חזרנו איכשהו לחיי היום-יום הקשים שלנו. בעיר נותרו רק כמה מאות יהודים.הבית שלנו
היה ריק. לא היה בו משהו שיוכל להסיח את דעתנו מהמציאות, ודאי שלא היו בו משחקים,
כלום. אחותי העבירה את הזמן הפנוי הרב בעיקר בקריאה, אני פחות קראתי, היינו גם
מרבים לשוחח.
יום חמישי אחד, הלכתי כדרכי לשוק, לעיסוקיי, כי צריך להתקיים ולהמשיך לחיות. בשוק
שמעתי סיפורים, כיצד הובילו את היהודים ל"פדור" - להריגה.
ה"פדור" היה הר יפה מחוץ לעיר, שבשבתות וחגים כתיקונם בני הנוער נהגו לטייל בשבילים
שלו. הגרמנים ציוו על קבוצות יהודים לחפור שם בור גדול, להתפשט ואחרי זה ירו בהם
במכונת ירייה. שורות-שורות של יהודים עירומים נפלו לתוך הבור. האיכרים בשוק סיפרו
על רציחות, התעללויות ועינויים וגם על סיפורי זוועה נוספים, קשה לתפוס, איך בני אדם
מסוגלים לברבריות כזו. שמעתי את הסיפורים בקהות חושים מסוימת, כי אז היו מעשים אלו
בגדר השגרה.
באותם ימים עדיין אפשר היה "להסתובב" קצת בחוץ. עוד אני מתהלך בשוק, מנסה למכור
איזה שהוא משהי לאיכרים, שמעתי פתאום בכי רם ומר מקצה הכיכר, רצתי לאותה פינה
וראיתי ילדה קטנה, דבורה שמה, צועקת ובוכה. שאלתי: "מה קרה לך?" היא הצביעה על בחור
אוקראיני שעמד בצד, היא זיהתה אותו כמי שחטף ממנה את מעט קופסאות הגפרורים שרצתה
למכור, מבלי לחשוב על הסכנה שבדבר - תפשתי מקל, רצתי אליו, בכוח ובצעקות, הוצאתי
מידיו קרטון הגפרורים והחזרתיו לילדה, שהודתה לי בדמעות.
האוקראיני לא הגיב, כי באירוע נכחו אנשים רבים והוא היה נבוך מתשומת הלב, שזכה לו
המעשה המביש שעשה.
עברו שישים שנה, ובאזכרה לקדושי בוצ'אץ', עירנו, ליד המצבה שבבית הקברות בחולון,
מתחבקת אתי פתאום אותה דבורה, אז גריפל והיום דיאמנט.
בדרכי מהשוק הביתה, הייתי נתקל באנשים שחיפשו נואשות אחר כל פירור אוכל, הייתי נותן
להם חלק ממצרכי המזון שהיו אצלי בשק, לאחותי ולי היה אוכל רק בזכות אומץ הלב
שהפגנתי והתעלמותי מכל סכנה שנשקפה ממעשיי, בעיקר ביציאה מן הגטו. באותה תקופה,
מעולם לא נשארנו רעבים.
הייתי ער לסכנות שארבו לי. תמיד נקטתי באמצעי זהירות על מנת לא להיתקל בשוטר גרמני
או אוקראיני, כי המחיר יכיל היה להיות יקר מאוד - החיים. מבטיי נשלחו תמיד לכל
הכיוונים, האינסטינקטים שלי היו חדים ביותר, הייתי משתדל לגמור את עסקי ה"ברטר" שלי
במהירות האפשרית, קבעתי מחיר לכל מוצר שהיה ברשותי ותמיד קיבלתי בעבורו את המצרכים
שאותם תכננתי מראש להביא הביתה. הייתי מביט על אישה היושבת עם מרכולתה וניגש להחליף
אתה את הסחורות. נמנעתי מלגשת לגברים זקנים או לבחורים צעירים, כי לעולם אינך יודע
באיזה רשע תיתקל. כך, למדתי להכיר אנשים לפי מבט עיניהם ומהמילים הראשונות שהייתי
מחליף איתם. אני מוכרח לציין, אף שרק מעטים מבין הנערים והנערות בגילי העזו לעשות
זאת, בעבורי ההתמודדות הזו 'על החיים ועל המוות' הפכה, בכורח המציאות, למשהו מובן
מאליו, למין הרגל שכזה.
הייתה לנו שכנה שגרה באותו הבית, כנראה אישה עשירה. תמיר היו מביאים לה מצרכי מזון
הביתה תמורת כסף, יום אחד אמרתי לה - "למה שלא תקני אצלי? אני אמכור לך בזול יותר,"
וכך נוספה לי לקוהה. מאז אותו יום, הרבתה ללטף אותי ויום יום הודתה לי על עזרתי.
ברחובות הגטו היו רק אנשים מעטים, רובם הסתגרו בבתים, מוקדם בבוקר, הייתי רואה
קבוצות של גברים שיצאו לעבודות אצל הגרמנים. כשהיו קוראים לגברים ונערים להתייצב
לעבודה, אני אף פעם לא נעניתי לכך, כי חשדתי שאולי זאת רק אמתלת-שווא והכוונה
האמיתית אינה להוציא אנשים לעבודה, אלא להוציא אותם להורג.
כשהייתי משוטט בגטו, פגשתי אנשים מפוחדים, שמבט של כניעה מוחלטת למצבם נמצא
בעיניהם. מצבם השרה עלי מצב רוח קודר. עם זאת, דווקא העובדה שחייתי באווירה ובסביבה
כזו, שכולה אומרת חוסר-ודאות לגבי מה שמצפה לך, ייאוש וחוסר-תקווה, דווקא היא
החדירה בי את הרצון לשדוד ואת התקווה לזכות בימים טובים יותר.
כך נמשכו כחודש נוסף חיינו ה"רגילים". אחותי הייתה יושבת וסורגת סוודרים ממעט הצמר
הישן שנשאר. הבית שגרנו בו כבר היה ריק מאדם. היינו בודדים, איש לא נכנס לבקרנו,
הייתה זו אווירת נכאים, שקשה לתאר אותה במילים.
בוקר אחד, עם שחר, שוב אנחנו שומעים רעש מכוניות - שוב הגיע קומנדו אס. אס. לבצע את
ה"אקציה" האחרונה בגטו. מיד קפצנו אחותי ואני והתחלנו לרוץ אל מחוץ לעיר. התחבאנו
בשדות, בין אלומות החיטה שנקצרו וסודרו במשולש.
