בימים הבאים הייתי כמעט חסר צלם אנוש. הפכתי לחיה נרדפת, פצועה. היה זה חורף נורא
כדי לשרוד אותו הייתי מתגנב לאסם כלשהו של איכרים ומסתתר בו במשך שעות היום, בלילה,
הייתי יוצא לחפש לי משהו לאכול. באותה עת הקשר עם אחותי נותק לחלוטין, אחר כך סיפרה
לי, שהיא הצליחה להצטרף באיזו שהיא דרך, לקבוצה של שמונה בחורים יהודים מבוצ'אץ'.
בחורים שהתארגנו כפרטיזנים ופעלו מתוך היערות שמחוץ לעיר. אף על פי שהיו מעטים,
הצליחו בזכות אומץ לבם להכות באויב. הם ארבו לגרמנים בודדים, שדדו את כלי הנשק שלהם
והרגו אותם. הן הגרמנים והן השוטרים האוקראינים פחדו מלוחמי הגרילה היהודים. מדי
פעם, הם אף התנפלו על אוקראינים-הורגי יהודים ועל מלשינים שהסגירו יהודים לנאצים
בהעזה רבה, נקמו הברי הקבוצה את הדם השפוך.
אחותי עשתה בעבורם את עבודות משק הבית; היא בישלה, תפרה, כיבסה. בדיעבד, הדבר הועיל
לשנינו. היא הייתה ה"מסודרת" מבין שנינו, וכך כאשר הייתי ממש על סף המוות מרוב
חולשה וקור, הצילה אותי כשהביאה לי בגדים ונעליים.
אני המשכתי לנדוד לבדי, כל פעם שהיתי במקום אחר. היום קשה לי להבין מאין מצאתי את
הכוחות הנפשיים והפיזיים לכך. הדבר רק מוכיח למה אדם מסוגל כאשר אין לו בררה. עם כל
הקשיים שלי, יכולתי להבין מדוע האיכרים חוששים לתת לי מסתור: אם הגרמנים היי מגלים
זאת, הם היו שורפים את הבית שלהם, מגלים או הורגים אותם.
החלומות תקפו אותי בזמן שהייתי מסתתר בכל מיני מקומות שכוחי אל, בשכבי בין אלומות
הקש במשך לילות ארוכים כאורך הגלות, הייתי חולם שרודפים אחריי ויורים לעברי מכל
הכיוונים; בזמן שאני בורח מפניהם, רץ ונופל, הם ממשיכים לירות, אני מתרומם, רץ ושוב
מועד. נאבקתי רבות בחלומות האלו אך לא הצלחתי להתנער מהם. במשך שעות ארוכות, הייתי
חולם עד שיכולתי בכלל להקיץ מהתרדמה העמוקה מלאת הסיוטים ששקעתי בה. כשקמתי ממקום
משכבי, זיעה כיסתה את כל גופי, הייתי עייף ותשוש מחלומות הזוועה. חלומות כאלה נמשכו
גם שנים אחרי השחרור. אפילו בארץ, אחרי שנישאתי, פעמים רבות פקדו אותי בשנתי
חזיונות הזוועה הללו, הייתי מתעורר תוך כדי צעקות, אשתי נבהלה מן הצעקות כל פעם
מחדש.
החורף שלט בכיפה במלוא עוזו. הכול היה נעול וסגור על בריח. ביום, התחבאתי בגורן
שבין חבילות הקש: מבצע מסובך ביותר היה להתגנב בלילה לרפת וליהנות מחום גופן של
הפרות. בערב, כשיצאתי החוצה, נזהרתי מאוד, קודם, הייתי ניגש לחלון הבית לוודא שאין
שם אדם זר, אלא רק בני משפחה. פעמים רבות הייתי מגיע לחלון, עומד על קצות אצבעותיי
ונושף על החלון להמיס את הקרח, לכדי נקודה קטנה, חריר שאוכל להציק דרכו. ולראות מי
נמצא בבית. אם ראיתי שם אנשים זרים הסתלקתי מיד והלכתי לאיכר אחר. סכנה גדולה ארבה
לי גם מצד הכלבים, הייתי חייב לשמור ולהקפיד לבחור בתים שלא היו בהם כלבים מסוכנים,
לא פעם, קרה לי שכלבים של אחד האיכרים התחילי לנבוח עליי ולרדוף אחריי.
כשברחתי מהם, הקפדתי לפזר שלג על עקבותיי על מנת להעלים אותן.
