הזוג
התחיל להתפשט. זה היה מראה מסקרן בהחלט, אבל מלווה בפחד-מוות. הם תינו אהבים מתחתיי
ואני במשך מספר שעות, נשארתי מאובן על מקומי. לקראת הערב, הם עזבו את המקום,
קמתי, יישרתי את רגליי וחבטתי על גופי בידיים כדי להזרים דם לאיבריי. לאחר זמן מה,
התאוששתי והמשכתי בנדודיי. עברתי במטע של תפוחי עץ וראיתי שבצמרתו של עין גבוה אחד
נשארו תלויים מספר תפוחים. מיד טיפסתי ועליתי עד לצמרת כדי לקטוף את התפוחים. מצאתי
ענף חזק, התיישבתי והתחלתי
לאכול מהתפוחים, בעונג עילאי, אולי כאדם וחוה בגן עדן. עברו כמה דקות של הנאה
שמימית, אז שמעתי שמישהו מגיע למטע. הפניתי את ראשי וראיתי חייל גרמני פוסע שלוב
זרוע עם בחורה, כשהוא מנשק ומחבק אותה. הם התיישבו להם בנחת מתחת לאחד העצים, הייתה
לי תחושה של 'דז'ה וו'. התחלתי לרעוד מפחד ונשימתי נעצרה. אם יגלה אותי הגרמני, היא
ודאי יהרוג אותי בו במקום. בינתיים, הזוג ההל להתפשט. אם להודות על האמת, החיזיון
הזה 'עשה משהו' לנער שההורמונים, למרות הכל, פעלו אצלו, למרות הכול, המראה היה
מלווה באימת-מוות, הזוג התעלס במשך זמן מה, שלי נראה כנצח. כאשר השמש שקעה, הם
התלבשו ועזבו את המקום, חיכיתי קצת ליתר ביטחון וירדתי מעץ התפוחים. שוב ניצלתי.
החלטתי - אני לא עולה יותר על עצים. כל יום ציפיתי למתקפה של הרוסים, כי הבנתי
שכוחם ביתרון ברור על זה של הגרמנים, היו אלו סך הכול שתי חטיבות שנשארו תקועות
ביערות אוקראינה. פרפורי הגסיסה שלהן אמורים היו להיפסק עוד רגע קט. אם כי, כידוע,
גם חיה מפרפרת עלולה להיות מסוכנת.
יום אחד, התעוררתי מרעש אדיר של ירי תותחים ומקלעים. הבנתי, שהרוסים פתחו במתקפה
הגדולה שלהם על הגרמנים, פתחתי פתח קטן בגג, וראיתי את החיילים הרוסים מתקדמים עם
הטנקים במהירות. התחלתי לקפוץ ולשמוח, שם על הגג. הנה שוב אני ציפור דרורי כשהשתתק
הקרב במעט, ירדתי מהגורן והלכתי העירה, לבוצ'אץ'.
היה זה ב-27.7.44, ארבעה חודשים של סבל נורא ומיותר עברו מאז שבוע השחרור הראשון,
שוב התחילה להתקבץ שארית הפליטה, אבל הפעם מספרה היה קטן עוד יותר, כי חלק גדול
מהניצולים שהיו בחיים עם בוא הרוסים, נתפסו כאשר הגרמנים חזרו - והוצאו להורג.
אחרי יומיים הגיעה לבוצ'אץ' גם אחותי סלה! היא באה יחד עם בת דודה שלנו, מלצ'ה, שבה
טיפלה אחותי בעת מחלתה. הן סיפרו לי סיפור מרתק כיצד ניצלו: בזמן שהתחבאו באסם בכפר
קטן אחד - גילה אותן קצין גרמני. הוא שירת בוורמאכט והיה אדם טוב-לב. למרות שידע על
יהדותן, לא הסגיר אותן לגסטפו ומדי פעם היה מביא להן אוכל ותרופות לבת הדודה החולה,
הוא אף ישב איתן ועודד אותן, כן, זה קרה, היו בין הגרמנים כמה אנשים בעלי מצפון,
לרוע המזל, מעטים מדי, אין בכוחה של קרן אור קטנה להאיר את החשיכה הגדולה.
פסח אנדרמן