מצאנו מסתור בחלל שבין האלומות שסודרו בעמידה. השדה הזה היה גדול, והיו בו אלומות
רבות כאלה. ישבנו וחיכינו עד יעבור זעם.
אחרי יומיים חזרנו לגטו, כפי שעשינו שוב ושוב בעבר, פשוט, כי לא היה לאן ללכת, בפעם
המי יודע כמה, ראינו את מחזות הזוועה שבהן הוטלו גופות ודם זרם ברחובות, קדרות
גדולה השתררה בגטו. רק מעטים שרדו לאחר ה"אקציה" הזו. כעבור כמה ימים, נפוצה שמועה
שהגרמנים החליטו לחסל את הגטו בבוצ'אץ', מי שנשאר אמור לעבור לגטו טלוסטה, עיר
הרחוקה כארבעים קילומטר מבוצ'אץ', עירנו תוכרז כ"יודנריין" - "עיר ללא יהודים",
ועונשים כבדים, כולל מוות יוטלו על מסתירי יהודים.
בין כה וכה, איש בעיר לא העז לעזור ליהודים, אם בשל האנטישמיות שפשטה בכל מקום, ואם
משום שבאמת הייתה זו סכנת נפשות להציל יהודים. השכנים היו מגלים מיד ומלשינים
לגרמנים. בכפרים, הסיפור היה שונה במשהו. בכפרים, הבתים היו מבודדים ורחוקים אחד
מהשני, כך שקשה היה עוד יותר לגלות שמחביאים מישהו, והסכנה שנשקפה לאנשים שהסתירו
יהודים הייתה פחותה, היו כמה איכרים שאכן הסכימו להסתיר יהודים: אם בשל קשרי ידידות
שנרקמו בעבר ביניהם ליהודים, אם תמורת כסף שקיבלו מהם ואם משום שהיו אנשים טובים
ואמיצים - חסידי אומות העולם,
יום לפני הגירוש, הופיע בעיר דודי, אחי אבי, פאול. הוא הגיע עם אשתו, שלושת ילדיהם
וההורים של אשתו. הם התחבאו אצל איכר פולני, אולם הוא פחד ולא הסכים להחביא אותם
יותר.
הגיע הבוקר שבו בוצע הגירוש, התחילו לארגן את השיירה העוזבת את גטו בוצ'אץ'. דודי
שכר עגלה, הושיב עליה את אשתו ואת הילדים ואנחנו הלכנו לידם כל היום ברגל. לקראת
ערב, הגענו לטלוסטה - עיר הנמצאת בין בוצ'אץ' לצ'ורטקוב ונכנסנו לגטו. אכסנו אותנו
שם בבית ריק, בקומת הקרקע. הילד הגדול של דודי, אריה-אדז'ו, היה צעיר ממני בשנה.
נעשינו חברים טובים ושהינו כל העת זה במחיצתו של זה, ההורים של דודתי דיברו ביניהם
רק גרמנית, ואיני יודע מאין היו. התמקמנו אמנם במקום, אבל הכל היה לנו זר ומוזר, לא
ידעתי ממה להתחיל ומה לעשות עם עצמי. לא חלף זמן רב - שבוע לאחר בואנו לשם, ואנו
התחלנו להתאקלם, שכן, עם שחר שמענו יריות והמולה סביב ומיד ידענו שמתבצעת "אקציה".
הדודה צעקה לנו לקפוץ מהחלון האחורי של הבית: "ילדים, תצילו את עצמכם, תברחו,",
אחותי, אני ובן דודי קפצנו מהחלון וכל אחד מאתנו רץ לכיוון אחר, אל מחוץ לעיר,
לשדות. הייתה זו הפעם הראשונה שאני ואחותי ברחנו כל אחד בכיוונים מנוגדים, רצתי עד
לאיזה שהוא כפר, נכנסתי לבית הראשון שנקרה על דרכי, עליתי מהר לאסם והתחבאתי בין
אלומות הקש, הייתה שם ערמת אלומות גדולה שנערמה עד הגג, שגם הוא היה עשוי מקש.
הזזתי קצת את הקש, נוצר פתח קטן ויכולתי לראות מה מתרחש למטה, פתאום שמעתי צעקות
רמות וראיתי שלמקום הגיעו האוקראינים עם כוחות האס-אס . הם אספו את כל מי שמצאו
בסביבה וריכזו שם כארבעים אנשים וילדים, ביניהם אישה צעירה הרה, ברגע מסוים, הגיע
המפקד של יחידת האוקראינים וצעק: "לא לירות! חבל על הכדורים." השתררה דממה, האנשים
התבוננו בו, מבלי להוציא הגה, הוא לקח קלשון ובאמצעותו רצח את כולם, במו ידיו.
האישה ההרה נותרה אחרונה, קודם היא ביקע את כרסה ואחר כך השלים את המלאכה בשאר חלקי
גופה, לא אשכח, כל ימי חיי, את המראה הנורא הזה.
אפילו כעת, כאשר אני כותב את המילים האלו, רעד עובר בי, אבל אז, לא יכולתי להרשות
לעצמי לשקוע בחוויות המזעזעות של המחזות הקשים האלו. צריך היה להקהות את החושים
במידה מסוימת כדי לשמור על הנחישות, על הרצון להיאבק על החיים ועל הרצון להמשיך
הלאה, אף על פי שלא נותר שמץ של תקווה שכך יהיה.
נשארתי בין חבילות הקש, כשאני אוסף גרעיני חיטה, האוכל היחיד שלי בכל אותו הזמן
ששהיתי שם, כעבור יומיים, עם רדת החשיכה, ניגשתי לסולם, ירדתי בשקט והלכתי לכיוון
העיר טלוסטה, כשהגעתי לבית "שלנו", התגלה לעיניי מחזה מחריד - הבית היה ריק, פה ושם
היו זרוקים חפצים ובגדים של דודי ודודתי ועליהם כתמי דם. לא נשמע שום קול. דממת
מוות שררה בכול. ישבתי לבדי בפינה, מצטנף, כעובר, במוחי עוברות תמונותיהם של דודי
ודודתי, אחרי כמה שעות הגיעה לדירה אחותי ואחר כך נכנס בן דודי, שניהם ניצלו בנס.
