בוועד המאוחד לעזרת יהודי פולין נתקבל מכתב זה מילדה בת 14 לקרוביה בארץ. הילדה נמלטה מבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית לטרמבובלה ושלחה את המכתב ב-5 ביוני.
"דודתי פרומה היקרה ודודי ברל ואייזיק,
אני שולחת לכם בשורה מאד מעציבה. ימים איומים וקשים עברו עלי. אני כותבת את המכתב ופלגי דמעות זולגים מעיני. ודאי לא תאמינו לי. נשארתי לבדי כאצבע אחת, גלמודה; מכל המשפחה לא נותר איש, מכל הקרובים נשארתי רק אני רויזא האחת והיחידה. אבדה לי אמי, אמי היקרה והמסורה, אבא, רבקה, האח הקטן אברם, סבא היקר וסבתא. אצלנו בבוצ'אץ' היו פעולות השמדה וכל פעולה מסרה 1500 יהודים למות. סבתא שלי לייצי נהרגה ביום 2 בפברואר 1943. האלט יאהרצייט דעם טאג. את סבתא רצחו בעת ההשמדה השלישית והיא קבורה על הפדור בבוצ'אץ'. במקום ששם היו מטיילים, עתה שוכנים 8,000 יהודים שנרצחו. יחד עם סבתא הלכו דבורה מפאטאק, הדודה אסתר עם בעלה וילדה. מכל הקרובים שלנו אין איש. אחר ההשמדה האחרונה. מסר אותי אבי בידי אישה כפרית, שהחביאה אותי מיום 10 במאי 1943 עד 25 במארס 1944. אבא עשה לו מערה ביער וכל המשפחה נמלטה שמה. הם היו במערה 8 חדשים. אחד כך גילו הגרמנים את המערה והרגו אותם כולם. אינני יודעת, איה עצמותיהם.
באיזה אופן הצלחתי אני לצאת חיים מזמן זה עם הגרמנים - אספר לכם כשאהיה עמכם בארץ ישראל.
ביום 25 במרץ 1944 הסובייטים כבשו את בוצ'אץ', שהו בה 5 ימים ושוב באו הגרמנים. כמעט נפשי בכפי נמלטתי עם הצבא הסוביטי לטרמבובלה. אני אצל נוצרייה אחת, רועה את העדר שלה מפני שאצל יהודים שנשארו בחיים ורק אחדים נשארו - אין מה לאכול. כמוני לא הצילו אלא את נפשם. את הכול לתאר לכם אינני יכולה כי אני עצבנית מאד. עתה הננו מרוחקים כדי 22 ק"מ מן החזית. רק אווירונים ואזעקות. אני מתחננת: אנא, דאגו-נא לי; אנא, העלו-נא אותי במהרה אליכם לארץ-ישראל.
"דבר",1946
המעשה המסופר כאן התרחש שלשום באחד המקומות ההומים מאדם בפריז. בכיכר הריפובליקה עבר בשבת צעיר יהודי אדק וו. מבוצ'אץ' בגליציה, המבקר עכשיו בפריז. והנה ראה מרחוק דמות חסונה מתקרבת אליו. הוא הכיר בו מיד את בן עידו וחבר נעוריו, שבימי כיבוש הנאצים עמד בראש ה"אורדנונג-שוץ" היהודי והיה משמש נציג ראש הגיסטאפו הנאצי ושלח מאות ואלפי יהודים להורג. הוא צעק אליו בפולנית:
- האתה זה רוצח יהודי בוצ'אץ' ורוצח משפחתי ?
הצעיד השני נעצר במקום נדהם מן הקריאה הפתאומית ולא זז ממקומו. אחר כך ענה: כן, אני זה. מה אתה רוצה ממני שאעשה. אדק וו. השיב לו רק זאת: - בוא אתי.
הלכו השנים לעבר מלונו של אדק. משנסגרה הדלת ושניהם נמצאו בחדר, שאל אדק את הרוצח: - הנתת לעצמך דין וחשבון מה עשית אז ? הידעת שאתה מוציא להורג אנשים חופשים מפשע, בני-עמך? אמור, רוצח, למה עשית זאת ?
