פרופסור דוד צבי (היינריך) מילר

דוד צבי מילר היה בן דודה של אסתר צ'צקס, אימו של ש.י. עגנון.
על פי דן לאור האיגרת בהמשך, המופנית אל "דודי היקר, המשכיל הנכבד המפואר" יהודה פארב. שהיה סבו של עגנון מצד אמו, ומכאן שמילר היה בן דודה של אסתר צ'צ'קס, אמו של עגנון.

בלשונו של עגנון: "זכור אני לילה אחד נכנסתי אצל זקני הרב ר' יהודה חתנו של סבא רבא ר' יהודה וראיתי אור גדול בבית ומפה לבנה פרוסה על השולחן ונרות דלוקים במנורות השבת וסביב לשולחן ישבה זקנתי גיטל רייזא עליה השלום ולימינה אחותה רבקה עליה השלום אמו של החכם ר' דוד צבי מילר עליו השלום ולשמאלה אחותה פייגא עליה השלום שעלתה בסוף ימיה לצפת תבנה ותכונן..."  (מקור "קורות בתינו")

ג. קרסל

א.

האגדות והסיפורים על העילוי מבוצ'אץ' (נולד ב-6.7.1846) עדיין התהלכו עשרות שנים לאחר מותו של מילר בסביבתי, שהייתה גם סביבתו של מילר בימי עלומיו. קולומיי היהודית, שחסרה בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה דמויות מרכזיות, אהבה להתרפק על דמויות עבר, נודעות ומפורסמות בעולם אשר קולומיי הייתה שלב נכבד בתולדותיהן. בדרך זו שמעתי בילדותי סיפורים אין קץ על רבה של קולומיי ר' הלל ל"ש (ליכטנשטיין) איש הונגריה, שמצודתו הייתה פרושה על העולם היהודי החל בקולומיי וכלה בירושלים ובפתח תקווה (היה מקוני הנחלאות הראשונים של פתח תקווה על ידי חתנו רבי עקיבא יוסף שלזינגר) וכן על מילר, העילוי מבוצ'אץ', ש"נקנה" על ידי גביר בקולומיי לחתן ומכאן עשה דרכו לטשרנוביץ ומשם לווינה, ובה היה למה שהיה. כלומר: אחד מגדולי החכמים במדעי המזרח.

ושריד הותיר אחריו מילר בקולומיי, ממש עד השנים האחרונות לקיומם של תושביה היהודים: הלא היא אשתו הראשונה, שהכריחוהו לגרשה, בשל התפקרותו והייתה ברבות הימים חנונית בעיר. כבר תיאר ברוב כשרון שלמה ביקל דרמה טראגית זו שבביוגרפיה של מילר, הנוגעת לקולומיי (בספרו: "אשטאט מיט יידן" פרק ב') ואין להוסיף על כך, ברם, לא אוכל לשכוח את מה שסח לי פעם מורה הציונות ורבה באותה סביבה זליג גרוס ז"ל: צא וראה – בקולומיי נזדמנו יחד רבי הלל ל"ש ומילר, שאין לך שני קצוות משנים אלה, זה מן הקנאים במאה התשע עשרה וזה עילוי צעיר שנתפקר. אולם להם חלק בכינונו של הישוב החדש בארץ ישראל: זה בפתח תקווה וזה בתלמידיו ותלמידי תלמידיו, שעלו לארץ ישראל והשתתפו בעיצוב צביונו הרוחני של הישוב.

נער הייתי ולא תפסתי את משמעותם של הדברים. רק לאחר שנים רבות נתבררו לי דברים אלה לכל עמקם – ואז כבר לא ניתן לי עוד לגלגל על כך שיחה עם איש דגול זה, שהשואה שמה קץ גם לחייו.

ב

הביוגרפיה של מילר, ככל שהיא עשירה דרמטיות, כך היא ענייה בפרטים. לכאורה ניתן כמעט בירור לשרטט מהלך חייו בראשית ימיו. נער עילוי, צנא מלי ספרי, הקוסם בעלומיו לגבירים כשידוך הגון לבנותיהם. הוא "נקנה" על ידי אחד מהם וכמובן בתנאי שעליו להמשיך בישיבתו על התורה. אולם, עד מהרה מתברר, כי כל עצמה של "הקניה" מקח טעות הוא. חזקה על עילוי כמותו, שאינו מצטמצם זמן רב בתחום כתלי בית המדרש. הימים ימי ההשכלה בעצם פריחתה, ואריות הסופרים והמשוררים העברים היו בשיא פרסומם: סמולנסקין, יל"ג ולילינבלום. ואין צורך לומר, שהקרוב ביותר לקולומיי היה סמולנסקין, שעל כן הוא ו"השחר" בווינה, ולא מעטים הם ההולכים מהתם להכא ומהכא להתם ואגב הילוכם מביאים אתם את חוברות "השחר", שאין כמותן להצית לבותיהם ונשמותיהם של צעירים כגון אלה.