אדז'ו בכה מאד. לא ידענו כיצד לנחם אותו, וניסיונותינו להרגיע אותו לא צלחו. רק
לפני יומיים עוד היה עם כל משפחתו, ועכשיו נותר לבדו בעולם. מה יכולנו כבר להגיד
לו? מדי פעם ליטפנו אותו ובכינו יחד אתו.
כל אחד מאיתנו סיפר היכן היה וכיצד הסתתר. גם אחותי ובן דודי ראו כיצד תפסו ורצחו
יהודים.
כעבור מספר ימים, אדז'ו ההליט שהוא נוסע לצ'ורטקוב, שם הייתה לנו דודה, אחות אביו
ואבי, שאליה היה קשור מאוד ואצלה רצה לחיות. כאשר נפגשתי אתו לאחר כמה חודשים, הוא
סיפר לי שהגיע לבית הדודה ושם חיכתה לו אכזבה איומה, הבית היה ריק מאדם. כנראה,
הדודה נהרגה באחת ה"אקציות". מאחר שלא הכיר נפש חיה בצ'ורטקוב - החליט לנסוע
לסביבות בוצ'אץ', שם היו לאביו קשרי מסחר עם מספר איכרים, בן-דודי קיווה שהם יתנו
לו מקלט. עבר זמן ולא שמענו ממנו דבר וכך דרכינו נפרדו.
בן הדודה מצ'ורטקוב, יצחק, שעבר תקופה קשה בזמן הרדיפות, היה היחיד ממשפחתו ששרד
והגיע לארץ.
אחותי ואני נשארנו בטלוסטה, בגטו הקטן, אבל מן ה"יודנראט" המקומי הגיעו שמיעות שגם
את גטו טלוסטה החליטו הגרמנים לחסל, בסביבות העיר נמצאו מספר מחנות עבודה. החלטנו,
אחותי ואני, שבנסיבות הקיימות הדבר הטוב ביותר בעבורנו הוא ללכת למחנה כזה, אחותי
אמנם דאגה לי, כי הייתי ילד קטן וצנום, רק בן שתים עשרה וחצי, היא אמרה: "איך תעמוד
בעבודת הפרך שממנה נשברים גברים חזקים ממך?" שכנעתי אותה שאני לא כל כך חלש, ואוכל
לבצע כל מה שיגידו לי לעשות. היא פחדה, כמו תמיד, אבל הסברתי לה שאם לא נלך למחנה
העבודה, קרוב לוודאי שנוצא להורג, בערב, ניגשנו לראשי הגטו וביקשנו לעבור למחנה
עבודה. הם הביטו בנו ברחמים, הנידו בראשם לשלילה, אך לא התווכחו איתנו. למחרת,
נלקחנו למחנה.
אני צורפתי לאחד מצריפי הגברים ואחותי לצריף הנשים, בכל צריף היו כחמישים איש, מנהל
העבודה היה אוקראיני מרושע שהיה רוצח בדם קר כל מי שהוא "שם עליו עין". הוא היה
עושה זאת ע"י מהלומות קשות, שאותן חילק באמצעות מקל עבה שהחזיק תמיד בידו, השתדלתי
לא להיתקל בו ולהתרחק ממנו.
מפקד המחנה היה גבר גבוה מאוד, פולני משלזיה. הייתה לו אהובה, בחורה יפהפייה,
יהודייה, שגרה יחד אתו, הוא היה נוהג לרכוב על סוס ענק שבידו שוט מעור, שבקצהו גולת
מתכת עגולה, כל בוקר היינו יוצאים לעבודה, לערום חיטה לחבילות שקשרנו בקש, את הקש
היינו צריכים ללפף כמה פעמים עד שהיה לחבל. קצב העבודה היה מטורף. התחלנו יחד בשורה
ארוכה ומי מאתנו שפיגר מאחור, מחוץ לשורה, היה המפקד מתקרב אליו כשהוא רכוב על הסוס
ומלקה אותו בשוט עד זוב דם. האוכל היה דל מאוד - מרק מבשר סוס מת, שסרחונו נדף
למרחקים, ופרוסת לחם קטנה. למרות הרעב הגדול, הסתפקתי רק בלחם ומים, סייענו במטעי
הגומי כחלק מהמאמץ הכללי של הגרמנים לנצח במלחמה, מדי פעם ביצעו סלקציה: בררו את
החזקים מתוך הקבוצה והרגו את החלשים שבתוכה, שלא היו מסוגלים לעבוד ולהביא תועלת,
היינו מתחילים לעבוד עם שחר ומסיימים עם רדת החשיכה.
מיום ליום, החיים במחנה הפכו לקשים ומסוכנים יותר ויותר. הגיעו אלינו ידיעות
שיחידות של האס אס בליווי משטרה אוקראינית מגיעות מדי פעם למחנה
עבודה בכפר הולובצינצה, שנמצא מספר קילומטרים מאתנו, הגרמנים ועוזריהם היו מקיפים
את המחנה, אוספים כמה מאות אנשים, מובילים אותם ליער ושם יורים בהם לפתחי בורות
גדולים שנכרו מראש בעבורם. פחדנו שגם תורנו יגיע בקרוב, לא היו לנו כל ידיעות על מה
שמתחולל בחזית. האם הגרמנים התחילו לסגת? האם הרוסים פתחו כבר במתקפת נגד? מה עושות
בעלות הברית?
המשכנו לעבוד בשדות מבוקר עד ערב, מבלי לדעת מה ילד היום שלמחרת, האווירה הייתה
קשה. האנשים היו תשושים ורבים חלו במחלות שונות ומשונות.
בלילות הייתי חולם שבאים ולוקחים אותנו ליער, לגיא ההריגה, אני מנסה להימלט אבל
אוחזים בי בכוח וגוררים אותי לבור, הייתי מתעורר בצעקות, מתרומם ומתכונן לרוץ,
לחמוק מידי האויבים, אבל השקט והחושך החזירו אותי לדרגש העץ והמשכתי לישון.
במשך ימים ולילות, חזרתי ותכננתי דרכי בריחה מהמחנה. רציתי להיאחז באיזה שהוא קרש
הצלה, שוחחתי עם אחותי על המחשבות שעוברות בראשי, אבל היא תמיד ניסתה לצנן את
התלהבותי מהתכניות שהעליתי בפניה ולהרגיע אותי. 'בחוץ מסוכן יותר", הסבירה לי שוב
ושוב.
