עם שחר, כשהגיעה שיירת מכוניות משא, עלינו בקבוצות למשאיות. נסענו דרך מפרק, זרקה,
רבת עמון ושוב עברנו על פני גשר אלנבי, הפעם בכיוון ההפוך. לבסוף, הגענו ל'מעבר
מנדלבאום' בירושלים. לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות, כשעברנו את מחסום הגבול אל
הצד הישראלי, שם חיכו לנו מאות אנשים ונציגי צה"ל. לאחר חילופי חיבוקים ותהליכי
קליטה ראשוניים, פנה אליי קצין מהשלישית, שמחה בנימיני, ואמר לי: "אתה יודע שיש לך
קרובים ברמת השרון בשם משפרת אקר? שם נעוריה של האישה הוא אנדרמן", בנימיני נתן לי
את כתובתם. לאחר זמן מה יצרתי קשר אתם, אכן, הגב' לינה אקר הייתה בת למשפחת אנדרמן
מבוצ'אץ'. מדי פעם נהגתי לבקר אותם ותמיד קיבלוני בסבר פנים יפים.
בינתיים, הודיעו לנו שכל החוזרים מהשבי מוזמנים להתכנס בבית הכנסת הגדול בירושלים
לקבלת פנים חגיגית. שם, ברכונו הרב הראשי הרצוג ומפקד ירושלים, האלוף שאלתיאל. לאחר
הטקס התפזרנו לאוטובוסים, כל אחד לדרכו. נסעתי עם הקבוצה שלנו לאבו כביר, בת"א. שם,
בכמה בתים נטושים, גרו חברי "משואות יצחק",
בערב, נערכה לכבודנו מסיבה גדולה והתקיים מפגש מרגש עם הנשים והילדים של משואות
יצחק שפונו לפני תהילת הקרבות בגוש. למחרת, הלכנו כמה חבר'ה לטייל ברחוב אלנבי,
הגענו ל"ויטמן", שתינו גזוז וליקקנו גלידה, צעדנו אל חוף הים, ישבנו על החול
ונהנינו מהנוף ומהשמש, הייתי נינוח ושליו. הרהרתי לעצמי - הנה עברתי עוד סיפור של
הינצלות והישרדות. ניצחתי גם בקרב הזה. זו הייתה הרגשה נפלאה.
אחרי כמה ימי חופש התחלתי לחשוב על עתידי: מה עושים? לאן פונים? חברי משואות התחילו
להתארגן בהקמת קיבוץ חדש, שהיה לימים באר טוביה, באזור קסטינה. שם, קיבלו החברים
קרקעות מהקרן הקיימת, לא התלהבתי מהרעיון, רציתי לעשות את דרכי אל ביתי (אף שלא היה
כזה בנמצא). החלטתי ללמוד איזה שהוא מקצוע על מנת שאוכל להסתדר בחיים ולבנות את
עתידי. לא היה לי ממי ליטול עצה - אז נועצתי בעצמי. הלכתי למחלקת השיקום במשרד
הביטחון והם הפנו אותי לב.מ.ב. - בית מלאכה ומוסך מרכזי של צה"ל שנמצא בבית דגן,
נפגשתי עם מפקד הסדנה, והוא קיבל אותי כמתלמד במכונאות כללית, מדי יום נסעתי לשם
מת"א. הסדנה עסקה בעיקר ב"אוברול" כללי למשאיות סיקס-וילר 6X6 וקומנדקרים. היו
מפרקים את הכל: מנוע, טרנספורמטר, גיר, 'בקאקס', וכו' ומחליפים את החלקים הפגומים
והמשופשפים, עבדתי בחריצות, למדתי מהר ותוך כמה חודשים התקדמתי יפה. אבל הרגשתי שזה
לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, העבודה שיעממה אותי, היא הייתה מונוטונית ביותר וחזרה
כל הזמן על עצמה. בינתיים, למדתי נהיגה על מכונית משא והוצאתי רישיון.
בערבים, הייתי הולך לפגוש חברים בתל אביב. מהם, נודע לי שבן-דודי וילי (זאב)
מבוצ'אץ' נמצא בעיר. איתרתי אותו, בהתרגשות רבה נפלנו זה על צווארו של זה. הצטרפתי
לחדר שבו גר. גם הוא התלבט במה לעסוק, לבסוף, הגיע אלינו מידע שבנגב בונים את
המשאבות הגדולות של מקורות למוביל המים הארצי, ואפשר בקלות לקבל שם עבודה ולהרוויח
כסף רב כנהגי משאיות. רכשנו במשותף משאית שברולט ישנה במכרז של הצבא, שיפצנו אותה
והרכבנו לה ארגז מתהפך. הדבר ארך כמה חודשים.