במקומות רבים היו פותחים את הדלת, רואים אותי ומיד טורקים את הדלת בפניי. הנחמה
הייתה שהם לא הסגירו אותי. אני יכול למנות את מספר האיכרים שעזרו לי באצבעות כף יד
אחת. בעצם, כל סיפור ההישרדות שלי חג סביב ארבע, חמש נשמות טובות, בעיקר נשים.
אינני יודע מדוע דווקא נשים,
בנדודיי, הגעתי אל אישה פולנייה שהכרתי, מרגה שמה, כדי לבקש ממנה פרוסת לחם. היא
סיפרה לי שבן דידי אדג'ו משוטט גם הוא בסביבה. ביקשת. ממנה שאם יגיע אליה תגיד לו,
שאבוא לכאן בעוד שבוע בדיוק ואשמח מאוד לפגוש אותו,
עבר שבוע, הלכתי לפגישה המתוכננת עם בן דודי, כשאני לא בטוח שהיא אכן תתקיים. הגעתי
למקום, דפקתי קלות בדלת, מרגה יצאה ואמרה, שאכן בן דודי אדג'ו ממתין לי ברפת.
נכנסתי, הפגישה הייתה כמובן מרגשת מאוד, בכינו והתחבקנו זמן ממושך, תחילה, לא
יכולנו להוציא מילה מפינו. כשנרגענו, הוא סיפר לי שהגיע לבית הדודה בצ'ורטקוב לאחר
שנפרדנו, אך לא מצא שם איש, שכולם כבר נהרגו. הוא המשיך וסיפר לי את כל קורותיו
בזמן שלא התראינו.
הם היו די דומים לשלי. אדג'ו שאל אותי האם נוכל ללכת ביחד וכך נתמוך אחד בשני.
"כמובן", עניתי לו, "הרי רק שנינו נשארנו מהמשפחה (לבד מאחותי, כמובן) י אין בידינו
בררה אחרת מלבד לתמוך אחד בשני ולשרוד, אחרת גורלנו יהיה כמו של כולם". כאמור, הוא
היה צעיר ממני בשנה וחלש יותר, ייתכן, שאני התחשלתי יותר, כי מגיל צעיר הייתי לבד
והתמודדתי עם מצבים קשים רבים.
ישבנו שעות, שוחחנו ארוכות ודיברנו על כל שעבר עלינו. אמרתי לו, שאיבדתי כל קשר עם
אחותי, ולכן אני דואג לה מאוד ושאינני יודע מה עלה בגורלה.
עם שחר, החלטנו לעלות בסולם אל מעל לרפת. הגענו לעליית הגג וראינו שם אלומות של
חיטה שגרעיניה נמצאו עדיין על השיבולים. האיכרים נהגו להוריד כל פעם כמה חבילות, אז
היו דשים את החיטה שבשיבולים. התחלנו להזיז את החבילות הכבדות על מנת לסדר לנו מקום
שנוכל לשבת בו וגם לכסות עם החבילות את המחבוא שלנו, כך לא ירגיש ויבחין בנו מי
שיישא את עיניו כלפי מעלה, אל מקום המחבוא, אחרי מאמצים רבים, הצלחנו לבנות לנו מין
קן קטן, בקן ישבנו יחד, שחבילת קש ניצבת מעל לראשינו. החורף היה בעיצומו, הקור היה
עז, יותר מעשיים מעלות מתחת לאפס. בימים כאלו לא יכולנו לצאת החוצה, גם לא היה לנו
הכוח לעשות כן. פרצתי את הקש של הגג, דחפתי את ידי החוצה ואספתי מעט שלג - זה היה
הדבר היחיד שבא אז לפינו.
שהינו שם כיומיים, אז, שמענו קול צעדים והתחבר לנו שמישהו נכנס לאסם, הצעדים התקרבו
אלינו יותר ויותר. היה זה, כפי שהסתבר מיד, בעלה של מרגה. הוא כלל לא ידע שאנחנו
מסתתרים באסם שלו. היא עלה לפתע על הסולם, ניגש לערמה ונעץ את הקלשון בתוך חבילת
הקש שכיסתה איתנו. הקלשון שימש כמעין מנוף לחבילות הכבדות, ולכן נעיצת הקלשון נעשתה
באלכסון, בנעיצה כזו קל יותר להרים אותן. לו האיכר היה תוקע את הקלשון בדרך אחרת,
הקלשון החד היה ודאי חודר לגופנו. כאשר הרים את החבילה, מעשה של יום יום עבורו,
גילה פתאום מתחתיה שני ראשים. הוא כל כך נבהל שמיד התעלף. הזעקתי את אשתו, מרגה,
שאוששה אותו. כאשר התעורר, הוא צעק שאנחנו מוכרחים לעזוב מיד את המקום, הוא ממש פחד
פחד-מוות. התחננו לפניו שירשה לנו להישאר לפחות עד הערב והבטחנו שאז נעזוב ולא
נטריד אותם יותר. לאחר תחנונים
שלנו והפצרות של מרגה, הוא הסכים, באי-רצון, תוך שהוא רוטן אל אשתו.