הרבה זמן לא ניתן לו למילר להצניע את זיקתו להשכלה והסוף לא איחר לבוא. הוא גורש מאשתו ומחותנו העשיר, וההמשך הוא, כמובן, "העולם הגדול", שבמרכזו ניצבת לבן גליציה זה העיר המעטירה וינה. ואף שקפיצת-דרך היא זו מקולומיי לווינה, הרי זה מרחק עצום לעלם חסר-כל כמילר והרי הוא בא לתחנה הקרובה, שכולה תחנת מעבר לווינה – הלא היא צ'רנוביץ. בירת בוקובינה זו קלטה לתוכנה לא מעט ממשכילי גליציה במאה הקודמת ולא בכדי נעשתה מרכז בתחומים רבים ושונים. כאן יושב בשנים אלו המשכיל והסופר העברי מזלוטשוב ישראל הלוי טלר  וכאן יושב גם דודו של מילר, שאף לו בן בעל שאיפות דומות. אז, טרם ידעה שלישיה זו: שני האחיינים והמשכיל העברי, מה גורל יעלה להם בסופם, שלפחות שניים מהם עתידים להיטלטל לארץ ישראל ולמלא בה תפקידים נכבדים: טלר כמורה ומחנך ברחובות, המגדל דור צעיר של מורים ועסקני יישוב בארץ ישראל, וד"ר שווארץ, המגיע דרך קושטא לארץ ישראל ונעשה בה אחד הרופאים החשובים. ויתרה מזו: אחד העסקנים היהודים בישוב העברי הישן (הצעיר והחדש טרם היה), שיד לו בחצר המלכות בקושטא וכל ההשתדלויות עוברות דרכו ואפילו קניית אדמת פתח תקווה אינה נעשית בלעדיו. עיון קל בעיתונות הירושלמית מזה ובכתבים לתולדות חבת ציון של א. דרוינוב מזה מלמד מה גדול היה חלקו של שווארץ בגידולו של הישוב.

בינתיים לומדים מילר ושווארץ את כל הנחוץ כדי להיכנס לאוהלה של תורה ממש, לאוניברסיטה. אמת, הרבה אינו צריך מילר כדי להגיע לחוף מקווה זה. טלר מספר על צעיר זה מבוצ'אץ', כי "לא ריקם בא הרשל לצ'רנוביץ: למדן מופלג בש"ס, בקי בתנ"ך ובדקדוק הלשון העברית, ובהיחבא למד בעלית בית אביו גם גרמנית, פולנית, צרפתית, אנגלית, רומית ויונית ---" ("מימים ראשונים", כרך ב', ע' 166). כדרך חבריו למעבר מבית המדרש לחכמות חיצוניות נראית לו ברסלוי עיר בית המדרש לרבנים של פרנקל-גרץ כמגדלור ומזיגה בין שני עולמות אלה, השרויים עדיין בערים ובעיירות ישראל באיבה גלויה. אולם, בברסלוי הוא עושה זמן קצר. ניכר, כי לא הרי ברסלוי המציאותית והממשית כהרי ברסלוי הדמיונית, המרחפת לפני עיניהם של בחורי ישראל בעיירות רוסיה וגליציה. הרבנות לא משכה אותו, כפי שמשכה אותו התורה ובמובנה החדש עתה – המדע.
הוא הולך לאוניברסיטאות וינה, שטרסבורג וליפסיה ומשקיע את עצמו בלשונות המזרח ובעולם המזרחנות.