הגיעו שמועות לאוזניי שפרטיזנים רוסים נמצאים ביערות, משם, הם מקיימים התקפות גרילה
על הגרמנים ואפילו מצליחים להכות בהם ולהורגם. התחלתי להתעניין איך אפשר להגיע
אליהם, אבל איש לא ידע את מיקומם המדויק. בדיעבד, מזל רב היה לי שלא הגעתי אליהם,
לפי מה שידוע לי היום, הם בכלל לא קיבלו ילדים לשורותיהם, בטח לא נער יהודי, הם לא
היו אוהבי יהודים גדולים. האנטישמיות הייתה מושרשת גם בקרב הפרטיזנים, שגם הם לא
הדירו ידם מהריגת יהודים. ביערות, פעלו אף פרטיזנים יהודים שרצו להילחם עם
הפרטיזנים הגויים, שכם אחד, נגד הנאצים - גם הם לא התקבלו לשורותיהם. בשום פנים, לא
הסכימו שהיהודים יילחמו יחד אתם. אם כבר אפשרו ליהודים לקהת חלק בלחימה, היה זה
ביחידות נפרדות. שלחו אותם לבצע את המשימות המסוכנות ביותר, שרבים מהם נהרגו בהן.
חלק קטן מהאוכלוסייה הכפרית הגיש עזרה לפרטיזנים (הגזיים) במזון ובשחרור מידע על
הצבא הגרמני, לעומתם, הרוב הגדול, שיתפו פעילה עם הגרמנים, ברגע שידעו היכן
הפרטיזנים נמצאים - הלשינו עדיהם, בעקבות זאת, חוסלו פרטיזנים ע"י הנאצים. אולם,
באו פרטיזנים אחרים לכפרים, נקמו באיכרים ורצחו בהם, לא תמיד הבחינו בין המלשינים
לבין חפים מפשע, היו באים, יורים וזהו. ללא דין ודברים, ללא משפט, חיי אדם היו
זולים מאוד.
שהיתי במהנה העבודה מספר שבועות. יום אחד, לפנות בוקר, שמעני מכיוון שער המחנה
קולות רמים של מכוניות משא וקולות המולה. מיד החלו יריות. מאומן בבריחות, רצתי
לצריף של אחותי ושנינו יחד פרצנו את גדר התיל של המחנה וברחנו. עדיין היה חשוך ואנו
רצנו ריצת 'אמוק'. מהיכן היו לנו הכוחות- לא אדע, בדרך, פגשנו עוד כמה אנשים. הגענו
למעלה גבעה ביער, טיפסנו לראש הגבעה והתמקמנו מתחת לעץ גדול. בינתיים, הצטרפו אלינו
נמלטים אחרים, כך שהיינו כבר כ14- איש. הצטופפנו כולנו מתחת לעץ הענק שפרש עלינו את
ענפיו הגדולים, הרגשנו שאנו נמצאים בתוך מין מחסה שכזה, שהטבע הכין לנו ושמגן עלינו
מכל רע. לפנינו, למטה, השתרע שדה גדול, זרוע חיטה, מרובע ובאורך של כשלושה קילומטר.
בלילה, ירד גשם זלעפות וכולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו. בבוקר, כשהשמש התחילה לזרוח,
פשטנו את הבגדים הרטובים ותלינו אותם על העץ לייבוש.
בסביבות השעה עשר בבוקר, נשמעו יריות שפילחו את הדממה. ממש על ידינו הופיעו כמה
אוקראינים, במדי אס. אס. ורכובים על סוסים, הם הקיפו אותנו והתחילו להרוג על ימין
ועל שמאל. אחותי ואני רצנו בכיוון שדה החיטה, אל השטח הפתוח. הייתי כמעט בהלם, אבל
תוך כדי ריצה, צעקתי לאחותי: "תראי, הם באים מולנו!" אחותי ענתה לי בצעקה: "רוץ
אתריי!" היא פנתה ימינה ואחרי כמה מאות מטרים נשכבנו בין התלמים, נצמדים אל האדמה.
מבטנו הוסב הצדה והורם מעלה - ראינו את האוקראינים דוהרים על הסוסים ומחפשים אותנו,
איך לא גילו אותנו? - נשגב מבינתי, אני רואה אותם והם לא רואים אותי, התלם לא ממש
מסתיר אותנו, אם רק יביטו לכיוון שלנו,.. ברקע אנחנו שומעים את היריות. אחרי שעה,
הכל השתתק. דממת מוות. המשכנו לשכב צמידים לקרקע מבלי לנוע עד החשיכה. בלילה קמנו
מן האדמה, "אני צמא", אמרתי לאחותי. "תלקק את הטל מהעלים, או שתעשה פיפי ותשתה",
ענתה. היה לילה קר ואני רועד - הפלג העליון של גופי עירום, כי תליתי את החולצה
לייבוש. איך לא קיבלתי דלקת ריאות? גם את זאת לא אבין. אני זוכר שהיה לי קר מאוד.
כאשר השחר הפציע, הופיעה השמש במלוא הדרה והתהילה לחמם את גופנו הקפוא, אבל אנחנו
המשכנו לשכב, צמודים לתלם, כי פחדנו שאולי איכרים משוטטים בסמוך לעץ הענק שמתחתיו
נרצחו כשנים עשר יהודים. בדרך כלל, לאחר אירועים כאלו, האיכרים היו באים לחפש שלל.
הדבר היה מוכר לנו מכל ה'אקציות' הקודמות, הצצנו מרחוק כדי לבדוק אם יש תנועה כלשהי
בסביבה, והמשכנו לשכב על מנת לא להתגלות, הדבר היחידי שראינו היה עצי האורן הגבוהים
בפתחו של היער הענק, אבל לא העזנו להתקרב אליו באור יום. גבעולי החיטה מסביבנו היו
רטובים מהגשם החזק שירד, ליקקתי מהעלים את טיפות המים שעדיין לא התאדו מחום השמש,
אמרתי לאחותי שכדאי לעבור אל מתחת לעץ, הוא ישמש אותנו למחסה ואולי נמצא כך את
החולצה שלי, כך שייקל לי לקראת הערב, היא שכנעה אותי שמוטב להמתין, כי הסכנה עדיין
לא חלפה.
היום התארך לו והתארך, חיכיתי בקוצר רוח שיתחיל להחשיך: שנוכל לקום, למתוח קצת את
העצמות.