כי מלבד החשבון הכללי של רצח יהודים היה לאדק גם חשבון פרטי. חברו מנוער בא בזמן אחת האקציות אל ביתם והוציא את אביו ואת אמו להורג. נשארו רק הוא ואחיו. באחת האקציות הנוספות שוב בא החבר הזה לקחת את שניהם. אח אחד נלקח למחנות המוות ולא חזר, והוא, אדק, הצליח להימלט בשעת החיפוש, להתחבא כל ימי שלטון הנאצים ולהישאר בחיים. מששוחררה פולין התחיל אדק לחפש אחרי הרוצח הזה, חבר נעוריו. הוא שמע שהוא חי, עקר מפולין ונעלם. עכשיו בבואו לפריז ביחד עם משלחת תלמידים מצא פתאום את הרוצח מטייל בכיכר הרפובליקה.
- רוצח למה עשית זאת ? - חזר וצעק כלפי חברו הרוצח.
והלה השיב במנוחה גמורה: - אני מודה ומתוודה שרצחתי וגם ירשתי. אז לא נתתי לעצמי דין וחשבון על מעשי שעשיתי, אך עכשיו אני יודע, ואני מוכן לבוא על ענשי.
לקח אדק וו. את חברו הרוצח והפילו לארץ והמטיר עליו מכות נמרצות. אחר כך התחיל דורך עליו ברגליו. דם שטף את הרוצח, אבל הגה לא הוציא מפיו. הטיח אדק וו.- חפצים קשים בראש הרוצח, ניפץ בראשו כמה בקבוקים. הרוצח שכב בתוך שלולית דם ולא נע ולא זע, אף כי בנקל היה יכול להתגבר על מכהו.
לבסוף אמד אדק וו. : ועכשיו אקעקע כתובת-קעקע במצחך למען ידעו כולם, מי אתה. ובסיכה גדולה התחיל חורת במצחו של הרוצח את המלה "אורדנונגס שוץ". הוא הספיק לחדות על המצח את האות "או" הלטינית. ולא יכול להמשיך. כוחותיו אפסו.
לבסוף אמר לרוצח: - תן לי את ניירותיך. הלה כולו שותת דם, פצוע ושסוע ובגדיו נוטפים דם וקרועים, הוציא בלא הגה את תעודותיו, ביניהם הפספורט שלו ובו וויזה לוונצואלה, ומסרן לאדק וו.
- עליך לחזור למחרת בשעה עשר. צווהו אדק וו. הרוצח הסכים.
למחרת בשעה 10 בבוקר חזר הרוצח לבית המלון של אדק וו. הלה שוב הכהו כל שהספיקו כוחותיו. אחד כך אמר לרוצח: - בוא אתי. הם הלכו לתחנת המשטרה הצרפתית הקרובה. שם מסד אדק וו. על המקרה ודרש כי יאסרו את הרוצח. קצין המשטרה ניסה להתחמק מדרישה זו ואמר, שאין הדבר הזה נתון לרשותו ויש לפנות למוסדות עליונים יותר. אדק וו. פנה לקונסול הפולני בפריז. לאחר התערבותו של הקונסול הפולני הסכימה המשטרה הצרפתית לאסור את הרוצח. במשלוח הפושעים הקרוב לפולין יישלח גם רוצח יהודי בוצ'אץ' ושם יועמד לדין ובוודאי יבוא על עונשו.
פריז, תחילת ינואר 1947.
כשנודע לאוכלוסיה היהודית של העיירה בוצ'אץ' בגליציה, כי קרוב יום הגרוש למחנות המוות הביאה הגב' שלייכר את ילדתה היחידה, לאה, לפולניה הלנה פאלוך, ואמרה לה: קחי את הילדה ושמרי אותה כבבת-עיניך. אביה חי באמריקה ולאחד המלחמה ישלם לך בזהב.
הפולניה לא יכלה לעמוד בניסיון הדולרים, לקחה אליה את הילדה וחינכה אותה. אחרי המלחמה התחילה לחפש באמריקה את אבי הילדה, אבל ללא הצלחה. במקדה נודע לה, שבלודז יש מוסד המקבל ילדים יהודים ומשלם בעד החזקתם בימי הכיבוש. הגב' פאלוך באה עם הילדה ללודז, ולאחד משא ומתן קיבלה הועדה את הילדה ושלמה לאשה 360,000 זהובים. אבל כשחזרה גב' פאלוך הביתה מצאה מכתב מאמריקה מאת אבי הילדה והוא כותב, כי הוא משתדל להשיג ויזה לאמריקה לא רק לילדה אלא גם לה, הפולניה, שחינכה את הילדה. אז מיהרה הגב' פאלוך וחזרה ללודז ודרשה שיחזירו לה את ילדתה. כשהוועדה סירבה לעשות זאת, כי הילדה כבד מסודרת בבית ילדים, פנתה האישה לתובע הכללי וסיפרה מעשה נורא, שלא היה ולא נברא: כי שלושה שליחי הועדה התנפלו על דידתה וחטפו את הילדה. התובע הכללי קרא אליו את נציגי הועדה והם הראו קבלה מאת האישה על 360,000 זהובים. התביעה הכללית לא רק ביטלה את התביעה של האישה, אלא גם תבעה אותה לדין על הוצאת לעז.