הימים ימי פריחה של המזרחנות באירופה המערבית. גאונים בתורה זו מרביצים לקחם בבתי אולפנה אלה, בהם מבקר עתה מילר. ביניהם תופסים מקום בראש תיאודור נלדקה והיינריך פליישר, והראשון אף מכניס לתחום עיסוקו את המקרא והלשונות הקרובות למקרא. תלמיד-מקשיב הוא עתה מילר לרבותיו אלה והוא אף מפליג לתחומים, שעדיין הסתום מרובה בהם מהמפורש, הלא הן לשונות ערב הדרומית. עדיין אין זו תורה שבכתב, אלא לעת עתה תורה גנוזה ונעלמה בישימון ערב ובמדבריותיו, שטרם דרכה בהם רגל בן המערב. העילוי מבוצ'אץ' מצטרף עתה לחבורת החוקרים המצומצמת, המבקשת תחילה להעלות מתהום הנשייה לשון ולשונות אלה, הספונות וטמונות במצבות וכתבות במרחביה העצומים של ארץ ערב הדרומית. נוסעים נועזים ואמיצים, ביניהם אדוארד גלאזר הנודע, מסכנים את חייהם ומצילים ומביאים לאירופה חומר אפיגראפי עצום, שטרם שזפתו עין אנוש עד אז. תיירים וחוקרים אלה זקוקים עתה לבקיאים בלשונות מזרח והמחוננים בחדירה בלתי מצויה לעולם זה שהעלה כתבות אלה. מילר נעשה עתה אחד המומחים הגדולים והחשובים בפענוח תעלומות כתבות ערב הדרומית ולאחר זמן קצר הוא רוחש לו שם עולמי במומחיותו בתחום זה, המתבטאת בשפע חיבורים, מחקרים ומאמרים. אכן, אין חומר זה אלא עניין ליחידי יחידים. אולם, גם במעגל מצומצם זה הוא אחד הבולטים, עד שגם האוניברסיטה הוינאית אינה יכולה עוד להתעלם מכיבושיו הגדולים. האוניברסיטה הוינאית מעלה אותו בגרם המעלות האקדמי, והיא מעניקה לו את התואר הגדול והחשוב, שאף וינה הליבראלית של פרנץ יוסף לא הייתה פזרנית בו לגבי יהודים: לפרופסור מן המניין, וזה ללא שמד וללא כל התכחשות למקור המחצבת, כדרכם של גדולים וטובים באותם הימים.

ואל יהא הדבר קל בעינינו היום. אז, בימים ההם שמלפני שבעים, שמונים שנה, הייתה זו תופעה נדירה וכמעט בלתי מצויה. הנוסח השגור, שאף על פי שהגיע לכהונה כה רבה לא התכחש ליהדותו, היה כאן במקומו ובזמנו וכך יש לתפוס ידיעה זו שנדפסה עליו ימים ההם: "החכם הנודע ד"ר דוד מיללער בוויען, אשר הורה עד היום בבית האוניווערזיטעט במחלקה של חכמת בני קדם ולשונות שם בתור מורה בלתי קבוע (אויסערארדענטליך), הורם כעת למעלת פראפעסאר גמור. נודע כי החכם הזה הוא אחד מיחידי סגולה המעטים, ועם כל חכמתו ורום ערכו בעולם המדע, לא סר לבו מאת לאומו ותורתו והוא אחד מן הסופרים המצוינים - - - " ("הצפירה", 1885, עמ' 34).

ג

מילר שקוע עתה בעולם המזרח, אולם עדיין יוקדת בלבו אש ההערצה והחיבה עוד מימי בוצ'אץ' וקולומיי לפרץ סמולנסקין ו"השחר". בווינה הוא מתוודע, מיד עם בואו, לסמולנסקין ולא זו בלבד שאינו מתאכזב מגיבור דמיונו, אלא הוא מתקשר אליו בעבותות חיבה. חלום לימודיו מתגשם עתה בימי נדודיו על פני אוניברסיטאות המערב. אולם, גם החלום האחר של העלם המשכיל העברי מתגשם עתה בכפיפתו של סמולנסקין. "השחר" אכסניית-החממה של טובי הסופרים העברים והמשכילים של שנות הששים והשבעים, היא גם אכסנייתו העברית של מילר. כאן הוא מגלה לא רק את רוחב ועומק ידיעותיו בכל רחבי הספרות התלמודית, אלא גם את חושו הביקורתי החריף ולא באחרונה את סגנונו העברי הנאה והמעולה.

במאמרי מחקר אלה של מילר ב"השחר" תופס ללא ספק מקום בראש מאמר הביקורת המקיף והחריף על מהדורתו של שלמה בובר לפסיקתא (כרך ב, 1871, עמ' 385 – 398. חזר ונדפס שנית בספרו הגרמני: "קומפוזיציות אונד סטרופענבוי". וינה, 1907, עמ' 132 – 141). הייתה זו העזה לא מצויה ביותר לצאת נגד חכם מובהק כרבי שלמה בובר ולהראות לו פגמים במהדורתו זו ובעיקר בדרך תפיסתו את הזיקה ההדדית של מדרשות הספר הזה. ברם, עיקר ההשגות במאמר זה כוונו נגד דרכו של בובר בהעלמת מקור-העיקר שלו לרוב דבריו, הלא הם דברי י. ל. צונץ בספר הדרשות שלו. בדברים היוצאים מן הלב כשהם נרגשים ביותר, מגן כאן מילר על שמו וכבוד מפעלו הכביר של צונץ בפני הנוטלים ממנו מלוא חופניים ללא החזקת טובה. במאמרו זה דומה, שמילר חידש על עצמו את בית מדרשו בקולומיי ובבוצ'אץ' תוך צלילתו במימיה הרבים והעמוקים של הספרות התלמודית והמדרשית. ומי לנו גדול מרבי אייזיק הירש וייס, המדבר בביקורת זו ומראה שהיא צודקת וקולעת למטרתה ("דור דור ודורשיו", חלק ג', הוצאה רביעית, עמ' 246 בהערה 9).