עם רדת הלילה, התחלנו להתקרב לעץ, לאט ובזהירות. לשמחתי הרבה, מצאתי על אחד הענפים
את החולצה, שהתייבשה בינתיים מקרני השמש שחדרו מבעד לעצים הענפים. מיהרתי ללבוש
אותה וכך הוחם לי מעט.
על גזע העץ ראינו כתמי דם, הסימנים היחידים למה שהתרחש שם, באותו רגע, עברו לפניי
דמויותיהם של האנשים שהייתי איתם רק אתמול ולא נשאר מהם כל זכר, כל מיני מחשבות
ושאלות חלפו במוחי, בהן האם אמי ז"ל התפללה לשלומנו או שזהו עוד נס שקרה לנו,
שהצלחנו לשרוד שנינו. אולי העובדה שהיינו ביחד, שתמכנו זה בזו, היא שנתנה לנו את
הכוח להמשיך ולהתמודד עם גורלנו האכזר.
היער היה ענק, העצים הזדקרו לגובה רב והשקט המוחלט השרה עלינו שלווה ורוגע, אחרי
הגשם הסוער שפקד אותנו ביומיים האחרונים. פה ושם, שמענו ציוצים עליזים של ציפורים
ששבו לעוף משהגשם פסק.
דיברנו בינינו ונועצנו מה עושים, לאן הולכים, הגענו למסקנה שאין לנו בררה אלא לחזור
למהנה, עצם המחשבה, שאנחנו עומדים להיכנס שוב בשעריו של מקום שאין תקווה לבאים בו –
לא הרנינה אותנו. אמנם ידענו שחלק גדול מיושבי המחנה נרצחו כבר, אולם גם ידענו
שהנאצים דאגו תמיד להביא אנשים אחרים. כי הם נוהגים למלא את מכסת העובדים שהיו
נחוצים להם לעבודת השדה, שוב אראה יהודים מושפלי ראש, הכובשים עיניהם בקרקע, גוררים
כל בוקר את עצמותיהם הכואבות והדוויות אל מגרש המסדרים כדי להתפקד לפני היציאה
לעבודה.
עם רדת החשיכה, אחותי ואני התחלנו ללכת לכיוון מחנה העבודה. לא היה לנו מקום אחר
ללכת אליו, נמצאנו בסביבה זרה, שבה לא הכרנו איש שאצלו נוכל למצוא מקום מסתור
מהסכנות שארבו לנו בכל פינה.
התגנבנו כל אחד בחזרה לצריף שלו. ראיתי שרק מעט אנשים שרדו מהטבח האחרון, הם סיפרו
לי מה שהתחולל. הרוצחים האוקראינים אספו את כל האנשים במגרש המסדרים והובילו אותם
לגיא סמוך, שם קצרו ביריות את כולם, פרט לקומץ אנשים שהיו צריכים לכסות את הבור
באדמה,
בבוקר, קמנו שוב לעבודה. עברנו בדרך עפר, שמשני צדדיה הזדקרו עצים בגובה של כעשרה
מטרים, הייתה זו שדרה יפה, שבימים כתיקונם היה נעים מאוד לטייל בה.
ליד השדרה, נמצאו כמה בתים מבודדים של איכרים. מספר איכרים היו עסוקים בתליית עלי
טבק לייבוש. בפתח אחד הבתים עמדה נערה כבת שתים עשרה, היא התבוננה בי. כך קרה מספר
פעמים כשהייתי עובר על פניה, עד שאזרתי עוז והתחלתי להחליף אתה כמה מילים. ביקשתי
ממנה שלמחרת תכין לי פרוסת לחם, היא הנהנה בראשה והבנתי שהיא נענתה לבקשתי.
בבוקר שלמחרת, נרגש כולי, חיכיתי לרגע שבו אפגוש אותה שוב, כשהגעתי לשער ביתה,
הנערה לא נמצאה שם, התאכזבתי ביותר אבל אז ראיתי על הקרקע משהו עטוף בתוך נייר.
הסתכלתי סביב אם איש אינו מבחין בי, התכופפתי במהירות, הרמתי את החבילה הקטנה
ומצאתי בה פרוסה גדולה ונאה של לחם. הסתרתי אותה חיש קל מתחת לחולצה, רצתי לחפש את
אחותי וחלקנו בינינו את האוצר הגדול שהתגלגל לידי, כך נמשך אותו סיפור כמה ימים, על
פי רוב, היא השאירה את החבילה ואני הייתי אוסף אותה.
אחרי מספר ימים, ראיתי אותה עומדת שוב בשער. זו הייתה נערה יפת תואר שלה עיניים
כחולות, צמה ארוכה ופני מלאך, לחשתי לה, שאני רוצה לעבוד אצלם בהשחלת עלי טבק, היא
אמרה שתשאל את הוריה.
למחרת, כאשר פגשתי אותה אמרה לי, שההורים הסכימו להעסיק אותי ואוכל לבוא אליהם מתי
שארצה.
סיפרתי זאת לאחותי שכמובן נסוגה בפחד מהעניין וניסתה להסביר לי איזו סכנה טמונה
במעשה, היא טענה שיכולים לתפוס אותי כשאני נמלט מהמחנה, שאי-אפשר לתת אמון באיכרים
זרים, שאני נסחף אחרי ה"חיינדעלך" של "שיקסע" יפה. היא הוסיפה, שגם אם הכל כשר
למהדרין אפשר יהיה ללכוד אותי בקלות.
אולם, אני לא נרתעתי והחלטתי לנסות את מזלי. אני מודה שלא רק שיקולי הישרדות הנחו
אותי, והיה משהו בדבריה של אחותי על הנערה.
בערב, כשחזרתי למחנה, פגשתי נער בן גילי ששמו אברהם שומר, היום גד באשקלון ועוסק
בחקלאות. הצעתי לו, שנברח מוקדם בבוקר ונלך לאיכרים לעבוד בייבוש עלי טבק, לפחות
נקבל כיכר לחם, הוא קיבל את הצעתי בהתלהבות, עם בוקר, חמקנו מהמחנה והגענו לחצר של
האיכר. פגשתי שם את הנערה והיא חייכה אלי חיוך מלבב. ניגשנו להוריה וביקשנו מהם
לעבוד תמורת כיכר לחם, לשמחתנו, הם הסכימו, מיד הראו לנו כיצד ממיינים ומשחילים את
העלים ותולים איתם לייבוש, התחלנו לעבוד במרץ. עברו שעתיים, ופתאום שמענו שעטת סוס.
