ד"ר נתן עק
א
רינגלבלום קנה את עולמו, כידוע, במפעלו המהולל שהקים בגטו ורשה - בארכיון המחתרתי,
שהוא היה יוזמו ויוצרו. הארכיון הזה הכיל אלפי תעודות ומסמכים, תיאורים ומחקרים, פרי
עמלם של עשרות אגשים, שרינגלבלום הפעילם, הדריכם וניצח על מלאכתם. בעצם ימי החורבן
והחרם נטמן הארכיון באדמה, ואחר המלחמה נמצא חלק ממנו והועלה מתחת לעיי החרבות,
והוא שמור עתה בוורשה. החומר ההיסטורי הזה נחשב היום בין המקורות היסודיים והעיקריים
לתולדות התקופה.
אולם בימי המלחמה לא ראה רינגלבלום בעבודתו המדעית את העיקר, מכל מקום. לא בשתי
השנים הראשונות של הכיבוש הנאצי. הוא החשיב אז מעל לכול את פעולתו הציבורית,
המעשית, והאמין באמונה שלמה, שהודות לה ייזכר שמו לתהילה בדברי הימים, שכן נסיבות
הזמן העמידוהו כבר בראשית ימי המלחמה במרכז העסקנות הציבורית, אל התקופה הראשונה
ההיא היה רינגלבלום שב אחר כך בשיחותיו מדי פעם בפעם; הוא היה מספר בגאווה והתלהבות
על הפעולה החשובה שלו ושל חבריו בוורשה הנצורה והמופצצת, בספטמבר 1939, כשהם היו
מחישים עזרה לנפגעים ולנצרכים ודואגים למקום מקלט למען הפליטים והנשרפים, תוך מטר
של כדורים ופצצות. מוועדת העזרה שהוקמה אז, בימי ההפצצה הגדולה, נשתלשל במשך הזמן
המוסד המרכזי לעזרה בגטו ורשה; הידוע בשם "יידישע סאציאלע אלייגהילף" (עזרה עצמית
יהודית).
עבדנו באותו מוסד יחד במדור (ב"סקטור") לעבודה ציבורית, שרינגלבלום עמד בראשו.
תפקידו של המדור הזה היה לקיים מגע תמידי עם הציבור היהודי ולארגנו לעזרה עצמית.
לשם כך חילקנו את העיר ורשה (אח"כ את הגטו) לשורה של אזורים, והקימונו בכל אחד
לשכה אזורית של מוסדנו, ובכל בית הורכב ועד של דייריו. המדור הציבורי גייס מאות
עסקנים בכל פינות העיר - אח"כ הגטו - והיה מקיים אתם ישיבות, אספות
והתייעצויות
לרוב. מושבו של המדור - שהיה רוב הזמן בבנין הספרייה של קהילת ורשה ברחוב טלומצקה -
נעשה עד מהרה למקום פגישה פומבי ולכעין בורסה של ידיעות ושמועות. מי שרצה לפגוש
מכרים, לשמוע על המתרחש בעיר הבירה ובערי השדה, לקלוט ידיעות-סתר על המצב בחזיתות
ובעולם, היה בא אל המקום ההוא, כאן אפשר היה להצדיק בנקל את התקהלות ההמונים, כי
תמיד אפשר היה לטעון כלפי הגרמנים, שזהו קהל של דורשי עזרה.
שמע המקום הגיע גם לערי השדה, וכשנזדמן משם יהודי לוורשה (בעת ההיא היו רק יהודים
בודדים נוסעים מעיר לעיר), לא שכח לסור אל ה,,סקטור"; ואם הוא הביא ידיעות חשובות
ממקום מגוריו היו מכניסים אותו מיד אל חדרו של רינגלבלום, כדי שישיח שם את חדשותיו.