מובן מאליו, שאת הילדה שולחים לאמריקה לאביה.
מי שמבקש לדעת, אם שרדו יהודים מעיר פולנית שעלה עליה המשחית, דיו שיעיף מבט על מספר הדפים הכתובים במכונה, המונחים ממוינים בסדר מופתי בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי המרכזי בווארשה. לכל עיר ועיר יש במכון פינתה, כלומר, תולדות חורבנה. החומר לכך - עדויות שנגבו מיהודים, שניצלו מן הגיהנום באלפי נסים! ועיר שספרות-חורבנה מעטה - תדע ששם היה החורבן גדול, עצום ונורא...
התעניינתי בעיר אחת, עיר יהודית חיה, שעד כה כמעט לא הזכירוה אף במלה אחת; עיר שמנתה 16,000 בעלי מלאכה, פועלים וסוחרים יהודים; עיר שחיי-חברה יהודיים חזקים היו מפעמים בה; עיר בעלת מפלגות יהודיות אין קץ, החל בחרדים וגמור בשמאל הקיצוני. שם היו גם באלזיים, צ'ורטקוביים, בויאניים, סאסוביים, זידיצ'וביים ועוד ועוד. מכל אלו לא נותרו לפליטה אפילו דפים כתובים במכונה. בנדות ממש מחפשים יהודי ששרד מהעיר סטרי, כדי לגבות ממנו עדות. יש שם עדות אחת, המשתרעת על פחות משני דפים, עדות יהודי חי בן סטרי, שנמלט מן המחנה היאנובי האיום בלבוב. אבל מסטרי עצמה לא שרדה נפש - כל כך איום היה החורבן שם.
העיר שאנו מתארים כאן את תולדות חורבנה, היתה שייכת, כמוה כסטרי, אל האזור ששם שרדה ה"רוח" של גנראל הס. ס. קאצמאן הידוע לשמצה (כיום הוא נמצא, לפי השמועה, בלבנון). שם העיר בוצ'אץ'; היא שוכנת בדרך בין סטניסלבוב לצ'ורטקוב. בוצ'אץ' היא עיר מולדתו של ההיסטוריון היהודי המפורסם ד"ר עמנואל רינגלבלום הי"ד, שבימי הנוראות של גיטו ווארשה עמד בראש היהודים שם עם מנגנון מתוך האינטליגנציה היהודית, וכל מה שיש לו שייכות לאותה תקופה נרשם ונכתב. וכשהמרצחים היו ממטירים אש ברחובות הגיטו הווארשאי על היהודים שהיו מובילים אותם לרחבת הגירוש, הצליחו מתוך מסירת-נפש לקבור את כל החומר הזה, שלפני שנתיים הוצא מגנזיו, והוא-הוא ארכיון רינגלבלום ההיסטורי.
בניגוד לעיר-הטבח סטרי יש לבוצ'אץ' דברי-ימי-חורבן עשירים, ובארכיון של המכון ההיסטורי היהודי תופסת עיר זו, שמספר יהודיה לא הגיע למחצית מספר יהודי סטרי. מקום ניכר. ביחס לבוצ'אץ' נגבו עדויות רבות, המתארות בפרטות, היאך נספו יהודי העיר. אחדים משרידי בוצ'אץ' מתארים את העיר לפני חורבנה, עת שחיים יהודיים עזים היו מפכים בה. העדויות המרובות משתלבות זו בזו ומשלימות אישה את רעותה, וכד מצטיירת תמונה שלמה של העיר.