כשירד הלילה, ירדנו בסולם ועזבנו את האסם. בחוץ היה קור עז, מינוס 20 מעלות, אולי
יותר. היינו עירומים יותר מאשר לבושים, רעדנו וקפאנו. לאן נלך? לא ידענו, כשדיברנו
בינינו, נזכרנו באיכר אוקראיני שהכרנו, מהכפר נובוסטפצה, כפר שהיה במרחק של כ-10
ק"מ מן המקום שבו נמצאנו, חשבנו שאולי יהיה מוכן לקבלנו. התחלנו ללכת והרוח הקרה
חתכה בבשר, ואנחנו לא הפסקנו לרגע, המשכנו והמשכנו. אחרי מספר שעות, הגענו לפאתי
נובוסטפצה. הלילה היה בהיר, וכל דמות על רקע השלג הלבן נישאה למרחקים.
התחלנו ללכת בין הבתים, כפופים, משתדלים שלא להיראות, לפתע, מאחת הדלתות יצאה חבורה
של בחורים אוקראינים שפטפטו ביניהם בעליזות. מיד כאשר גילו אותנו, התחילו לרוץ
אחרינו עד שתפסו אותנו, הם זיהו חיש קל שאנחנו יהודים וכבר התחילו להתווכח ביניהם
כיצד יחלקו את הפרס שמקבלים עבור כל יהודי שמוסגר לידי האס. אס. האוקראיני, הפרס
היה שק סוכר ומצרכים שונים. הם הפרידו ביני לבין בן דודי, אחזו חזק בזרועותינו
וברגלינו וחקרו אותנו שוב ושוב מאין אנחנו באים ואיפה התחבאנו. עוד לפני שפתחנו את
הפה כדי לומר משהו, הם חבטו בנו והכו אותנו בפראות. מובן שלא יכולנו לגלות להם את
האמת ולהלשין על האישה הטובה שעזרה לנו, לכן, אמרתי שהתגנבנו לאיזו שהיא גורן, שם
התחבאנו בין חבילות החציר, הדגשתי שלאיכר, בעל הבית, כלל לא היה מושג שנמצאנו שם.
האוקראינים רצו שאוביל אותם ואראה להם את המקום. הלכנו, וכאשר הגענו לבית צדדי,
הצבעתי על אסם שהיה סגור עם מנעול ובריח, מקרה יוצא דופן בכפר. הם הבינו, כמובן,
ששיקרתי ושוב הפליאו בי את מכותיהם.
בינתיים, האוקראינים שבקבוצה השנייה הלמו בבן דודי אדג'ו עד שנשבר ואמר להם היכן
באמת הסתתרנו, כאמור, אדג'ו היה קטן ממני וחלש פיסית. לא יכולתי לכעוס עליו. הוא
הוביל אותם לחצר הבית ההוא. הם קראו החוצה למרגה, והיא אמנם אישרה שאכן שהינו ברפת,
אבל טענה שהיא גירשה איתנו מהחצר. עם הבחורים שתפסו והכו אותנו נמנה גם אחד הבנים
שלה, היא התחננה לפניו בדמעות שיעשה עמה חסד וידאג לשחרר אותנו ולהניח לנו ללכת. הם העמידו פנים שהם
מסכימים לעשות זאת, אבל שמעתי אותם אומרים בלחש, בינם לבינם, שאמנם עכשיו הם יאפשרו
לנו לצאת מהחצר כדי לרצות אותה, אבל אחר כך יתפסו אותנו שוב.
בבת אחת, הם שחררו את ידינו ורגלינו והרפו מאתנו. קיבלנו כל אחד בעיטה בישבן -
והתחלנו לרוץ במורד גבעה כפי שאנחנו, חבולים ומוכים. כשהבחנתי שבן דודי משתהה מעט,
צעקתי לעברו שירוץ כמה שיותר מהר. אחרי כ-500 מטר הגענו למרכז הכפר. אני רצתי קדימה
ובן דודי פיגר מעט מאחור. האוקראינים הזניקו להקת כלבים שרדפו אחרינו בנביחות.
