עוללות

יוסף אורבך

כמה רבנים מבוצ'אץ' שמשו קודם בכתר הרבנות ביאזלוביץ, גס בעל "נטע שעשועים" ואחריו הצדיק מבוצ'אץ', חתנו של "נטע שעשועים". אחד מהם נגנב בלילה מיאזלוביץ, הואיל וקהילת יאזלוביץ לא רצתה לפטר אותו מכהונתו.

הצדיק רבי אברהם דוד ווארמן ז"ל היה יליד נאדבורנה. ביום ששי אחד עבר הצדיק בעיר וראה כי אחד אוכל ארוחת צהרים בשעה מאוחרת. אמר לו הצדיק : מדוע אתה אוכל עכשיו, הלא, יכולת לחכות ולאכול בערב. לתיאבון, לכבוד שבת, השיב לו בעל-הבית : אס אשביע עכשיו את רעבוני אוכל בערב רק לכבוד שבת, ואם ארעיב את עצמה אוכל בשבת רק להנאת הגוף, ולא לכבוד השבת, הצדיק הודה בדבריו.

*

כמה חדשים לפני פטירת הצדיק, נפטר פרנס העיר. וכמה שבועות לפני פטירת הצדיק, בא הפרנס לצדיק בחלומו. הפרנס הביא דג בקערה, ואילו את ראש הדג לקה הפרנס בחזרה, הצדיק סיפר בבוקר את החלום לאנשי ביתו ואמר כי הוא חושש שמא יש בכך -רמז שהראש ילך אל הפרנס. וכך הוה. זמן קצר אחרי כן נפטר הצדיק.

*

מספרים כי בשבת, בעת הסעודה השלישית, כשהצדיק אמר תורה, נרדמו כמה אנשים. כי לא כולם היו ראויים לשמוע סודות התורה.

*

מספרים על מיכל פרמינגר, סבו של צבי פרמינגר, כי בהיותו בן 15 שנה בחר בו הצדיק כבעל תפילה שלו ובמשרה זו כיהן כל ימי חייו, ופעם אמר למיכל, כי נכדיו יהיו טובים יותר מנכדיו.

*

בונה בית הכנסת הגדול בבוצ'אץ' היה מהנדס נוצרי. לאחר שגמר את הבניין, כלומר לאחר שתקע את האבן האחרונה בסיפון המקומר, החזיק בשתי ידיו באבן הזאת, ורגליו היו תלויות באוויר. רצה להראות בזה שהבניין הוא חזק וגמור.

*

על ד"ר בלוך מספרים, שבנערותו היה פועל במאפיה, ואחרי כן עלה ונעשה ציר בפרלמנט האוסטרי ולחם מלחמת השם עם שונאי ישראל. כשנבחר בפעם השנייה, הייתה שמחה גדולה בעירנו. היהודים חבשו את השטריימלך, ועשו כעין פורים, חביות בירה גולגלו בחוצות. והעיר בוצ'אץ' צהלה ושמחה.

ד"ר בלוך בא פעם לאסיפת בוחרים בחורף ושאל את הבוחרים מה היא הסידרה של השבוע, וענו לו : פרשת וישב, והוא אמר להם כי "וישב' הוא ראשי תיבות : "וועהלט יוסף שמואל בלוך" (הצביעו בעד יוסף שמואל בלוך).

*

באסיפה אחת בבית פוביאט למען תוצרת הארץ, בנוכחותו של הגרף פוטוצקי, ציטט ראש העיר בעריש שטערן איזה פסוק מן התנ"ך. כשסיים את נאומו, ניגש אליו גרף פוטוצקי ואמר לו : תסלח לי, אדוני, המקרא מן התנ"ך שאתה אמרת, איננו אלא משנה מפורשת, ואין מקורו בתנ"ך. כל הנוכחים השתוממו על בקיאות זו.