כתיבתו העברית של מילר מועטת היא לגבי כתיבתו הלועזית (אולם, היא גדולה יותר מכפי שסובר ג. רוזנמן במאמרו על מילר ב"יאהרבוך פיר יידישע געשיכטע אונד ליטעראטור", כרך י"ז ובתרגום העברי של מאמר זה בספר הזיכרון לבית המדרש לרבנים בווינה, ירושלים, תש"ו, עמ' 26), אך היא השתרעה על פני עשרות שנים. וכשנפטר סמולנסקין ומשפחתו נשארה בעירום ובחוסר כל, היה זה מילר שגייס ועד של אנשי שם בעולם היהודי לשם עזרה למשפחת הסופר. הרי שמילר שמר על חיבתו הטמירה לספרות העברית, לסופריה ולא באחרונה ללשון העברית. ואם לא זכה שהוא עצמו יתפוס מקום ראוי בחכמת ישראל בלשון העברית, הרי גרמו לכך נושא מחקריו וכן רוח הדור בחכמת ישראל. ואכן, במקצועות המרובים אשר לחכמת ישראל כמעט לא היה רישומו של מילר ניכר, שעל כן הייתה המזרחנות ענף של המדע הכללי. גורל זה שמור היה למילר גם אחר כך, עת התחיל להתמסר למחקר המקרא, שכן היה חקר המקרא יוצא דופן בחכמת ישראל ואף הוא ענף מכובד ביותר של המדע הכללי, כלומר הנוצרי.

אמנם, אף בעולם המזרחנות כר נרחב לעולם היהודי. דורות על דורות חיו היהודים בארצות דוברות ערב, לרבות ערב הדרומית. מילר עקב ביותר אחרי "הנקודה היהודית" כאן, ומכאן עיסוקו בנוסחאותיו השונות של אלדד הדני ובחקר המנהגות המשובצים בסיפורי אלדד. אולם, לא היה זה אלא פרט קטן בכלל גדול. ואין מן התימה, שהוא נבלע שם ולא נתגלה אלא לבקיאים ובני-הכא מעטים. הוא נעשה עתה בבחינת אפוטרופוס לחקר ערב הדרומית, אם בטיפול במימון המשלחות המדעיות ואם בעיבוד תוצאות סיורים מדעיים אלה. מסעיו של גלזר נתאפשרו תודות לקשריו של מילר עם חוגים בעלי יכולת (הפעם דווקא בצרפת !) וכן ראוי לנו להחזיק טובה למילר על הספר המונומנטאלי הראשון על הנגב, ארץ ישראל הדרומית ועבר הירדן של החוקר הצ'כי הנודע אלואיס מוסיל ("סלע ערב" (Arabia Patraea), ארבעה כרכים). ספר אחרון זה היה עד לפני זמן קצר אך בידי מעטים, חוקרים מובהקים. עתה, מעת שחדרנו לסביבות אילת, הרי הוא מאיר עיניים בכמה בעיות שאנו נתקלים בהן יום יום. ודאי, שחקר סביבה זו היה קשור בכלל תכניתו של מילר על חקר ערב הדרומית. ברם, ללא כל ספק פעל כאן, ביודעים או בלא יודעים, המשכה של אותה חיבה לעברית – לארץ ישראל.

מעטה היא כתיבתו העברית של מילר. אולם, הקוראים העברים עוקבים אחריו ורואים אותו כאחד משלהם ואף גאים הם על הישגיו וכיבושיו בשדה המזרחנות. מידי פעם בפעם מופיעות עליו ידיעות קצרות בעיתונות העברית, המספרות על עלייתו המתמדת בתחומי המדע בצירוף דברי לוווי חמים ונלהבים. רחוקים הם הקוראים העברים מתחומי עיסוקו של מילר, אולם יש ואחד החכמים מטיל על עצמו את הטורח לספר על כך ברבים לפני הקוראים העברים. את זאת עושה למשל, חברו וידידו הקרוב של מילר החכם הנודע דוד קויפמן ב"השחר" (ח'). כשם שהוא עשה זאת אחר כך בצורה פופולארית ביותר ב"נייע פרייע פרעססע" לספרו של מילר על הנביאים.

לא ארכו הימים ומילר, המרוחק מאחיו ומקוראיו, השומעים ממנו ועליו אך מכלי שני ושלישי, נכנס לכהונה, העתידה למלא תפקיד נכבד בחיינו הציבוריים בשני הדורות האחרונים – הלא היא כהונת מורה בבית המדרש לרבנים בווינה.