לא הספקנו להסתובב ומפקד המחנה עמד מולנו. הוא צעק לאיכר, שיקשור אותנו עם חוט יד
ליד, היה זה חוט פשתן דק וחזק מאוד, כך שבכל תזוזה שלנו החוט חתך בבשר, כך, הוא
התחיל להריץ אותנו לעבר מקום העבודה בשדה, בדרך, הצליף בנו פעמים רבות בשוט העור עם
הגולה בקצהו. כל מכה פתחה לנו פצע בגב ובראש, כאשר אחד מאתנו נפל, הוא הצליף בו עד
שקם, מידי פעם, הרגשנו את הרגליים הענקיות של הסוס דורסות אותנו. הגענו עד למקום
העבודה, כששנינו מכוסים בדם שנזל מכל חלקי הגוף. הוא העמיד אותנו בתחילת השטח הגדול
שבו עבדנו והיינו מוכרחים להדביק מהר את כל שורת העובדים, שהתקדמה כבר למרחק רב,
עבדנו, תוך כדי ההצלפות בשוט, בקצב מטורף, אחותי ראתה את מה שקורה לי ורצה לקראתי,
היא התחננה לפני המפקד שירשה לה לעזור לי על מנת שאשיג את הפיגור, אבל הוא, מיד,
הלקה גם אותה בשוט והיא נאלצה לחזור למקומה בשדה. זה היה יום קשה ונורא עבורי. אחרי
העבודה חזרתי למחנה: חבול, מוכה וזב דם, חששתי, שעוד באותו יום יתנכלו לחיי.
החלטתי, שאני חייב לברוח מיד מהמהנה, לפני שאנשי הגסטפו יגיעו אליי, רציתי למצוא לי
מסתור במקום אחר. אמרתי לאחותי שאני עומד לעשות זאת. היא, כהרגלה, התחננה לפניי שלא
להסתכן לעשות זאת, אבל אני הייתי נחוש בהחלטתי, קבעתי אתה שניפגש בלילה, בעוד
יומיים, במרחק של קילומטר מחוץ למחנה, במקום שבו מתחיל יער עבות, שרטטתי לה באוויר
את המיקום המדויק.
איך ברחתי כל פעם מן המחנה? קודם, הייתי מסתובב ליד הגדר ומסתכל היכן יש פרצה כזו
או אחרת שממנה אוכל להשתחל ולצאת. לא היה לי כלי לחתוך באמצעותו את התיל. אבל,
המחנה נמצא בלב שדה גדול, ובשדה יש כידוע רגבים. מתחת לגדר התיל, ליד רגב אדמה,
הייתה תעלה, משם השתחלתי ויצאתי, רק מעטים ברחו מהמחנה. האנשים היו כבר מותשים,
השלימו עם גורלם ולא היה להם כוח ההישרדות הדרוש להילחם על החיים, הם היו חלשים כל
כך ומבולבלים, מרביתם היו אפתיים לחלוטין. לעומתם, אני, משום מה, הייתי דרוך מאוד
מאוד, ערני ומלא-חיים.
תוך זמן קצר, מבלי להשתהות ולהתמהמה, השתחלתי מגדר המהנה החוצה והלכתי מספר
קילומטרים. הגעתי לחצרי של איכר אחד שאותו לא הכרתי קודם, כיוון שלא נשארה לי ברירה
ולמרות שפחדתי שיסגיר אותי לנאצים, החלטתי "לקחת צ'אנס" ולהיכנס. נכנסתי וביקשתי
ממנו שייתן לי לעבוד אצלו תמורת אוכל ולינה. היה זה רגע גורלי בעבורי ואחר כך, כך
הסתבר, גם בעבור אחותי.
להפתעתי ולשמחתי, האיכר הסכים לקבל אותי. לאחר מכן, התברר שהוא היה סגן ראש המועצה
בכפר. ביקשתי ממנו גם למצוא מקום מסתור לאחותי, אמרתי שהיא יודעת לסרוג יפה, אשתו
של האיכר שמעה והציעה לבדוק אצל אחותה אם יש שם מקום עבורה, זו הסכימה להעסיק את
אחותי ולהחביא אותה באסם, כך, עוד לפני שהלכתי לפגישה עם סלה, כבר היה לי מקום
עבודה גם בשבילה, כפי שקבענו, נפגשנו אחרי יומיים, בלילה, מחוץ למחנה, בתחילת היער,
אחותי הגיעה, כשכולה חבולה ממכות שקיבלה ממפקד המחנה, היא סיפרה לי שלאחר בריחתי,
המפקד זימן אותה לחקירה וניסה ללחוץ עליה לגלות לאן נעלמתי, הוא לא בחל באמצעים
להשיג ממנה מידע אודותיי.
אחותי עמדה בחקירה בכבוד ובגבורה. על אף המכות והעינויים, הוכיחה חוסן נפשי וגופני
ולא גילתה את מקום שהיתי. הערכתי והערצתי אותה על כך, כי לא כל אחד היה עומד
בעינויים, ידועים מקרים שבהם לא עמדו אנשים בניסיון: בחורה צעירה וחלשה כאחותי עמדה
בכך בעוד שאנשים מבוגרים וגברים חזקים שנשברו בעינויים, הובילו את הרוצחים למקומות
המסתור של יהודים, ביניהם גם בני משפחתם.
אחותי הפצירה בי לחזור למחנה. אמרתי לה שמצאתי מקום מסתור, ושבמחנה כולם חיים רק על
זמן שאול. הרי ברור, אמרתי לה, בקרוב יהרגו את כולם ואותנו ביניהם. לבסוף, אחותי
השתכנעה שהצדק אתי. הובלתי אותה ישר לאיכרה, שקיבלה אותה יפה וסידרה לה מחבוא
שהכינה בעבורה. אני חזרתי לאיכרים שלי והתחלתי בעבודה. האיכר הסביר לי מה עליי
לעשות: לבקע עצים ולהכין מהם "פרוסות" קטנות שאותן היה עליי לסדר בערמות לקראת
החורף; לצאת עם הפרות למרעה; לעזור לו לדוש את החיטה; לנקות את הרפת בכל יום השכם
בבוקר, הוא הביא לי כוס חלב טרי ופריסת לחם שראוי להתכבד בה. אכלתי, שבעתי, לא
ידעתי את נפשי מרוב עונג. הוא הראה לי את המקום שבו אתאכסן. הייתה זו פינה ברפת
שפיזרתי בה קש על הרצפה ישם ישנתי בלילות, הייתי מאושר,
כמובן, כשהייתי יוצא עם הפרות למרעה כבכל יום, ארב לי המוות, הוא ארב לי בדמותו של
אחד האוקראינים או בדמותו של איזה שהיא שוטר שיתפוס אותי בדרך. עשיתי את כל המוטל
עליי בפחד ובחרדה אין-קץ, אבל היו רגעים שבהם שכחתי מהכל ופשוט נהניתי מתחושת
החירות ו... השובע.