בשעה טובה, הייתה המשאית מוכנה, הוצאתי אותה מן המוסך וישבתי ליד ההגה, מאושר. הנה
אני עושה את הנסיעה הראשונה ברכב שלי, נהגתי דרך פתח-תקווה כדי להגיע לתל אביב.
פתאום, שמעתי חבטה בחלק הקדמי של המשאית. עצרתי במקום וראיתי נערה שרכבה על אופניים
במהירות בלי להסתכל, היא נכנסה מתחת לגלגלים הקדמיים של המשאית ונפצעה קשה למדי,
הזעקתי אמבולנס והמשטרה הגיעה. הבחורה צעקה כל הזמן: "הנהג לא אשם! הנהג לא אשם!"
האמבולנס העביר אותה לבית חולים, בוחן מהמשטרה בהן את המשאית ומצא שהכול תקין.
הלכתי לבקר את הנערה בבית החולים מספר פעמים. למזלה ולמזלי, יצאה בנס מהתאונה,
החוויה לא הייתה נעימה - הייתי שרוי בהלם.
לאחר מספר ימים ירדנו, וילי ואני, לדרום, למקום הסמוך לקיבוץ שובל. קיבלנו מיד
עבודה בהובלת אדמה מהחפירות שנעשו לבנייתם של המשאבות התת-קרקעיות, הימים- ימי קיץ
לוהטים, המנוע היה בתוך ה'קבינה' החתוכה של המשאית. החום הגיע לחמישים מעלות, אבל
אנחנו עבדנו במרץ. מהבוקר עד הערב, העמסנו כארבע וחצי קוב אדמה על 'סינגל ג'נט',
כשוילי ואני מתחלפים ביד האוחזת בהגה.
כך עבדנו כחודש עד שבאחת ההובלות, העמסתי באמצעות הטרקטור יתר על המידה. כשהרמתי את
הארגז, המשאית התרוממה מלפנים כסוס פרא משתולל. התהפכתי עם המשאית, הארגז נשבר ונפל
ממקומו, השסי התעקם. אני יצאתי ללא פגע, אבל בתוך רגע נגמר לנו העסק, ביטוח מקיף לא
היה לנו וגם לא כסף לתיקונים, שכן עדיין היינו שקועים בחובות עקב קניית המשאית. עם
כל הצער, לא שקענו באבל והתעשתנו מהר, החלטנו להשאיר את המשאית במקום ולנסוע לבאר
שבע לחפש עבודה. היה זה בתחילת 1950.
נותן העבודה היחיד באזור היה "סולל בונה", חברת ההסתדרות הגדולה. התקבלנו שנינו
לעבודה בחברה: אני במחסן הראשי של חומרי הבניין, בן-דודי כמנהל עבודה בחברה שסללה
את כביש סדום-אילת. קיבלנו חדר לגור בו בבאר שבע, אך בסופי השבוע גרני שנינו בדירה
של וילי, בשדרות רוטשילד בתל אביב.
באותה תקופה, באר שבע הייתה נקודה קטנה בלב השממה. "סולל בונה" הייתה חברה בתחילת
דרכה ובנתה אז רק את הבתים הראשונים, קיבלתי קבוצה של חמישים בדואים ותפקידי היה
לפקח על העמסת משאיית עם חול שהובאו מהוואדי למקום שבו הכינו תערובת בטון, החול
מהוואדי נחשב מעולה, כיוון שהיה מעורב באבנים קטנות שהיוו תוספת לחצץ, מהתערובת הזו
נוצק בטון חזק מאוד.
כאשר המשאיות היו מגיעות למקום - העמדתי את הבדואים משני צדי המשאית, מיד אפשר היה
לראות כיצד רק האתים הם שעולים ויורדים. זו הייתה ממש תזמורת של חול שמתעופף באוויר
ונוחת לתוך המשאית. כך, תוך רבע שעה המשאית התמלאה. את החומר סיפקתי לכמה אתרי
בנייה,
עמד לרשותי ג'יפ ויכולתי לנוע בו בחופשיות לאן שרציתי, העבודה קסמה לי, היא נתנה לי
תחושת שותפות לבניין הארץ.
