כאשר הגעתי לגיל שבעים, חוה, רעייתי, החליטה בנחישות המאפיינת אותה,
לערוך לי מסיבת יום הולדת. אשתי רצתה לארגן את המסיבה כהפתעה, אבל
משום שהזמינה את אחותי, סלה, ואת ילדיה, מארה"ב, והם כתבו לי שיגיעו
לארץ באוגוסט, בתאריך הסמוך ליום הולדתי, התחלתי לחשוד שמשהו "מתבשל"
מאחורי גבי. כשבועיים לפני האירוע נודע לי הסוד... התלבטתי כיצד להתייחס
ל'מזימה' שלה. לא הייתי שלם עם הרעיון לקיים 'טררם' שלם סביב יום הולדתי,
אמרתי לה, שלמעשה זהו יום ההולדת הראשון שאחגוג בחיי.
את בר-המצווה שלי לא זכיתי לחגוג. אז, באוגוסט 1942, אפילו לא יכולתי
להעלות זאת בדעתי. הייתי עסוק ביום ובלילה בניסיונות לברוח מסכנות מוות
למיניהן שארבו לי בכל פינה. הייתי אז מרגע לרגע תוך חרדה מתמדת, כמי
שאבד לו צלם אנוש והיה נרדף כחיה על ידי הנאצים ועוזריהם, הזמן שלי היה אז
בבחינת 'זמן שאול', 'על תנאי', 'זמני', כי בכל יום חיכינו ל'אקציית' מוות
נוספת.
כצפוי, הפליאה אשתי לארגן את המסיבה. אנשים רבים, מהארץ והעולם, באו
לקחת חלק באירוע שנערך לכבודי, בראש וראשונה הייתה זו בתי עמליה, אחריה
חתני שמואל ונכדיי אופיר ויעל, שעמלו וטרחו להסב לי נחת. דקות ארוכות
ישבתי ליד השולחן מבלי להוציא הגה מפי, התרגשתי ביותר, מה גם שבעת חגיגות
שכאלו תמיד מופיעה לפניי דמותו של בננו האהוב, רוני ז"ל שנספה בדמי
ימיו, השמחה המהולה בעצב ובצער עליו מלווים איתנו תמיד לכל מקום.
הברכות שנישאו היו נוגעות ללב, כמובן, אבל אני חשתי מרוחק במשהו, קצת
מתבונן מהצד. הבטתי על כל הנאספים וחשבתי בלבי איך זה שאני ואחותי שרדנו
מכל הגיהינום שעברנו? הרי רק מתי מעט שרדו ממשפחת אבי ואמי, מי יספר על
אודות משפחת אבי, אנדרמן, משפחת אמי, וייסטל ועל אודות המשפחות
הקרובות, באואר ומנדל? מה אני יודע עליהם? מה אוכל לספר לנכדיי? מה
שנשאר לי הם רק זיכרונות מהרגעים היפים שביליתי במחיצתם כילד, מבליחות
בדמיוני דמויותיהם המרשימות: אני רואה לפניי אנשים יפים הלבושים בבגדים
יפים, כאילו צילמתי אותם בחג כלשהו או בשמחה משפחתית. אני חושב עליהם
וגם על הוריי. עד היום, קשה לי לתפוס איך זה שאיש מהם, ודאי מהמבוגרים,
לא נותר בחיים.
מסיבת יום ההולדת שנערכה לכבודי זימנה לי את המפגש עם בני המשפחה שלי,
המצומצמת והמורחבת. לאחר שנים של התלבטות מצאתי, שגמלה בלבי ההחלטה
והיא להתחיל לכתוב את סיפור חיי. סיפור שאותו אני רוצה להקדיש לאחותי סלה
ז"ל, לאחי לונק אריה ז"ל ולהוריי ז"ל, אחותי סלה שאתה עברתי את תקופת
השואה, חסרה לי מאוד בעת כתיבת סיפורי זה, כי היא זכרה היטב כל פרט מן
העבר טוב ממני היא הכירה את בני משפחתנו והבינה את המתרחש, משום
שהייתי ילד קטן כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, וצעיר ממנה בשבע שנים.