היה אז קייץ ואני קיוויתי שמצב זה יימשך לאורך זמן. העבודה הייתה קשה, במיוחד
כשהייתי צריך ל'פצח' בולי עץ גדולים שהיו כבדים ממני, הייתי תוקע את הגרזן במרכז
בול העץ, מרים אותו בכל כוחותיי והופך אותו תוך כדי מכה בבסיס הגרזן. כאשר העץ היה
מתבקע לשני חלקים, הצמדתי אותו לאדמה ברגלי היחפה ופיצלתי אותו ל"פרוסות" קטנות.
נהייתי מיומן ביותר במלאכה זו, 'ממש מומחה',
כאשר הייתי צריך לעזור לבן האיכר לדוש את החיטה - עמדתי מולו עם המוטות והיינו מכים
בקצב, אחד אחרי השני על השיבולים, החיטה הייתה נשפכת על הרצפה, בסוף הדיש, אספתי את
הקש וקשרתי אותו בחבילות, את החיטה שנשארה על הרצפה הייתי אוסף עם מטאטא גדול.
לבסוף, הייתי מנער אותה מכל שאריות הקש ושופך אותה לתוך שקים. הימים עברו מהר ואני
הייתי עסוק בכך, מבוקר עד ערב.
מדי פעם, הלכתי לבקר את אחותי והיא סיפרה לי שהאישה שאצלה התאכסנה מתנהגת אליה יפה.
הייתי חוזר מאחותי מרוצה מאוד מכך שיש לה פינה שקטה להימצא בה ומכך שהאיכרים
שמאכסנים אותה הם אנשים בעלי לב חם. בעלת הבית שלי הבחינה פעם ש'נעלמתי' ושאלה איתי
איפה הייתי. סיפרתי לה שביקרתי את אחותי, שהתגעגעתי אליה ושרציתי לדבר אתה קצת. היא
אמרה לי שאני צריך להישמר לנפשי כי בכפר מצויים אנשים רעים והם יכולים להלשין
עלינו. עניתי לה שאני נזהר ביותר ושאיש לא ראה אותי.
יום אחד, בעל הבית ובנו הכינו בחצר מתקן לצליית חזיר, שלם, לחג המתקרב, אחר כך,
לקחו חזיר, המיתו אותו במכת גרזן חד ותלו אותו מעל האש שהדליקו, הם עמדו, סובבים את
החזיר וצולים איתי. כל בני המשפחה נאספו בצהריים. הם ערכי שולחן חגיגי שעליו הונחו
מטעמים למיניהם. בטקסיות מרובה חתכו פרוסות בשר נוטף שומן מהחזיר שצלו. להפתעתי,
הזמינו גם אותי לבוא ולסעוד אתם. באתי מעט במבוכה אבל נכנסתי לבית יישבתי אתם אל
השולחן, קיבלתי כף עץ ומזלג ואכלתי יהד עם כולם מקערה גדולה שהייתה מונחת על
השולחן. אף מן החזיר אכלתי והוא לא נתקע לי בגרון.
היה זה אחרי שלוש שנים שבהן לא ידעתי בכלל מה זה לשבת על יד שולחן ולסעוד בצוותא עם
אנשים אחרים. הודיתי להם על נדיבות לבם וחזרתי לעמל יומי. הייתי אחראי על כל עבודות
המשק ועשיתי זאת בחריצות רבה, ימי הקיץ היו ארוכים יותך וכך הספקתי לגמור את כל
העבודות, כל בני המשפחה התנהגו אליי יפה - מעולם לא גערו בי או העירו לי על משהו.
העבודה הקשה ביותר הייתה, כאמור, לעמוד מול הבן שהיה גברתן וחזק, בעת דיש החיטה,
הייתי חייב לעבוד עם המקלות בקצב שלו, הקצב היה צריך להיות מדויק, אחרת יכולתי לקבל
מהלומה חזקה היישר על ידיי.
הבן סיפר לי שהיה לי מזל שברחתי מהמהנה, כי הרגו שם אנשים רבים. הסתבר, שאכן נהגתי
בחכמה כשברחתי מהמהנה בעוד מועד. אולם, גם פה לא הייתי בטוח והסכנה תמיד ארבה לי,
לא ידעתי מאין תבוא הרעה.
הסתיו התקרב, התחיל להיות קריר ואני התהלכתי יחף, כי לא היו לי נעליים.
בוקר יפה אחד, יצאתי עם הפרות למרעה, כהרגלי בכל יום. פתאום, אני שומע מאחוריי
נקישות של פרסות סוס שהולכות ומתקרבות אליי, הסתובבתי וראיתי שעל הסוס רוכב שוטר
מיחידת האס. אס. האוקראינית. שמו של השוטר, סחב, נודע לשמצה ולדיראון כרוצה אכזרי
ביותר. כנראה, שמישהו הלשין עליי. השוטר פקד עלי לחזור מיד עם הפרות לביתו של האיכר
שאצלו עבדתי. לא נותרה לי בררה אלא ללכת אתו. בהגיענו לחצר הבית, הוא ירד מהסוס
והצעיד אותי אל ביתם של בעלי הבית שלי. בינתיים, האישה והבן יצאו החוצה. לנגד
עיניהם, הפיל איתי השוטר על מפתן הבית והתחיל להכות אותי בכל כוחו עם קת הרובה.