אחד משרידי בוצ'אץ', יוסף קורנבלי, מספר כי עד המלחמה האיומה מנתה בוצ'אץ' 7,500 יהודים, 1,000 פולנים ו-3,000 אוקראינים. היא הייתה אפוא עיר יהודית. במשך 45 שנה רצופות היה ראש העירייה ברנארד שטרן היהודי. לאחר מותו של שטרן בשנת 1921 ועד שנת 1937 שימש בתפקיד זה העורך דין ד"ר עמנואל מרנגל.
על הוריו של ד''ר עמנואל רינגלבלום מספד קורנבלי, שבעת הכיבוש מת אביו כדרכו, ואילו אמו נרצחה בידי הנאצים.
בבוצ'אץ' היו שני בתי כנסיות, שנחשבו בין העתיקות ההיסטוריות של העיר.
בבוצ'אץ' הכבושה לא היתה לשכה קבועה של הגיסטאפו. פעם בפעם היו אנשי הגיסטאפו יורדים מצ'ורטקוב או מסטאניסלבוב. אגב, לא היה צורך לגיסטאפו להימצא בבוצ'אץ', כי היה לו על מי לסמוך... היו מרצחים אוקראינים, שעשו את המלאכה בהצטיינות לא פחות מן ההיטלריסטים. ממילא מובן, שהעדר אנשי-גיסטאפו מן העיר לא הקל את גורלם המר של יהודי בוצ'אץ'.
לא היה בבוצ'אץ' גיטו, כמו שהוקם בערים כבושות אחרות. אין זאת אומרת, שיהודי בוצ'אץ' יכלו לעבור בחופש בכל העיר. ברחוב הראשי קולאיובה, למשל, אסור היה ליהודי להימצא. אבל העובדה, שיהודי בוציאץ' לא היו גדורים ומסוגרים, היתה לה חשיבות גדולה, בייחוד בעת הפוגרומים לאחד זמן: יהודים נועזים, שנודע להם בעוד מועד שמתרקמת "פעולה", נמלטו ליערות שבסביבה, ומי שהיה לו כוח לסבול את התלאות, ושיחק לו המזל, נותר לפליטה. על כך מספר עד אחר, ופרבר שמו, שעם 17 יהודים אחרים הסתתר בבונקר. זה היה בחודש מרץ 1944. קרבות מרים עקובים מדם השתוללו אז בסביבות בוצ'אץ' בין הצבא האדום ובין גדודי היטלר. פעמיים עברה בוצ'אץ' מיד ליד, והיהודים. שהיה להם מזל והם הצליחו להסגיר עצמם לצבא האדום בהיכנסו לבוצ'אץ' בפעם הראשונה, חיים עד היום; ואילו אותם היהודים שפחדו לצאת מן הבונקרים מחמת האש הכבדה .משני עבדי החזית, נטבחו לאחד זמן על ידי הפאשיסטים האוקראינים וההיטלריסטים בעת נסיגתם.
באחד ביולי 1941 פינו הכוחות הסובייטיים את בוצ'אץ'. עמם יצאו 500 יהודים לססס"ר. ב-5 ביולי נכנסו הגרמנים. הם לא נתעכבו בעיר, אלא המשיכו במסעם. אולם הלאומנים האוקראינים תפסו מיד את כל מוסדות הרשות בבוצ'אץ', וכבר ביום הראשון הרגו ביריות 4 פולנים ו-2 יהודים. מזמן לזמן היו האוקראינים חוטפים יהודים לעבודה בשביל הצבא הגרמני. בהליכתם לעבודה היו מצווים ליהודים לשיר את "התקווה", ומי שלא שר היו מכים אותו מכות רצח. את הגזירות השונות, כגון עוצר הבית ליהודים משעה 6 בערב, איסור ההליכה על המדרכה ברחוב, וכיו"ב, גזרו הפאשיסטים האוקראינים לפי הוראות הכובשים הגרמנים.
ב-27 באבגוםט 1941 באו מצ'ורטקוב 4 אנשי גסטאפו ופרסמו פקודה. שכל הגברים היהודים מבני 18 עד 50 שנה יתייצבו לפני בנין בית-הדין. נתקבצו כ-800 יהודים. אנשי הגסטאפו שלחו לבתיהם כמה רופאים ובעלי מלאכה. לאחרים נתנו פקודה חמורה שיישארו עומדים במקומותיהם; והם עצמם הלכו לסבוא עם הרופא האוקראיני בשם באנאך. בשעה 4 לפנות בוקר הובילו את כל היהודים כ-2 קילומטרים מן העיר לחורש פאדור. שם, אמרו להם, יחכו להם מכוניות כדי להסיעם לעבודה.