ד

עובדה תמוהה, שטרם נתפרשה כראוי, היא עניין איחור פתיחתו של בית המדרש לרבנים למאות צעירי ערי גליציה ועיירותיה, שהיו נוהרים אם לברסלוי ואם לברלין על שתי אסכולותיה. ברם, כשתוקן חסר זה ובית מדרש לרבנים הוקם גם בווינה (באוקטובר 1893) מילאו את כתליו צעירי ברודי, בזשזשאן, דרוהוביטש', לבוב, ז'ולקיב, בוריסלב, פשמישל, זברז', קולומיי, בוצא'ץ', קוסוב – ולא מניתי כאן אלא את משתתפי השנה הראשונה ללימודים. אין עיירה בגליציה שלא שלחה לשם את צעיריה. מובן שבאו גם תלמידים ממחוזותיה האחרים של אוסטריה הונגריה. אולם, אלה היו תמיד מיעוט קטן וכן מן המפורסמות הוא שבני גליציה באו ותלמודם בידם.

מילר נקרא לכהן בבית מדרש זה כמורה לעברית, דקדוק עברי, תנ"ך וכיוצא באלה המקצועות. שהורה אותם בכלל מדעי המזרח האחרים באוניברסיטה הווינאית. כאן ורק כאן מצא לראשונה תלמידים מבני ארצו וטיפוסו ועל כן אין זה פלא, שמאותה שעה החלו הסמינרים האחרים להתרוקן מצעירי גליציה. אכן, לא קלה הייתה האווירה בבית מדרש זה, ששלושת מוריה היו מאקלים אחר לגמרי ואף האקלים הלימודי של אלה היה זר ומשונה לחובשי בתי המדרשות בגליציה. אולם, עד מהרה הסתגלו אף לכך ובייחוד השפיע כאן הקסם האישי של המורים הדגולים בני הונגריה וסלובקיה: הריקטור א. שווארץ, אברהם ביכלר ורבי מאיר איש-שלום.

וודאי שגם הסמינרים האחרים הוציאו מקרבם רבנים, עסקנים ואישים דגולים, אולם, לאחר בדיקת רשימת התלמידים מותר לומר ללא כל הגזמה, כי לא היה סמינר, שהעמיד כה הרבה מוחות ולבבות לתנועה הציונית, ארץ ישראל והחינוך העברי כבית מדרש זה. לימים פרש ביכלר ללונדון ורא"מ איש שלום נפטר ועל מקומם באו עתה אביגדור אפטוביצר וש. קרויס. עם כניסתם של כוחות הוראה חדשים אלה נוצר מעין שווי משקל בין המורים: שניים שניים מגליציה ומהונגריה. רק זה מקרוב העלה ר"ש קרויס בזיכרונותיו על מילר ("בצרון", כרך י"ט, עמ' 7-9) את המתח שהיה רווח בין המורים בני גליציה מזה והמורים בני הונגריה מזה. ניתן להבין סיבתו של מתח זה. אפטוביצר, חניכו ותלמידו הנאמן של מילר, שנסתייע בראשית פרסומו המדעי במילר (ראה "מאזניים", כרך ט"ז, עמ' 122), היה דוגמה מובהקת לתורה שנקנתה בקלות, ממש על דרך השעשוע. בניגוד לקרויס, שתורתו נקנתה ביגיעה, היא היגיעה המבצבצת מכל שורה ושורה אשר לפרסומין המדעיים. אפטוביצר הנהיג, כידוע, גם את העברית כלשון הוראה בבית המדרש, חידוש, שלא נשמע כמוהו בשום בית מדרש לרבנים אחר עד אותם הימים. הרי שניתן כאן לראות בעליל עד מה השפיע מילר בזיקתו זו לעברית ולאווירת העברית החל בתנ"ך וכלה בספרות העברית החדשה. אמת, זאת הייתה אהבת נעורים; אולם, מה תופעה רגילה הייתה זו בימים ההם – ולאו דווקא בימים ההם – התכחשות ו"מלחמת איתנים" באהבת נעורים מסוג זה.

תלמידים נאמנים היו בני גליציה למורם זה מבוצ'אץ', וכפי שנראה בסמוך הייתה השפעת גומלין בין תלמידים אלה לרבם זה, הן בתורה ובמדע והן בחיים.