*

בעל עגלה מבוצ'אץ' אשר הוביל סחורה ללבוב, ובדרך, בלילה, נשרפה הסחורה, והיה סכסוך ומחלוקת בין בעל-הבית לבין בעל-העגלה, אם בעל-העגלה הוא שומר חינם או שומר שכר ומי חייב לשלם את הנזק. באו ללבוב לדין תורה לפני הרב יוסף שאול נתנזון. והרב הצדיק את בעל הבית. אולם בעל-העגלה סתר את דברי הרב ואמר לו, שעליו לעיין בספר מסוים ותתברר לו טעותו, לבסוף הודה הרב לבעל-העגלה וישקהו על מצחו באמרו, כי גם בעל-עגלה מבוצ'אץ' הוא תלמיד הכם למופת.

*

גם על אודות הגאון בחכמת יפת, שהיה לכבוד ולתפארת בווינה, פרופסור ד"ר היינריך מילר, יליד בוצ'אץ', שמעתי סיפור אחד: בנעוריו למד תורה עם אברהמצי גינסברג, גזבר התלמוד תורה. אחרי כן הייתה לו זכות חוקית לנסוע בכל עת ובכל שעה ברכבת מיוחדת (סעפאראט-צוג בלע"ז), ובבית המלכות היה דודו של הקיסר פרנץ יוזף, רב-דוכס ראונר, מתפאר בכך, שהוא ידידו של הפרופסור מילר.

*

מספרים היו על אחד מזקני הדור הקודם, על מרדכי שפילברג, שהיה פאר הדור ולמדן מופלג. הוא היה היחיד בעיר אשר עשה לילות כימים, גם בקיץ וגם בחורף. בחצי הלילה היה קם והולך מביתו לבית המדרש הישן להגות בתורה עד הבוקר. רגיל היה לקחת אתו תמיד מביתו נר וגפרורים להאיר לו בבית המדרש. פעם אחת שכח בליל חורף להביא עמו גפרורים. וכשהוציא את הנר לא היה לו במה להדליקו. כך עמד בחושך בבית המדרש ולא ידע מה לעשות. אך פתאום נדלק הנר מעצמו -ולא ראה ולא שמע שום בן אדם בבית המדרש,.. כבוד גדול עשו לו במותו בכל . הרחובות אשר בהם הוליכו את מיטתו סגרו את החנויות ובערב שבת הובל למנוחת עולמים, והרב מאיר ארק ז"ל הספיד אותו.

*

סמוך לבוצ'אץ' הוביל יהודי יין שרוף מעיר לעיר, ולא שילם בעדו בלו (אקציז). ראה אותו שוטר גוי וביקש למסרו לבית המשפט. כשראה היהודי כך, הוציא. כסף ונתן שוחד לשוטר. אך השוטר מסר בכל זאת הכול לבית המשפט. הדבר קרה בערב שבת אחר הצהרים. ובבוא יום המשפט היה השופט יהודי מלומד בתורה, ולפני שהתחיל המשפט אמר השופט לנשפט: יהודי! האם לא שנית "מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי"? היהודי הבין את הרמז וטען אתר כך לפני השופט כי לא היה בדעתו כלל לשחד את השוטר, אולם הואיל והוא אדוק וזה היה בין-השמשות, מטר את כספו לנכרי הראשון שפגש, כי אסור לשאת מעות בשבת, ועל סמך טענה זו שוחרר היהודי.

*

סבא שלי, יוסף אנגלברג זכרונו לברכה, היה תלמיד חכם גדול, ומלומד גם בחכמות חיצוניות, ידע צרפתית על בוריה והיה עניו גדול ונחבא אל הכלים. נפטר בהיותו צעיר ונשארו כמה בנות. סבתא שלי בראותה את מצב החולה, בכתה; שאל אותה סבא למה היא בוכה? וכשאמרו לו כי בגלל מצב הילדים היא בוכה, אמר לה: אל תבכי וניחם אותה באמרה אם הוא יעזוב את העולם הזה ויהיה לילדים אב גדול יותר ממנו, כי השם הוא "אבי יתומים ודיין אלמנות".