לפתע, שמעתי את צעקותיו של בן דודי: "נשכו אותי! נשכו איתי!" חזרתי לאחור, זרקתי
שלג על הכלבים, שנרתעו לאחור, תפסתי את בן דודי ביד ורצנו, כל עוד נשמתנו בנו,
כשאנו תרים אחר איזו שהיא חצר להסתתר בה, הבחנתי בפתח של מחסן, משכתי את אדג'ו
פנימה והתחבאנו מתחת לחבילות של שעורה, לא חלפו שתי דקות, ושמענו את האוקראינים
מגיעים למקום ומחפשים אותנו. הם עברו בחצר בריצה, הסתכלו לצדדים ורצו הלאה. איך זה
לא גילו אותנו - איני מבין עד היום. שוב ניצלנו ממוות בטוח.
כאשר השתרר סוף סוף שקט והיינו בטוחים שהשיקוצים עברו והתרחקו מאתנו, התחלנו לדבר
בלחש ולטכס עצה לאן הולכים ומה עושים, הרי פה בכפר אין לנו אף אחד שנוכל ללכת אליו,
ובחוץ קור אימים ורוח חזקה. היינו אובדי עצות. נזכרתי בפולנייה הזקנה, שאני ואחותי
מצאנו אצלה מקלט, אחרי שחזרנו לסביבות בוצ'אץ'. היא גרה בבית מבודד, מחוץ לכפר, ללא
שכנים וללא משפחה. היא באמת הייתה צדיקה מאין כמוה, אבל המרחק לכפר שלה גדול, איך
נוכל להגיע לשם עד שהשחר יפציע? התלבטנו ארוכות, אחרי שעתיים של שקט יצאנו מהמחבוא,
בתחילה, שכבנו בשלג על האדמה, עדיין חששנו שמא נתגלה, ואז החלטנו - הולכים. אולם
אפשר לשקוע בקלות בשלג הגבוה שנערם ואנחנו יכולים ללכת רק בשדות, איך מוצאים את
הכיוון הנכון על מנת לעשות קיצורי דרך ולא לטעות?
יצאנו מבין הבתים והתחלנו לצעוד, דרומה. תחושת-לב אמרה שזהו הכיוון הנכון. הלילה
היה חשוך לחלוטין ועל כן לא יכולנו, כמובן, להיעזר בכוכב הצפון. לאחר כל מספר צעדים
שקענו בשלג, בכל פעם נעל אחרת נשארה תקועה עמוק בשלג, מה גם שמידת הנעליים הייתה
גדולה בכמה מספרים ממידת נעליי, נאלצנו להוציא את הנעליים שנרטבו ולקשור אותן
בחבלים כדי שלא ייפלו, בינתיים הידיים שלנו קפאו מקור.
מדי פעם, הבטנו לאחור לוודא שלא דולקים אחרינו, במחשבה שנייה, מי המטורף שיוציא את
אפו החוצה במזג אוויר שכזה? בשלג הלבן נראו רק הסימנים הברורים, השחורים, של טביעות
רגלינו,
נדרשנו לכוחות על-אנושיים כדי לעמוד במסע הזה. מדי פעם נעצרנו לזמן קצרצר בלבד כדי
לנוח, ידענו שאם לא נמשיך פשוט נקפא למוות בקור של מינוס שלושים מעלות. כך, צעדנו
כמעט לילה שלם כשאחד תומך בשני. לאחר הליכה של שעות, ראיתי פתאום באופק בתים מכוסים
בשלג הנראים כולם אותו הדבר. אמרתי לבן דודי אדג'ו שזה לא מה שאני מחפש, כי חיפשתי
בית בודד ולא כפר שלם, החלטתי לעקוף את הכפר ולא להיכנס אליו. המשכנו הלאה וחיפשתי
את הבית המרוחק מהכפר שבו מתגוררת הזקנה. השחר התחיל להפציע. אמרתי לאדג'ו, שאני
חושב שאם נלך שמאלה ונראה בית בודד, נגיע למחוז חפצנו, אכן, כך היה: ככל שהתקרבנו
לבית, כך הייתי בטוח יותר שהגענו למחוז חפצנו. סביב לבית היו עצים רבים שבחורף
הסוער הם נראו כהים ומאיימים, כאשר הסתכלתי על הענפים הענקיים והעקלקלים שהסתעפו
מהעצים, היה נדמה לי שמישהו מתחבא מאחור, הקולות והרחשים שהשמיעו העלים בעזרתה של
הרוח, לא תרמו לשלוות רוחי, הפחד והחרדה הגיעו לשיאם ואנו עושים את צעדינו בזהירות,
מביטים לכל הצדדים, לבסוף, בטרם עלה הבוקר, הגענו למטרתנו.