ודאי, שאין צורך לספר, כי לא גישתו של מילר למקרא, זה המקצוע שבו שקע עתה לרגל הוראת המקרא בבית המדרש, כגישת חוקרי המקרא ומבקריו הנוצרים. ושחוק הגורל היה זה, כי חכם זה, שהעברית הייתה חיה בו, ובייחוד העברית המקראית, נראה היה בעיני החכמים הנוצרים כזר הפורץ לתחום לא שלו. אכן, מילר היה נודע עוד לפני פתיחת הסמינר, כאחד המעבדים החשובים של המילון המקראי לגזניוס,  (Gesenius Hebräisches und aramäisches Wörterbuch über das alte Testament) של המלומד הנוצרי רעדיגר (חתנו של גזניוס) עד לעיבודו החדש על ידי פרנץ (פרנסיס) בוהל. ברם, השתתפותו של מילר הייתה בעיקר במדור לשונות המזרח. דווקא שם הניחו לו הגויים בקעה רחבה להתגדר בה. אולם, משהגיע לתנ"ך ממש, נתקל בפנים זועמות כאלה, שנאלץ לחבר אחר כך חיבור מיוחד להתגוננותו.

דבר זה הכרח לנו להקדים למפעלו של מילר בחקר התנ"ך, שבו ביקש לשייך לעצמו תגלית גדולה ונכבדה בשטח הריתמוס המקראי. ודאי שקריאתו של מילר בתנ"ך הייתה טבעית יותר מקריאתם של חכמי הגויים, שהקשיים הלשוניים עצרום מלראות את התוכן הכולל והגדול. והנה נתברר לו למילר, כי מצא חוק בבנין פסוקי הנבואה, שמבחינת הנוי והצלצול אינו נופל מן המשקל שבספרות העולם, המבוסס על הברות ארוכות וקצרות. ואף זאת נתחוור לו: חוק זה אינו מיוחד לספרות הנבואה, השקולה, אלא הוא נמצא אף בספרות יון העתיקה ואף בכתבי היתדות ואפילו בבן סירא. הוא הפך והפך בחוק זה עד שביססו בשפע ראיות, מכל רחבי הספרויות בעולם העתיק ופרסמו בשני כרכים בשם: "די פראפעטען אין איהרער אורשפרינגליכען פארם" (ווינה, 1895, תמצית מצוינת של ספר זה מסר תלמידו של מילר מיכאל ברקוביץ, יד ימינו של הרצל ומתרגמו העברי הראשון, בסדרת מאמרים בשם: ספרי הנביאים בצורתם הראשונה, שנדפסה ב"הצפירה" 1896, גל' 70, 71, 75, ,88, 100).

חדש ולא חדש הוא חוק זה. אולם, נעלה מעל כל ספק, שרק איש עברי, מחונן בחוש האזנה מיוחד לרחשיה הכמוסים והטמירים של לשוננו, יכול היה לפתחו כדרך שעשה זאת מילר.

ה

לפני מאתים שנה בדיוק, בשנת 1753, יצא ספרו של ר. לאות על שירת המקרא. ספר זה, שמעטים דוגמתו עד היום לניתוח אסתטי של ספרי המקרא, עורר את הדעת ואת תשומת הלב לתופעה הנודעת במקרא והקרויה על שמו של לאות: הפרלליזם, לאמור: התקבולת. אין משמעות הפארלליזם אך רעיון דומה במילים שונות, שכן הוא כולל בקרבו גם תקבולת ניגודית ברעיון ואף על פי כן תקבולת היא ומשקל שכנגד לרעיון הקודם. חוק זה של התקבולת המשיך מילר לפתח והוא אף מצא, שחלק לא קטן של דברי הנביאים יש להם משקל רעיוני לא רק בחלקי הבתים, היינו בתחום וברווח הקצר של הבית, אלא אף ביחסי הבתים ביניהם לבין עצמם. לאמור: ניתן להקביל פרקים מרובים בדברי הנביאים בשני טורים מקבילים ואז מתברר הטווח הגדול והנרחב של הפארלליזם. הבית הראשון מזה ו"התשובה" מזה – היא היא הצורה המקורית והראשונה של המשקל המקראי. ואין לנו תיאור נאה וטוב מאשר הדוגמה הזאת, הלקוחה מעמוס פרק א:

וכך ניתן להמשיך פסוקים יג - טו, בהקבלה לפסוקים א - ג בפרק ב.

עשרות הדוגמאות, המובאות על ידי מילר בספרו ובשני ספרי המילואים: "סטראפענבוי אונד רעספונזיון" (וינה, 1898), "קומפוזיציון אונד סטראפענבוי" (וינה, 1907), כולן באות להוכיח את הריתמוס הפנימי המפעם בפרקי הנבואה, הנשמע לכל אוזן. ואין צורך לשם כך לשבש פסוקים כשם שעשו חוקרי המשקל המקראי מבין הגויים ובייחוד הגדול שבהם: סיוורס. מילר יצא בחריפות רבה כנגד ה"תגליות" של חכמי הגויים, שמצאו ארוכות וקצרות בהברות – ולא רק בשירה אלא גם בפרוזה – ויותר משמצאו המציאו וייחסו להם פסוקים ותיקוני פסוקים שכל בר בי רב בעברית סולד מהם. ואף לזאת זכה מילר: תלמידיו המשיכו בכיוון זה ובייחוד מיכאל ברקוביץ ופ. פרלס, שהראו כי חוק זה רווח בשפע מקומות, שאף מילר לא שם להם את לבו.

