הוריו של פרויד נולדו וחיו בבוצ'אץ'. אביו, יעקב פרויד, נולד ב-1835. בהיותו בן תשע
עשרה נשא אישה, שמתה עליו ובהיותו בן 42 שנה נשא אישה שנייה, אמיליה נתנזון. חמש
בנות ושני בנים נולדו להם, והבכור שביניהם היה זיגמונד פרויד.
השם פרויד בא, כפי שמראה אילן היחש, מפריידה. פריידה הייתה אישה חשובה ומפני זה
נקרא שמה על המשפחה. בשנת 1812 בא פקיד אוסטרי לבוצ'אץ' וקבע, לפי החוק, את שמותיהם
המדויקים של התושבים. אז נקבע השם פרויד.
אילן-היחש המתפרסם כאן, הותקן בשנת 1914 עפ"י המצבות שבבית הקברות בבוצ'אץ' ועל פי
תעודות אחרות. התקנתו נמשכה שנים אחדות והוא מקובל על משפחת פרויד כל הימים.
ד"ר מ. גרינוואלד
ראשית קשרי עם פרויד הייתה בהאמבורג, בשדרות גרינדל. בימי בחרותי דרה בשכנות עמי
אישה אלמנה ושמה בארניס. אישה זו הייתה כלתו של רב מהאמבורג, שכבר באותם הימים נהפך
לדמות אגדית – "החכם" בארנאיס. אותה אישה כששמעה שעומד אני להרצות בווינה, הגידה
לי, שחתנה הוא פרופסור פרויד בווינה ובקשה ממני לדרוש בשלום ילדיה. כמעט שלא שמתי
לב לשם פרויד, שאז בשנת 1898, לא היה ידוע לי. אחת מהרצאותי נשאתי באגודה
ההומניטארית "ווינה". נושא ההרצאה היה המחזה "יוחנן" לזודאמן, שכה רבו הוויכוחים
עליו.
במחזה זה נמתחה בקורת שלילית בהחלט על היהודים הקדמונים, אמנם בלא הנטייה הפוליטית
שכבר הייתה רווחת באותם הימים. אולם לפי השגרה הכריסטולוגית המקובלת. בהרצאתי
התקוממתי על הסכמת יהודי זמננו לפגיעה ביהודים הקדמונים. היחס השלילי אל היהודים
הקדמונים וטשטוש דמותם יגררו אחריהם, כתוצאה טבעית, פגיעה ביהודים החדשים, ויגרום
סבל להם.
סעודת-אחים באה כנהוג שם לאחר ההרצאה. פרויד קיבל על עצמו את התפקיד לברכני ליד
השולחן ולהקביל את פני כאורח של האגודה. הוא אמר דברי קילוס שונים להרצאתי, אולם
הוסיף מתוך בדיחות דעת, שתיאר לעצמו רב יהודי בדמות יוחנן המטביל, כלומר: באדרת
שער, פרוע ראש, בעל פנים מסוגפים. מה נעימה לו לפרויד ההפתעה של פראק אלגנטי, במקום
מעיל הנביאים וכו' וכו'. הרהרתי בליבי, מה רחוק אדם זה מן החיים היהודיים עד שאין
הוא מצייר רב לעצמו אלא בעטיפה מזרחית מקורית !
אחר כך נודע לי, שבאותם החוגים, שבהם היה פרויד הרוח החיה, לא נחשבו הרבנים על
התופעות הרצויות ביותר, אותם החוגים לא רצו ב"קלריקאליזציה" – כך כפתה עליהם התכנית
של הליברליזם המדיני, אולם על אף פי, שהיה "אנטי קלריקאלי", הרי נפגש לא פעם פרויד,
ללא ספק, עם רב ווינאי, אם כי על גבי הנייר, בקריקטורה בעיתון היתולי ווינאי נפוץ
ביותר. באותה הקריקטורה תואר דווקא אז, הרב גידמאן בטיולו היום-יומי, ומתחתיו
הכתובת : GUY de Maupassant ותואר זה ודאי לא היה דומה ל "מטיף במדבר". הודיתי
לפרויד ומסרתי לו את דרישת השלום מהאמבורג.
לאחר שהייתי פעיל במשך כמה שנים בווינה, שמעתי שוב באותו החוג הרצאה של פרויד על
חאמוראבי, אותו מחוקק קדמון, שהיה למאורע השעה, שעליה אני מדבר. אז הבינותי את סוד
השפעתו של פרויד כמורה אקדמאי. הוא לא נמנה עם "מפריחי הבועות". הוא דיבר על הנושא
וללא יובש, אלא באופן מעניין ומושך מאד את הלב. לשונו הייתה מתוקנת, בחינת "הגהה
שלישית". האולם שבו נערכה ההרצאה לא היה גדול, אך נראה שקולו הי יפה בשביל אולם
מרווח יותר. אמרו לי אז על פרויד, שהרצאותיו באמריקה לא השיגו את מלוא השפעתן, מפני
שדיבר בקול נמוך ורוב הקהל לא יכול היה לשמוע. עובדה זו תליתי במחלת לשון, שכפי
ששמעתי תקפה אז את פרויד. לשמחתי נתברר לי, שכל העניין היה שמועת שווא.