דפקנו בדלת והזקנה פתחה אותה ומיד צעקה, "יזוס קריסטוס". היא הבחינה מיד שאפינו
ואוזנינו קפואים ולבנים כקרח, תיכף אמרה שלא ניגע - לא באף ולא באוזניים - כי זה
מסוכן מאוד. היא אפילו מלמלה משהי על כך שהם עלולים עוד לנשור, התיישבנו במטבח והיא
הניחה 'קומפרסים' של שלג על האף והאוזניים. רק אחרי כמה שעות, התחילו הפנים להפשיר,
חשנו עקצוצים, נגענו בחשש באפינו ואוזנינו ושמחנו לגלות שהם עדיין נמצאים במקומם.
בינתיים, הכינה לנו האישה מרק עוף חם שהחיה את נפשנו, נשארנו אצל הפולנייה הרחומה
הזו כמה ימים, אבל גם היא אמרה לנו שלצערה, אנחנו מוכרחים לעזוב. הבנו אותה, היו
אלה ימי פחד וחרדה, האיומים והתעמולה הנאצית השרו אימה על כולם. מסיבה זו, איש לא
יכול היה להרשות לעצמו להחביא יהודים.
יצאנו מביתה והתחלנו לנדוד בחורף הקר. נדדנו ממקום למקום, מכפר לכפר, ביום התגנבנו
לאסמים, ובלילה היינו נכנסים לרפתות ונשכבים בין הפרות, כך התחממנו מעט. כל הזמן
היינו רעבים, הימים לא חלפו במהרה, הם הצטיירו לנו כימי נצח, המזון היחידי שלפעמים
השגנו היה פרוסת לחם יבש וכדור שלג ששימש אותנו לשתייה.
יום אחד בן דוד. אדג'ו חלה וקיבל חום גבוה. הוא היה תשוש משפעת ומהכינים הרבים
שמצצו את דמו. הלכנו ובאנו לאיכרה צדקת אחת, אני זוכר רק את שם משפחתה, וויצק, כשם
גיבור המחזה של ביכנר. ביקשנו להישאר אצלה ימים מספר עד שבן דודי ירגיש טוב יותר.
היא הרשתה לנו להישאר ברפת, כבמקרים אחרים, בעלה לא ידע על כך דבר, מדי יום, הכניסה
לנו לרפת סיר גדול ובו מרק תפוחי אדמה ובצל. ישבתי ליד בן דודי והאכלתי אותו בכפית,
אבל הוא הלך ונחלש מיום ליום. אינני יודע אם החולשה נבעה מהמחלה או מהכינים שמצצו
את דמנו יומם ולילה. היו אלי הכינים הגדולות של הפרות שלצדן היינו שוכבים כל הזמן.
הייתי אובד עצות, מה עוד אוכל לעשות? טיפלתי באדג'ו וראיתי שמצבו נעשה גרוע ייתר
ויותר, מיום ליום. כמובן, לא היו כאן שום תרופות שיכלו לעזור לו. יכולתי רק להאכיל
אותו בקצת מרק חם.
לילה קר אחד, שכבתי לישון מצדה האחד של פרה, בן דודי השתרע, בקושי, מצדה השני.
רצינו לספוג את החום שהיא פלטה. פתאום הפרה התרוממה, אני מסתובב ומגלה שאחת מרגלי
הפרה דורכת על גופו של בן דודי, הסרתי את רגלה מבן דודי ולחשתי לו שיקום, אבל הוא
לא ענה לי. התקרבתי אליו ונענעתי אותו, אבל הוא לא הגיב. שוב דיברתי אליו והוא לא
ענה לי, חששתי מהגרוע מכל, אחרי היסוס קל, הצמדתי את אוזניי ללבו. לא שמעתי פעימות
לב. חזרתי והקשבתי. כלום. הבנתי שאדג'ו מת.
ירדה עליי מועקה כבדה, התבוננתי בפניו של בן דודי. הן היו רגועות ושלוות.התקנאתי בו
על שזכה להגיע למנוחת-עולם. רציתי למות כמוהו - פשוט להירדם ולעביר לעולם טוב יותר.
