ישראל גלברט
בבוצ'אץ' גרו לפני המלחמה כ-10,000 יהודים, 5,000 אוקראינים וכ-2,000 פולנים. היחס של האוכלוסייה הארית ליהודים (לפני המלחמה) בבוצ'אץ' היה טוב למדי. בהשוואה למקומות אחרים (בגליציה המזרחית) היה היחס של האוכלוסייה הלא-יהודית בבוצ'אץ' אל היהודים יחס נאה מכל הבחינות.
לאחר שהשלטונות הסובייטיים עזבו את בוצ'אץ', נשארה העיר ימים אחדים בלי שלטון. חלקים שניתקו מהצבא הסובייטי פרצו חנויות, והמונים, כמובן לא מהאוכלוסייה היהודית – פשטו לבוז בז בשעה שהיהודים, שהרגישו כבר את האסון המתקרב, שמרו על בתיהם, בהציצם בפחד דרך חלונות קטנים.
הגרמנים נכנסו לבוצ'אץ' ביום הארבעה בחודש יולי 1941. אחרי יריית רובים קלה. לפנות בוקר, בשעה ארבע, הופיע הפושע הראשון במדים ירוקים, החייל ההיטלריסטי, אותו הגרמני – הסתיר את עצמו בין חומות הבתים והציץ לבתים. אחריו הופיעה כנופיה שלמה, ולאחרונה צעדו כבר בטוחות בעיר כל הצבא בהציצם בעין עוינת אל הבתים היהודים, אבל עדיין לא נגעו בהם לרעה. האוכלוסייה שאינה-יהודית, תיכף בהיכנס הצבא הגרמני, הסירה מעליה את המסכה מהפנים, ונהפכו בחלקם הגדול למפלצות. כל אוקראיני שלישי, מעכב את היהודים העוברים ברחוב, סוחב אותם לעבודה, לנקות ביבים, לטאטא רחובות וכו'. כדי להדגיש את השינוי המוזר שחל באוכלוסייה האוקראינית, אזכיר את העובדות הבאות. ביום 6 ביולי נעלם הילד הקטן שלי, ילד בן שמונה שנים. בבית השתרר ייאוש נורא. אנו מחפשים ברחוב ושואלים עליו. אחרי חיפושים ארוכים נודע לי, שאוקראיני, צעיר בכובע אוקראיני, הוביל את הילד שלי בכיוון לנגוז'קה. אני הולך לשם. מרחוק אני מכיר את ילדי הרץ בדמעות בעיניו. הוא מתקרב. עוד בטרם הספקתי לשאול אותו איפה היה, והוא סיפר לי שאיכר אוקראיני חבוש כובע אוקראיני, מנגוז'קה, חטף אותו, שהוא יישא חבילות מסמרים גנובים בשבילו.
האוקראינים גילו תיכף את יחסם ליהודים, התעללו בהם בכל הזדמנות, ואם אוקראיני שמר איזו שנאה אישית ליהודי, התנפלו בלילה על ביתו, ציוו על היהודי לקחת את כספו, שעונו וכו' והובילו אותו ל"פדור" ושמה חיסלו אותו. וכך נרצחו הרבה יהודים ביוזמה פרטית, או לפי הוראותיהם של המנהיגים ושל האינטליגנציה האוקראינית ובאופן כזה רצחו האוקראינים חייט בשם קרוה, את ישראל לנדמן, ואת פוקס אשת הרופא, ואת פולאק (בעל חנות גלנטריה). בכפרים הסמוכים התנהגו האוקראינים גם כן בצורה פושעת זו: בפאבושקה, בזאלשצ'יקי מאלה (זוטא), במדוודביץ, בפטליקוביץ, בז'לוני, ביאזלוביץ, ערכו האוקראינים טבח ביהודים לעיני השמש, התפרצו לבתים, עינו אותם ורצחום לפי שיטת הגרמנים.
אחרי כמה שבועות הוקם שלטון זמני בבוצ'אץ' שנקרא "ארטסקומנדנטור" (מפקדה מקומית). אז חדלו האוקראינים במעשי הפשע שלהם. הם התחילו לעקוב אחרי יהודים שלא נשאו את הסרט עם המגן דוד, כשתפסו קרבן כזה, הביאו אותו למשטרה, ובדרך התעללו בו. בלי קשר עם "ארטסקומנדטור" הגרמנית, ארגנו האוקראינים את המשטרה שלהם בפיקודו הזמני של טאראס הפטקוביץ מנגוז'ני, אחרי כן קיבל את הפיקוד על המשטרה האוקראינית קאזנבסקי מגאיוב, רוצח המונים, שהיה היוזם של שחיטות והתעללויות איומות באוכלוסייה היהודית.
בראשונה הוציאה המפקדה האוקראינית באופן עצמאי פקודות שונות, שבהן הגבילה את חופש האוכלוסייה היהודית, וכן הוצאו צווים לעבודות כפייה וכו'. בפקודות הבאות היא הסתמכה כבר על השלטונות הגרמנים.
ב-10 באוגוסט 1941 הפתיעה אותנו הידיעה:המשטרה האוקראינית הוציאה פקודה, שעל היהודים מגיל 18 עד 50 להתייצב בשעה 5 בבוקר על הכיכר המכונה "חזיר פלאץ" כדי ללכת לעבודה. בעיר קמה מבוכה, מפני שכל יהודי הבין שאין הכוונה לעבודה, אלא נשקפת בהליכה זו סכנה, אבל כדי למנוע אסון כללי, הופיע כל יהודי אחראי, בהתחשבו עם משפחתו וילדיו, בשעה הקבועה בכיכר.
זוכר אני את ה-11 באוגוסט 1941. קמתי בשעה 4. אחרי שנדדה שנתי כל הלילה. דרך החלון ראיתי, שקבוצות קטנות של יהודים כבר מתקבצות על יד בית המדרש. התבוננתי בפני היהודים האלה, כל אחד הגיב אחרת על המפקד הזה. אחדים הלכו אפילו באומץ לב, אחרים עצובים. את היהודים האלה, ליוו הרבה נשים וילדים, שייללו כל הדרך, אבל אי-הביטחון הגדול והפחד היו מנת חלקם גם של אלה שהלכו באומץ לב.
אני, שגרתי ברחוב ניקולאי הקדוש, ליד בית המדרש, הייתי ערך למאורעות שונים, ובמשך כל תקופת הכיבוש לא הייתה לנו אפילו שעה אחת שקטה.