באותה הרצאה צידד פרויד ב"פאן-בבליות", שהייתה רווחת באותם הזמנים. אגב דבריו העיר:
"זה עתה נתברר לי, ששכחתי בביתי את הצילום של לוח החוקים לחאמוראבי, שרציתי להראותו
לכם". אחרי ההרצאה אמרתי לו בהלצה: "אתה עצמך משמש הוכחה לתורתך. תת ההכרה שלך
סבורה שאין זה נכון, מטעמי הצדק ההיסטורי, להעריף את חמוראבי על חשבונו של משה,
משום כך שחכת את התצלום בביתך".
פרויד עמד אז במרום פרסומו. באמריקה חלקו לו כבוד אלים. מי שבא מווינה לניו-יורק
הרי השאלה הראשונה ששאלו אותו העיתונאים הייתה: "מה שלום פרויד ?" תורתו נחשבה שם
כתמצית המדעים כולם, או לפחות של המדע באוסטריה. אף על פי כן פחת במידה ניכרת מספר
החולים שלו האמריקאים, מחמת התנאים הכלכליים ששררו אז בעולם. פעם התלונן פרויד
לפני, אמנם בהלצה, אך ללא משחה, על העשירים שחדלו לבוא לווינה "להעשק על ידו".
*
זמן מה עבר ושוב הרציתי באגודה "ווינה" על נושא מתולדות התרבות היהודית. לאחר
ההרצאה בסעודה נתפתח וויכוח מעניין. פרויד טען בהחלט, שהיהודים לא נתנו מאומה
לתרבות. אמנם הבריות מדברים על "איזה מנדלסון ידוע, שהיה ידידו של לסינג", אולם דבר
זה אינו מעלה ואינו מוריד. אז קם דראמאטולוג ידוע, פרופסור שלמה אהרמן, חברו של
פרויד באוניברסיטה, והשיב – כשמסביבו אווירה של מתיחות – על התקפתו זו של פרויד על
היהדות. בעיני לא הייתה שום זרות מיוחדת בהתקפה זו, הואיל ונערכה בחוגי אותם "אנומי
סטים" ווינאים או "יהודים משום כבוד הורים", כפי שהללו נהגו לקרוא לעצמם. פרופסור
אהרמן טען ואמר: "אנו היהודים, אמנם לא המצאנו את הדינאמו או את האוטו, מכל מקום
הרי נתנו לעולם את התנ"ך, ואם כן גם אלהים".
בדברי הסיום שלי אמרתי: " אני מרחיק עוד לכת מו הנואם שקדמני. אני לובש עוז להוכיח
לכם, שאנו היהודים המצאנו את הדינאמו ואת האוטו. עמדתי בדיבורי והבאתי את הראיה
המוכנה ומזומנה בהרצאותי על "היהודים כממציאים ומגלים" – הרצאות שבחלקן ראו אור
בעיתונות, ב"אוסט אונד וואסט" וב"אלגאמיינא צייטונג דאס יודאנטוס". מובן, שדיברתי
על פופר-לינקיאוס, ממציאה של ההעברה החשמלית, ועל זיגפריד מארקס, ממציא אוטו-הבנזין
הראשון.
*
לאחר שנים שלח לי פרויד את תולדותיו, הכתובות בידי עצמו, וכתב בעצם ידו הקדשה על
העתקה זו. במגע עמו לא באתי אלא עוד פעם אחת כשבקרני השופט יוליאן מאק מניו-יורק.
משפחתו של מאק עמדה בקשרי ידידות אמיצים עם פרויד.
עמדתו של פרויד ליהדות, כפי שהייתה נהירה לי, עוררה בי השתוממות, כשנודע לי שהכיר
בציונות; על אחת כמה וכמה השתוממתי כששמעתי שפרויד נעשה לחבר נכבד של החברה
הווילנאית לטיפוח האידיש.
אביו של פרויד בא לווינה מבוצ'אץ' שבגליציה. מוינה העתיק את מושבו לפריישטאט אשר
בחבל מוראוויה. בווינה עסק אבי פרויד בעמילות, כלומר מסייע היה בידי סוחרים בני
מולדתו בקניותיהם בווינה.
בנו המפורסם – ששבחו כמקיים מצוות כיבוד אם הגיע אלי לא אחת – נעשה לעת זקנה מופלגת
תומך בלשון ששררה בארץ מולדתו.
ד"ר מ. גרינוואלד
(מתוך המאמר ב"הארץ" מיום 21 בספטמבר 1941)