הדבר יכול היה לקרות - לו הייתי נשאר בחוץ, בשלג, לא על הקש שבאסם, או אז, הייתי
קופא למוות בשנתי, בלי ייסורים.
סילקתי את המחשבות הללו ממוחי. "אני צריך להמשיך", מלמלתי לעצמי, תהיתי מה לעשות
עכשיו. לאחר מספר דקות, אזרתי כוח, יצאתי מהרפת ודפקתי על דלת הבית, האישה פתחה לי
את הדלת וסיפרתי לה את שקרה לבן דודי. היא ספקה כפיים ומיד אמרה: "אנחנו נדאג לקבור
אותו, אבל אתה מוכרח לעזוב וללכת מפה". לבסוף, סגרה את הדלת.
אינני יודע איך והיכן קברה את בן דודי אדג'ו.
עמדתי בחוץ, בחושך, בקור אימים, לבוש רק באפודה, בלי מעיל. הקור חדר במלוא עוצמתו
ישר לעצמותיי. ניגשתי לרפת, נשקתי לפרידה את מצחו הקר של בן דודי אדג'ו והתחלתי
ללכת, מבלי לדעת לאן, הייאוש היה נורא. הרמתי את ידיי וזעקתי בלחש: "אלוהים, שחרר
גם אותי מהסבל הזה!" השתי בחוסר התוחלת של ניסיונותיי לשרוד - הכול לשווא. אין טעם
להיאבק.
צעדתי לאט ובזהירות. כל פסיעה שלי גרמה לקרה להשמיע קולות ביקוע שיכלו לסכן אותי.
התחלתי לחשוב - לאן הולכים עכשיו? זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי להיכנע לייאוש
ולחוסר התקווה. תשוש פיסית ונפשית אני נודד בדרכים, כיהודי הנצחי במסורת הנוצרית,
צועד שוב לכיוון לא ברור, ללא מטרה וללא כתובת ממשית של מישהו שאוכל להיעזר בו. בכל
מקום הייתי דחוי, היו כאלה שהיו מוכנים לעזור לי ולו מתוך רחמים, רגשות אנושיים
והזדהות עם מצוקתי, אולם הם לא יכלו שלא להירתע מלעזור לטווח ארוך. הפחד שלהם פן
ייוודע הדבר לבני המשפחה כבש כל חלקה טובה. האיכרים שאליהם יכולתי לפנות כדי לקבל
פרוסת לחם מהם בלילה כבר היו מועטים.
בלילה התגנבתי לאיזו שהיא רפת, עם שחר, עליתי לאסם שבו מצאתי מחסה מבלי שבעלי הבית
ידעו על כך, גם לעלות לאסם, להזיז את חבילות הקש ולסדר את מקום המסתור - דרש כוחות
פיזיים, ואלה כבר אזלו. רק במאמצים על - אנושיים הצלחתי לבנות לי את הקן המרופד
והחמים.
המתח היה עצום - כל רחש או כניסה של מישהו לאסם גרמו לי לרעוד בכל גופי, אולי הוא
יעלה לקחת כמה חבילות תבואה על מנת לדוש אותן, אז אוכל להתגלות וסופי עלול להיות
מר. מותו של בן דודי השפיע עליי קשות, חשתי עד עומק נפשי במצוקתו כאשר ניסיתי לעזור
לו, ראיתי כיצד הוא נחלש ודעך משעה לשעה. כמו נר שמפסיק לבעור, כך הוא - נגמר ודעך.
קשה לתאר במילים את ההרגשה הזו של חוסר-אונים מוחלט. אתה מסתכל לשמים ומחפש שם את
אלוהים שיעזור לך, כי מבן תמותה לא באה ישועה, אבל אלוהים לא שומע, לא רואה, אינו
עושה דבר. התאכזבתי ממנו.
שכבתי מבלי תנועה כל היום שלמחרת. לעת ערב, התאוששתי קצת, יצאתי והלכתי לביתה של
מרגה, האישה שביתה תמיד שימש לי כקרש הצלה אחרון, דפקתי על הדלת בזהירות וכשפתחה
וראתה אותי - שמחה מאוד, נכנסתי וסיפרתי לה אודות מה שקרה לבן דודי. היא בכתה מאוד,
אבל מיד סיפרה לי שאחותי ביקרה אצלה וחיפשה אותי, התמלאתי אושר, היא חיה - וגם אני
עדיין חי! אמרתי לאישה שאנסה להגיע לביתה בעוד כמה ימים ושתבקש מאחותי להביא לי
בגדים חמים ונעליים, רק אם תוכל לעשות זאת, לא רציתי לסכן את מרגה בשהותי שם, ועל
כן יצאתי משם מהר, בקושי יכולתי ללכת - כוחותיי עזבו אותי, כנראה שנדבקתי במחלה שבה
חלה בן דודי, ועל כן הרגשתי חולה מאוד וחלש,
אחרי כשבוע של נדודים בשלג, בין האסמים, חזרתי שוב אל מרגה, הפעם כשבאתי, חיכו לי
בכניסה בגדים חמים ונעלים גבוהות, אחותי עברה שם במקרה ומרגה סיפרה לה על בקשתי.