בשעה 5 צעדתי יחד ם אחי הבכור, ברנרד, לכיכר ההיא. ביקשתי שאיש לא ילווה אותנו. נפרדתי מההורים ומכל המשפחה. בדרך התחברנו לההמון. בכיכר קיבלו הצעירים מבן היהודים בעלי המקצועות החופשיים, שאת שמותיהם לא אפרט פה מפני טעמים מובנים (הם אינם בחיים), את הפיקוד על היהודים שלהם. בזמנו היה ראש העיר מנדל רייך, יהודי טוב, אינטליגנטי ואדם ישר, בא-כוח היהודים לפני השלטונות הגרמניים. בכיכר הופיע מפקד העיר הגרמני, עם המפקדים האוקראינים. אחרי כן באו -100 שוטרים אוקראינים, ששרו בשעת מצעדם שיר מלא ארס, הקורא לטבח ביהודים. כיצד השפיע שיר זה עלינו, מיותר להסביר.
המפקד הגרמני פקד, שיופיע לפניו תיכף "ראש היודנראט". אחרי שיחה ארוכה עלה בידי רייך לפדות את היהודים במתן שוחד גדול בכסף ובדברי ערך. היהודים שבאו אל הכיכר, חולקו לקבוצות שונות של פועלים. בין היתר, הוציאו את בעלי המלאכה ובעלי המקצועות והרשו להם לשוב הביתה. גם בידי עלה אז להשתחרר. יחרר אותי מי שהיה אז ראש העיר האוקראיני, איבן בוביק. יתר היהודים הופנו לעבודות שונות, לתיקון הגשר של מסילת הברזל וכו'. בשת העבודה הסתדרו היהודים איך-שהוא, על ידי מתן שוחד למפקדים עליהם, באופן שבערב חזרו כולם הביתה, וזה הקל מעט על מצב הרוח.
באותו זמן הוקמה בבוצ'אץ' לפי הוראת הגרמנים, "מועצת היהודים" (היודנראט". כראש המועצה נבחר מנדל רייך, וכחברים העו"ד שטרן, ד"ר איזידור נוימן הוניק, דוד קנר, ברוך קראמר, יעקב אבנשטיין, ד"ר זייפר, רופא וכמו כן שירות-הסדרנים (אורדנונגסדינסט). בראש "שירות הסדרנים" עמד מ. א. שארגן את המשטרה היהודית מהנוער, שתפקידה היה להוציא לפועל את הוראת "מועצת היהודים".
בהזדמנות זו אני רוצה לציין ש"מועצת היודים" בבוצ'אץ' בהשוואה למועצות יהודים אחרות,נחשבה למועצה טובה מאד. כי דאגה, בגבולות היכולת שלה, לטובת הכלל. איש מהנזכרים לעיל, חוץ מד"ר זייפר, לא נשאר בחיים.
אחרי כן נוצרה לשכת עבודה יהודית, מידי יום ביומו, הוציאה לפי רשימה, פועלים לעבודות שונות. באופן כזה נמנעו לזמן מה החטיפות ברחוב. הגיע היום העצוב 25 באוגוסט 1941. בשעה שתיים נפוצה השמועה, כי בשעה 5 אחרי הצהריים על כל היהודים מגיל 18 עד 50 להתייצב ליד הקהילה היהודית לעבודה.
קמה מבוכה גדולה בין היהודים. אף על פי כן התייצבו כולם כאיש אחד במקום המיועד. כשנתאספו נותר מ-800 יהודים, כיתרה אותם המשטרה האוקראינית, חילקה אותם קבוצות קבוצות, ורוב לשעה שבע, הובילו אותם, תחת משמר מוגבר,לבית הסוהר שעל יד המשטרה האוקראינית, ושם החזיקו אותם עד למחרת. בבוקר הובילו את הקרבנות מבית הסוהר ל"פדור". קרוב לשעה 9 נשמעו בעיר יריות ממכונות ירייה, שבהן נרצחו כולם.
אף על פי כן השלו היהודים הנותרים את עצמם כל הזמן, ואף אחד לא רצה להאמין, שהיריות האלה היו מכוונות לאנשים החפים מכל פשע. והדבר נתפרש פירושים שונים. סיפרו, שראו איזה יהודי בשם כהן בצ'ורטוב (יהודי מהקרבנות האלה), ואחרים סיפרו שמי שהוא קרא מכתב מאחד מהיהודים האלה, וכך השלו את עצמם זמן רב, עד שהגיעה התקופה של טבח שיטתי של היהודים באקציה יהודית הנודעת בשם:"Judenaktion - Judenaussiedlung " (העברת –היהודים). ביום זה אבד בעירנו הנוער היהודי המפואר שלה, הלכו הסוחרים, האינטליגנציה המקצועית, בעלי המלאכה, הלכו אבות ובנים יחד. הנשארים שקועים באבל – נאבקו עם מר גורלם.
הפשע, שבוצע ביום 25 באוגוסט 1941 על ידי הגסטאפו והמשטרה האוקראינית, נתאשר על ידי הידיעות מסטניסלבוב, שבה נרצחו בהושענא רבא, בבית הקברות, עשרות אלפי יהודים. באחד מימי אוגוסט הובילו דרך העיר, תחת משמר אוקראיני, יהודים מהונגריה. בזמן שהיהודים האלה עברו את העיר, אסרו על היהודים המקומיים להופיע ברחובות. ולפי שהרבה יהודים לא ידעו על האיסור הזה, הכניסו כמה עשרות יהודים מבוצ'אץ' שנמצאו ברחוב, לתוך הטרנספורט ההונגרי, ביניהם גם בני.
