ב-14 למאי, אחר הצהריים, התקבלה פקודה מבן גוריון להיכנע לערבים. בהתאם לכך, נקבעו
הסדרים מדויקים כיצד תתבצע הכניסה של חיילי הלגיון הערבי לעמדות שלנו. סוכם,
שמוסרים לחיילי הלגיון את העמדות, אחת-אחת. לאחר שהחיילים איישו אותן, הם התבקשו
ליצור חיץ בינינו לבין הכנופיות וההמון הפרוע, שהתאספו מסביב לצעוק "איטבח אל
יהוד!".
לפתע, הופיע קצין מהלגיון בדרגת קפטן, כשהוא מלווה בכמה קצינים נוספים, הקפטן שהיה
לבוש בקפידה, בהתאם למיטב המסורת האנגלית, הודיע לנו שקיבל פקודה ישירה ממלך ירדן,
עבדאללה, לשמור עלינו "כמו על הילדים שלו", כקצין וג'נטלמן, נתן לנו את דברתו שלא
יאונה לנו כל רע. לא הייתה לנו בררה אלא לסמוך על הבטחתו.
התחלנו באיסוף הנשק לערמה אחת, כשסיימנו לעשות זאת, ניגש אלינו הקפטן, העיף מבט תמה
במצבור הדל ואמר: "מה? בנשק הזה נלחמתם נגדנו? אם היו לי עשרה חיילים כמוכם, הייתי
כבר מחר בתל אביב". בינתיים, התייצבו חיילי הלגיון בעמדות שלנו וירו ללא היסוס אל
האספסוף המתפרע, ואנו התחלנו להאמין שהם התכוונו באמת לקיים את שהבטיחו, ועל כן
אולי בכל זאת נישאר בחיים.
הכפריים החלו לבזוז ולשדוד את הרכוש, פרדות המשא שלנו שעטו החוצה במהירות. ביניהן,
היה גם הפרד "שלי", הערבים ה'גיבורים' ניסו לתפוס אותו אבל ללא הצלחה, הרי רק אני
ידעתי איך להשתלט עליו. כשבעט בהם הפרד על ימין ועל שמאל, חשבתי בלבי: לפחות הוא
נוקם בהם את נקמתי.
בינתיים, התקרבו המשאיות ועלינו עליהן בצורה מסודרת. הפצועים והבחורות הועברו תחת
משמר כבד לבית לחם. כשהשיירה התארגנה כבר היה אחרי חצות. היה זה ביום שישי, החמישה
עשר למאי 1948, בתל אביב, מספר שעות קודם לכן, דוד בן גוריון הכריז רשמית על הקמת
מדינת ישראל. אנחנו לא ידענו על כך בזמן אמת, אלא הרבה יותר מאוחר, וכך, בה בעת שבן
גוריון מודיע: "... ולפיכך אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא
מדינת ישראל..." - אנחנו נוסעים לכיוון חברון, שבויים.
כאשר עלו החיילים השומרים עלינו למשאית נגרם לי זעזוע קשה: ראיתי שני גברים
בלונדינים שדיברו ביניהם בגרמנית. טרטור ורעש המנוע של המשאית לא אפשרו לי לשמוע את
תוכן השיחה. אמנם, ידעתי כבר שישנם שכירי חרב הנלחמים לצד הערבים, אבל לא העליתי
בדעתי שיש ביניהם גרמנים, לא יכולתי שלא לחשוב על האפשרות הריאלית, שבמלחמת העולם
השנייה הם היו חיילים בצבא הגרמני וייתכן מאוד שלקחו חלק בפעולות כנגד יהודים.
הגורל אכן מתעתע.
אלו היו רגעים קשים מאוד בעבורי: הנה אני נכלא שוב ללא אפשרות להגן על עצמי, אני
מובל למחנה שבויים או לכלא. אני? הרי, אני בורח תמיד בזמן סכנה. מתוך הרגל ישן,
גופי הפך דרוך ומוכן לפעולת הישרדות, הרהרתי בלבי שאולי אקפוץ מהמכונית, אבל הייתי
עם כל החבר'ה, לא לבד. אני צריך להישאר אתם... תחושת הביחד הרגיעה אותי במקצת.