לולא הבגדים הללו, לא היה לי כל סיכוי להישאר בחיים בחורף העז ההוא.
מרגה הורתה לי להיכנס לרפת, צייתי לה, היא הביאה מים חמים ושפכה אותם לתוך חבית עץ
שלידה, בתוך כלי שהביאה, דולקת אש קטנה, כדי לחמם במעט את חלל הרפת, היא אמרה לי
להתפשט ולהיכנס לתוך החבית עם המים החמים. פשטתי את מעט הבגדים שעליי, מבלי להתבייש
ממנה כלל ונכנסתי לתוך המים, מרגה הביאה מכשיר גילוח והתחילה לגלח את שיער ראשי. כל
פעם זרקה על הגחלים קווצת שערות, ושמעתי את קולות הפצפוצים של הכינים שנשרפו שם,
היא שפשפה את ראשי בסבון וכך את כל גופי, ממנו ירדו שכבות שלמות של זוהמה, לא
הצלחתי לזכור מתי התרחצתי כך בפעם האחרונה. כשהתחלתי להתלבש בבגדים החדשים - הרגשתי
כאילו נולדתי מחדש. זו הייתה תחושת רעננות שמזמן לא הרגשתי כמותה.
רציתי מאוד להישאר אצלה קצת, אבל מרגה אמרה לי לעזוב עם שחר, כי היא מפחדת מבעלה,
אותו איכר שפעם גילה אותי ואת אדג'ו בגורן שלו והתעלף, כיבדתי את רצונה: עם שחר,
יצאתי והתחלתי לחפש מסתור אחר, פסעתי מאושש, כשאני לבוש בכל הבגדים החמים, נעול
בנעליים הגבוהות ונקי מהכינים, הוענקה לי תחושה של רווחה, של ביטחון מסוים, אפילו
תקווה, הדבר שיפר לאין שיעור את מצב רוחי וסיפק לי את הכוה הדרוש להמשיך במלחמת
ההישרדות.
היום קשה לי לחזור ולדמיין זאת, אני עצמי אינני מבין אלו משאבים נפשיים ופיזיים
יכולים להימצא בלבו של האדם הנותנים לו תקווה וכוח במציאות 'גיהנומית' שכזו, אולי
עצם הרצון להישאר בחיים, זהו הכוה שמחזיק אותך והוא חזק יותר מכל דבר אחר, אבל,
אפילו פלדה מתעייפת ומאבדת את חוזקה עם הזמן,
התחלתי להתעניין מה מתרחש בחזית. האם הרוסים מתקיפים את הגרמנים והאם יש סיכוי
שנשתחרר ואהיה בן אדם חופשי? התקשיתי לקבל מידע, משום שלא היה לי עם מי לדבר, כאשר
הייתי דופק בלילה בדלת אצל איזה שהוא איכר הוא סירב להכניס אותי לביתו מרוב פחד. על
פי רוב, הייתה זו האישה שהביאה לי פרוסת לחם, מזון שהספיק לי ליום-יומיים, הייתי
לוקח חתיכה קטנה מהפרוסה בתוספת כדור שלג ששימש לי כמים, היה זה כבר החורף השני
שהתקיימתי בצורה כזו. כאשר לא הצלחתי להשיג לחם, הייתי מלקט בפינות האסם גרעיני
חיטה או שעורה ולועס לאט לאט את מעדן המלכים הזה. בקיץ היה קל יותר, כי העצים מלאו
בפירות וירקות שצמחו בשדה, יחד עם פרש הפרג שהאיכרים גידלו בכמויות גדולות, כך
נהניתי ממגוון של מזון. בקיץ, כמובן, לא סבלתי מקור והיה לי קל הרבה יותר קל לנוע
ממקום למקום.