כל יום שישי הוזמנתי ל"חפלה" אצל השיח' של שבט אבו רגאוג שממנו באו הפועלים. היינו
מתיישבים על רצפת האוהל שבמרכזו עמדו מגשים של בשר כבש, אורז והרבה ביצים קשות.
הייתי "מרביץ" משהו כמו שמונה עשרה ביצים! אז לא ידעתי שאין זה טוב לבריאות. אבל
ב"ה - באותם ימים הדבר לא הזיק לי.
אחרי הצהריים, הייתי נוסע לתל-אביב למשך סוף שבוע שבו הייתי מבלה עם חברים. בהגיעי
לדירה בשד' רוטשילד, הייתי פוגש את בן דודי וילי שגם הוא בא לעיר לשבת. התקלחתי
במים קרים, כי חמים בכלל לא היו, אבל הייתי כבר רגיל לכך. לבשנו בגדי שבת, ירדנו
ברחוב אלנבי לכיוון שפת הים והיינו נפגשים עם חברים בבית הקפה "מרתף הבירה", המקום
היה ידוע בזכות הבירה המשובחת שלו והחומוס עם הפלפל השחור. החלפנו חוייות על מה
שעבר עלינו במהלך השבוע,
באחת השבתות, כאשר הלכתי ברה' אלנבי, פגשתי חבר שלי, דוב לנדאו. הייתה לו חברה בשם
שושנה, הם התחתנו מאוחר יותר. קבענו להיפגש בשבת שלאחריה, לפגישה ההיא הביאו בחורה
נוספת, שמה חוה. הלכנו לקולנוע ובילינו יחד, כך החלה ההיכרות שלי עם אשתי לעתידי
קשה להאמין שמאז עברו חמישים שנה.
בימי ראשון היינו יורדים שוב לבאר שבע וחוזרים לעבודה, באותו זמן, התחילי לזרום
אליה עולים רבים והשיכונים צמחו כפטריות אחרי הגשם, באזור שמסביב קמו אז מספר
מושבים. הייתי יוצא לעבודה עם שחר וחוזר לקראת לילה, כשכולי מאובק ולבן מכף רגל ועד
הראש, חוץ מהעיניים שעליהן הרכבתי משקפי מגן מפני חול ואבק, כל הנסיעות נעשו בדרכי
עפר מאובקות, בחורף המצב החמיר. הסיבה לכך היא שדרכי העפר היו הופכות לביצה עד כי
כלי-רכב שקעו בהן.
יום בהיר אחד, הודיעו לי: "גולדה מאיר (אז שרת העבודה) מגיעה אלינו ואתה צריך לקחת
אותה לביקור בים המלח, מצפה רמון, ירוחם והמכתש הקטן והגדול". בכל מקום, נקבעו לה
פגישות עם האנשים הממונים על האתרים האלו,
שמחתי על הכבוד שנפל בחלקי. התחלנו בנסיעה, בג'יפ פתוח שנת 1942, מעודפי הצבא
הבריטי. גולדה מתיישבת בג'יפ, שמה מטפחת על הראש ואנו נוסעים. שוחחנו כל הדרך. היא
התעניינה מאיפה באתי לארץ ומתי עליתי, סיפרתי לה על אודות עצמי ועל מה שעבר עליי
בזמן המלחמה, על קצה המזלג, הבחנתי שהיו לה דמעות בעיניים. גם הזכרתי את שעשיתי
בגוש עציון. היא הייתה כולה נרגשת - "כזה בחור צעיר עם עבר כל כך עשיר".
שוחחנו על התוכניות שיש לה לגבי ים המלח ויתר המקומות שבהם ביקרנו, כמו דימונה
וירוחם שהיו אז רק נקודות במפות שאיש לא גר בהן, התרשמתי מאוד מדבריה. חשבתי בלבי:
הרי פה מדבר ושממה ואין מים. איך אפשר בכלל לבנות פה חיים?
באיתם ימים, הכבישים בנגב היו צרים מאוד ומשובשים, הגענו ל"מעלה העקרבים" ובאחד
העיקולים באה מולי משאית במקום צר שלא היה בו מקום לשני כלי הרכב, "לקחתי רוורס"
ועליתי על סלע, מחוץ לדרך, במעלה ההר. גולדה לא פחדה ולא אמרה מילה.
לפנות ערב, חזרנו למלון בבאר שבע. היה זה בית ערבי ישן, שבו רק כמה חדרים עלובים.