מכוניות לא מצאו שם, אבל ארגזים גדולים היו מוכנים, והיהודים היו מוכרחים להניח בהם כל מה שהיה עמם. במשך כל שעות הבוקר שמעו בעיר את הד היריות מן החורש. את כל הקרבנות הטילו לתוך בורות מוכנים. בין הנספים בטבח איום זה היו גם אישים ידועים מתושבי העיר היהודים: העורך דין ד"ר יידנפריינד, שני אחים לוסטגארטן, אלחנן ואביגדור שטרנשוס, משה ארליך, אלעזר איסרליש (מצאצאי הרמ"א), גציל שור, . לייבוש שובל, בוכוואלד, 5 נפשות ממשפחת-חחסידים קרייטנר, אנשל ואברהם איסאקובר, יוסי'לי וורמאן (נכד הצדיק מבוצ'אץ'), ישראל פורמאן, וקדושים אחדים. בחוד גיבור אחד, יצחק רייך, נמלט מידי התליינים, אבל לאחד זמן נרצח.
הקמת מועצה יהודית לא עלתה להיטלריסטים בקלות. פעמים אחדות הזמינו את ר' מנדל רייך, איש המזרחי וראש הקהילה לשעבר, וציוו לו לכונן מועצה יהודית בת 12 איש מחברי ועד-הקהילה לשעבר. פעמים אחדות הצליח להתחמק בתירוצים שונים ממשימה "נעלה" זו. לבסוף נכנע לפקודה נמרצת, בצירוף איום של מיתה, וכונן מועצה, שהשתתפו בה חוץ ממנו העורך דין הכט, ד"דר אנגלברג, ד"ר י. שטרן, מוניש פרנקל, הרב חיים שפירא, דוד קאנר, קריגל, ד"ר זייפר, ז'לאזניק ופרוינד מאגודת "יד חרוצים". בעת הטבח ב-27 באבגוסט קראו גם את חברי המועצה היהודית להתייצב, ואמנם נרצחו ד"ר שטרן, קריגל וקאנר.
מכל העדויות על חורבן בוצ'אץ' מתגלה כי חברי המועצה היהודית, שרובם היו יהודים חרדים, לא היו אנשי "מה-יפית", וגילו עמידת כבוד וגאון. לא כרעו ברך לפני התליינים, ולא כל דרישות ההיטלריסטים קוימו. היהודים אמרו לעצמם: מוטב למות בכבוד, מלמות בחרפה. פעם באו סוכני הגיסטאפו מצ'ורטקוב וציוו, שעד ערב שבת (העד לא זכר את התאריך) יכינו היהודים 4 מערכות של רהיטי-פאר לסאלונים ולקאבינטים. היהודים לא נחפזו לקיים את הפקודה, וגדולה היתה חמת ההיטלדיסטים כשבאו לעיר בערב שבת, והרהיטים לא היו מוכנים. בתורת עונש הטילו על היהודים מס של 25.000 זהוב, על מנת לשלמו תוך חצי שעה. אבל היהודים לא שילמו יותר מ-5,000 זהוב.
בשנת 1942 התחילו לגרש לבוצ'אץ' יהודים מרודים מן העיירות הסמוכות טלומאץ' ניז'נוב ואחרות. בינתיים פרצה מגיפת טיפוס איומה, שעשתה שמות באוכלוסיה היהודית. חלק מן היהודים, שידעו כי סופם למות בחורש פאדור העגום או ביער באלז'אץ, התחילו לברוח אל היערות בסביבה.
ב-21 במרץ מלאו 6 שנים לאותו יום-כפור, שבשעות הבוקר חטפו הז'אנדארמים הגרמנים והשוטרים האוקראינים כל יהודי שמצאו, בבתים וברחובות, והוליכו את כולם אל החורש העגום, על שפת נהר סטריפא. אותו יום נודו 1,300 יהודים - גברים ונשים, זקנים ובחורים, ואף ילדים קטנים. פרבר מסיים את עדותו: "זוכר אני שמות אלו מבין התליינים: קוזנובסקי, מפקד המשטרה האוקראינית והשוטר אוטומאניוק, והגרמנים הונט, פייל, פאץ וקוך". אבל היו עוד הרבה יותר, הרבה יותר...
יצחק בורנשטיין