אז סיכנתי את עצמי, הסירותי מעלי את הסרט עם המגן דוד, ופניתי לעבר הטרנספורט העובר, כדי להציל את בני מהטרנספורט. בדרך עצר אותי גרמני – איש צבא (אוקראיני מבוצ'אץ' בעיר לו, שהנני יהודי ואני מתהלך בלי סרט). -" הנך יהודי ואתה מתהלך בלי סימן?" אמר החייל. - "ילדי אבד לי" – עניתי לו – "במשלוח ההונגרי ואני מחפש אותו עכשיו, על כן ראיתי עצמי נאלץ להסיר מעלי את המגן דוד." - "רוץ איפה מהר, אולי תצליח להצילו" אמר אלי החייל. רצתי מהרה אחרי הטרנספורט. וכשהתקרבתי, הגיע אלי הבכי והיללה של ההמון הקודר. בני שהיה בשורה הסופית או הראשונה – תחת משמר שוטר אוקראיני, נשא ילד קטן ומבטיו נתונים רק בו. על קריאתי הביט אלי הנער בחיוך, השתומם ושאל למה אבא בא הנה? בקושי חדרתי לשורה הזאת, השוטר לא התמצא ברגע הראשון, לא ידע ולא האמין שהנני יהודי, אבל אחרי שהכיר כי יהודי אני, דחף אותי בבעיטה לתוך השורה, וכך צעדתי על יד בני. בדרך עשיתי מאמצים באמצעים שונים אצל השוטר, כדי להתחמק מתוך השורה, מפני שידעתי את המצב, והייתי משוכנע שהמצעד הזה, הוא המצעד האחרון בחיי. לבסוף הגענו לתחנת הרכבת, ושם עמדנו בכיכר על יד הצריף. שוטרים אחדים התחילו לבחור מבינינו את אלה שנראו יפה ושהיו מלובשים טוב, כדי לגזול מהקרבנות מה שיש להם. לאסוני הוציאו גם אותי מהשורה והכניסוני לצריף, שבו חמסו ממני כל מה שהיה בכיסי, והרביצו בי כהוגן, עד כמעט אבדה לי הכרתי והשליכו אותי מהצריף. באותו רגע עבר ברכיבה על סוס, אוקראיני אחד, ממכרי הטובים, אחד מלקוחותיו של קיזיוק. פניתי אליו לעזרה (גם הוא מילא איזה תפקיד של מפקד משטרה במחוז בוצ'אץ'). הוא דרש נמרצות לשחרר אותי ואת בני. ניצלתי את החסד הגדול הזה שהטה לי וביקשתי שישחרר גם את שאר עשרות היהודים של בוצ'אץ'. והדבר עלה בידי בלי קשיים. אז שוחררו י. קנובלר ובנו איזי, משה רוזן אלטשולר, אהרנקרנץ, חתנו של האקן ועוד. מלבד יהודי בוצ'אץ' חטפתי שני יהודים הונגרים צעירים, והבאתי אותם לעיר. בדרך ציווה השוטר האוקראיני לשיר. לא הייתה ברירה, משה רוזן התחיל לשיר. רק הוא יכול היה לשיר. היתר צעדו בשתיקה.
אחרי כמה ימים נודע לנו, שכל היהודים ההונגרים כבר אינם בחיים. כולם נרצחו על יד מונסטז'יסקה.
האוכלוסייה היהודית הייתה מוכרחה יום אחרי יום לסירוגין לתת ל"מועצת היהודים", בשביל הגסטאפו דברים שונים, רהיטים ואף מזון. אנשי הגסטאפו התנפלו לעתים תכופות על "מועצת היהודים", הוציאו פקודות שונות, וזו צריכה הייתה לקיימן תיכף ומיד.
בנובמבר 941 הוקמה בבוצ'אץ' ז'נדרמריה גרמנית. "לנדסקומיסאר" וכן לאנדראט. המפקד של הז'נדרמריה היה מייסטר, אדם קשיש שיחסו ליהודים היה מתון. מצב היהודים הוטב אז. הכנופיות האוקראיניות חדלו לרצוח. לפי פקודת השלטונות הגרמניים הטילו חובת-עבודה על היהודים מגיל 16 עד 50, ושלחו אותם למחנות עבודה לבורקי וילקי אשר במחוז טרנופול.
היהודים הוזמנו ל"מועצת היהודים" והוטל עליהם להופיע עם לבנים ואוכל לשלושה ימים, והמסרב היה צפוי לעונש חמור.
בבורקי, לא יכלו הרבה יהודים לעמוד בפני תלאות החיים, וגוועו מאפיסת כוחות. השלטון הגרמני התייחס שם במתינות ליהודים. הקומיסר איבן בוביק, אדם בגיל העמידה, דיפלומט פיקח, לא דרך על גופות מתים. הוא השתדל בכל הזדמנות לגלות את יחסו הטוב ליהודים וגם הפגין את מעשי חסד. הוא לא נתן להקים גטו בבוצ'אץ'. יחסיו עם היהודים היו ידידותיים. אליו יכול היה כל יהודי בזמן שלטון הגרמנים לפנות בלי שום קשיים, הוא הקשיב לכל אחד, ולפעמים אף עזר. אם בוביק יכול ברגע מתאים להוציא יהודי מ"אקציה", הוא עשה זאת תוך סיכון עצמו. אותו בוביק לא היסס בזמן שלטון הגרמנים לעכב ברחוב כל יהודי, להושיט לו את ידו באופן הפגנתי ולברך אותו בחיוך. אני מציין את הדבר הזה, מפני שאותה שעה היה בוביק בחינת תופעה יוצאת מן הכלל, בנו של סנדלר עני בבוצ'אץ' שימש בתפקיד של ראש העיר, ובזמנים הנוראים ההם גילה תמיד ובכל מקום הרבה הבנה לצרת היהודים.
בזכות השלטון הנ"ל שררו בבוצ'אץ' כעין יחסים משפחתיים. יהודים באו לבוצ'אץ' מכל הסביבה, כדי להציל את נפשותיהם. מספר היהודים בבוצ'אץ' גדל. בראש "מועצת היהודים" עמד אז ברוך קרמר, ולו הייתה גישה קלה לשלטון המקומי הגרמני. בשעת הצורך השתדלו אצל השלטונות הגרמנים, ראש מוצת היהודים, ברוך קרמר, או ד"ר ברנרד זייפר, והם הצליחו בהשתדלותם, בעניינים כלליים וגם במקרים מיוחדים. החיים היו שקטים באופן יחסי עד סתיו 1942. היהודים שהגיעו מערים אחרות קבעו שבבוצ'אץ' "גן עדן". מספר היהודים באוגוסט 1942 הגיע ל-15,000. בבוצ'אץ' לא היה גטו (כאמור, לא נתן בוביק להקם גטו). השלטון המקומי לא פעל לרעת היהודים, באופן שהיהודים יכלו לנוע באופן חופשי. באותו זמן, כמדינה בתוך מדינה, היה השלטון האבסולוטי בידי "מועצת היהודים". הכוח המבצע של השלטון הזה היה האורדנונגס-דינס" (המשטרה היהודית במדים עם סמל מגן-דוד).