לאחר זמן מה, הגענו לשערי בית הסוהר בחברון, עיר האבות. חשבתי לעצמי, לא הרחק מפה
מצויה מערת המכפלה. ירדנו מהמשאיות ונכנסנו בצורה מסודרת לבית הכלא. היה זה מבצר
עתיק, מזמן התורכים או אפילו קודם לכן, הדבר שהצטערתי עליו יותר מכול היה שהשארתי
את הקמע שלי, רסיס הכדור הישן, במשואות יצחק, חששתי לקחת אותו אתי, כדי שלא להסתבך
עם חיילי הלגיון. קיוויתי, אף על פי שנראה שאפסו הסיכויים לכך, שאזכה לראותו שוב
באחד הימים.
הכניסו אותנו לתאים קטנים. הצפיפות הייתה נוראה, פשוט לא היה מקום לשבויים רבים כל
כך. תוך כדי ההתמקמות בתאים וה"בלגן" הכרוך בכך, שמענו פתאום צעקות אימים מאחד
התאים. היה זה הרופא של הגוש שלפתע פתאום יצא מדעתו. הוא התפשט מבגדיו, וכך, עירום
כביום היוולדו התחיל לרוץ סביב סביב כשהוא צורח כל הזמן, השומרים הוציאו מהתא שבו
שהה את כל האנשים מלבדו, אותו הם כלאו לבד. הרופא המשיך להשתולל עד שהצליחו
להרגיע אותו. את האנשים שהוציאו מתאו פיזרו בין תאים אחרים, כך שהדבר גרם לצפיפות
חמורה יותר.
אי-וודאות הייתה מנת חלקנו, השבויים. לא ממש ישנו באותו לילה. אנשים שוחחו ביניהם
וכל אחד ניסה לדמיין לאיזה מחנה שבויים יעבירו איתנו והיכן. בעבורי, היו אלו שעות
קשות במיוחד, שוב חזרה התחושה המוכרת של חוסר אונים כשאתה סגור ואינך רואה שום סדק
שדרכו תוכל להימלט. אני הרי הייתי מלך הבריחות, הצלחתי לברוח גם כשירו עליי ממכונת
ירייה, גם כשעשרות גרמנים ואוקראינים כיוונו עלי את רוביהם תוך שהם רודפים אחריי
ברגל או עם סוסים וגם כשכבר תפסו אותי. תמיד, ניסו לרצוח אותי ותמיד הצלחתי לברוח
ולשרוד.
כל זמן שהותנו בכלא הייתי צמוד לחברי שמעון מרקוביץ', שהיה מבוגר ממני במספר שנים,
יחד נלחמנו שכם אל שכם בגבעת הסלעים, כעת, אנחנו עומדים בתא הקטן .מסתכלים סביבנו:
הקירות עבים כחומות בצורות, ואין באפשרותנו לעשות דבר. עודדנו זה את זה והבענו
תקווה שנצליח באיזו שהיא דרך לצאת מהמלכודת.
עם שחר של אותה שבת ראשונה בשבי, התחיל להתאסף סביב בית הכלא ה"שבאב" מהכפרים
הסמוכים, כשהם מצוידים בשבריות, סכינים וגרזנים וצועקים "איטבח אל יהוד!", הייתה זו
תחושה קשה - אמנם, חיילי הלגיון שמרו עלינו, אבל לא ידענו מה הם כבר יכולים לעשות
מול אלפי מתפרעים, כמה מהשבויים, מתעלמים מהנעשה בחוץ, התחילו לומר "תהילים"
ותפילות אחרות. אני לא יכולתי לשים מבטחי בריבונו של עולם, אמרתי לחברי שמעון:
"נתפוס איזה רובה מלגיונך וננסה לירות לתוך האספסוף". באותם רגעים הופיע הקפטן ששבה
אותנו. היא ירד מהג'יפ ונתן פקודה לחיילי הלגיון לירות לתוך ההמון ולפזר אותו, לא
האמנו למראה עינינו, אבל כך היה, היריות הפחידו את ההמון והוא התרחק במהירות מתחומי
בית הסוהר. רק אז קלטנו שהמלך עבדאללה אכן נתן פקידה נחרצת שכזו לשמור עלינו מכל
פגע, ועל כך הוקל לנו מנשמתנו.