מה ששיפר אז ביותר את הרגשתי היה הרחצה בנהר. הייתי נכנס לרחוץ את גופי בתוך המים
הקרים והנקיים, מה גם שכיבסתי בנהר את בגדיי ובלילה הנחתי אותם בצד לייבוש, הייתי
מסתובב ללא בגדים, עירום כביום היוולדי, כאשר אף נפש חיה לא נראתה בשטח, כך נהפכתי
לחיית לילה, לפנות בוקר, הייתי לובש את החולצה והמכנסיים, כשהם עדיין לחים, והולך
למצוא מחסה באיזה שהוא אסם.
הכרתי כבר כל כך הרבה אסמים וכל פעם החלפתי אחד במשנהו. הקפדתי לבחור מקומות שבהם
לא היה כלב בחצר. הכירו אותי כלבים רבים במיוחד חסרי הבית שבהם, החופשיים. הסכנה
נשקפה מהכלבים הנושכים, שעל פי רוב היו קשורים בשרשרת. מאלה הייתי מתרחק כי הנביחות
היו מעירות את בעלי הבית, ואז, כמובן, יכלו לגלות אותי.
כך המשכתי להתגולל מרפת לאסם ומאסם לרפת כשאני רעב וקפוא, כשאני משתדל שאיש לא יידע
כלל ולא ירגיש שהתחבאתי אצלו.
החורף הקשה של שנת 1944 עמד להיגמר. לילה אחד סיפר לי איכר אחד שהרוסים מתקדמים
ושיש סיכויי שהם יגיעו בקרוב לאזור שלנו וישחררו אותנו מציפורני הקלגסים הנאציים,
את האיכר הכרתי קודם לכן, ועל כן סמכתי עליו. עוד חודש עבר בנדודים ובמחבואים, אבל
כבר התחלתי לקוות, שאולי בכל זאת אשרוד את התופת הזו.
שבוע אחר כך, כאשר השלג הפשיר ופרחי האביב התחילו לצוץ פה ושם - שמעתי פתאום מרחוק
קולות ירי של כלי נשק שונים, הבנתי שמשהו קורה, נכנסתי לביתו של איכר אחד והוא קיבל
אותי בזרועות פתוחות, הוא אמר לי שראה גרמנים נסים על נפשם ושהרוסים מתקרבים. הוא
כיבד אותי בארוחה חמה, ואני הרגשתי את ריח החופש באוויר. בחוץ, ראיתי חיילים גרמנים
בורחים במעלה ההר אל מחוץ לעיר. התחלתי ללכת לכיוון בוצ'אץ', בדרך, לא פגשתי בשום
איש כמעט, פינו את כולם, העיר הפכה לחזית פעילה,
באחד הבתים שבקצה העיר ראיתי דלת פתיחה, נכנסתי פנימה והנה אל מול עיניי - שולחן
מלא בכל טוב. כנראה, שהגרמנים ברחו מכאן באמצע הארוחה, התיישבתי אל השולחן פעם
ראשונה אחרי זמן רב כל כך שלא עשיתי כן, התכבדתי בכל המאכלים הטובים שהיו שם, אכלתי
לשובע ביצים, נקניק, ירקות - דברים שרק חלמתי עליהם במשך שנים, על אחד השולחנות
נמצאו כמה לימונים. שאפתי ארוכות את ריחם והכנסתים לכיסי. בפינה, ראיתי מנדולינה.
לקחתי אותה לידיי, וברוב אושר ניגנתי קצת ופיזמתי לי שיר באידיש, "לאן אלך?".
לפתע הופיע בדלת חייל גרמני, נושא רובה, בלי כובע ומעילי פניו היו מבוהלות. מיד
כשהציץ פנימה, הצדעתי לו במועל יד, "הייל היטלר", והוא נבהל והמשיך לברוח מפני
הרוסים. לא פחדתי, כי ידעתי שעכשיו "לא בראש שלו" לצוד יהודים, הוא חושב רק איך
להציל את נפשו.
במסגרת סחר החליפין שניהלנו באותה עת, תמורת הלימונים שאספתי יכולתי לקבל מן
האיכרים מצרכי מזון, לימון היה אז דבר יקר המציאות, ונודע גם כתרופה מעולה נגד
הצטננות.
למחרת, עברתי ברחוב השוק. היו שם כמה איכרים. נתתי להם להריה את כלימונים. מיד הם
התחילו לרוץ אחריי, עשיתי עסקת "ברטר" והחלפתי את הלימונים במצרכי מוון שאותם הבאתי
לחדר שבו התמקמתי זמנית עם האוצרות החדשים שלי, כך, התחלתי להכין את עצמי לפרק חדש
בחיי.