והנה הגיע יום של אימה באמת.זה היה בראש השנה 1942. היהודים הרגישו את האסון המתקרב. בעיר נפוצו שמועות על "אקציה" מתקרבת הקרויה בשם "יונדנאוסזידלונג". היהודים התחילו לבנות מחבואים במרתפים, על עליית הגג ובכל מני חורים. בראש השנה התאספו היהודים, כמו תמיד, בבתים כדי להתפלל. הם התפללו בכוונה ובלב שבור. ביום הראשון של החג התפללתי בשוק בביתו של ארליך. ברחוב שררה מבוכה יוצאת מן הכלל, המוות הציץ מכל הצדדים.
ברגע ידוע, בשעת התפילה, יצאתי החוצה, ובראותי את האימה הגדולה על היהודים העוברים ושבים, שבתי מהרה אל המתפללים ודרשתי למהר להתחבא,מפני שבכל רגע יכולים להפתיע אותנו. אבל היהודים המשיכו ביתר התלהבות להתפלל. במיוחד שמתי לב אל פניו של בלויקאפ. עיניו של היהודי המתפלל הזה היו מופנות בכיוון אחד למעלה, והן הביעו אמונה שלמה בד' הכול יכול, ושלווה יוצאת מהכלל הייתה עליו. באותו רגע כמובן לא רציתי לשאול אותו, מה מחשבות עלו בליבו, שהוא מביט בשלווה כזאת בפני האימה, לא שאלתי אותו, כי הבינותי היטב.
היהודים התפללו בלי הפסק – ואת תפילתם גמרו. ויום ה"אקציה" חל ב-31 בחודש נובמבר 1942. ליהודים נודע בזמן הנכון על דבר ה"אקציה", שצריכה להיערך בעירנו, זאת אומרת, רצח היהודים, שכבר נערך במקומות אחרים קודם לכן.
יום יפה של סתיו היה. קרני השמש חודרות אלינו דרך חומות העיר. אני משתומם שקרניים אלו מחממות אותנו כמו תמיד. כנראה, שבטבע לא נשתנה דבר. אני מוכרח להביט בשמים, גם שם לא ראיתי דבר. לבסוף אני מביט על הרחוב דרך פתח במרתף, ומסתכל בפני העוברים ושבים. התנועה בחוץ לא נפסקה. אנשים הולכים ברחוב. לאוזני מגיע אפילו קול של ילדים קטנים. אחרי הסתכלות ממושכת הופתעתי: אינני שומע אף מילה יהודית, אף אחד אינו מדבר אידיש, אינני שומע אף מילה. ובכאב אני משער, שתם האדם היהודי מהרחוב. הרגשה נוראה ומוזרה השתלטה עלי.
ה"אקציה" התחילה בשעה שבע בבוקר ונמשכה עד שעה שבע בערב. במחבואים הגיעו אלינו קולות הקורבנות היהודים, שהוצאו מתוך הבתים. אנשי הגסטאפו חיפשו גם בבית, שבו היינו חבויים. אבל לא מצאו אותנו. ביום השני בבוקר, הגיעו אלינו הקריאות הראשונות ביהודית מהרחוב: "מוישילי". הבינונו שכבר אחרי ה"אקציה".
בבוצ'אץ' נשמדו באותו יום אלפיים יהודים מגילים שונים. את הקרבנות היהודים מהאקציה הזאת הוציאו לבלז'ץ, לתאי הגז. בדר קפצו אחדים מהצעירים מהקרונות וחזרו הביתה. אחרי שצאנו מהמחבואים הביטה עלינו האוכלוסייה הארית בבוז ובשנאה. כל יהודי נחשב כמיותר, ובעיני הארים אפשר היה לקרוא: "העולם אינו קיים בשבילכם, יהודים, אין לכם זכות לחיות, ולשם מה ניצלתם? בין כה וכה, מוקדם או מאוחר, תשמדו".
אחרי ה"אקציה" הזאת השתרר אי-שקט בין היהודים, כל יהודי היה בטוח שנחרץ עליו גזר דין מוות, וכל אחד רק דאג לדחות את ביצועו, כי באותו זמן נחשב חודש בעינינו כתקופה שלמה. לא הרבה זמן אפשר היה להתאבל על ה"אקציה" שהתקיימה כי אחרי כמה ימים נפוצו שמועות על אקציה חדשה.
באותו זמן חוסלו, לפי הוראת השלטונות הגרמניים, כמה רחובות בפרברי בוצ'אץ'. היהודים, שגרו בפרברים, מוכרחים היו לעבור לגור בעיר. וזה הגדיל את הסבל של האוכלוסייה היהודית.
למרות השמועות על האקציות החדשות, התחילה הפעם האקציה פתאום, באחד בדצמבר 1942. החלק הגדול של האוכלוסייה ההודית לא היה מוכן לכך, ולא הספיק להתחבא, ומבלי להתחבא נפל בידי הרוצחים. בערב 30 בנובמבר נפוצה שמועה, כי למחרת צריכה להיערך אקציה. היהודים התחילו לברוח מהעיר אל היער, אחרים התחבאו במרתפים, במחבואים ובחורם שונים.
האקציה התחילה בבוקר בשעה שש. נשמעו יריות, שנהרגו בהן היהודים שניסו לברוח. כל ירייה הרגה יהודי אחד. במשך האקציה, לא נשמע קול יהודי ברחוב. בזמן האקציה הזאת, נהרג הפרופסור הווינאי ד"ר קליין הידוע לי אישית. זה היה אדם בלתי רגיל, ששלט בשמונה שפות. אף על פי שכל חייו גר בין גרמנים, לא הכיר אותם, האמין שהוא ימלט מידי ההיטלריסטים. הפרופסור הזה הגיע לבוצ'אץ' יחד עם אשתו וגרו ברחוב פודהייצקה, אצל זומרשטיין. כשהתחילה ה"אקציה" היה ד״ד קליין סבור שאין לו מה להתחבא. למרות ההפצרות של בעל-הבית שלו, נשאר הוא בחדרו. היה משוכנע, שהוא לא יצטרך להיהרג על יהדותו. ברגע ידוע נכנסו לדירה שני אנשי גסטאפו, הפרופסור נכנס אתם בשיחה, ובשפה הגרמנית היפה. השגורה בפיו הסביר להם, שהוא אדם בעל זכויות, כי כל חייו הקדיש לתרבות ולאמנות הגרמנית, ולאמתו של דבר הוא; " Freidenkend und innerlich überzeugter Deutscher ". (חפשי בדעותיו וגרמני בעל הכרה פנימית). אנשי הגסטאפו הקשיבו לו, ואחרי כן ענו לו: Sie sind doch Jude (אבל אתה יהודי). לד"ר קליין אירע מה שאירע לכל יתר יהודי בוצ׳אץ', שלא היו להם זכויות בשדה התרבות הגרמנית. באופן מחפיר הוציאו אח ד"ר קליין החוצה ומשם למקום ההשמדה.