ספרי מילר אלה לא יכלו לא לעורר תשומת לב בין חוקרי המקרא הנוצרים, אם לחיוב ואם לשלילה. אין צורך לומר, שהחכמים היהודים היו כולם לצדו ודוד קויפמן אף פרסם מהלל גדול על תגליתו זו של מילר ב"נייע פרייע פרעססה" (כונס אחר כך לכתביו המקובצים, כרך א, פרנקפורט 1908, עמ' 379 – 393). לא כן חכמי הגויים, שראו את מחקר התנ"ך כרשות היחיד שלהם והיו שהגיבו בחירופים וגידופים, גדושי חשדות מהמין השפל ביותר (הצטיין בכך בייחוד רודולף סמנד). הרבה סבל מילר בשל יחס שלילי זה של חכמי הגויים ואף של אלה שהוא העריכם. בספרו השלישי, האחרון, שהקדיש לנושא זה ושנזכר לעיל, עיקרו הוא: תשובות על התגובות האלה, מהחיוביות עד השליליות ביותר, ואף משרטט את תולדות תגליתו ורישומה בספרות המחקר של הספרויות העתיקות.

רוב מרירות מוצנעת בשיטי חיבור זה ואין צורך לומר שאין הוא טומן ידו בצלחתו מלהשיב למתנגדיו כגמולם. לחכמי הגויים שביזו אותו ואת תורתו הוא מראה עד כמה אינם מוכשרים לספוג אל קרבם את רוח במקרא ושירת העברים הקדמונים ועד כמה שטופים הם ביגיעה הקומפילאטיבית לאסוף מה שנאמר על ידי ראשונים ואחרונים ועל ידי כך למלאות פירושים לתנ"ך והם כרסניים ביותר. ושוב חוזר הוא ומנתח את הטענות הענייניות של מבקריו ומוכיח בדוגמאות נוספות כיצד עומדת שיטתו, וכן החוק שגילה, בפני טענות והשגות מכל המינים והסוגים. עשר שנים היה מילר שקוע בעניין זה. אחר כך שככה הסערה ואתה ירדה לטמיון ולשיכחה על עצמה של אותה תגלית; וכל ספרי הכל-בו לתנ"ך, המספרים על שפע פרטים לא חשובים בתולדות מחקר המקרא, כמעט שאינם מזכירים (מלבד מיעוט מבוטל) את מילר ואת זכותו הגדולה בחישוף חוקיה הפנימיים של הנבואה העברית הקדומה.

ו

לא איש כמילר יקפא על שמריו ויסתפק בהישגיו במדע המזרחני, שהיו ללא כל ערר. אדרבא, ככל שהזקין הוסיף וקנה חכמה ואף חדר למדע החדיש ביותר בעולם המזרחנות – כתבי היתדות. בימים ההם היה זה עדיין מדע צעיר, שטרם קבע לעצמו יסודות איתנים ומוצקים. מילר, שנסתייע בספרות הבבלית העתיקה לביסוס שיטתו במשקל המקראי, מצא לו גם דרך אחרת להסמיך את המקרא לספרות עתיקה זו, שנתגלתה לאחר אלפי שנים מחדש. הוא הוציא במהדורה מדעית את חוקי חמורבי ואף הוסיף תרגום עברי, מותאם לרוח המקרא (וינה, 1903. התרגום העברי יצא בשנית על ידי ש. י. טשרנא בברלין, הוצאת "עיינות", תרפ"ז, וכן כלול חלק גדול ממנו בספרו של ב. צ. דינבורג: ישראל בארצו, כרך ראשון, ספר ראשון, תל אביב, תרצ"ה, עמ' 78 – 87).

ימי הופעת ספרו של מילר על חוקי חמורבי היו ימי הפולמוס על "בבל וביבל" (Babel und Bibel), שעורר אותו על רקע אנטישמי פרידריך דליטש. (ראו גם ) הרבה חכמים יהודים יצאו אז נגד דליטש לסתור את דבריו על חוסר מקוריות של סיפורי המקרא ותלותה בספרות אשור ובבל. היחידי בחכמים היהודים, שהיה מוסמך מאין כמותו להשיב על דברי הבלע של דליטש, היה מילר. ברם, מילר לא היה איש פולמוס. לעומת זאת לא היה כלי נשק בדוק יותר נגד מלומד צורר זה כספרו של מילר, שבסיפור העובדות כמות שהן, כלומר, בפרסום נוסח מלא ומובן לרבים של חוקי חמורבי, הראה על השוני התרבותי העצום שבין עולם המקרא וספרות ארצות הנהריים. עתה יכול היה כל אחד להיווכח לאיזה רמה מוסרית ותרבותית הגיעה ספרות המקרא ומה עצום המרחק בינה לבין עולם זה, שבו מתפאר ומתהלל עתה דליטש בעיני קיסר גרמניה וקהל הגרמנים, שנתלהבו פתאום לשגבה של ספרות ארם נהריים.