לאחר שנוצר זיק של תקווה לגבי העתיד, נרגענו קצת מהאירועים האחרונים. הייתה זו שבת
בבוקר וזמן לתפילת שחרית. רוב הציבור התפלל בדבקית, בחרדת קודש, אני ושמעון
מרקוביץ', לא לקחנו חלק בתפילה. עמדנו בפינה של קיר בית הסוהר, משם רואים בדיוק את
הכניסה הראשית של הכלא. פתאום הבחנו בפמליה שלמה של קצינים, לבושי מדים חגיגיים
ובעלי דרגות קצונה גבוהות, בהן היה אפילו קולונל. בהמשך, התברר לנו, שאלו קצינים
מצריים ושהצבא המצרי כבר הספיק לפלוש לארץ ולהגיע לבאר שבע וסביבותיה. הבנו שגם
הצבא העיראקי פלש לארץ דרך ירדן והגיע לגדה המערבית. ידיעות אלו לא הרנינו את לבנו.
הקצינים המצריים שבאו לראות את השבויים הגיעו מלויים בקציני צבא אנגלים. קצינים
שפקדו על הלגיון של עבדאללה. בראש הלגיון עמד ג'ון באגוט גלאב, ששינה את שמו לערבית
- גלאב פחה, בכל היחידות, המפקדים היו אנגלים. את אספקת הנשק והתחמושת קיבל הלגיון
ממחסני האנגלים.
הנה לכם התמונה השלמה, המתארת את קורותיהם של הג'נטלמנים האנגלים: עד ה-15 במאי
1948, הם עזרו בהתקפות על היהודים הם גם ערכו חיפוש, שבו בדקו הימצאותו של נשק
אצלם. אם מצאו נשק החרימו אותו וכך מנעי מהיהודים להגן על עצמם, במקרים רבים מכרו
את הנשק הזה לערבים כדי לקנות כמה בקבוקי וויסקי. לאחר הכרזת העצמאות, הם עזרו
לערבים בדרכים נוספות.
באותן שעות בבית הסוהר, תהיתי בחרדה אם היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל יצליח להדוף
את כל צבאות ערב המאורגנים והחמושים. כל זאת, בשעה שאנו עומדים מולם כשנשקנו מועט,
ללא תחמושת מספקת וכשאנחנו קומץ של לוחמים.
עבר עלינו לילה קשה, בבוקר יום ראשון, שמענו בחוץ רעש שהקימו מכוניות משא. נאמר
לנו, שמעבירים אותנו לירדן, עלינו לכלי הרכב בצורה מסודרת, כ-40 איש לכל משאית,
כשאנו יושבים בשורות. החיילים ישבו על גג המשאית גם כדי לשמור עלינו, גם כדי שלא
נברח וגם כדי שלא יפגעו בנו בדרך, כך התחיל המסע שלנו לירדן, כשבכל כפר שעברנו
מתאסף קהל רב משני צדי הכביש, הקהל צפה בנו, ירק, צעק וקילל. כנראה, מישהו טרח
להודיע להם שמביאים שבויים יהודים. קהל רב במיוחד התאסף כשחצינו את יריחו, עיר
עלובה, מזוהמת שברחובותיה ניכר עוני משווע. קצב הנסיעה היה די מהיר. עברנו את גשר
אלנבי והמשכנו לרבת עמון, העיר שוכנת על גבעות, ונוף יפה נשקף ממנה, היא נראתה אז,
כמו שפתח-תקווה נראתה בשנות החמישים.
חלפנו מהר על פני רבת-עמון ועם רדת החשיכה הגענו למקום מרוחק במדבר, בדרך בין ירדן
לעירק, למקום שנקרא 'מפרק'. קילומטרים ספורים אחרי 'מפרק' עצרנו ביעדנו, מחנה
"אומל-ג'מל", ממש בלב המדבר, כשמסביב שממה מוחלטת, ראינו כמה צלליות של מבנים
המוארים באור הקלוש של "לוקסים" שהם פנסי נפט. ירדנו מהמשאיות והתקדמנו לכיוון שער
הכניסה שהיה צר מאוד. בפתח השער, עמד סרג'נט מייג'ור, רב-סמל מגודל, אבו עקב שמו.