ב״אקציה׳ הזאה הושמדו כ־1800 יהודים. הרבה יהודים נרצחו אז ביערות, בשדות ובעיר. היא נמשכה עד שעה 5 בערב. אחרי האקציה הזאת קבעו ליהודים כמה רחובות: רחוב גרונוואלדסקה, רחוב בוזניצ'ה (רחוב בית הכנסת), קוליובה, פודהייצקה (הצד השמאלי של הרחוב) וכן רחוב ניקולאי הקדוש (בכיוון אל בית המרחץ), יהודים אחרים הוסיפו לגור מחוץ לרחובות הקבועים. אלה היו יהודים, שקיבלו המלצה מאת ה"לאנדסקומיסר״. אף אחד מהיהודים האלה לא נשאר בחיים.
בבוצ'אץ' הייתה השמדת היהודים אטית באופן יחסי. השלטונות המקומיים בבוצ'אץ' התייחסו ליהודים יחס נוח, אלא שביקורם התמידי של אנשי הגסטאפו מערים אחרות עודד פחד מוות בקרב האוכלוסייה היהודית. ביקור כזה עלה תמיד ליהודים בקרבנות, ביום בהיר אחד- בחודש דצמבר, נקראו ליודנראט ע״י האורדנונגסדינסט, אבא שטרן, יהודי בעל צורה פטריארכאלית והדרת זקן, ואחרי כן נקראה נערה בריאה וצעירה, ונער אחד מנדבורנה, ציוו עליהם לעמוד בשורה ע"י היודנראט. לעומתם עמד התליין הידוע בבוצ'אץ׳, הז'נדרם הגרמני פאאל, שציוה עליהם להיכנס אל השער האחורי של בית שמעון אבנשטיין, ושמה רצח אותם בשלוש יריות, האורדנונגסדינסט הוציא את גוויותיהם על אלונקות. אני ראיתי את הגוויות השותתות דם מבעד חלונות ביתנו. לפני שעה עוד חיו היהודים האלה, והאמינו, וחלמו על שחרור, היריות של הרוצח שמו לאל את כל תקוותיהם, והכזיבו את מבטחם באל עליון.
בימים אלה התפשטה מחלת הטיפוס בין האוכלוסייה היהודית בבוצ'אץ' והרבה היו חלליה. המצוקה הגדולה בדיור והרעב גרמו למחלה זו. רופא אחד אוקראיני. שאת שמו אינני זוכר, הביא את עניין המגפה לישיבת העירייה. ואחרי זמן מה חזרו שמועות בעיר, שהיהודים מפיצים את המחלה וצריך למהר בהשמדתם.
אינני יכול לקבוע איך ובאיזו מידה השמועות האלה השפיעו, על כל פנים אז הייתה קיימת רק תרופה אחת נגד המחלה הזאת; השמדת היהודים. בסוף חודש דצמבר 1942, הפתיעה את היהודים ה"אקציה" ברחובות. כל עובר ושב יהודי נעצר ע״י המשטרה האוקראינית והובא לתחנת המשטרה האוקראינית. באותו יום ירתה המשטרה האוקראינית בגב׳ פפה שפורן (מבית הירשהורן), בשעה שניסתה לזוז ממקום המעצר של היהודים, שנחטפו ברחוב, וכן נורו עוד כמה עשרות יהודים ממקומות אחרים, את יתר היהודים שנעצרו הביאי לצ׳ורטקוב והם נפדו אחר כך בסכום כסף גדול.
בחודש ינואר 1943 היתרי הרשמה ביודנראט של כל הגברים מגיל 18 עד 50, כדי להוציאם לעבודות פרך במחנה אשר בבורקי.
בראשית חודש פברואר 1943 התקיימה ה"אקציה" השלישית, שנמשכה שני ימים, היא צמצמה את מספר היהודים בעיר עד למינימום. אז נתגלו הרבה מחבואים של יהודים. לגילוי המחבואים גרמו אנשי העולם התחתון של האוקראינים. אחרי האקציה הזאת היו רחובות העיר מלאים גוויות של יהודים, וכתמי דם יהודי היו על כל צעד ושעל. אני זוכר את שני הימים האלה. ולא אשכחם! שכבנו במחבוא בעליית הגג בביתנו ברחוב ניקולי הקדוש 7. ההורים שלי ויתר השכנים של הבית הזה, שכבנו במחבוא במרתף. ואני עם הילדים ועם אשתי וכן דודנית של אשתי עם בעלה, גוטפריד, שכבנו במחבוא בעליית הגג, האקציה התחילה בשעה 6 לפנות בוקר. דאיתי את איש הגסטאפו הראשון, שצעד בכיוון לבית ווייס. בירייה מרובה הרג ילדה יהודיה שרצתה להתחבא. נוכחתי לדעת, שה"אקציה" התחילה. כל בני הבית כבר שכבו במחבואים. בהמשך הזמן שמעתי דפיקות בשער השכנים, ומיד גילו מחבוא והוציאו את הקרבנות. אף אחד מהקרבנות לא בכה, אף על פי שידע כי הוא מובל למות. ואלה שלא יצאו מהמחבוא מרצונם הטוב, נרצחו בו במקום. במשך היום הזה נאספו הקרבנות היהודים והובלו למשטרה האוקראינית. ולפנות ערב הוליכו אותם ליער על ה"פדור", ושם נרצחו כולם, כל ירייה הגיעה לאוזנינו וידענו שעם כל ירייה נרצח יהודי. ביום השני השתמשו באותה שיטה של רצח. בפעם הזאת לא הובילו את היהודים לבלז׳ץ אלא רצחו את כולם בבוצ'אץ׳ על ה"פדור" במשך כל יום המחרת, אחרי האקציה, הובילו בעגלות־חורף את גוויות ההרוגים, יהודים, שעוד לפני שני ימים היו בריאים וצעירים.