החלטתי לספר את סיפורי ללא כל "קוסמטיקה" של תיאורי נוף למשל או
"קישוטים ספרותיים" וגם בלא התפלמסות וויכוחים. אנסה לתאר רק עובדות ואירועים שחוויתי בעצמי, לפי הסדר ושנחרתו בזיכרוני ובנפשי: על תקופת
השואה הנוראה סופרו כבר אלפי סיפורים ונעשו, במשך חמישים שנה, מחקרים
רבים והנה אני מוסיף עוד אבן קטנה אחת למצבת הזיכרון.
קשה לכתוב: קשה להיזכר בתקופה הנוראה הזו, נורא לחוות שוב כל אירוע, כל
רדיפה, להעלות באוב את הסכנות שמהן ניצלתי בקושי. כמו כן, קשה לתארן
במילים. אני עצמי אינני יכול להבין, היום, מאין היו לי אז הכוחות האלו? מאין
התעוזה והכוחות הנפשיים לעמוד בפני אותם רוצחים ולא להיכנע? לברוח שוב ושוב בהחלטה נחושה שלא להיתפס? איך יכולתי לעמוד, ילד קטן וחלש, מול
גרמנים מזוינים או אוקראינים חמושים ברובים וסכינים רכובים על סוסים
שרודפים אחרי, יורים לכיווני, ולמרות הכול לא משיגים אותי? כנראה, שכוח החיים חזק יותר מכל דבר אחר בעולם,
היינו אז לגמרי לבד, אני בן 11 ואחותי בת 17, נותרנו ללא אמצעים, ללא עזרה,
במלחמת הישרדות מתמידה. כל פעם במצוד אחר מצוד, ב"אקציה" אחר
"אקציה". קשה לתת ביטוי לתחושות שהיו לנו אז, כשכל מעיינינו הופקדו
במחשבה, איך לא ליפול בידי המרצחים ואיך לא להיות מובלים לגיא ההריגה.
את התאריכים המדויקים של ה"אקציות" כבר אינני זוכר בדיוק, אבל את
האירועים האישיים שלי-שחרוטים בלבי ובראשי, אותם לעולם לא אשכח. אמנם, כבר שכחתי כמעט לגמרי את הנופים והיערות היפים שבמחוזות ילדותי, אולם
זיכרון השנאה האיומה ששררה כלפי היהודים נשאר בעינו: יהודים נשחטו ונשרפו
במהלך ההיסטוריה על ידי בני עמים שונים, עוד לפני שמכונת ההשמדה הנאצית
החלה לפעול. השנאה ליהודים והאנטישמיות היו מושרשות בקרב עממי אירופה
עוד מימי האינקוויזיציה, עלילות הדם וההטפות בכנסיות.
יש לזכור, ללא שיתוף פעולה מלא של האוקראינים, הפולנים, הליטאים ויושבי
ארצות אחרות באירופה, הגרמנים לא היו יכולים לבצע את ההשמדה ההמונית
של היהודים. כך היה גם בגליציה שבה חייתי. אינני שוכח כמובן את הבודדים
מבין הפולנים והאוקראינים, שמצפונם אתם והם טובי לב. הם עזרו ליהודים, ועל
כך כמה ניצולים חבים להם את חייהם. גם אני זכיתי לפעמים בעזרה כזו. אני
מכיר תודה רבה למעטים, בעיקר לנשים שעזרו לי. יחד עם זאת, איני שוכח את
האחרים, הרוב הגדול, שסייעו לגרמנים בדרכים שונות.
אמנם, היום, בביקוריהם של מנהיגים מאותן ארצות בישראל, בעמדם ב"יד
ושם", אנו שומעים דברי התנצלות ובקשת סליחה, אולם, לי נדמה שזוהי
צביעות, כי בני עמם נותרו אנטישמיים עד היום, והם שונאים עדיין יהודים, שנאה שנותרה אפילו בארצות שבהן לא נותר כמעט זכר להם.
לדעתי, גם בעלות הברית והעמים שנלחמו נגד הנאצים אינם יכולים להתנקות
מחטאם הנוראי הם לא נקפו אצבע להצלה, גם כשנודע בעולם מה נעשה ליהודים
במחנות ההשמדה, מה היה פשוט יותר מאשר להפציץ את המחנות הללו? הרי
מקומם היה ידוע לכל, כך לפחות אפשר היה להאט את קצב ההשמדה, ויהודים
רבים יותר היו נותרים בחיים. אבל, כפי שאנו יודעים היום, איש לא עשה דבר,
.היכן היו אז כל המנהיגים של יהודי ארצות הברית? מדוע לא ערכו הפגנות כדי
לעורר את דעת הקהל ולהפעיל לחץ על רוזוולט ושאר מנהיגי האומות להרוס את
כל מחנות ההשמדה?