בהזדמנות שכזו היה רינגלבלום נוהג לכנס אל חדרו את ראשי העובדים במדור (ל. ל, בלוך,
י, טורקוב, סטארובינסקי, נ. עק ואחרים) כדי שגם הם ישמעו את החדשות. אל נשכח, שלא
היו אז עיתונים ליהודים, שאפשר היה רק להשיג (שלא בהיתר) את העיתונות הנאצית, שאסור
היה ליהודים להחזיק מקלט רדיו בבית, שבערבים אסור היה לצאת החוצה, שהקשר עם העולם
שמחוץ לגטו היה רופף. אין פלא איפוא, שרב היה הצימאון לידיעות - לא רק על המתרחש
בעולם הגדול, כי אם על הנעשה והנשמע בערי השדה של פולין ואף בגטו הוורשאי עצמו.
העבודה ב"סקטור הציבורי" נתנה לרינגלבלום את ההזדמנות להיפגש יום-יום עם יהודים
רבים, בני ורשה ובני ערי השדה, ולהקשיב לסיפוריהם ולתיאוריהם. וכאשר נודע, שהאיש
מחשיב את הידיעות ואף רושם לפעמים את שמספרים לו, היו הבריות ממציאים לו ביתר רצון
את חדשותיהם. לעתים היו מביאים גם חפצים מעניינים כאות והוכחה לאמיתות הסיפורים,
למשל : מסמך על פקודה הפכפכנית של אחד הסרדיוטין המקומיים, תיק עשוי מיריעות ספר
תורה, תצלום של מעשה התעללות משונה, וכו' זכותו הגדולה של רינגלבלום היא, שהוא ידע
להעריך את ההזדמנות המיוחדת שהכין לו הגורל ולהשתמש בה כראוי, העבודה הציבורית היא
איפוא שעוררתו להקמת הארכיון והיא שאיפשרה לו את הדבר. אולם - כאמור - עבודה זו
הייתה לו בתחילה רק עיסוק-לוואי לפעולתו הציבורית, רק בהמשך הזמן, כשנתברר שבעצם אין
ממש בכל העסקנות, הואיל וכל ניסיון של מעשה, כל מאמץ מתנפץ אל רשעותו של הצורר המחבל
והמכשיל, החל רינגלבלום להשקיע את מיטב זמנו ומרצו בעבודה ההיסטורית. היא נעשתה לו
ול"חסידיו" - כי בינתיים קמו לו גם חסידים נלהבים בעבודה זו - לנחמה בצרה ולתוכן
החיים. היה ברור, שהעמל הזה להכנת חומר היסטורי לדורות הבאים נעשה לו למפלט מהבלותה
הטראגית של כל התכונה שבהווה: לא פעם קרה שבשבתנו מדוכאים אחר מפעל שלא הצליח, או
לרגל גזרה חדשה, היה הוא פותח פתאום בסיפור על איזה מסמך חשוב שנתגלגל לידו, או על
פרט אחר של עבודתו ההיסטורית. אותה שעה העידה ארשת פניו וניכר היה בקולו, שהאיש
מנסה למצוא לו משען בתוך כישלונו - כשלון כולנו, והוא מוצאו, מתעודד ומתחזק.
רינגלבלום היה איש אוהב שיחה ובדיחה; היה אוהב להקשיב ולהשמיע , ועל הכול - אהב
לרשום! ידו לא פסקה מלרשום על פתקאות. הוא רשם פרטי ידיעות, קטעי רעיונות ותכניות,
שמות, שמועות וגם בדיחות. הוא רשם לא רק בשבתו לבדו בחדרו אלא גם תוך שיחה עם חבר,
עם פקיד, עם עסקן בעת ישיבה או אספה, גם כשהוא ישב ראש בה, את הפתקאות היה שם
בכיסו, אך היה משאיר גם הרבה מהן על השולחן במשרד, מהן שלא מדעת ומהן משום שלא ראה
בהן חשיבות.
המפעל ההיסטורי של רינגלבלום היה נקרא אז בשם מוסווה "עונג שבת" ואמנם עובדי
הארכיון היו כרגיל מתכנסים בשבתות ומתענגים על התקדמות עבודתם, שעל פרטיה היו
מוסרים זה לזה בשבתם יחד.