אחרי האקציה הזאת אסף היודנראט כל מה שנשאר בבתי היהודים הנרצחים, וחיסל את הרחובות שבהם גרו יהודים אלה. את בתי היהודים קיבל לידיו ה"טרוי־האנד" ("הנאמן") ע"י העירייה. לפי פקודת השלטונות הגרמניים מכר ה"טרוי־האנד" את הבתים האלה לאוקראינים במחירים זולים.
באותו זמן הוקם, לפי פקודת השלטונות הגרמניים, מחנה של יהודים, את המפקדה על המהנה קיבל לידיו ז, ש.; מפקד משטר המחנה היה ל. ק. - אלה השניים נעשו כעת אדונים על שארית הנוער היהודי. ביזמתם נערכו חטיפות של יהודים צעירים. ביום אחד נעלם בני בן ה-16, שנפל גם הוא קרבן לחטיפות אלה. החלטתי למצוא אותו במחנה ויהי מה. ביום אחד פניתי אל ה"מפקד". שיוציא את ילדי לכל הפחות לכמה רגעים, לבקשתי קבלתי תשובה זו: "תושבי המחנה מוכרחים להיות כאן, תשמח אם אסכים לקבלך במקרה שתיערך "אקציה", הרי אתה בטוח במחנה. כאן לא יאונה לך כל רע!".
אמרתי לו: "רצוני לראותו רק רגעים ספורים, אדוני מנהל המחנה". "מה, איך קראת לי ? מנהל המחנה? ואני הנני מפקד המחנה ולא מנהל המחנה". "סלח לי, אדוני מפקד המחנה". אחרי בקשת סליחה מאת מפקד המחנה, יצאתי את המשרד שלו.
בחודש מרץ, עברו כל חברי היודנראט, יחד עם המשפחות שלהם למחנה! ואם מי שהוא מהעם הפשוט רצה להיכנס למחנה, צריך היה לתת כסף כדי שהמפקד יאשר את כניסתו. מצב האוכלוסייה היהודית הלך ורע מיום ליום. ליהודים היה אסור לקנות בשוק, רק ברחוב צדדי, ובשעות מ-10 עד 12, כלומר במשך שתי שעות בלבד. במשך השעתיים בלשו האוקראינים אחרי התגרניות שמכרו ליהודים, אבל התגרניות, וכן האוקראינים, כבר חזו מראש את נפילתו של היטלר ועל כן מכרו במחירים יקרים ליהודים.
באמצע חודש מרץ 1943. בא לבוצ'אץ' ה-אורדנונגסדינסט מטרנופול, כדי לבוז את שארית הפלישה של היהודים. הם הלכו מבית לבית, ולקחו את כל המיטלטלין שנמצאו בבתים, באותו זמן היו כבר היהודים מיואשים. לא היה בית שלא היה בו מת, והיו משוכנעים כי גם הם נידונים למוות. היהודים התחילו למכור כל מה שהיה להם, כמעט בחצי חינם. באמת אסור היה ליהודים למכור שום דבר, כי רכושם נחשב כרכוש המדינה - בסוף מרץ התקיימו ה"אקציות" בלי סדר. כל יום וכל שעה נרצחו יהודים בבתים וברחובות.
באותו זמן נרצח על יד ביתנו יאנק הירשהורן, הוא נפל על יד הבית פצוע קשה, ביקש שישאירו אותו בחיים כי יש לו שני ילדים, כמו כן הראה תעודות המאשרות שיש לו עבודה - אבל שום דבר לא עזר, הרוצח ההיטלריסטי הרג אותו בירייה נוספת. האבן שעליה שכב יאנק במשך שבוע שלם הייתה מכוסה דם.
בראשית אפריל הופתענו בבוקר השכם ב"אקציה". שבה נרצחו כמה מאות יהודים בנאגוז'נקי, בדירה שבה גר גרמני, התחבאו כמה משפחות יהודיות. הלשינו עליהן באזני הז'נדרמריה הגרמנית, ערכו חיפוש בדירה, ומצאי שמה את ד״ר איזידור נוימן, עורך דין מבוצ'אץ', סמי אנגלברג עם אשתו וילדיו. וכן משפחות יהודיות אחרות, שאת שמותיהן אינני זוכר. היהודים האלה נורו בו במקום.
היהודים שנשארו בחיים תלו תקוות חדשות כמצב החזיתות שהוטב. צבאות מדינות הברית, התקדמו באפריקה הצפונית, כבשו אז את האי למפדוזה, ועוד מקומות אסטרטגיים חשובים. לונדון הודיעה אז על התקפה באירופה, כל הידיעות האלה היו כצרי לנפשות האומללות שעוד נשארו בחיים.
מהלך המחשבה של הקבוצות הזעירות האלה היה: מצד אחד מוחצים האנגלים והאמריקנים ומצד שני מנחיתה רוסיה מהלומות קשות, ועוד מעט תושמד המפלצת, על כן צריך רק להאריך רוח. כדי לזכות לזה.
היחס אל האוכלוסייה הלא יהודית היה תלוי במידה גדולה במצב האסטרטגי. אם המצב בחזית של מדינות הברית הוטב, מייד שינו האוקראינים את יחסם אל השארית הקטנה של היהודים, אבל אם הגרמנים התקדמו בחזית, שוב אפפה שמחה את האוקראינים, ויחסם ליהודים הורע. אוקראיני בפגשו יהודי. הודיע לו בשמחה: "הגרמנים מתקדמים". הידיעה הזאת הייתה מצערת באופן נורא את היהודים, והוציאה אותם משיווי משקל נפשי.
כל יהודי שנשאר בחיים מבקש לו מקום מחבוא. אפשרות אחרת של הצלה אין. המוות מציץ מכל הצדדים. מנהלים משא ומתן עם האיכרים. מחיר מקום על עליית גג, מכל נפש הוא, 1000 מרקים גרמניים. מי שיש לו ילדים קטנים מצבו גרוע ביותר, כבר הגיעו ידיעות, שאיכר מחביא את היהודי ושומר עליו במשך כמה שבועות, גוזל ממנו את הכול ואחרי כן מלשין עליו לפני הז'נדרמריה הגרמנית או הגסטאפו. למרות כל השמועות האלה, כל אחד מבקש מחבוא בכפר.
כדאי להזכיר, שברגעי ייאוש אלה האמין כל יהודי במפלתו של היטלר ושאף לזכות לרגע זה. וכך הגיע ה־12 במאי 1943 ! ברחוב בוז'ניצה. פורסמה הודעה מטעם היודנראט, על סמך פקודה של השלטונות הגרמניים, בתוכן זה:
"כל היהודים, בלא הבדל גיל, חייבים לעזוב את בוצ'אץ' עד סוף מאי ולעבור לטלוסטה. או לקופיצ'ינצה". על החתום: קראמר.