הייתי בהלם מוחלט, כנראה גם איבדתי את ההכרה. השוטר המשיך להכות בי על הגב .בכל
חלקי גופי, כאשר האישה עומדת לידו ומתחננת שיפסיק. הוא לא שם לב אליה, הרים את
הרובה, כיוון אותו לראשי. היא התכונן לתת לי את "מכת החסד" האחרונה ולנעוץ כדור
בגולגולתי. בשנייה האחרונה, האישה אחזה ברובה ומשכה אותו הצדה. סחב, ההמום, הסיט
מבטו בתדהמה. באותו רגע, ניגש אליי בנה הגברתן של האיכרה האמיצה, הרים אותי מהאדמה,
נתן לי דחיפה חזקה וצעק: "תברה!" אני, שהתעוררתי מתרדמה, קמתי וראיתי שאני נמצא ליד
שער היציאה מהמשק - מיד התחלתי לרוץ בעוד השוטר מתעשת ויורה לעברי. רצתי בזיגזג,
שמאלה וימינה, שומע שריקות כדורים שעוברים לצדי ראשי. למזלי, אף לא כדור אחד פגע
בי. רצתי בשארית כוחותיי לכיוון הנחל. חציתי אותו כשהמים מגיעים עד לצווארי, לבסוף
הגעתי לחצר שבה נמצאה אחותי. היא ראתה אותי פצוע, חבול - ושנינו פרצנו בבכי, הורדתי
את החולצה והמכנסיים הקרועים והרטובים לייבוש, כשכולי עדיין רועד מפחד, אחותי עזרה
לי לשכב על הקש בגורן, כי לא יכולתי להתכופף בגלל המכות שקיבלתי.
אינני יודע אם השוטר פרק זעמו על האם ובנה, שעשו מעשה גבורה והצילו את חיי.
אחותי ואני שוחחנו ארוכות, בעקבות הנסיבות שהשתנו. הגענו למסקנה שעל מנת לשרוד
אנחנו מוכרחים לחפש מקום אחר. החלטנו שנחזור לסביבות בוצ'אץ', אל הכפרים שלידה. שם,
היו איכרים שהכרנו עוד מהתקופה שאבי ואמי קיימו איתם קשרי מסחר. אחותי דיברה עם
האיכר, בעלה של האישה שאצלה שהתה. היא אמרה לו שתיתן לו שעון זהב וטבעת אם יביא
אותנו לשם. השעון נשאר לנו מאמי ז"ל. אחותי שמרה על המטמון הזה, מכל משמר, בתוך
ארנק קטן מכסף, שאמי הביאה בזמנו עוד מווינה כאשר הייתה סטודנטית. לשמחתנו, האיכר
הסכים.
עם שחר, יצאנו לדרך בעגלה רתומה לשני סוסים כדי שלא אתגלה, האיכר דחף אותי לתוך שק,
כיווצתי עצמי עד קצה גבול היכולת, מתפתל מכאבים, כי עדיין לא יכולתי לכופף את גופי
בגלל המכות, איכשהו הוא הלב.ש עלי את השק ואני התכרבלתי בתוכי כעובר, באי נוחות
כמובן. הוא סגר את השק, כאילו היה זה שק מזון לסוסים. כך שכבתי בו, נחבט שוב ושוב
בטלטולי הדרך, אחותי ישבה לצדו של האיכר, לבושה כנערה אוקראינית. היו לה תעודות
מזויפות, שבהן הייתה רשומה כנוצרייה. מאיפה השיגה אותן, איני יודע.
היה זה תחילת דצמבר, והקור היה איום. אנחנו נוסעים ופתאום אני שומע צעקה: "האלט!"
(עצור), לעגלה ניגשו שוטרים ובדקו את המסמכים של אחותי ושל האיכר. אחד השוטרים ניגש
לחלק האחורי, כשבידי מקל ונתן מכה קלה בשק, כלומר בי, שתקתי, כמובן, והוא לא חשד
בדבר, חשבתי: זהו נס שלא גילו אותי, שוב ניצלנו ממוות בטוח.
המשכנו עוד מספר שעות עד שהגענו בערב לסביבות בוצ'אץ'. עצרנו בשדה. בקושי רב הצליחו
האיכר ואחותי גם יחד להוציא אותי מהשק, כי עדיין סבלתי מכאבים בכל גופי. אחותי נתנה
לאיכר את השעון והטבעת והוא התרחק מאיתנו, היה חושך מסביב. בפעם המי יודע כמה עמדנו
על פרשת דרכים ולא ידענו לאן פנינו מועדות.
בסופו של דבר, הגענו לאותה זקנה, שאצלה מצאנו מקלט כשהיינו חולים ושטיפלה בנו אז.
הזקנה התגוררה בגפה. ביקשנו להישאר אצלה זמן מה, היא פחדה מאוד, אבל ריחמה עלינו
והסכימה שנישאר אצלה, רק לכמה ימים. נכנסנו לנוח באסם.
אמרתי לאחותי שכדאי שניפרד, יותר בטוח יהיה אם כל אחד מאתנו ילך לדרכו וגורלו.
הפרידה בינינו באה תמיד ביוזמתי. היה ברוך לי שאחותי אינה צריכה לטפס באסם על סולם
שגובהו כמה מטרים ולהתחבא בין חבילות הקש; בלילה להתגנב לרפת ולישון על יד הפרות
החמות; לפנות בוקר, שוב לעלות לאסם. היא יכלה למצוא לה מקום עבודה במשק בית, בעזרה
לילדים בלימודים או בסריגה, הודות למסמכים המזויפים שברשותה והצלב הגדול שעל
צווארה. בזכותם, היה לה קל יותר מאשר לי ואני לא רציתי להיות לה למטרד. נחנו שם כמה
ימים ואחר כך, בבוקר, נפרדנו וכל אחד הלך לכיוון אחר, בלב, היה הפחד שאולי כבר לא
נתראה יותר. מצד שני, היה ברור לנו שכיחידים יהיה לנו קל יותר למצוא מסתור. ודאי
שאף איכר לא היה מוכן לקבל שני אנשים.
בדיעבד, זו הייתה מחשבה נבונה, על אף הפרידה הקשה תוך כדי בכי ואי-הוודאות אם נתראה
עוד, ליווינו אחד את השני במבטי חרדה ופחד, אבל עם החלטה נחושה שזוהי הדרך הנכונה.
שנים רבות אחר כך, נשאלתי איך זה ייתכן שהיה לנו את הכוח להיפרד, שכן כל אחד הלך
לדרכו לבדו מבלי לדעת לאן ולאיזה כיוון, עניתי, שאף על פי שנאלצנו לעשות זאת מספר
פעמים, ולעבור את התלאות למיניהן לבדנו, ידענו שניפגש. למרות הסכנות והמוות שארב
בכל פינה, הייתה בלבנו, בכל פרידה, אמונה חזקה שנשרוד ושביום מן הימים נזכה לראות
שוב זה את זה.