במשך שתי השנים שעבדנו יחד ב"סקטור הציבורי" היינן נפגשים כמעט יום-יום, ואגב שיחות
אתו נודעו לי עובדות שונות על חייו הפרטיים. הוא סיפר לי על ימי נעוריו בבוצ'אץ' ;
סיפר שבתנועת הנוער היה מחניכיו של ד"ר צבי הלר סיפר על אחותו בברית-המועצות.
ביקרתי גם בדירתו, היכרתי את רעייתו ואת בנו הקטן. ראיתיו לפעמים בין חברי מפלגתו -
פועלי ציון שמאל, אגב, הם כיבדוהו מאוד והתגאו בו, אלא לא תמיד היו מרוצים ממנו,
שמעתי מפי אחד מהם פעם את הסיבה: הוא אינו איש מפלגה למדי, הוא "תמים", הוא ישר
"יותר מדי"..
רינגלבלום עשוי היה להטעות לפעמים את הבריות, שרצו לחרוץ עליו משפט לפי מראה פניו
וחיתוך דיבורו. מי שלא הכירו כהלכה, עלול היה להאמין שזהו איש יושב אוהל, רחוק
משאון החיים, שאינו יודע להלוך נגד החיים. אך האמת הייתה, שרינגלבלום היה לא רק בעל
תפיסה מהירה אלא גם בעל פיקחות מעשית ; הוא ידע לא רק להגות בבעיות אלא גם לטפל
כראוי בפתרונן, בשתי השנים שעבדנו יחד, ראיתי כיצד הוא גדל, כיצד נתעלה שיעור קומתו
בימי המבחן, לנוכח המשימות הקשות שנטל על עצמו.
מבחינת אופיו שייך היה לאותו סוג אנשים, שאינם נשחתים לעולם. בימי עבודתו נפגש עם
אלפי אנשים מכל שכבות העם ומכל סוגי האופי, הוא ראה וידע אז אולי יותר מכל איש אחר
מחלאתם וזוהמתם של חיי הגיטאות, אלא - כאמור - הוא קורץ מאותו החומר, שאי אפשר
שידבק בו אף משהו מן הזוהמה והכיעור. בטוהר לבו וביושר דרכו היה אחת הדמויות
הקורנות, שהאירה את חשכת חיי הגיטו ושיוותה להם כל הזמן כבוד ותפארת.
ד"ר נתן עק
ב
מלך ראוויטש (זכריה חנא ברגנר)
באמצע שנת 1944 בקע ועלה בעיתונות היהודית בעולם צלצול שמו – שהיה כמין זמר בפני
עצמו - עמנואל רינגלבלום. חלקו הגדול של העולם היהודי, שהיה בין כך ובין כך חרש
כפתן, נשאר עומד בחירשותו אותו יכול לעורר רק הד-מהלומה באוזניו שלו: הייל היטלר !
או: בעת ההעברה לטרבלינקה. באזני החלק העדין יותר של העם היהודי, ובעיקר בקרב
המשכילים היהודים מפולין, השתרשרו תיבותיו של אותו שם מצלצל והתפעמו עד שנעשו
חולין.
הפאתוס של ההיסטוריה היהודית. רצה, שבשנים אלו של השואה היהודית הגדולה יאבדו יחד -
אס כי לא באותו זמן ולא באותו גיטו - זקן ההיסטוריונים היהודיים שמעון דובנוב בריגה
וצעיר ההיסטוריונים היהודיים ד"ר עמנואל רינגלבלום בוורשה. לפי גילו היה צעיר
בארבעים שנים מרבו
סמוך לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהתאחדה גליציה עם פולין, זרם הנוער היהודי
הגליצאי לוורשה לביאליסטוק ואפילו לווילנה. לגליציה היה תמיד עודף של משכילים
יהודיים. לפני המלחמה היו נודדים לווינה ולברלין, עכשיו היו ברלין ווינה ערי-רעב,
ואילו בוורשה נפתחו אפשרויות גדולות. על כן נהרו הדוקטורים הגליצאיים לחלקים
ה"אסיאטיים" של פולין. במחי אחד הסתננו לתוך העמדות החשובות. ובשעה שי. מ. ניימן
רצה בשנת 1930 לתאר שורה של אישים מנהיגים במוסדות היהודיים בוורשה, הוא גילה,
שכולם בני גליציה. הם היו שקטים ואדיבים, אך היו כובשים מבצר אחרי מבצר.
