נ. מ.
היה זה בתחילת המאה הזאת, בראשית צמיחתה של הציונות בימי הרצל. באותם הימים קמה התעוררות רבה בחוגי הנוער המתלמד בגליציה. נוסד אז ארגון ארצי "צעירי ציון", שמרכזו היה בלבוב, ובו היו פעילים בייחוד מנהיגי הנוער מאז, תלמידי אוניברסיטה אברהם זילברשיין, נ, קרטון-צ'צ'קס, קופל שוורץ, יוסף טננבום ואחרים, ובתוכם המורה והסופר הצעיר אשר ברש המנוח, אחד הסניפים הפעילים של הארגון ההוא היה בבוצ'אץ' שם התרכז הנוער היהודי המתלמד של הגימנסיה בחוגים ציוניים בהדרכתם של א. זילברשיין, מתתיהו ויינרב ואחרים. בחוג הציוני שלנו התבלט צעיר שתקן, רציני, צנוע, נחבא אל הכלים, שהיה שוקד על לימודי היהדות והשפה העברית: אברהם חלפן. הוא קיבל בביתו חינוך עברי מסורתי, השתתף אתי בשיעור עברי מיוחד ללימוד תנ"ך בהנהלתו של א. זילברשיין. וכשנוסד בית הספר העברי בהנהלת המורה הא"י ב. ברקוביץ, החי אתנו כאן, שמענו יחד לקח מפיו בשיעור עברי, שבו השתתפו מלבד אברהם חלפן ואחותו טובה, גם צבי הלר ושתי אחיותיו פנינה וחיה ואברהם הצטיין אז בהתעמקות בלימודיו.
בהיותו אחר כך סטודנט לרפואה באוניברסיטה שבווינה, השתתף אתנו אברהם בייסוד אגודה אקדמית עברית "התחיה", שהייתה נתונה להשפעתם של עסקנים עברים בעלי משקל כגון ד"ר חיים טרטקובר, ד"ר אברהם ברוך (אז : רוזנשטיין), המתימטיקן והמטאורולוג, יוסף ריצס, המשורר אברהם בן-יצחק (סונה), הסופר צבי דיזנדרוק, זיכרונם לברכה, וייבדלו לחיים הפרופ'
נ, טור-סיני, ד"ר אברהם
שרון (שבדרון), ד"ר א. י. ברוור וד"ר אפרים קורנגרין, "התחיה"
הייתה אז המרכז הרוחני העברי בחוגים הציונים המתבוללים
למחצה בווינה, כי זאת הייתה אגודת
סטודנטים ראשונה בעולם, שבה הייתה עברית שפת הדיבור, ההרצאות, הלימודים בשעורי השתלמות בספרות העברית ותולדות ישראל והויכוחים.
בשנת 1911 נבחר א, חלפן, בזכות מידותיו התרומיות וכישרונותיו, לנשיא האגודה, וד"ר
בנציון מוסינזון, שביקר אז בווינה והרצה על התרבות העברית בא"י - נבחר לחבר כבוד של
האגודה. בימים ההם הייתה גם פעולה רבה מצד אגודתינו למען השפה והתרבות העברית בתוך
אגודות אקדמיות ציוניות אחרות, כמו "בר-כוכבא", "תיאודור הרצל", "קדימה" ואחרות.
בשנת 1914 סיים חלפן את חוק לימודיו ברפואה וגוייס לצבא האוסטרי, שבו שירת כרופא עד סוף מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1920 השתקע ד"ר אברהם חלפן בעיר מולדתו בוצ'אץ', שבה כיהן כרופא העיר ואח"כ נתמנה למנהל המחלקה הפנימית של בית החולים העירוני. עם כניסת הנאצים לגליציה עבר ד"ר חלפן דרך כל מדורי הגיהינום שבימי השואה, היה בגטו ואח"כ במחתרת. בשנת 1944 עבר ללודז', שם ניהל עד 1948 את מחלקת הריאה והרנטגן בקופת החולים הממשלתית.
תשוקתו העזה לעלות לארץ לא נתגשמה מהר על אף מאמציו הרבים והשתדלותם של חבריו וידידיו בייחוד של בן אחותו כאן בארץ. נחמה פורתא מצא בהגותו כל ימיו בספרות העברית, שהיה קורא ושונה בספרייתו הגדולה בבוצ'אץ', שנשמדה בימי השואה. בשנת 1949 הצליחו הוא ורעייתו להימלט מהגולה ולעלות לארץ חלומותיו ואתו העלה גם ספר תורה, שהצילו מהשמדה. כאן בישראל התחילה בשבילו פרשה עגומה של חיפושי עבודה למרות היותו בעל מקצוע חשוב, וכמעט שהגיע לידי ייאוש, יען כי לא מצא אוזן קשבת אצל המוסדות והאישים המוסמכים, וכשנתקבל אחרי מאמצים רבים לעבודה מקצועית ציבורית כרנטגנולוג בליגה למלחמה לשחפת, קודם בחיפה ואח"כ בחדרה, מצא את סיפוקו בעבודה זו את כל כוחותיו בשעות היום השקיע בעבודה ציבורית מאומצת, בייחוד בטיפול בעולים החדשים, ובשעות הערב היה ממית עצמו באוהלה של תורה והיה הוגה בספרי קודש וחול. הוא היה קונה ספרים ובולעם ממש. הוא היה "מתמיד" מטבעו ורצה לתפוס ולהשיג, מה שלא הספיק להשיג בעת שהותו בגולה. הוא היה אציל רוח ושתקן, אולם כשהיה מרצה, היה כמעין המתגבר. היה לו לב חלש ורגש, וכשהרצה פעמים מספר על השואה, שחווה אותה מבשרו, הייתה גדלה התרגשותו לאין שיעור.
העבודה המאומצת התישה את כוחו. הוא חלה בתעוקת הלב, שהחישה את קצו, וביום י"ג בשבט תשי"ד נפטר.
נ. מ