קמה מבוכה בין היהודים שנשארו בחיים, וכל מי שעלה. בידו להשיג מקום אצל איכר, מיהר בחפזה ובסתר החשכה לעזוב את העיר. רבים החליטו לנסוע לטלוסטה - מפני שרחשו לעיר זו יותר אמון, יהודים אחרים שמו את פניהם לקופיצ'ינצה, והיתר, שלא הספיקו לעזוב את העיר נשארו בעד תשלום ניכר ב"שכונת היהודים". השכונה הזאת הכילה רק רחוב אחד בכיוון הכנסייה הרוסית ברחוב ניקולאי הקדוש. זה קרה בראשית חודש יוני 1943.
באותו זמן נתקבלו חברי היודנראט, האורדנונגסדינסט, ומנהל המחנה ועוד מיוחסים אל המחנה, שמפקדו היה זלמן שטרנברג, וסגנו המכונה "מפקד המשמר" היה ליאון קנר. שם חיו לפי שעה בשקט באופן יחסי.
עוד בראשית קיומה של "שכונת היהודים", שבה גרו כמה עשרות משפחות יהודיות, היו מתנפלים בלילה על המשפחות האלה, היו הורגים את הקרבנות במקום. או היו מוציאים אותם אל בית הקברות היהודי, ושם ציוו עליהם להתפשט והם נרצחו ביריות.
בשעת אחת האקציות האלו, הוציאו מ"שכונת היהודים" את יונה גלאנצר ובתו וכן את האישה שטרן עם ילדה. אחרי כן נרצח בירייה מאקדח הגיס של פרייברון (מחנות הנעליים, את שם משפחתו אינני זוכר). בשכבי בתוך המחבוא שמעתי כיצד האדם הזה התחנן לפני הרוצח האוקראיני. נתן לו כסף ודברי ערך, בכה, אך ללא הועיל. ירייה וצווחת פרועה של הבאנדיט הפסיקו את קולו הבוכה של היהודי.
בהזדמנות זו אתאר את מצב ביתנו, שנמצא אז בשכונה היהודית. שהופתעה בלילה ההוא באקציה חמסנית ורצחנית. גרתי בבית אבי על יד רחוב ניקולאי הקדוש 7, סמוך לבית החולים היהודי. אחותי עם הילדים וההורים גרו בקומת הקרקע, ואני עם משפחתי גרנו בקומה הראשונה. ביתנו היה באופן יחסי מבוצר היטב. בחלונות היו סורגים באופן שלא קל היה לחדור פנימה. בביתנו לא שכב אז איש במיטה. רק על תבן על גבי הרצפה. ברגע הסכנה אני הקיצותי הראשון. בבוקר השכם, בקירוב בשעה שלוש, עוררו אותי ירייה וצעקה מהרחוב של אישה פצועה. רצתי תיכף למטה להודיע למשפחתי על ה-"אקציה". עוד לא הספקתי לחזור למעלה וכבר דפקו הרוצחים האוקראינים על השער וצעקו: "יהודי ארור, פתח!".
באותו לילה לן אצלי חייט, יהודי נכה, אדם זקן, בביתנו היו לנו שני מחבואים, אחד במרתף ואחד למעלה על העלייה בזמן כל "אקציה", עמדו לנו המחבואים האלה. בלילה זה באה עלינו האקציה כחתף. הדירה, שבה גרתי אז, הייתה בעלת שני חדרים קטנים, ומטבח עם חלון הנשקף לעבר בית הכנסת. דרך החלון הזה הבטתי אל הרחוב; ליד בית הכנסת עמד שוטר אוקראיני מזויין, שארב לקרבנות יהודים. המצב היה מסובך מאד. כי כפי שהזכרתי קודם, לן אצלי חייט נכה. בבורחי או ברדתי למטה למרתף, מוכרח הייתי לסחוב אתי את הנכה הזה. בני המשפחה הקרובים לי הספיקו להתחבא. ואני, מבלי שיהיה לי מוצא אחר. תפסתי את הנכה, כמו איזה ארגז, על הידיים (באותו רגע היו לי כוחות על-אנושיים) והורדתי אותו למטה. השלכתי אותו למרתף ואחריו ירדתי אני, במהירות גדולה; אחרי כן שמעתי איזה רשרוש קל, נדמה היה לי אז שהרוצחים באים בעקבותיי, אבל נוכחתי לשמחתי, שאבי ואמי הספיקו ברגע האחרון לבוא אל המרתף, קול צעדי הרוצחים האוקראינים נשמע במדרגות, שמתחתיהן נמצא המחבוא שלנו. האקציה נמשכה מעלות השחר עד השעה שמונה. בשעה שמונה נעשה שקט. אי פה, אי שם כבר נשמע קול יהודי ולחש מלה יהודית. זה היה שקט שלפני סערה!
אלה שנשארו עוד בחיים ברחו מהעיר, והתחבאו, הרבה יהודים התכוננו למות. אני זוכר- שאחותי ברוניה - שחזרה בחשאי (כי בימים אלה כבר לא הופיע יהודי ברחוב), חדרה לבית משפחת ארליך, סיפרה שמשפחת ארליך, זאת אומרת, אשתו של מאיר ארליך ז"ל ובתה זיידמן וכן רייך עם ילדיה מתכוננים למות- כי אין להם כל תקווה להישאר בחיים.
יהודי, שלא היה לו באותו זמן איכר משלו, שיחביאו, נחשב כמת־חי. כך נראו הדברים.
ביום הראשון, 13 ביוני 1943, עזבתי יחד עם אשתי את העיר בוצ'אץ', בהצלחה עברנו דרך העיר, צעד אחרי צעד הלכנו אחרי האיכר דדך ה"פדור", לביתו של האיכר, שמו של האיכר היה מיקולי זאחארצ'וק, ושט אשתו מארינקה, היא הייתה פולניה אבל הוא היה אוקראיני. הם גרו בצויטובה על יד בוצ'אץ'.
בערוב השמש הגענו לביתו הכפרי של האיכר. תיכף נכנסנו לרפת, שבה חיכו לנו בפחד בעליית־הגג הנערים שלנו האחד בן ה-12 והבכור בן ה-18, הילדים שלנו שמחו מאד לקראתנו, כי ידעו, שבבוצ'אץ' נערכות "אקציות", ומכיוון שלא קיבלו ידיעות עלינו, חששו מאד לגורלנו.