מי יודע, מה חשב בלבו עמנואל רינגלבלום, הסטודנט הצעיר והביישן בבואו בשנת 1922
לוורשה. אפילו דוקטור לא היה עדיין. לרגל מקרה רשמתי את כניסתו הראשונה למועדון
הסופרים שלנו.זה היה בודאי בשנת 1928. כבר התחיל המשבר; שלא חדל עד לשנת התהום, היא
שנת 1989. והגה נכנס אברך, גבוה, תמיר, חבוש מגבעת-אמנים, צהבהב, שערותיו מתולתלות,
ופניו דם וחלב, ובהן גומות-חן. בכל הזדמנות הוא מתבייש ומסמיק ונוסף על כך הוא קצת
עמוס בלשונו. הוא רוצה להיכנס להסתדרות הסופרים. הפלגנו בשיחה, ונזכרתי, שכמה מכרים
יש לי בעירו בוצ'אץ'. השאתי לו עצה לבלתי השאר בוורשה. בכלל יעצתי לאנשים צעירים
לעזוב את פולין, ובייחוד לאדם ציוני כרינגלבלום. כמעט שהתקוטטתי אתו. זעזעתני אמונתו
התמימה, וראיתי בכך את אמונתי שלי לפני עשר שנים, אמונה שנתבדתה. הוא הגן על
התלהבותו ואמונתו בעתידה של יהדות פולין. הוא מיטיב לדעת ממני. הוא היסטוריון, הוא
איננו איש בעל מצבי-רוח, משורר. לא רבנו. גליצאים אינם רבים. אולם חלקנו זה לזה
עקיצות הגונות ונפרדנו. ומאותה שעה ואילך נשתיירה בי עצבות נצחית, כל אימת שראיתי
את רינגלבלום. אני כבר נטעתי את הכרם ונוכחתי לדעת, שרק קוצים יצמחו כאן. והנה בא
ושוב חורש שוב נוטע לתוכו את שנותיו הצעירות. הוא נעשה חבר לאגודה. בנצחון הביא לי
פעם את החיבור "ההיסטוריון הצעיר" - וסוף כל סוף נעשו ההיסטוריון הצעיר ורינגלבלום
שמות נרדפים עד מותו מות קדושים.
ומי פילל, שדווקא ההיסטוריה היהודית תשים על ראשו הצעיר עם הפנים גומות החן והתמימות
- את עטרת הקוצים של ההיסטוריון של גיטו וורשה, ואף בגיטו גופו? לא זו בלבד שהוא
עצמו כתב, אלא שארגן את הכתיבה ואת איסוף התעודות. שמו חתום תחת הקריאה האחרונה אל
התרבות היהודית השוקעת בפולין ועל כל עולם-התרבות היהודי. ובאותה קריאה אחרונה הוא
זוכר, שאושביינצים - אחד ממקומות הרצח הגדולים - נקרא בלשון העממית לפי כללי היווא
: אושפיצין. וכך אינו שוכח בדברו האחרון, רגע לפני מיתתה לקרוא את העיר בשמה. .
דצמבר 1934, יצאתי את פולין לעולם ועד. פגישה בחפזון. אפשר שזה היה דווקא ליד
ה"פאוויאק", תשע פסיעות ותשע שנים במרחק מאותו מקום ומאותו זמן, כאשר מעל ראשו תהא
חופפת הילת ההיסטוריון-המעונה הצעיר ביותר, הוא מטיח דברים כנגדי על עזבי את פולין.
השבתי לה שאני מיטיב לדעת ממנו... הוא עונה בעזות, שהוא מיטיב לדעת שבעתיים, הוא
ידע.
מלך ראוויטש (זכריה חנא ברגנר)