*

לגיסי משה, היה בן, גם הוא רב, ושמו יהושע. הוא מילא את מקום אביו. וכשקיבל את משרת הרבנות במקום אביו, כתבו לו : עד שלא שקעה שמשו של משה, זרחה שמשו של יהושע.

לגיסי הרב הנ"ל הייתה אחות בשם טובה, ולה בן ששמו חיים. כשנעשה בר-מצווה, כתבו לו ברכה, וזה נוסחה: היות והוא חיים של טובה, שיהיה גם חיים של ברכה, חיים של עושר וכבוד וגם חיים שיש בו יראת שמים ויראתו חטא.

*

לפני מלחמת העולם הראשונה נתקבל הרב מאיר ארק ז"ל מיאזלוויץ להיות רב בבוצ'אץ'. שנים אחדות קודם לכן ביקר אצל הרב מצ'ורטקוב, מפני שהיה מחסידיו. והוא פנה אליו בזו הלשון : שלום לך, בוטשאטשער רב! כי בשנים קדומות נתמנו כמה פעמים הרבנים מיאזלוויץ להיות רב בבוצ'אץ', ובאופן זה חשב הרבי, כי גם הפעם יהיה כך. כששמעו החסידים, אשר חסו בצל הרבי מצ'ורטקוב, מה שאמר רבם, דאגו לזה, שהבטחת הרבי תתקיים. ובאמת נתקבל הגאון הרבי מאיר לרבה של בוצ'אץ' ברוב פאר וכבוד.

רבי גדליה מרגליות מסאראקי נתן למרכבה שנסעה לבוצ'אץ' את שני סוסיו המשובחים בכל המחוז, וכמה פעמים נסעו נסיכים בסוסים הללו ; ורבי ישראל שסיין נ"ע, חותנו של מרדכי ליב ברגמן מפוטוק, אחד העשירים הגדולים בכל המחוז, היה בכבודו ובעצמו העגלון, כדי להוביל את כבוד הרב לבוצ'אץ' וזה היה ביום חמישי, בחורף, והעיר בוצ'אץ' צהלה ושמחה, לשבת זו באו הרבה אורחים לבוצ'אץ' לרבות תלמידי הרב, שהיו כבר בעצמם רבנים, וביניהם היה גם הרב רבי מאיר שפירא ז"ל, מיסד ישיבת חכמי לובלין ומיסד דף היומי, ועוד רב אחד מתלמידיו אשר לא הספיק לבוא, שלח טלגרמה בזו הלשון : "צהלי ורוני יושבת בוצ'אץ', כי יושב בקרבך גדול ישראל".

זכורני, כי בליל שבת זה הייתי בחברת רבי מאיר שפירא ז"ל, והוא סיפר מילתא דבדיחותא. כי פעם בשבת בבוקר הלך בחור חסיד מן המקווה ופגש בשלושה אשכנזים, שכבר גמרו את התפלה, ולפי שבחוגי חסידים אין עוסקים הרבה בתנ"ך, רצו לנסותו, ושאלו את הבחור : מהו ההבדל בין "נזר, כתר ועטרה". הבחור הבין,
כי הם רוצים להתל בו, הרים ידו והראה באצבע על כל אחד מהם, באמרו : תגידו לי אתם ההבדל בין "זה חליפתי", זה תמורתי וזה כפרתי", ועזב אותם.