בימים הראשונים כבר התחיל הרעב. בעליית הגג סידר בעל הבית מחבוא בשבילנו. ברפת הייתה ארווה מכוסה קרשים ועליה הרבה הבן. בחלק האחרון של העלייה, בקוטר של 2 מטר, היה מקום לחמשה אנשים, הוא היה מכוסה אלומות והיה מוסווה בצורה כזאת, כאילו זה סוף הגג. בין הקיר הזה והקיר האמיתי של סוף הגג, בילינו את התקופה האחרונה של שלטון ההיטלריזם בבוצ'אץ'.
ביום 25 בחודש יוני 1943 הייתה בבוצ'אץ' האקציה האחרונה. באותו יום גילו הרבה מחבואים, והוציאו גם כן את המחנה ואת כל יתר היהודים שנשארו עוד בחיים, אז נתגלה המחבוא בבית אבא שלי, ברחוב ניקולאי הקדוש מס' 7, והוציאו משם את אבא שלי, שהיה בן 75 שנה, את אימא, את אחותי עם שני ילדיה, וכן עוד יהודים שהיו שם.
באוהו יום הוצאו להורג חברי היודנראט- ה"אורדנונגסדינסט" ועוד יהודים, שבגלל מעמדם המיוחד הייה להם עד אז חופש תנועה מסוים.
יום אחרי יום הגיעו אלינו ידיעות על גילוי מחבואים בסביבות בוצ'אץ', וזה דיכא אותנו מאד. בעל הבית שלנו הלך פעמיים או שלוש פעמים בשבוע לבוצ'אץ', הביא לנו עיתון וידיעות מהעיר. לבואו של בעל הבית חכינו בכיליון עיניים, כי מאד פחדנו בשעה שלא היה שב בזמנו, גורלנו היה קשור אתו.
אח המחבואים של היהודים גילו רוצח אוקראיני, בנו של נאהיובסקי ובאנדיטים אחרים. במקרים כאלה, הובילו אח הקרבנות תיכף ומיד אל הז'נדרמריה הגרמנית, ומשם הובילו אותם תחת משמר אל בית הקברות היהודי. שבו נרצחו.
באותו זמן התחבאה ביערות בוצ'אץ' קבוצה קטנה מהנוער שנשארה בחיים, ואלה הם: שני האחים באואר, ליסט, בן האופה, פרידלנדר, פריץ ואחרים - כמה עשרות בחורים מבני 17 עד בני 22 שנה.
באחד הלילות חדרה קבוצה זו לביתו של האוקראיני נאהיובסקי ודקרו אותו כנקמה על מעשי הרציחה שלו. הידיעה על רצח הבאנדיט האוקראיני, נפוצה מהר בעיר, בין האוקראינים קמה מבוכה עד כדי כך. שמיום זה חדלו האוקראינים לגלות את מחבואי היהודים, ועברה השמועה ביניהם, כי פרטיזנים יהודים נמצאים ביערות בוצ'אץ'. אפשר לומר בוודאות, שמיום זה הרגשנו את עצמנו בטוחים יותר בעליית הגג, כי כל איכר שהחביא יהודי, חשש מעתה למסור אותו לגרמנים - מפחד הפרטיזנים היהודים. היו גם מקרים, שקבוצת יהודים לוחמת התנפלה על אוקראינים, שהסגירו יהודים בידי הגרמנים. בזכות קבוצת הלוחמים הזאת נשארו בחיים בבוצ'אץ' ובסביבתה כאלף יהודים. מובן, שסייעו לכך גם הרצון הטוב והמסירות של כמה קתולים יוצאים מן הכלל.
יהודים, שנשארו בחיים בתקופה זו, מחודש יוני 1943 עד 24 במרץ 1944, בילו את ימיהם במחבואים מתחת לאדמה, בעליות גג או בחפירות ביער. הם חיו במצוקה שאי אפשר לתאר, ברעב, בקור ובפחד נורא.
חיינו בעליית הגג היו בלי אור. והשיחות היו רק ע"י תנועות, לרוב במצב של שכיבה. ארוחת הבוקר שלנו אכלנו בצהרים או בערב. האוכל היה בעיקר תפוחי אדמה.
כשהוטב המצב כחזית, התחיל בעל הבית שלנו להיטיב את יחסו אלינו, עד כדי כך, שקיבלנו מזון יותר טוב. במקרה הפוך היה כמעט שוכח אותנו. פעם בארבע שבועות היה מרשה לנו לרדת בלילה אל ביתו, לכבס את הלבנים. בהזדמנות זו יכולתי להתגלח ולהתרחץ, אלה היו הרגעים היפים ביותר בחיינו בעליית הגג.
בנשימה עצורה עקבנו אחרי הידיעות מהחזית. כיבוש קיוב עשה עלינו רושם כביר, ובעל הבית שלנו התחיל להתייחס אלינו ברצון ונתן לנו תפוחי אדמה עם לחם.
וכך הגיע יום השיחרור, הוא יום 24 בחודש מרץ 1944. הקשבנו בשעה שאישה אחת מהכפר מספרת לבעל הבית שלנו, שהסובייטים כבר כבשו את בוצ'אץ'. הילד הבכור שלי התחיל באותו רגע לבכות, וחדל לדבר מרוב שמחה, עד כדי כך שעד היום הוא נתון לפיקוחו של רופא בווינה. לאחד שיצאנו מהמחבוא ברחנו לטשרנוביץ, כי הסובייטים עזבו אחרי 10 ימים את העיר והגרמנים חזרו אליה.
בבוצ'אץ' נשארו אז כ־1000 יהודים. אחדי שהסובייטים נסוגו, חזרו היהודים למחבואים
שלהם, כי הבינו, שהסובייטים נסוגים רק לכמה ימים. אבל באמת עזבו הסובייטים את העיר
למשך 4 חדשים וקו החזית היה מחוץ לעיר. אחדי זמן קצר היו תושבי העיר מוכרחים לעזוב
אח העיר, כתוצאה מזה, היו היהודים נאלצים לצאת ממחבואיהם. אני מעריך את מספר
היהודים שנשארו בחיים לכל היותר ל־50 נפש. שארית הפליטה הזאת עזבה את בוצ'אץ' ונסעה
למערב. לא ידוע לי כמה יהודי בוצ'אץ' חזרו מרוסיה.
15 במאי 1946
ישראל גלברט