שירות גדול היה זה של מילר, אף שלא נתכוון לכך כלל ועיקר. באוהל תורתו באוניברסיטה ובבית המדרש לרבנים, לא פסק פיו מגרסה ומחידושים ואף לא מפעילות להניע מפעלי מחקר וסיורי מדע בארצות המזרח. הוא טיפל בשנותיו האחרונות בעיזבונו המדעי של אדוארד גלאזר, כשם ששיקע רוב עמל וטורח במסעו וספרו של מוסיל על סלע ערב. דברי מוסיל על עזרתו הנאמנה של מילר, החוזרים בראש כל ארבעת הכרכים של ספרו המפואר נותנים יד להשערה כי מילר היה מעוניין במיוחד בתוצאות המחקרים והסיורים בין בדוויי הנגב ועבר הירדן המזרחי, לשונותיהם וסיפוריהם ואחרון אחרון בנוף הארצישראלי. עם זאת הוא נותן יד לראובן בריינין, המבקש להוציא בווינה במה, שתאחד את המערב והמזרח על רקע העברית. ב"ממזרח וממערב" מפרסם מילר מחקר לשוני קטן, המראה עד כמה נתון הוא בעולמה של העברית ועד כמה קרובים לו ענייניה. ומי שיער, למשל, כי הסמל של היריד שלנו "הגמל המעופף" זכה אף הוא למחקר עברי ממילר, שביררו מכל צדדיו והראה זיקתו של סמל זה לדומים לו בעולם המזרח.

בשם טוב נפטר מילר בעשרים ואחד בדצמבר 1912 והוא בן שישים ושש. הוא הניח אחריו ספרים ומחקרים לרוב, שינצרו בוודאי את זכרו לאורך ימים. אולם, הוא גם הניח אחריו מאות תלמידים שפשטו על פני כל העולם היהודי והמשיכו את מסורתו, מסורת התורה, המדע ואחרון אחרון: את החיבה הגדולה והאהבה הרבה לארץ ישראל וללשוננו העברית.

ג. קרסל

מכתב מאת מילר

Wien, 12 April 1893

אל כבוד דודי היקר, המשכיל הנכבד והמפואר כש"ת מוהר"ר יהודא פארב נ"י שלום!

טרם כל הנני נותן לו תודה רבה על מכתב יקרתו, אשר בו שמחתני מאד. יאריך ה' שנותיו וישמרנו מכל צרה ותהיה לו שיבה טובה וברוכה.

היום קיבלתי מכתב מאחי נ"י מסטריא, רצוף בו מכתב מאמי היקרה ת', בו תכתוב כי שמועה רעה באה אל עיר בוטשאטש וכי הלשינו אותי מלשינים ודברו עלי סרה וכי טוב לה המוות מהדבר הזה. ואנכי בתום לבבי לא אדע פשר דבר ולא ידעתי עוון אשר חטאתי, לא גנבתי סוסים ולא כתבתי שטרי זיוף ולא דיברתי סרה על ד' ותורתו. ולהיפך אני עמוד החזק אשר בית יהודא נשען עליו וכל בני העדה קהלת וויען יכבדו אותי ובידי שם ד' יתקדש. גם בחרו בי להיות למורה בבית תלמוד לרבנים אשר יסדו ואשר עזרתי לייסדו להגדיל תורה ולהאדירה. מי זה האיש אשר לו מצח נחושה לדבר עלי דברים רעים אשר יכאיבו לב אימי היקרה ולבך דודי היקר? הם המה מלשינים בשקר לא יאבו רק לחלל כבודי מרוע לב.

אבקש מאת אדוני דודי לכתוב לי שורש הדבר ממי יצא זרע צפעוני ואכזבהו על פניו. ואעידה לי עדים נאמנים כהרב הנכבד אבד"ק וויען ד"ר גידעמאנן או הרב דק"ק קארלסרוהע * אשר יהיה מורה כמוני בבית התלמוד לרבנים וכמוהם רבים וכן שלמים.

והנני אוהבו מוקירו כערכו הרם

דוד צבי מיללער

*הוא הרב אריה שווארץ, שהיה תחילה רב בקארסלרוה, ונתמנה באותה שנה ראש בית המדרש לרבנים בווינה