*

מספרים על פישל אבערדאם, אביו של צבי אבערדאם, כי בהיותו פעם בקארלסבאד אבד אציל אחד סכום כסף גדול ופישל אבערדאם מצא את האוצר ולא החזירו. נפל עליו החשד, וערכו אצלו חיפושים ומצאו האוצר, אך הוא טען כי כל הכסף שלו וכי הוא עשיר. למחפשים אמר : שאלו נא בעיר אשר ממנה אני
בא ותשמעו. המשטרה שאלה בעירייה אשר משם בא. בעירייה חשבו, שהמדובר הוא במס ריפוי אשר משלם כל הבא לעיר הרחצה, ומכיוון שהיו לו גם שונאים בעירייה ורצו לנקום בו, הם מסרו ידיעה לעיר-הרחצה, כי פישל אבערדאם הוא באמת עשיר גדול. ולכן נתנו לו מנוחה בעיר הרחצה ונשאר ברשותו כל האוצר.
כשנודעה אחר כך בעיר מגוריו סיבת השאלה, חרה אפם בהם, כי הם חשבו עליו לרעה והלא נהפכה לטובה.

*

בנו צבי אבערדאם היה מלומד בחכמת שם ויפת והיה יפה תואר ומראה. תוארו כאציל, וגם עשיר ונכבד ומפורסם לשם ולתהילה. פעם בא מישהו לביתו והוא לא היה בבית. אמרה אשת צבי אבערדאם לאורח, לך בעיר וכשתפגוש ביהודי היפה ביותר בכל העיר, דע לך, כי זה בעלי צבי אבערדאם, (לא - היה בכך
שום גוזמא).

*

למורנו הרב צבי מאיך ארק ז"ל, היה אח ושמו פישל, ולו בן ושמו זכריה. מצד אמו היה זכריה ארק נכד למרדכי ליב ברגמן, בעל אחוזת פוטוק ואשר מקודם הייתה אחוזת הנשר הגדול רבי ישראל מרוז'ין. אותו זכריה התחתן בבית משפחה חשובה מעיר קרקוב. האישה הצעירה והעשירה הייתה מלומדת ומשכלת, כרוב בנות ישראל בקרקוב. אך בעלה האדוק לא מצא חן בעיניה. והיא מרדה בו, עזבה אותו ונסעה לווינה להשתלם בלימודי חול. שום בקשות והפצרות לא הועילו להחזירה לבעלה. ולבסוף סירבה אפילו להיפרד מבעלה על ידי גט. עברו זמנים והיא לא שינתה את דעתה. היא צחקה מבעלה וגם ממנהג ישראל לתת גט. במקרה כזה יש מוצא אחד. על פי היתר של מאה ובניס יכול הבעל לשאת אישה אחרת.
וכן עשה, זכריה בא גם לרב מברודי, רבי מנדל שטיינברג ז"ל, וגם הוא נתן לו היתר בין המאה, והזמין את זכריה, שייתן לו אחר כך בתו לאישה. וכן היה. כי אחרי שקיבל היתר ממאה רבנים, נשא זכריה את בתו של הרב שטיינברג ז"ל, וזכורני כי לאוזר שנולד לו בן, (זה היה לפני חג השבועות), בא הרב ז"ל לבוצ'אץ' לחוג את חג השבועות ואת חג הברית מילה, בואו של הרב לעיר עשה רושם והיה לי הכבוד לשמוע אותן אקדמות, שאמר לפני הציבור. והייתה שמחת חג מרובה במחנה החסידים.

*

מיכל פרעמינגער היה, כאביו צבי פרעמינגער ז"ל, תלמיד מובהק של הרב רבי מאיר ארק ז"ל. כשנפטר הרב, אמר מיכל בחיי הוריו קדיש אחרי הרב. זמן ארוך לא היו למיכל בנים. ופעם בא הרב למיכל בחלום, ואמר לו אשתך הרה ותלד בן, ותקרא אותו מאיר על שמי. ומיכל ביקש מהרב בחלום עוד בן נוסף, והרב אמר לו כי בימים ההם לא כדאי יותר, די לו בבן אחד. אר מיכל הוסיף וביקש מאת הרב ברכה שיוכל ללמוד מתוך הרחבה, והרב הבטיח לו גם את זה, וכן היה. אחר כן נודע, כי אשתו הרה ונולד בן וקרא אותו בשם רבנו מאיר.

הרצליה, יוסף אורבך