הוא כיבד כל מי שנכנס למחנה במכה קשה על הגב. זו הייתה "קבלת הפנים" שזכינו לה.
התחלנו להסתדר בתוך אוהלים, 12 איש בכל אוהל. קיבלני שמיכות ושכבנו לישון על האדמה.
למרות אי-הנוחות, נרדמנו מיד.
למחרת, כשקמתי, ראיתי מדבר אין-סופי מקיף אותנו מכל עבר, אימצתי את עיניי לגלות
איזה שהוא סימן חיים. כלום. רק חול. לאחר מספר דקות של התבוננות בצבע הצהבהב
המונוטוני, נתבלבלו חושי, אז, לראשונה בחיי, חוויתי פטה מורגנה, החזיונות התרחשו
כאילו במרחק רב והתמונות התחלפו - עצים נושאי-פירות, ים שגליו סוערים, בתים עם גגות
רעפים אדומים, פרש דוהר על סוס.
שפשפתי את עניי ואמרתי לעצמי שזו סך הכל פטה מורגנה, שעליי לשוב במהירות לקרקע
המציאות, למרות הקסם שהשרו עלי המראות.
לאחר ההשכמה, נקראנו למסדר. הסתדרנו בשורות וישבנו ישיבה מזרחית, אז הסרג'נט ספר
אותנו. כך, כל בוקר, היינו יושבים והסרג'נט היה מונה אותנו, כשהוא משתמש באצבעותיו,
לא פעם, כאשר טעה, הוא התחיל לספיר מחדש. הטעויות היו חוזרות, ויכולנו לשבת במסדר
כזה שעות, בשמש הקופחת, כשרגלינו כואבות ובשקט מוחלט.
כמפקד השבויים בחרנו ביוסף בלאושטיין, שנשבה עוד לפנינו בתחנת החשמל בנהריים עם
קבוצה של מהנדסים שהיו במקום. "אבו יוסוף", כינו אותו . הוא היה ידיד אישי של המלך
עבדאללה ודיבר ערבית שוטפת. "אבו יוסוף" הסתובב חופשי במהנה וגם הורשה לצאת אל
הקצין מהלגיון הירדני שהיה מופקד על החיילים ששמרו עלינו. כמעט כל החיילים היו
בדואים מנאמני המלך. הקפטן עצמו היה צ'רקסי ובאוהל שלו היה רדיו. "אבו יוסיף" האזין
שם ל"קול ישראל" ושמע חדשות מהמתרחש בארץ, בחזית המלתמה. בכל אוהל היה שבוי אחראי
וכל האחראים היו נפגשים באחד האוהלים עם "אבו יוסוף", אחר כך היו מעדכנים
אותנו בחדשות האחרונות.
היינו צריכים להישמר מפני הלשנות של קבוצת חרדים מ"נטורי קרתא", שנשבו בעיר העתיקה
משום שהיו אנטי ציוניים ומתנגדים חריפים למדינת ישראל. הם אף ארגנו משלחת למלך
עבדאללה על מנת לבקש רשות לחזור ולגור בעיר העתיקה, בחלק הערבי כדי שלא יימצאו
במדינה הציונית. חבל שלא נעתר לבקשתם.
הימים עברו לאטם. לקראת החורף הפרנו בתוך האוהלים תעלה בעומק של חצי מטר, על מנת
שהאוהל יהיה מוגן במקצת מהריחות ונרגיש בטוחים יותר.
שומרי המחנה היו מתחלפים מדי כמה חודשים. יום אחד הגיע חייל קנאי, פלסטיני כנראה,
לעמדת המקלע באחת מפינות המחנה. החייל ירה מספר צרורות שמהם נהרגו כמה מאנשינו,
אחרים נפצעו. לאחר מכן, התברר לנו שמשפחתו נהרגה בפעולת אצ"ל בדיר-יאסין. התקרית
הזו יצרה אצלנו מתח ואי-ביטחון, אבל הובטח לנו ע"י מפקד מהלגיון, שלהבא ישמרו עלינו
רק חיילים בדואים נאמנים.