גולדה התקלחה במים קרים, כי לא היו מים חמים. בשעה 18:00 ירדה מהחדר והזמינה כוס
תה, בינתיים, הגיעו אנשים שונים לישיבה: נציגי משרד האוצר, משרד המסחר והתעשייה
ומשרד החקלאות. והנה אני רואה גם מכר שלי מהתקופה שבה למדנו בבית הספר החקלאי
"מקווה ישראל", שאלתי אותו, "נתן, מה אתה עושה פה?" הוא סיפר לי, שהוא בא להדריך את
העולים החדשים במושבים, אמרתי: "הרי אין עוד מים והבתים עדיין לא בנויים?" הוא ענה
לי בחייך: "אם תרצו אין זו אגדה". כן, כך היו עובדים אז, עם חזון, אמונה גדולה
ותקווה, הרבו אז לעשות והפחיתו מן הדיבורים. באותה שנה הוחלט לבנות את המפעל בים
המלח. למחרת הופיע בעיתון: "גולדה עומדת לקבור עשרה מיליון דולר בים המוות" - אף על
פי כן, גולדה לא נבהלה והקימה את המפעל. אכן, "ים המוות" הביא חיים לכל הנגב
ובמיוחד לבאר שבע וערד. בזכות אותו מפעל, שהיום מייצא כימיקלים לחו"ל במיליארדי
דולר ובזכות מעשים אחרים, יישבנו את המדבר יהפכני איתו לגן פורח.
עד היום, אני גאה שהיה לי חלק קטן בהיסטוריה החלוצית הזו. היינו עובדים שם שתים
עשרה-ארבע עשרה שעות ביום בלי לקבל שכר על ""שעות נוספות". זו הייתה אווירה של
שליחות וכולם נסחפו בה, ככלל, הייתה הרגשה של "מה אני יכול לתרום?" ולא - "מה אני
יכול לקבל?" האנשים חיו בצניעות והמנהיגים המובילים שימש. לנו דוגמא בהתנהגותם
הלא-ראוותנית, הם לא דמי למנהלי הבנקים של היום, שהבנקים שלהם פשטו את הרגל
ושהציבור שילם את המחיר בעוד הם משלשלים מיליונים לכיסם, ללא בושה. היום כל הזמן
מדברים על צורך ב"תשתיות", אבל רק מדברים. אז, אולי לא הכירו את המונה הזה, ולא היה
שר מיוחד לתשתיות, אבל סללנו מאות קילומטרים של כבישים, יצרנו יש מאין ובלי פועלים
זרים.
העבודה באזורים אלה הייתה כרוכה בסכנות: ידיד שלי שעבד בכביש סדום-אילת, נהרג על
ידי ה"פדאיון" (המחבלים של אותם ימים) הערבים. אלו נהגו לפשוט על יישובים יהודים
שקטים ולהרוג ביושביהם. מלחמת סיני שמה קץ לכך,
היינו יוצאים לעבודה כל בוקר בחמש וחוזרים לכל המוקדם בשבע בערב. לקחנו אתנו תרמוס
תה וכמה סנדוויצ'ים. לא היה קל, אבל לא שמעתי תלונות מאיש. זו אכן הייתה תקופה
אחרת: האנשים לא היי עשירים - אבל היו מאושרים,
מספר פעמים קרה שהסעתי את מנהל סולל בונה, מר טוביה ז"ל, לביתו בהוד השרון. בדרך
כלל, היינו יוצאים מבאר שבע בשעה תשע-עשר בלילה, כי הוא עבד במסירות, במשך שעות
רבית. הייני משוחחים כל הדרך. בין היתר, היא אמר לי: "אתה תראה, באר שבע תהיה בירת
הנגב ותקום שם אפילו אוניברסיטה." הסתכלתי עליו וחשבתי בלבי, מה האיש חולם? אולם,
התבוננתי בו שנית ואמרתי לעצמי: נראה שיש בו נחישות אדירה, והוא ישיג את המטרה
שהציב לעצמו.
שנים אחר כך, טוביה נבחר להיות ראש עיריית באר שבע; בניהולו העיר צמחה וגדלה,
והחלום הפך למציאות. בבאר שבע נמצאת אוניברסיטה טובה ומבוקשת. זכיתי לכך שגם הנכד
שלי, אופיר, לומד באוניברסיטת באר שבע ביו-אינפורמטיקה ומדעי המחשב, כך נסגר לי
מעגל.
פסח אנדרמן