שואלים אותי, מדוע היהודים לא התארגנו ולא נלחמו בנאצים ובעוזריהם? עצם
השאלה, נובעת מהנחה הרחוקה מלהיות נכונה. קודם כל, היו יהודים לא מעטים
שלחמו בנאצים במסגרת צבאות בעלות הברית, בנוסף לכך, יהודים מהארץ עשו
זאת גם במסגרת הצבא הבריטי, ידועים בגבורתם הצנחנים שהגיעו לאירופה
הכבושה, בהם חנה סנש. יתרה מזאת, היו התארגנויות קטנות להתנגדות בכל
מקום: פרטיזנים יהודים פעלו נגד הנאצים ועוזריהם מתוך היערות, אפילו אצלנו
בעיר, בבוצ'אץ', היו מקרים של בודדים שלא אבו ללכת כצאן לטבח. דוגמה
לכך, שימש יאנק אנדרמן, בן-דודי, כאשר הובל עם יהודים נוספים להוצאה
להורג. יאנק הרהיב עוז לצאת משורת הנידונים: הוא ירה מאקדח בשוטר
אוקראיני יהרגו, הוא נתפס מיד, הובל לכיכר העיר, שם שפכו עליו נפט ושרפו
אותו חי. אחיו, וילי (זאב), חי כיום בישראל.
ברור, שהעוצמה, התחכום והתכנון של הגרמנים מנעו התארגנות ממשית של
מרד בקנה מידה גדול. קשה לתאר את הסיטואציה הנפשית המורכבת שבה נמצאו
הקרבנות. היהודים נשברו ברוחם לאחר שעברו בתהליך בן כמה שלבים: תחילה,
אספו הגרמנים את רכושם והרעיבו אותם, אחר כך שלחו את הגברים למחנות
עבודה, ורק לבסוף הגיע תורן של ה"אקציות" ומחנות ההשמדה. בדרך מדורגת,
החלישו את היהודים נפשית ומנטאלית עד שנשברו כליל.
בל נשכח, גם ככה היהודים היו תמיד מתי מעט, מיעוט מבוטל בקרב אוכלוסיית
הרוב של "גויים", לעתים, בלית בררה, שיתפו פעולה עם הנאצים, אם בצורה
אקטיבית, אם בשתיקה.
כזכור, גם לאחר כל מה שקרה, סגרו האנגלים את שערי ארץ ישראל בפני אותם
יהודים ששרדו במחנות ורצו לעלות לארץ. חוויתי בעצמי את ההרגשה הזו, כאשר
עליתי לארץ בצורה "לא לגלית" ונכלאתי ע"י האנגלים במהנה מעצר בעתלית,
עניין נוסף הקשור בנושא הזה ומצער אותי הוא מותם הטרגי של מאות בחורים,
ניצולי השואה, אוד עשן ממשפחות שהושמדו במהלך המלחמה. הם הגיעו לארץ
בעיצומה של מלחמת השחרור, נשלחו מיד לחזית ונהרגו בשדות-הקרב. רבים
מהם אפילו לא ידעו עברית ולא עברו אימון ראשוני בנשק. זכורים לי כמה
בחורים שהגיעו למחנה השבויים בירדן, הם סיפרו לנו, שנשלחו היישר מהאוניה
אל הקרבות המרים בחזית לטרון. מאוחר יותר, סיפרו, נפלו בשבי, עברו עינויים
קשים בבית הסוהר בעיר העתיקה עד שהגיעו למחנה השבויים שלנו.
רבים מאותם חיילים-עולים חדשים נפלו בקרבות, חלקם אפילו בימים הראשונים
לשהותם בארץ. כמה מהם נקברו אלמונים, שמם לא נודע עד עצם היום הזה: הם
עברו את כל מוראות מלחמת העולם השנייה, שרדו את מחנות ההשמדה וקיוו
לבנות את עתידם בארץ ישראל, אולם, הם לא זכו לחיות כבני חורין בארצם, יהי
זכרם ברוך.