את המים היינו מקבלים במיכלים, שהועמדו בפינת המחנה, היינו ניגשים לשם עם המסטינגים
וממלאים בהם מי שתייה, כדי להתרחץ, היינו ממלאים דלי ואיש היה שופך על רעהו מים
מקופסת שימורים קטנה, כי היינו צריכים לחסוך במים. כך, בצהריים, אפשר היה לראות
קבוצה של גברים עירומים עומדים כשאחד שופך על השני מים במנות קטנות. זו הייתה "הצגת
הרחצה".
בפרק הזמן הראשון של שהותנו במחנה, האוכל היה עלוב. לארוחת הבוקר, קיבלנו
ביסקוויטים שתולעים מכרסמות בהן ומשולש של גבינה. ארוחת צהריים הייתה מרק שחולק
ברחבת המחנה. מזג האוויר המדברי היה גורם מדי פעם למשבי רוח שהביאו עמם חול רב, כך
שתמיד אכלנו את המרק בקצת חול, אולם, מצאנו לכך מענה: גילינו, שאם מחכים זמן מה,
שוקע החול בכלי. עם זאת, לא התגברנו על ענן של חול ואבק שנשב עלינו לאחר שסיימנו את
מלאכת הרחצה.
מסתבר, שלכל דבר מתרגלים. כך, האבק הפך גם הוא אצלנו לשגרה. כשהתחלנו לקבל משכורת
של כמה לירות מהארץ, קנינו בכספנו בצורה מאורגנת פיתות וזיתים ומצבנו התזונתי השתפר
פלאים.
במחנה, התקיימו חוגים שונים שעזרו לנו להעביר את הזמן הרב הפנוי ממעש. אני לקחתי
שני חוגים: היסטוריה ולימודי יהדות, שכן, בין השבויים היו כמה פרופסורים
מהאוניברסיטה העברית בירושלים שנשבו בעיר העתיקה, שמרנו גם על כושר גופני והתעמלנו
על יד האוהלים.
הבידור העיקרי היה תרגילי סדר שעשו החיילים הבדואים, הם התקשו להתרגל לנעול נעליים,
ותרגילי הסדר התנהלו כשהם יחפים. לכל אחד שמו ביד אחת בצל וביד השנייה עגבנייה.
המפקד היה ציעק: "בצל"-"בנדורה" וזה היה ה"שמאל-ימין" שלהם. המושגים האלה לא חדרו
למוחם במהרה, ולכן סיפק לנו המחזה מקור לא-אכזב לשעשוע.
בהתקרב ראש השנה ויום כיפור ארגנו מקהלה עם חזן. התמונה הייתה מדהימה: באוהל ששימש
לנו כבית כנסת, בלב המדבר הערבי, עומדים מתפללים יהודים ופורצים בשירה, הייתה זו
חוויה מרוממת נפש.
כל הזמן, חבריי היו כותבים מכתבים ומקבלים כאלה ממקורביהם - לי, לא היה למי לכתוב.
הקשר עם אחותי נותק. באותה עת, הייתה באיטליה וחיכתה לניירות כדי שתוכל לנסוע
לארצות הברית. היא לא ידעה לאן נעלמתי, אחר כך, התחתנה ונסעה לארצות הברית. הקשר
בינינו חודש רק לאחר שחזרתי מהשבי.
בסתיו, הכריזו בארץ על שביתת נשק והתחילו לדבר על חילופי שבויים. ביום בהיר, הגיעה
הבשורה שמחליפים אותנו. תמורת כל חייל ישראלי היי עתידים להחזיר שמונה חיילים
ירדנים. שמחנו על יום השחרור המתקרב וחיכינו לו. שהינו בשבי כאחד עשר וחצי חודשים.
תקופה שנראתה ארוכה 'כאורך הגלות', משום שהימים במדבר ארוכים.
יום השחרור אכן הגיע, היה זה בסביבות מרץ-אפריל, .1949 ערב השחרור, הודיע לנו מפקד
המחנה שעלינו לארוז את החפצים ולהיות מוכנים ליציאה למחרת.
קבוצת 'מקווה ישראל' לאחר חזרה משבי בירדן, מרץ 1949
פסח אנדרמן