לא כתבתי כאן מחקר היסטורי. רציתי, בפשטות, להסביר לקוראים את הרקע
לסיפור חיי שיובא כאן.
כמה מילים לבני משפחתי האהובים:
שנים רבות התלבטתי, האם לספר לכם את כל פרקי סיפור חיי, ובמיוחד
התלבטתי לספר את הקשים שבהם. האם אוכל לספר את כל שעבר עלי ועל
משפחתי בזמן השואה? כיצד אספר על הדרכים שבהם שרדתי מהגיהינום ההוא,
על הסכנות שעמדו בדרכי, האימה שאחזה, הייאוש שפשט, על הבדידות והכאב.
כיצד אספר שניצלתי שוב ושוב מסכנת חיים, אף על פי שלא היה סיכוי ממשי
לחמוק מציפורני חיות הטרף הגרמניות ועוזריהן,
כשם שאני יושבים ב"סדר פסח" שבו מצווה להרבות ולספר ביציאת מצרים, כך
עלינו לזכור ולהזכיר את נוראות השואה. עדיין יש בעולם אנטישמיות ואפילו
מכחישי שואה קיימים עדיין פה ושם, הרשעות עדיין "חוגגת" בכל רחבי תבל.
בזמנו, החלטתי לא לספר. לא רציתי שילדיי יגדלו בצד ענן כבד כל כך, פחדתי,
שהדבר יכול להשפיע לרעה על חייהם, באיזו שהיא צורה, לכן, בניתי חומת
פלדה סביב העבר שנשאתי עמוק בתוכי. חייתי את ההווה, כשבלבי תקוות רבות
לעתיד. היום, אני מרגיש חובה לספר את סיפורי: הגעתי לגיל שבו "סוגרים"
מעגלים של אירועים שקרו במהלך החיים, מה גם שנכדיי כבר גדלו והתבגרו.
נדמה לי שהנוער שלנו אינו יודע די על אודות ייסורי העם היהודי בנדודיו
הארוכים בגלות ומה שעבר עליו שם, בארצות הניכר, חובה עלינו לספר הכול:
הדורות הבאים ידעו ויבינו מאין באנו לכאן, כך אולי יהיו בידיהם הכלים לבנות
את עתידנו הלאומי,
החלק השני של ספרי, שנוגע בפרקים מחיי בישראל, מספק את ה"נקמה" הטובה
ביותר שלי. שם, מנוסחות מסקנות שעשויות להיות לנו לעזר לגבי עתידנו
הלאומי. גם העובדה, שאנו חיים בארצנו ויכולים עכשיו להגן על עצמנו ולהבטיח
מדינה חופשית משלנו לדורות הבאים, מעניקה לי סיפוק רב. אמנם, עדיין לא
גמרנו להילחם את 'מלחמת הקיום' שלנו ועדיין ארוכה הדרך לשלום ושלווה,
למנוחה ולנחלה. אולם, עליי לציין שהדרך שעשינו ולבסוף בניין הארץ שהקמנו
במלחמות, אין לו אח ורע בתולדות כל העמים.
גם היום, קמים עלינו לכלותינו ואויבינו מנסים לפגוע בנו באכזריות רבה.
בעולם, יש שמעבירים עלינו ביקורת, בחלקה אנטישמית, בכל הזדמנות. הם
אוהבים לראות אותנו חלשים ומסכנים, עדיין לא תפסו, שהישראלי אינו היהודי
החלש שהכירו בגולה. אנחנו, שבטוחים בצדקת דרכנו, נילחם על זכותנו להתקיים
פה, במדינתנו הקטנה. אין עם בעולם השואף לשלום יותר מאתנו. אין צבא בעולם
הומאני יותר מהצבא שלנו. עובדה שבעטיה שילמנו מחיר כבד בתקופות שונות.
באתי לארץ, לפני שהכריזו בכלל על קום המדינה: השתתפתי במפעל הציוני
ההתיישבותי כשעבדתי את האדמה בקיבוץ; לקחתי חלק פעיל וקשה בקרבות
מלחמת השחרור; שירתי במילואים; תרמתי לפיתוח התעשייה במדינת ישראל;
הקמתי משפחה,
אני, פסח אנדרמן מבוצ'אץ', היום תושב תל-אביב.
